ליקוטי מוהר"ן | תורה ס"ג | שירת העשבים

דַּע, כִּי יַעֲקב אָבִינוּ, כְּשֶׁשָּׁלַח אֶת בָּנָיו עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים לְיוֹסֵף שָׁלַח עִמָּהֶם נִגּוּן שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְזֶה סוֹד ''קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם'' וְכוּ (בְּרֵאשִׁית מג) בְּחִינַת זֶמֶר וְנִגּוּן שֶׁשָּׁלַח עַל יָדָם לְיוֹסֵף וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ''י: ''מִזִּמְרַת'' לְשׁוֹן זֶמֶר וְכוּ כִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה וְזֶה סוֹד מַה שֶּׁכָּתוּב (שָׁם ד) : ''וַתֵּלֵד עָדָה אֶת יָבָל, הוּא הָיָה אֲבִי ישֵׁב אהֶל וּמִקְנֶה וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב'' כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁהָיָה בָּעוֹלָם רוֹעֵה מִקְנֶה, הָיָה תֵּכֶף כְּלֵי זֶמֶר כַּנַּ''ל וְעַל כֵּן דָּוִד הַמֶּלֶך, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה ''ידֵעַ נַגֵּן'' (שְׁמוּאֵל א ט''ז) עַל כֵּן הָיָה רוֹעֶה (שָׁם) כַּנַּ''ל [גַּם מָצִינוּ בַּאֲבוֹת הָעוֹלָם כֻּלָּם, שֶׁהָיוּ רוֹעֵי מִקְנֶה] (יְשַׁעְיָה כ''ד) ''מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרת שָׁמַעְנוּ'' הַיְנוּ שֶׁזְּמִירוֹת וְנִגּוּנִים יוֹצְאִים מִכְּנַף הָאָרֶץ כִּי עַל יְדֵי הָעֲשָׂבִים הַגְּדֵלִים בָּאָרֶץ נַעֲשֶׂה נִגּוּן כַּנַּ''ל וְעַל יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּגּוּן עַל יְדֵי זֶה הוּא נוֹתֵן כּחַ בְּהָעֲשָׂבִים וַאֲזַי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת לֶאֱכל (שִׁיר הַשִּׁירִים ב) ''הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ'' הַיְנוּ שֶׁהַנִּצָּנִים גְּדֵלִים בָּאָרֶץ עַל יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן הַשַּׁיָּך לָהֶם כַּנַּ''ל נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הוּא נוֹתֵן כּחַ בָּעֲשָׂבִים וְיֵשׁ מִרְעֶה לַבְּהֵמוֹת גַּם הַנִּגּוּן הוּא טוֹבָה לְהָרוֹעֶה בְּעַצְמוֹ כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָרוֹעֶה הוּא תָּמִיד בֵּין בְּהֵמוֹת הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיַּמְשִׁיכוּ וְיוֹרִידוּ אֶת הָרוֹעֶה מִבְּחִינַת רוּחַ הָאָדָם לְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת עַד שֶׁיִּרְעֶה הָרוֹעֶה אֶת עַצְמוֹ בִּבְחִינַת (בְּרֵאשִׁית ל''ז) : ''וַיֵּלְכוּ לִרְעוֹת אֶת צאן אֲבִיהֶם'' וְכוּ וּפֵרֵשׁ רַשִׁ''י: שֶׁהָלְכוּ לִרְעוֹת אֶת עַצְמָן וְעַל יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מִזֶּה כִּי הַנִּגּוּן הוּא הִתְבָּרְרוּת הָרוּחַ שֶׁמְּבָרְרִין רוּחַ הָאָדָם מִן רוּחַ הַבְּהֵמָה בִּבְחִינַת (קהֶלֶת ג) : ''מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה'' כִּי זֶהוּ עִקָּר הַנִּגּוּן לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה, כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר וְעַל כֵּן עַל יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מֵרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת כִּי נִתְבָּרֵר רוּחַ הָאָדָם מֵרוּחַ הַבְּהֵמָה עַל יְדֵי הַנִּגּוּן כַּנַּ''ל וְיֵשׁ חִלּוּקִים רַבִּים בִּנְגִינָה כִּי יֵשׁ נִגּוּן שָׁלֵם וְיֵשׁ נִגּוּן שֶׁהוּא בְּכַמָּה בָּבוֹת, וִיכוֹלִים לְחַלְּקוֹ לְבָבוֹת וְעִנְיָנִים וְדַע, שֶׁהַמֶּלֶך יֵשׁ לוֹ כָּל הַנִּגּוּן כֻּלּוֹ בִּשְׁלֵמוּת אֲבָל הַשָּׂרִים אֵין לָהֶם רַק אֵיזֶה חֵלֶק בַּנִּגּוּן כָּל אֶחָד לְפִי מְקוֹמוֹ וְעַל כֵּן אָמַר דָּנִיֵּאל לִנְבוּכַדְנֶצַּר (דָּנִיֵּאל ד) : ''אַנְתְּ הוּא אִילָנָא וְכוּ וּמָזוֹן לְכלָּא בֵהּ'' כִּי נְבוּכַדְנֶצַּר שֶׁהָיָה מֶלֶך וְיֵשׁ לוֹ כָּל הַנִּגּוּן עַל יָדוֹ נִמְשָׁך כָּל הַמָּזוֹן כִּי הַמָּזוֹן נִמְשָׁך עַל יְדֵי הַנִּגּוּן כַּנַּ''ל וְעַל כֵּן יַעֲקב אָבִינוּ אַף שֶׁלּא הָיָה יוֹדֵעַ אָז שֶׁהוּא יוֹסֵף רַק כְּפִי מַה שֶּׁסִּפְּרוּ לוֹ הַשְּׁבָטִים הַנְהָגוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף שָׁלַח לוֹ נִגּוּן הַשַּׁיָּך לְשַׂר כְּמוֹתוֹ כְּפִי מַה שֶּׁשָּׁמַע מִבָּנָיו דְּרָכָיו וְהַנְהָגוֹתָיו כִּי יַעֲקב רָצָה לִפְעל אֶצְלוֹ עַל יְדֵי הַנִּגּוּן מַה שֶּׁהָיָה צָרִיך עַל כֵּן שָׁלַח לוֹ אוֹתוֹ הַנִּגּוּן שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לְבָנָיו: ''קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם'' הַיְנוּ שֶׁיִּקְחוּ בְּחִינַת הַנִּגּוּן הַנַּ''ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת זִמְרַת הָאָרֶץ כַּנַּ''ל בַּכֵּלִים שֶׁלָּהֶם ''וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה, מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכאת וָלט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים'' הֵם בְּחִינַת מִשְׁקוֹלוֹת וּמִדּוֹת הַנִּגּוּן כִּי הַנִּגּוּן נַעֲשֶׂה מִגִּדּוּלֵי הָאָרֶץ כַּנַּ''ל

 

א.

לר' נחמן היה סיג ושיח עם עולם הצומח. ר' נחמן לימד את חסידיו לצאת אל השדה ולשוחח שם עם ה'. רבים מסיפוריו מתרחשים ביער המבטא אלטרנטיבה לעיר. היער מבטא את אותם חלקים טבעיים וראשוניים שבתוכנו. היער, על החיות שבתוכו, על הגזלנים המסתתרים במעביו, על חוסר ההתמצאות של ההולך לאיבוד בעומקו, כל אלו הם משל לנפש הלא אורבנית, הלא מתורבתת, עוד לפני ש"התבייתה" והתיישרה עם הציפיות של החברה ממנה. "נכון אתם אנשים כשרים, אבל לא לזאת הייתה כוונתי, רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלימים" אמר לחסידיו. והנה בתורה שלפנינו מכופף אותנו רבינו עד לעשב שעל פני האדמה. עינו החדה של ר' נחמן שמה לב גם למה שנראה קטן ופעוט ערך. ליבו ראה בעשבים אלו את הפשוט, התמים והנאמן. וכך העיר פעם ואמר 'ראו כיצד עשב זה עושה בתמימות רצון בוראו' (שיחות הר"ן קסג). תפילתו של ר' נחמן קבלה מעשבים אלה השראה וכוח (ליקוטי תנינא י"א). במקום אחר (חיי מוהר"ן צ"ב) מסופר שר' נחמן חולם על הפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", ורואה בעשב סימן להארה של האבות. ואולי קשור הדבר לאותה תמימות ופשיטות המאפיינים את הבן כמו העשב. בתורה ל"ט דורש הוא את המילה עש"ב כראשי תיבות "עושה שלום במרומיו" ועוד מעט ננסה להעמיק בראשי תיבות אלה. ואצלנו, בתורה ס"ג, שומעות אוזניו את שירתם של העשבים. מה יש בעשבים אלו שלא שמנו לב אליהם עד כה?

עש"ב - ראשי תיבות של "עושה שלום במרומיו". השלום, כך נראה מהפסוק, נמצא ב"מרומים" אבל לא כאן בארץ. ובמקומו נוכחים בארץ הקטטה, המלחמה והפירוד. המציאות מפוזרת, נעדרת שלום. במרומים, אי שם בשמים, במקום בו אין ממשות, בארץ האידיאות, במקומות המופשטים מכל לבוש ארצי, שם אולי יש שלום בין הדברים, כשאין צמצום אין על מה לריב, אבל פה בארץ, במקום הממשות של המציאות הפיזית, אין שלום. עושה שלום במרומיו, אך כאן על הארץ כל אחד צריך להצטמצם במקומו ובדל"ת אמותיו, בצמצום שלו. העשב בקטנותו בא לבטא את הצמצום והפירוד הזה. "עושה שלום במרומיו" בא לבטא את המרחק שבין השמים לבין הארץ, כמו גם המרחק שיש ביני לבינך, שהוא עצם המחלוקת שהמציאות עשויה ממנה. המחלוקת איננה אירוע המתרחש במציאות, אלא היא מאפיינת את המציאות עצמה (ראה תורה ס"ד ,ד'). המציאות עשויה מהפירוד ומההבדל שבין דבר לדבר. מה שנותן לכל דבר במציאות את נקודת העצמיות שלו הוא הנבדלות והנפרדות של כל דבר מזולתו, החל בגרגיר אדמה שהוא נפרד מגרגיר אחר ועד הדברים הכי גדולים. בכולם עצם נפרדותם היא הווייתם. הנפרדות שבין הדברים פוערת במציאות מרחב של הפקר, ריק אשר העשבים יודעים תמיד לינוק ממנו, כך למשל הפסוק "בפרוח רשעים כמו עשב" (תהילים צ"ב) מבטא את הרשע המתפשט ללא השגחה ואבחנה. עשב זה אצל ר' נחמן אומר שירה. כיצד?

 

ב.

אך לפני שנגיע לשירה, הבא נשהה עוד מעט במחלוקת. נראה שלא במקרה מחזיר אותנו ר' נחמן למסר ששולח יעקב ליוסף על ידי האחים. שכן, הרי בין יוסף לאחיו שררה מחלוקת. יוסף בעולם הקבלה מכוון כנגד ספירת היסוד, "צדיק יסוד עולם", ויסוד בקבלה עניינו שלום. ובאמת אפשר לומר על יוסף שהיה כולו שלום, כי מה הוא שלום? השלום הוא המוכנות שלי להיות בשלום בכל דבר ומצב. איפה שלא נשים את יוסף הוא יודע להסתדר, יודע לנחות על ארבע רגליים ולהתייצב, איכשהו הוא תמיד שורד. כך אנו רואים במשך תולדות חייו, כיצד מסוגל היה לשרוד את הטלטלות העצומות שעבר הן עם האחים והן במאורעותיו במצרים והכל  בזכות, כנראה, תכונה זו שהייתה בו - השלום.

גם על השבת אנו אומרים שמידתה היא השלום. וכפי שנוהגים אנו לברך איש את רעהו ב"שבת שלום". השבת היא היום השביעי, ולפי הקבלה בהקשרים מסוימים ספירת היסוד מיוצגת במספר שבע. אנחנו יודעים שבשבת אין בירורים  של ניצוצות מתוך הקליפות. אין צורך לחלץ ולתקן את הטוב מתוך הרע כי בשבת המציאות כולה, על כל רבדיה, על הטוב ועל הפחות, מקבלים כביכול אישור. כיוון שהכל משמים – שם מקור השלום "במרומיו" – הכל מתקבל בשלום. אמנם הדבר אינו קל כלל וכלל, כאן בארץ ולא בשמים, לקבל הכל. אבל בשבת התמורה לקבלה זו היא גדולה יותר מהמחיר שהיא גובה. השלום הוא תיקון, אבל אין בו בירור, וגם אין בו מלאכה. לא נדרש ממך לעשות שום דבר רק להיות בשלום של שבת מנוחה. הציווי הוא להיות נוכח כאן ועכשיו ולא משנה איפה אתה נמצא ומה הספקת ומה טרם הכנת, משעה שהשבת נכנסת - שלום. השבת מבקשת מאתנו שנמצא את המקום בו אנו יכולים לקבל את המציאות כפי שהיא ובאשר היא.

 

ג.

אולם את יוסף מכרנו ועמו את השלום כמכור האחים את יוסף, וכל כך למה, כי ראינו בזה גאווה. כי קינאנו בבכורה הזו, בשלום הזה. באותה יכולת מופלאה לעמוד בכל מקום ולמצוא את אותה נקודה פנימית, נקודת "יסוד", העומדת בזכות עצמה בכל מקום. לא האמנו באמת שיכול להיות אבא שאכן אוהב את בנו באשר הוא. מה זאת אומרת 'באשר הוא'? קבלה של שלום, בכל מקרה ובכל מצב. האמנם יש בי מקום שהינו טוב באשר הוא, שאני יכול להיות בשלום אתו, האם אני יכול להיות בשלום עם עצמי, האם יש מקום בתוכי שאוהבים אותי ללא תנאי, שאני נמצא באשר אני ללא תנאים. ללא ספק מקום כזה הינו נחלה שיורש הבן מהוריו. בירושה זו קנאו האחים.  האחים של יוסף ראו בנוכחות השלום הזו של יוסף כגאווה. מן הסתם חשבו בליבם 'לא יכול להיות שאני בסדר, לא יכול להיות שאני אהוב באשר אני, לא יכול להיות שאני כמו שאני איך שאני בין אם אני למעלה בין אם אני למטה, בין אם הצלחתי בין אם לא הצלחתי שאני כפי שאני בסדר'. יש מעין סירוב פנימי שלנו לקבל את עצמנו, לאהוב את עצמנו ולהאמין שמישהו אוהב אותנו אי שם למעלה, 'שיש לי אבא שבאמת מוכן לקבל אותי כפי שאני, שבאמת הוא רוצה אותי. שבעצם כל הטלטלות שהוא מעביר אותי דרכן בעולם אינן אלא כדי לחלץ ממני את היסוד הזה של השלום, הצדיק יסוד עולם הזה שבתוכי, שאני אאמין שבאמת איך שאני מה שאני תמיד אני עם ה'.' את היסוד הזה מכרנו כי החלטנו 'שכדי להיות אני צריך להוכיח משהו, להוכיח שאני שווה, להוכיח שאני בסדר, להוכיח שאני ראוי'. כך רוב העולם מתנהל, כדי להיות ולקבל מקום הוא צריך להוכיח משהו, ולכן את היסוד הזה של השלום הוא מוכר. למי? לבוס שלו, מוכר כפשוטו 'אתה תגיד לי מה לעשות ואני אעשה כך וכך, אני אתנהג כמו שצריך וכך אתה תביא לי.. ואז ניכר שאני בסדר, שאני שורד בעולם'. מכרנו את הנקודה הכי פנימית שלנו, את היסוד שלנו, מכרנו אותה עבור התנהלות שמוכיחה את ההצדקה של הקיום שלנו. 

אולם אצל יוסף אנו מוצאים התנהלות מסוג אחר, הוא אינו מתפרנס על פי הנהלים המקובלים כאן על הארץ אלא מקבל את פרנסתו מן השמיים, מאותם שמיים שהשלום גנוז במרומיהם. יוסף הוא מלך, אולם הוא מתנהל ככזה עוד לפני ששמו כתר מלכות על ראשו. המלכות האמתית קשורה לכתר במהותה. המלכות שהיא הספירה התחתונה ביותר קרויה 'אני' והיא קשורה לספירה העליונה ביותר-"כתר" הקרויה "אין", היפוך אותיות "אני" .להסבר הדברים נעמיק במהותה של המלכות .

כתוב בספרים שהמלכות לית לה מגרמא כלום, אין לה מעצמה כלום, ועולה השאלה איך אפשר לומר דבר כזה שהמלכות אין לה מעצמה כלום, הרי אנו יודעים שבדרך כלל המלכים נחשבים הכי עשירים?! ובכל זאת אנחנו אומרים שהמלכות אין לה מעצמה כלום, למה? מכיוון שאף שלכל אחד בעולם יש משהו ייחודי משל  עצמו, הרי שלמלך אין דבר. כך לדוגמא הסנדלר יש את הסנדלים שהוא מייצר, לבנאי יש בתים שהוא בונה, אך למלך אין לו כלום מעצמו, כי כל מלכותו ומהותה תלויים בעם שלו. הרי "אין מלך בלא עם", וכל המלכות של המלך לא נובעת אלא מההכרה של העם במלכותו. כל מה שיש למלך, רכוש או כבוד, הכול תלוי בעמו שמחוצה לו ואיננו באמת שלו. תמיד על תנאי. אם כך יוצא שהמלך במהותו הוא עני.

מה בכל זאת יש לו למלך? יש לו דבר אחד – יקר ונדיר מאד – יש לו את עצמו! יש לו "אני".  מי שיש לו את עצמו זה באמת דבר יקר ונדיר. מדוע? כי "האני" הוא עני. למה אני הוא עני? בגלל שאני זו המוכנות להיות איך שאני, ללא רכוש, ללא שום אחיזה במשהו, זה עצם ההיות, עצם ההוויה שלי כשלעצמה היא האני שלי. ולכן האותיות אנ"י בחילוף הינן אי"ן. ואכן ה"אני" מצוי בטריטוריה פנימית ונעלמת שכולה "אין" לעיני הצופה מבחוץ. אך ברגע שהאני מסרב להיות "אין" והוא פורץ אל ה"יש" כדי להיות, כדי להיות משהו, כדי שיוכל לומר לעצמו 'אני שווה, אני שווה משהו', באותה נקודה חרג מה"אני" שלו על העניות שלו על מנת להיות "יש". אם אדם מתנה את קיומו באיזה "יש" מבחוץ, יהא מוצלח ככל שיהא, איבד הוא את המלכות, אין לו את החירות של המלך כי הוא כבר קשור ואסור בתנאים מבחוץ. רק מי שמוכן להיות "אני" כפי שהוא, כלומר להאמין, להישען ולבטוח בה', להיות ויהי מה, לא משנה מה המציאות החיצונית מזמינה הוא בתודעה של חירות וחופש מתוך שלום פנימי, מי שמוכן להיות שם אז יש לו מלכות.  עתה אנו מבינים יותר את שהזכרנו לעייל "שהמלכות לית לה מגרמה כלום", שכן המלכות ניתנת למי שמוכן להיות עני, דהיינו למי שמוכן להיות עצמו, ומוכן להיות בשלום בכל מקום עם מה שיש. שלום זה שמו של הקב"ה – עושה שלום במרומיו. ומסתבר שמי שמוכן להיות בשלום ולבטוח במי שהשלום שלו יקבל ממלכות זו, שמקורה בשמיים, גם כאן בארץ.

 

ד.

המלכות אם כן היא ראשית כל משהו פנימי, היא אותה הנהגה פנימית שיש לי. אם אני מוכן להיות מנהיג של עצמי קודם כל, אם אני מוכן להיות עצמי, אז יש לי קודם כל של המושכות של עצם חיי. ברגע שאני משליך את המושכות האלה ומעבירם למישהו אחר – כבר אני לא אני וכבר אבדתי את ההנהגה, של עצמי. כאמור, למלך יש דבר אחד יקר ונדיר – את עצמו. ומעצמיותו מתחילה המלכות, מנקודת האמונה שפועמת בליבו. לכן למלך יש כתר, להזכיר מהיכן מלכותו, והכתר נקרא אי"ן. המלכות היא הספירה הכי תחתונה והכתר הוא הספירה הכי עליונה, ויש קשר הדוק ואימננטי בין הספירה הכי תחתונה ובין הספירה הכי גבוהה, וכפי שכתוב בפתח אליהו "מגיד מראשית אחרית"; יש קשר בין המלכות - בין המקום הכי עני, הכי נמוך שהיא הספירה התחתונה - ובין המקום הכי גבוה, שזה הכתר. כך כששמים כתר על ראשו של המלך, רוצים לומר לו 'תדע לך שגם המלכות שלך נאצלת אליך ממקום גבוה ממך, ממקום שהוא מעבר לך, זה לא אתה'. לכן שמים לו כתר דווקא על הראש, לרמוז לו שאפילו אם יגביה את ראשו הוא לא יוכל להתרומם ולראותו, כי הכתר מעליו. מחד הכתר מסמן כלפי חוץ את המלכות שלו ומאידך גם מזכיר לו מנין מלכותו באה אליו. ככל שאדם נמצא במקום נמוך יותר, עני יותר, הוא נדרש להצטופף אל מקורו העצמי יותר. במקומות אלו אין לו לאדם להישען אלא על אלוקיו, משם כוחו. שם מרגיש האדם ביותר את ה"אני" תלוי על בלימה, עומד על קצה בהונות הווייתו ותלוי רק ב"אין", רק בה'. כך ממקום עני זה מרגיש גם המלך את מלכותו נאצלת לו מלמעלה, מהכתר, מהאין, מה'.

את המלכות מזכיר ר' נחמן בסוף התורה בהקשר של יוסף שהיה מלך. לפי דברינו אפשר לומר שיוסף עוד כשהיה בתחתית הבור רכש את אותה הנהגה פנימית המאפיינת את המלכות, משם הוא מצא את ההנהגה הפנימית שלו. במקום הכי "עני" הוא מצא את ה"אני" ומשם ידע לבטוח ב"אין" - בה' המאציל לו את מלכותו מלמעלה. ככל שידע לקבל את כל טלטלותיו בשלום, אותו שלום הנמצא רק במרומיו, קיבל כאן בארץ את אותה הנהגה פנימית היודעת להישען על עצם היותה באשר היא, נבראת כך על ידי ה'. כיוון שכל מבטחו בה', ובארץ כולו "אין", ללא תנאים, הרי שיכול הוא לצלוח כל מקום שלא יעבור בו.

                                                              ה.

כמו מלכותו של יוסף שבכל מקום שהיא נמצאת יש לה בטחון, כך גם העשב שפתחנו בו, היכן שלא תשים אותו, איפה שלא יהיה, תמיד ינבט, לא צריך לגדל אותו. יש לעשב את הכישרון לצמוח דווקא במקום שהוא נמוך ופשוט וקטן. ר' נחמן הרגיש זאת וראה בזה איכות של מלכות, איכות של יוסף הצדיק. העשב מבין, יותר מכל צמח אחר, שהפרנסה שלו זה מהשמים. לא צריך לעדור, לא צריך לזרוע, הוא גדל לבד, בא לבד, אין צורך בפעולות מיוחדות או בתנאים כאלו ואחרים. תודעת העשב היא תודעה של אמונה שר' נחמן רוצה לרכוש אותה והוא רואה בה יסוד של מלכות. ר' נחמן יודע שכל פירמידת המזון ניצבת על עשבים אלו, ומזכיר לנו את ששכחנו, אבל העשב זוכר, שהמזון האמיתי שהאדם ניזון ממנו, בעצם, הוא המזון הרוחני. המזון האמיתי הוא מן השמים, כי באמת מה שמזין אותנו באמת, מה שמפרנס אותנו היא הרוח. ר' נחמן מבין, שמי שמוכן להיות בכל מקום באשר הוא, מי שיש לו מלכות, יכולתו להתפרנס נובעת מאותה המלכות שנאצלת לו מלמעלה, אותה הנהגה שבה הוא נוגע, אותם יסודות פנימיים של רוח.

אולם כדי להגיע למקום של השלום יש לחפש אותו. הוא לא מקום שקל למצוא אותו. אדם צריך לחפש באמת מהי התנוחה האמיתית של השלום שלו, איפה הוא ירגיש בשלום. לכל מי שהיה פעם כאב גב יודע מה זה לחפש את התנוחה האמיתית בה ניתן לנוח. אם אכן ההגדרה של שלום אמיתי איננה מקום של שלימות אידאלית בה אני נח על גבי זרי הדפנה, אלא דווקא היכולת שלי להיות בשלום גם במקומות שלא רציתי בהם ושהם היפך מה שציפיתי; הרי שכדי למצוא את השלום גם שם, יש צורך בחיפוש. ובמקום שיש חיפוש יש גם צורך בהדרכה, במדריך, ברועה שיודע להתמצא בפיתולים ובדרכים העקלקלות של השלום. למצוא בכל פעם מחדש את נקודת המבט וזווית הראיה והתנועה הרוחנית ממנה אפשר להרגיש את השלום. ה"אני" מנהיג את דרכיו ונשען על ה' ורק עליו גם בעת קשה. כמו הליכה על חבל דק מצריך הדבר איזון בין ה"יש", התלוי על בלימה, על פני תהום ה"אין" שמתחתיו.

אמנם לפי האידיאל שאותו אנו מציירים, אדם שהוא בשלום אמיתי ירגיש שלום בכל מקום ובכל מצב, כך תיארנו את יוסף, וכך גם תיארנו את המאמין, כך תארנו את המלכות. אבל מה יעשה אדם שלא יכול להחזיק מעמד בכל מקום? מה יעשה מי שהוא לא מלך אלא רק שר? אדם כזה זקוק למקום מסוים ששם ירגיש שלום. לרובנו, עלינו להודות, אין את המלכות בכל מקום, ואיננו יכולים לומר על עצמנו שבכל מקום אנו בשלום פנימי באמונה, ובביטחון. אנחנו רק שרים במקרה הטוב, רובנו עבדים בכלל, ואיננו יכולים להיות בשלום בכל מקום. לכן כדי למצוא את השלום אנחנו בדרך כלל תרים אחר מקום מסוים, ששם אנחנו מרגישים שזה השלום שלי, שבו אני יכול להיות בשלום. מה זאת אומרת? שאני יכול להרגיש עצמי, שאני מה שאני, בביטחון, בהרגשה של קבלה עצמית, וממילה נשען אך על ה'. את המקום הזה רובנו מחפשים ובו נמצא השלום של כל אחד מאיתנו. יש המוצאים מקום זה במקצוע כזה או אחר, זה טבח אחר זגג, כל אחד מוצא את מקום מבטחו. יש המוצאים את ביטחונם בחיק משפחתם וגם שם נשאלות שאלות רבות של שלום, שלום בית, חינוך וכו'. ובכולם מחפש האדם את המקום האחד בו ימצא את השלום ולא יאלץ עוד 'להיטלטל בדרכים'. מבחינת השלום מוטב אפילו להצטמצם במקום אחד ובלבד שתהיה בו אמונה. כמו רועה המחפש אחר העשב המתאים לכבשיו, מחפש האדם אחר אותו מקום, למצוא מהו המקום בו יוכל להרגיש שהוא אוכל את העשב הנכון לו. למצוא את המקום בו הוא מתפרנס, כמו העשב, בפשטות רק משמים, המקום בו הוא מרגיש שהוא מספיק עצמו.

                 

ו.

כשהרועה מנגן את ניגונו הוא מוביל את צאנו בעקבות מקום זה. הוא איננו ממציא את הניגון אלא שומעו בליבו ומבטא אותו בחלילו. הוא שומע את העשבים שרים אותו. הניגון הוא ביטוי לפני הארץ, לתווי פניה, להלך הרוח שבה. כמו מיתר המתוח בין שני צדדים, המנגינה מספרת תמיד את הסיפור של שני צדדים אלה ופורטת על המיתר המתוח ביניהם. מול מי עומדים האנשים בארץ זו, כנגד מה נלחמים בה, לאן נושאים הם את פניהם, כל אלו הן המנגינות של כל ארץ ומי שיודע נגן יודע לבטא את מה שכולם יודעים בליבם אך אינם יודעים לומר במילים.

מכנף הארץ זמירות שמענו". מה זה מ"כנף הארץ"? קצה הארץ, מקצה הארץ זמירות שמענו, מהמקום הרחוק, משם שמענו זמירות. מהפערים הקיימים בין מקום למקום בארץ, מהמחלוקות שיש בעולם מעצם טיבו, מהפירוד הזה שיש בעולם עוד מבריאתו; מהארץ שכל עניינה הוא הפירוד הזה, מהמקום הזה שהארץ כשלעצמה נפרדה מהשמיים, משם אפשר לשמוע ניגונים. לפי מה שאמרנו לעיל כל הטלטלות כל הפירודים, כל המחלוקות כולם אינם אלא כדי לחלץ ממני את היסוד של השלום, שהוא היסוד של האמונה, היסוד של הפרנסה משמים, שהוא המזון הרוחני האמיתי שהוא הניגון. ואת הניגון הזה יודעים ביותר לספר העשבים. הם מנגנים את הסיפור הפורט על המיתר המתוח משמי שמיים ועד "קצה הארץ". הוא הוא הסיפור של המלכות של כל ארץ, של האמונה שבכל ארץ, של ההנהגה שבה. הכול יודעים אותה בלב אך לא יודעים לאומרה במילים, לתאר את אותו דיאלוג שבין ארץ לשמיים, שבין האדם לבוראו, הנמצא בירכתי קיומו של כל אדם ואדם עמוק בליבו. העשבים שיודעים יותר מכל את בוראם ועושים בתמימות את מצוותו ונשענים עליו הם היודעים לספר את הסיפור הזה ולנגן על מיתריו. הרועה הנאמן, הדואג לצאנו, מוליך את צאנו לאכול מעשבים אלה, שכן שומע הוא מרחוק את מנגינתם ויודע שדווקא מהם יוכלו לקבל מזון אמיתי המזין לא רק את הגוף אלא גם את הנפש.

 

                                                            ז.

"קחו מזמרת הארץ בכליכם שיעקב מצייד את הבנים שלו בזמרת הארץ". מהי זמרת הארץ? ר' נחמן אומר שזהו הניגון, ששלח לו ניגון של ארץ ישראל, אבל הפשט של "זמרת הארץ" הוא הקציר של הארץ, האסיף, התבואה. "קחו מזמרת הארץ" זה התבואה, קחו ממה שזמרנו, אספנו, קצרנו. אולי ר' נחמן בא ללמד אותנו שהקציר האמיתי הוא דווקא הניגון והוא מה שבאמת מזין אותנו. יותר  ממה שאדם ניזון מהפירות הפיזיים של פועלו הוא ניזון מהפירות הרוחניים של פועל זה, מהסיפוק, מתחושת השליחות ומאותה הרגשה שהוא מונהג על ידי ה' ומלכותו ושיש לו רועה נאמן.

והנה כשם שהזומר את הצומח מברר את המיותר והגדל פרא מן הרצוי והטוב, הרי שגם המנגן (המזמר) עושה פעולה של בירור. כל סיפור חיים בנוי מהרבה עליות ומורדות והן היוצרות את הדרמה בסיפור. המנגינה היא כבר סוג של פרשנות. כל כלי ימתח את מיתריו אחרת ובמקביל יתאר את המתח בסיפור במקום אחר. ר' נחמן היה הולך לשדה לשמוע את שירת העשבים. שם ידע לנגן את המנגינה שפייסה את ליבו. שם למד את המנגינה שיודעת להפוך את סיפור החיים למשהו פנימי ועמוק המחלץ מטלטלות החיים רק את הטוב, ומברר את הטוב מהרע; ובכך הוא מספר את אותו סיפור חיים אך במנגינה אחרת כאומר 'תדע לך שכל העליות והירידות, כל מה שלא קורה לך, כל זה הסיפור של השלום, הסיפור של ה'. זהו סיפור אהבה של ה' אליך באשר אתה. זה מזון רוחני שרוצים להאכיל אותך, קרבת ה' שרוצים שתהיה בה, אותו מקום של אמונה אותו מקום פשוט, אותה מלכות כפשוטה, שרוצים שתתעורר אצלך'. 

והניגון הזה הוא הניגון של ארץ ישראל. ארץ ישראל היא המקום של שיא הצמצומים, זהו המקום הכי מרוכז ומצומצם, המקום הכי נמוך בעולם נמצא בארץ ישראל. והנה על שבחי ארץ ישראל כתוב "למטר השמיים תשתה מים" (דברים י"א,יא') ושואל רש"י מה הברכה והיתרון שיש לארץ שבה המטר יורד מהשמים? ועונה שכשמטר יורד משמים הוא משקה גם את ההרים וגם את הבקעות, גם את המקומות הגבוהים וגם את המקומות הנמוכים. אכן, כפי שראינו לעיל כאשר האדם נשען על משהו מבלעדי ה' יש להישענות זו מחיר, היא מותנית בדבר. רק כאשר האדם נשען בעצם היותו על ה' וניזון מהשמיים, כמו אותו עשב, הרי יכול הוא לקבל את מזונו בכל מקום. ארץ ישראל היא מקום של שיא הצמצום, וממילא דורשת עבודה של שיא הבירור. איפה שיש הכי הרבה צמצומים יש גם הכי הרבה בירורים כמעט אפשר לומר שבארץ ישראל אין ברירה אלא להישען על ה', אין אלא לשאת עיניים לשמיים. ממילא גם המנגינה של ארץ ישראל צריכה להיות המנגינה הכי שמימית שתספר לנו שהכל מה', שהכל משמים, שהכל לטובה, וזה הניגון ששלח יעקב ליוסף. הוא שמע על המלך הזה שנמצא אי שם במצרים ושמע על הגינונים שלו, הוא שלח לו את הניגון של ארץ ישראל, והלוואי שגם אנחנו היינו יודעים את המנגינה הזו. והיינו מוצאים את הרועה הזה שהיה יודע להוביל אותנו אל העשבים שלנו, אל מקום המרעה הפשוט שלנו, ששם היינו מרגישים שאנחנו תלויים רק בה', ושאנחנו לא צריכים לעשות מאמץ כדי להיות אלא רק להתפלל. זו שירת העשבים.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php