עירובין | דף כו | שכח אחד לערב
מדאורייתא מותר לטלטל מתוך בתים הפתוחים לחצר אל תוך החצר, משום שהיא נחשבת כרשות היחיד. אך חכמים חששו שמא הדבר ייראה כטלטול מרשות היחיד לרשות הרבים ולכן דרשו שלפני השבת יעשו כל השכנים עירוב חצירות שמגדיר את הבתים והחצר כרשות אחת המשותפת לכולם. במשנה (כג עמוד א) הובאה שמועה בשם רבי אליעזר המתייחסת לאדם ששכח להשתתף בעירוב החצרות:
"וכן שמעתי ממנו: אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס ולהוציא לו, אבל להם מותר".
כלומר, לאחר כניסת השבת כבר אין האדם יכול להשתתף בעירוב של שכניו, אך הוא יכול לבטל את רשותו ובכך להגדיר את החצר והבתים כרשות המשותפת לשאר השכנים מלבדו. לדעת רבי אליעזר, השכנים יכולים לטלטל גם לתוך ביתו של המבטל, אך בגמרא (כו עמוד א – כו עמוד ב) מבואר שדין זה נתון במחלוקת תנאים:
"והתנן: ביתו אסור להוציא ולהכניס לו ולהן!
אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת: לא קשיא; הא - רבי אליעזר והא - רבנן.
כשתימצי לומר, לדברי רבי אליעזר המבטל רשות חצירו - רשות ביתו ביטל. לרבנן המבטל רשות חצירו - רשות ביתו לא ביטל".
הגמרא מבארת שלדעת רבי אליעזר האדם ביטל את רשותו גם בחצר וגם בביתו, וממילא גם ביתו הופך להיות חלק מן הרשות המשותפת לשכנים ומותר להם לטלטל בין הבית לחצר. זאת בניגוד לדעת חכמים הסבורים שהבית נשאר ברשות המבטל וביטול הרשות מתייחס לחצר בלבד.
המכנה המשותף לרבי אליעזר וחכמים הוא ששניהם מסכימים שאסור למבטל לטלטל מביתו אל החצר. לדעת חכמים הדבר מובן: ביתו של המבטל נשאר ברשותו, ואילו החצר היא רשותם של השכנים. ממילא אסור הן לשכנים והן למבטל לטלטל בין שתי הרשויות. אך לשיטת רבי אליעזר יש לשאול: מדוע ייאסר על המבטל לטלטל מביתו לחצר?
בראשונים נאמרו כמה תשובות לשאלה זו, וניתן לחלק אותן לשני כיוונים עקרוניים בהבנת שיטת רבי אליעזר:
רש"י, ובעקבותיו הר"י מלוניל ואחרים, הבינו שלדעת רבי אליעזר רשותו של המבטל בביתו פקעה לחלוטין וממילא אין כל מניעה עקרונית עבורו לטלטל בין הבית לחצר, כפי שמותר לו לטלטל מן הבתים האחרים אל החצר. משום כך, לדעת אותם ראשונים סיבת האיסור היא צדדית, כפי שכתב רש"י:
"ולא אמרינן כיון דביטל להו רשות ביתו הוי ביתו כבתיהן, דבשלמא מבתיהן, אם הוא מכניס ומוציא - איכא למימר כאינש בעלמא הוא, אבל מביתו - חוזר ומחזיק ברשותו הוא, ואוסר עליהם והן עליו, כדתנן בפרק הדר: מי שנתן רשותו והוציא, בין בשוגג בין במזיד - הרי זה אוסר".
כלומר, סיבת האיסור היא שאם האדם יטלטל מביתו הוא יחזיר בו מחדש וביטול הרשות יפקע, וממילא ייאסר הטלטול על כל השכנים.
מאידך, ראשוני ספרד הביאו את שיטת הראב"ד שלפיה מדובר באיסור מהותי יותר, וכך ניסח זאת הרשב"א (ד"ה והראב"ד):
"והראב"ד ז"ל הפליא לעשות ואמר דאפילו לר' אליעזר דסבירא ליה דאף רשות ביתו ביטל, לא לגמרי ביטל רשות ביתו לגביהן ושיהא הוא אורח אצלם, אלא עדיין הוא משייר דירתו שם. וכיון שכן אסור הוא להכניס ולהוציא מביתו לחצר משום דהו"ל כמוציא מרשותו לרשות חבירו, אבל להם מותר שאע"פ שהוא שותף עמהן בבית אין אנו עושין הבית כרשות משותפת אלא כרשות מיוחדת לכל אחד ואחד מן הדרים שם והרי אלו מוציאין מרשות המיוחדת להן לחצרן המיוחדת להן גם כן".
כלומר, גם לדעת רבי אליעזר אין האדם מבטל לגמרי את רשותו בביתו, ולכן אסור לו לטלטל מן הבית לחצר. ביטול הרשות מועיל רק לכך שהבית ייחשב כמיוחד גם לשאר השכנים, ולא להפקיע לגמרי את רשות המבטל בבית. בהמשך הקטע מאריך הראב"ד לבאר כיצד ניתן לאחוז את החבל משני קצותיו: להבין שיש כאן ביטול ביחס לשאר השכנים ואין כאן ביטול גמור ביחס למבטל. משום קושי זה דחו רוב הראשונים את פירוש הראב"ד והחזיקו בפירוש רש"י.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)