דילוג לתוכן העיקרי

פקודי | שכינת המשכן

קובץ טקסט

אחת הסוגיות הפרשניות הקלאסיות היא שאלת היחס הכרונולוגי והמשמעותי בין גילוי השכינה במשכן, המתואר בסוף פרשת פקודי, לבין גילוי השכינה המתואר בפרשת שמיני: האם מדובר בתיאורים שונים של אותו הארוע, או באירועים שונים? בשיעור זה נסקור את מחלוקת המפרשים, וגם ננסה להכריע בה. לבסוף, נראה שעל בסיס הבנה נכונה של הפשט בעניין זה בהקשר רחב יותר ניתן גם להבין את התפקיד הכפול של השכינה במשכן.

 

כאמור, ישנם שני תיאורים של גילוי שכינה במשכן: בסוף פרשת פקודי, ובפרשת שמיני. נביא את שניהם:

בסוף פרשת פקודי, משה מקים את המשכן בראש חדש ניסן, ומייד שורה עליו שכינה (שמות מ', א-ב, טז-יח, לג-לח):

"וידבר ה' אל משה לאמר: ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד...

ויעש משה ככל אשר צוה ה' אתו כן עשה. ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש – הוקם המשכן. ויקם משה את המשכן...

ויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח, ויתןו את מסך שער החצר, ויכל משה את המלאכה.

ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן.

ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד, כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן".

 

בפרשת שמיני, אחרי הקדשת המשכן והכהנים במשך שבעת ימי המילואים, מגיע היום השמיני (ויקרא ט', א-ו, כב-כד):

"ויהי ביום השמיני, קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל.

ויאמר אל אהרן: קח לך עגל בן בקר לחטאת... ואל בני ישראל תדבר לאמר: קחו שעיר עזים לחטאת... כי היום ה' נראה אליכם.

ויקחו את כל אשר צוה משה אל פני אהל מועד. ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני ה'.

ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'.

[תיאור העבודות]

וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם. וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים. ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, ויצאו ויברכו את העם.

וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה', ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים, וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם".

 

שני התיאורים מתארים אירועים בעלי תפקידים דומים: גילוי שכינה במשכן החדש. בשני התיאורים, השכינה מכונה 'כבוד ה' '. ובתיאור השני, משמע שרק עתה לראשונה מתגלה כבוד ה': "כי היום ה' נראה אליכם... זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'...". משום כך, בחז"ל מופיעה הדעה ששני התיאורים מתארים את אותו האירוע. בתיאור הראשון מפורש שגילוי השכינה היה בראש חדש ניסן, וחז"ל מסבירים שזה היה התאריך של היום השמיני למילואים (שבת פז:):

"תנא: אותו יום נטל עשר עטרות; ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחדשים".

לפי הסבר זה, שבעת ימי המילואים היו בשבוע האחרון של חדש אדר, לפני התאריך המצויין כתאריך הקמת המשכן. מכאן עולה השאלה: אם המשכן טרם הוקם, כיצד הקריבו את קרבנות המילואים? חז"ל מתמודדים עם שאלה זו בברייתא בתורת כהנים (מכילתא דמילואים לו):

" 'ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים' – מיכן אמרו: בעשרים ושלשה באדר קרבו מילואים.[1] עשרים ושלשה ושבעה – הרי שלשים; באחד בניסן שלמו מילואים. 'כי שבעת ימים ימלא את ידיכם' – כל שבעה ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן כל בוקר ובוקר, מקריב קרבנותיו עליו, ומפרקו. בשמיני – העמידו ולא פירקו"[2].

כלומר, כאשר התורה אומרת בפרשת פקודי, שבאחד בניסן הוקם המשכן, אין הכוונה שזו הפעם הראשונה בה נעשתה פעולת הקמה במשכן, אלא רק שזו הפעם הראשונה בה התרחשה הקמה קבועה יחסית, הקמה שאין אחריה פירוק מיידי, בניגוד להקמה שהתרחשה כל בקר משבעת ימי המילואים, שהייתה ארעית וקצרת-טווח, לצורך קרבנות המילואים בלבד.

כדעה זו סובר גם רש"י (ויקרא ט', א):

" 'ויהי ביום השמיני': שמיני למלואים הוא ראש חודש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם".

וכן גם דעת הרמב"ן (שמות מ', ב).[3]

כמובן, פירוש זה הוא קשה בפשט הפסוקים. מלבד הקושי בעצם שינוי סדר הפרשות, גם התיאור של הקמה ופירוק יומיים של המשכן הוא קשה, ואין ספק שפשט התיאור בפרשת פקודי הוא שבראש חודש ניסן הוקם המשכן לראשונה. משום כך מפרש ראב"ע (שמות מ', ב) שהמקראות כתובים כסדרם הכרונולוגי, ושהיום השמיני למילואים היה בשמונה בניסן. ראב"ע גם מוצא מקור לדעה זו בדברי חז"ל (ספרי במדבר פיסקא סח):

" 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם' – מי היו?... ר' עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו, שנטמאו לנדב ואביהוא".

כלומר, מישאל ואלצפן היו מנועים מלהקריב קרבן פסח כיוון שהיו טמאי מת מהטיפול בנדב ואביהוא. נדב ואביהוא מתו ביום השמיני למילואים, וטומאת מת אורכת שבעה ימים; נמצא שהיום השמיני למילואים היה לא לפני השמונה בניסן.

לפי קריאה זו, היו שני אירועים שונים של גילוי שכינה במשכן: הראשון אירע באחד בניסן, ומתואר בסוף פרשת פקודי; השני אירע ביום השמיני למילואים, ומתואר בפרשת שמיני. קריאה זו של ראב"ע היא כמובן פשוטה יותר, אולם היא מחייבת התמודדות עם שאלת היחס בין שני גילויי השכינה. השאלה היא כפולה. מצד אחד, מדובר בשאלה טכנית יחסית: אם שרתה שכינה במשכן כבר מראש חודש ניסן, כיצד היא יורדת שוב למשכן בשמונה בו? מאידך, מדובר בשאלה מהותית יותר: מה ההבדל במשמעות בין שני גילויי השכינה?

 

נדייק בפסוקים בסוף פקודי:

"ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן.

ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד, כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן".

משה איננו יכול להכנס אל האוהל משתי סיבות: משום ששוכן עליו הענן, ומשום שכבוד ה' ממלא אותו. נראה לפרש שלא מדובר רק ברתיעה של משה מפני קדושת הגילוי, אלא בכך שצורת הגילוי ביטאה כלפי משה שהוא איננו יכול להכנס: הענן כיסה את המשכן, כלומר, לא עמד מעליו כעמוד, אלא כיסה את כולו, כעין סמיכה או אוהל על כולו.

כאמור, לא רק צורת הענן, אלא גם מילוי כבוד ה' את המשכן מנע ממשה מלהכנס. יש לפרש את מראה כבוד ה' כאן על פי תיאור קודם של גילוי כבוד ה', תיאור בו מופיעים לשונות מקבילים לגילוי שלנו כאן. זהו גילוי השכינה בהר סיני, לקראת עליית משה להר בסוף פרשת משפטים, לקראת ציווי המשכן (שמות כ"ד, טו-יז):

"ויעל משה אל ההר

ויכס הענן את ההר

וישכון כבוד ה' על הר סיני

ויכסהו הענן ששת ימים

ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן

ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל..."

כאמור, הלשונות בשני המקומות דומים מאוד, ובהתאם לכך יש לפרש שגם אצלנו מראה 'כבוד ה' ' הוא כאש אוכלת. נמצא, שאש אוכלת מילאה את המשכן, וענן המכסה את כל המשכן, ומשום כך לא יכול היה להכנס.

לפי תיאור זה, כבוד ה', אשר מראהו כאש אוכלת, הוא בשלב זה מכוסה ומוסתר בתוך המשכן, מאחורי הענן. ומכאן ההסבר להבדל שבין השראת השכינה באחד בניסן לבין גילוי השכינה ביום השמיני: באחד בניסן כבוד ה' נכנס למשכן, אבל נשאר מכוסה ומוסתר, וכך נשאר המצב במשך שבעת ימי המילואים; ביום השמיני כבוד ה' נראה והתגלה לבני ישראל. ואכן, כך עולה מקריאה צמודה של הפסוקים בפרשת שמיני:

"... כי היום ה' נראה אליכם...

ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'...

וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה', ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים, וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם".

כלומר, אותו כבוד ה', אותה אש אוכלת, שבמשך שבעה ימים שכנה מכוסה ומוסתרת בתוך המשכן, עתה נתגלתה לבני ישראל, על ידי שהיא יצאה מתוך המשכן ואכלה את הקרבנות על המזבח.

בכך ענינו על השאלה הטכנית של היחס ה'מציאותי' בין שני אירועי התגלות השכינה במשכן. באירוע הראשון ירדה שכינה אל המשכן, אבל לא נתגלתה; באירוע השני נראתה השכינה אל העם. בכך גם מתבטל המניע להוציא את הפסוקים מסדרם הפשוט כדעת רש"י ורמב"ן, ולכן באמת מסתבר כדעת ראב"ע, שהמקראות כסדרם, ושגילוי השכינה היה בשני שלבים כפי שפירשנו.[4]

אולם מה משמעות הדברים? מדוע יש צורך בשני שלבים אלה? מדוע לא יכלה השכינה לרדת את המשכן ומייד להתגלות לישראל?

 

המפתח להבנת שני השלבים בהשראת השכינה במשכן נמצא בתוך ציווי המשכן, בפסוקים המתארים את השראת השכינה במשכן כיעד העתידי של עשיית המשכן. אחרי הציווי הארוך על עשיית המשכן וכליו, עשיית בגדי הכהונה, וקידוש המשכן והכהנים, ה' מצווה על קרבן התמיד. ולאחר הציווי על פרטי עשיית קרבן התמיד, כתוב (שמות כ"ט, מב-מג):[5]

"עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד לפי ה', אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם.

ונעדתי שמה לבני ישראל, ונקדש בכבדי".

כלומר, על ידי עבודת קרבן התמיד במשכן, ה' יוועד, יפגש, עם בני ישראל, ומפגש זה יתבטא בגילוי שכינה. גילוי שכינה זה מתוארת במילים "ונקדש בכבודי": כלומר, אוהל מועד יתקדש על ידי כבוד ה' – אותו 'כבוד ה' ' שנראה למשה ולבני ישראל בהר סיני בסוף פרשת משפטים, לקראת ציווי המשכן. ואכן, עם השלמת עשיית המשכן, כפי שראינו, כבוד ה' מלא את המשכן; ובסוף ימי המילואים, ביום השמיני, כבוד ה' אף נראה לישראל.

דיוק בפסוקים הנ"ל בפרשיית קרבן התמיד מראה שיש כפילות, לכאורה, בתיאור הוועדות ה' לישראל: "עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד לפי ה', אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם, ונעדתי שמה לבני ישראל, ונקדש בכבדי". אולם הכפילות היא מדומה: בפסוק הראשון, מדובר באיפיון של אוהל מועד, איפיון המאפשר לקרבן התמיד להיות 'פתח אהל מועד לפי ה' '. כלומר, כיוון שאוהל מועד הוא מקום הוועדות ה' לישראל באמצעות הדיבור למשה, לכן הקרבת קרבן בפתחו מהווה הקרבה לפני ה'. הפסוק השני, לעומת זאת, מתאר את התוצאה והייעוד של ההקרבה: על ידי עבודת הקרבנות ובזכותה נועד ה' אל ישראל, ואוהל מועד מתקדש בכבוד ה'.

וכאן בדיוק מתעוררת בעיה. מצד אחד, הוועדות ה' לישראל במשכן היא שמגדירה את העבודה בפתח אוהל מועד כעבודה לפני ה', כלומר, בלא הוועדות זו, ההקרבה איננה כלפי ה', והיא שוות-ערך לעבודה בחוץ; ממילא, כבוד ה' מוכרח לשכון במשכן עוד לפני תחילת העבודה, כתנאי הכרחי להתקיימות עבודה זו. אולם מאידך, הוועדות זו של ה' לישראל מתוארת כתוצאה של העבודה, כלומר, היא מותנית בכך שישראל יעבדו תחילה את ה' במשכן. צבת בצבת עשויה: השכינה צריכה להיות תוצאה של העבודה, אבל העבודה איננה יכולה להתבצע אל מול פני ה' כל עוד אין שכינה. כבוד ה' צריך לשרות במשכן כתנאי לתחילת העבודה, אבל גם חייבת להמתין עד אחר עבודה זו.

התהליך הדו-שלבי של השראת השכינה במשכן, בראש חודש ניסן וביום השמיני, הוא הפתרון למבוכה זו. מייד עם עשיית המשכן, כבוד ה' ממלא את המשכן, כדי להוות מוקד לעבודת הקרבנות. כיוון שכבוד ה' מצוי במשכן, העבודה נוכח המשכן מהווה עבודה כלפי ה'. אולם הוועדות זו איננה יכולה להתבטא כלפי ישראל, שטרם זכו במפגש זה, ומשום כך כבוד ה' נשאר מכוסה ונסתר מאחורי הענן, במשך שבעת ימי המילואים. רק עם השלמת עבודת הקרבנות המקדשים את המשכן, עם הקרבת קרבן התמיד ביום השמיני (ויקרא ט', יז) עם יתר הקרבנות הייחודיים של היום השמיני, אז הופכת הוועדות ה' לישראל להיות מוצדקת, מבוססת על עבודת ישראל לה', וכבוד ה' יכול להתגלות לישראל, והאש האוכלת יכולה לצאת ולקבל את קרבנותיהם של ישראל על המזבח.

 


[1] הברייתא מניחה שחודש אדר באותה שנה היה חסר.

[2] שתי הברייתות מופיעות גם בסדר עולם פרק ז'. שיטה כללית זו גם עולה בדברי חז"ל המפרשים ששעיר החטאת שדורש ביום השמיני היה שעיר ראש חדש (תו"כ שמיני פרק ב').

בהמשך הברייתא בתו"כ בעניין פירוק המשכן מופיע: ”רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף בשמיני העמידו ופירקו", וצ"ע.

הרמב"ן מביא מקורות נוספים מדברי חז"ל להשקפה כללית זו.

[3] דעת הרמב"ן נבדלת מדעת חז"ל בשתי נקודות:

  1. בעוד בדעת חז"ל משמע שבכל יום מימי המילואים המשכן פורק מייד עם השלמת העבודות, לדעת הרמב"ן המשכן פורק רק בסוף הלילה, סמוך לעולת השחר (והוקם שוב זמן קצר לאחר מכן). בכך מתמודד הרמב"ן עם שאלת ראב"ע: כיצד נאמר לאהרון ולבניו "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים" (ויקרא ח', לה), אם בלילה לא היה בכלל לא אוהל מועד ולא פתחו? אולם, נראה שהבדל זה בין דעת הרמב"ן לבין דעת חז"ל הוא טכני בלבד, אבל היסוד דומה: קיום המשכן היה אד-הוק, לצרכים הטכניים של המעשים הנדרשים בימי המילואים בלבד, ולא כמקום שכינה.
  2. לדעת חז"ל (קהלת רבה פרשה א', יב), החלק הראשון של ספר ויקרא (מן הסתם, פרקים א'-ז') אירע אחרי ראש חודש ניסן, כלומר, יש רצף כרונולוגי בין סוף ספר שמות לתחילת ספר ויקרא, ורק החל מפרק ח' (תיאור שבעת ימי המילואים), התורה חוזרת אחורנית לתאר את מה שאירע בשבוע האחרון של חודש אדר. לעומת זאת, לדעת הרמב"ן, הלכות הקרבנות שבתחילת ספר ויקרא נאמרו עוד בחודש אדר, כלומר, תחילת ספר ויקרא היא כבר חזרה אחורנית של התורה לחודש אדר. לדעת רמב"ן עולה שעוד לפני שירדה שכינה למשכן, ה' דיבר למשה מתוך המשכן!

[4] ראב"ע עצמו איננו מפרש את שני השלבים כפי שפירשנו כאן. לדעת ראב"ע (שמות מ', לה; ויקרא א', א), הקריאה בתחילת ספר ויקרא הייתה קריאה למשה להכנס לאוהל (וכנראה יפרש כדעת רשב"ם שם, ש'מאהל מועד' מוסב על הקריאה ולא על הדיבור, כלומר קרא 'מאוהל מועד' (אל משה שהיה בחוץ) ואז (אחרי שנכנס משה) דיבר אליו (באוהל מועד ולא 'מאוהל מועד') ). לפי זה, רק בעת ירידת השכינה למשכן בראש חודש ניסן, לא יכול היה משה להכנס, אבל מייד אחר כך כבר נקרא להכנס, ובמשך שבעת ימי המילואים נכנס. לעומת זאת, לפי דברינו, במשך כל שבעת הימים לא יכול היה להכנס, ורק ביום השמיני יכלו הוא ואהרון להכנס (ויקרא ט', כג). המניע של ראב"ע הוא כנראה שכיוון שעם ירידת השכינה בסוף פרשת פקודי משה לא יכול היה לבוא אל אוהל מועד, ובהמשך ברור שמשה נכנס (שם, וכן במדבר ז', פט), צריך היכן שהוא להופיע שהאיסור ניתר. משום כך מפרש ראב"ע שהקריאה של תחילת ספר ויקרא התירה את כניסת משה לשמוע את הדיבור האלוקי. לפי דברינו יש לומר שמלכתחילה היה ברור שהאיסור הוא זמני (השווה ברייתא דר' ישמעאל (בתחילת תו"כ) פרק א', ח), ונכנסו משה ואהרון ביום השמיני אל אוהל מועד (ויקרא ט', כג) על פי ציווי ה' – כפי שכל מעשי היום השמיני היו על פי ציווי (ויקרא ט', ו).

[5] לעיון רחב יותר בפסוקים אלה, ראה שיעורנו לפרשת תצוה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)