דילוג לתוכן העיקרי

האזינו | שירת האזינו

קובץ טקסט

להאזנה

א. השמים והארץ – עדים בבני ישראל

השירה הידועה בשם "שירת האזינו" (דברים ל"ב, א'-מ"ג) פותחת בקריאה לשמים והארץ. בהד ברור לפסוק הראשון של התורה המכריז על בריאת העולם (בראשית א', א'), משה מזמן את הקהל האולטימטיבי:
"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה
וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"              (דברים ל"ב, א')
קהל נצחי זה מזומן לא רק כדי להקשיב לדבריו של משה. כפי שהפסוקים הקודמים לתחילת השירה מבהירים היטב, השמים והארץ משמשים כעדים. בהוראותיו ללויים לזמן את העם ללימוד השירה, משה אומר את הדברים הבאים:
"הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ"                                              (שם ל"א, כ"ח)
למעשה, השמים והארץ אינם הקהל העיקרי של שירת האזינו. לפני שהיא מתעדת את השירה, התורה מספרת לנו כי משה דיבר את דברי השירה הזאת באזני כל קהל ישראל (שם ל'). אזני בני ישראל, זקני השבטים, השוטרים ובני העדה צריכים לשמוע את הדיבור והדברים. השמים והארץ מזומנים להקשיב גם הם, להיות עדים לשירה, לתוכנה ולהעברתה לבני ישראל.
כפי שנראה מהפסוק שצוטט לעיל, יש כאן יותר מזה. השמיים והארץ מזומנים להעיד בם, בבני ישראל. כלומר, תפקיד השמים והארץ הוא להעיד כנגד הזקנים או כל בני ישראל. השמים והארץ הנצחיים משמשים כיותר מאשר קהל שומעים נצחי, הקשר עוצמתי, מאיים ואבסולוטי למילים כבדות המשקל של שירת האזינו. עדותם היא יותר מאשר הקשר פסיבי המעורר יראה. בהקשר של השירה, העדות ותוכנה מהווים ערך אקטיבי. מדובר במעשה ממשי של עדות (או לפחות הקדמה למעשה של עדות) המכוון על וכנגד בני ישראל. על אף שהם למעשה אילמים, השמים והארץ מדברים ברהיטות כנגד בני ישראל.
תפקיד ה"עדות" נראה כקשור מבחינה טקסטואלית לתפקיד ה"עדות" של השירה עצמה. כשהוא מורה לראשונה למשה לכתוב את השירה, ללמדה לבני ישראל ול"שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (שם ל"א, י"ט), ה' מספק את הרציונל הבא:
"...לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"
                                                     (שם י"ט)
בדומה, ה' קובע לאחר מכן כי השירה "תענה" לפני בני ישראל "לְעֵד" (שם כ"א), ובציווי ללויים לקחת את השירה שנכתבה זה עתה ולהציב אותה סמוך לארון הברית, משה טוען כי הספר יהיה "לְעֵד" (שם ל"א, כ"ו). לבסוף, מיד לאחר השלמת לימוד השירה לבני ישראל, משה מצווה על העם "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם" (שם ל"ב, מ"ו). השירה עצמה, הן בצורתה המדוברת והן בצורתה הכתובה, מהווה עדות מתמשכת.
אם כן, במישור הרעיוני, הקריאה לשמים והארץ והעדות של השמים והארץ, צריכות להיתפש כחלק בלתי נפרד מתמונה גדולה יותר של "עדות". השירה עצמה, הן בצורתה העכשווית והן בצורתה העתידית, הן בצורתה המדוברת ונלמדת והן בצורתה הכתובה ומאוחסנת, מהווה מעשה ממשי של עדות כנגד בני ישראל. בהתאם לתפקיד זה של השירה, השמים והארץ מצורפים כזוג נוסף של עדים. במקביל לצורה הכתובה של השירה הנכללת בתורה, ומושמת לצד הארון, השמים והארץ ניצבים כעדות נצחית לתוכנה של השירה שהיו עדים לה. כיוון שכך, גם הם עדים בבני ישראל.
 

ב. תוכן שירת האזינו – והגדרת הזהות

בנקודה זו אנו מגיעים לבעייתיות מסוימת בסיפור. בעוד השמיים והארץ, כמו גם הטקסט של השירה, עשויים לשמש כעדים כנגד בני ישראל (שם ל"א: י"ט, כ"א, כ"ו, כ"ט), האופן בו הם עושים זאת, האופן בו התוכן של השירה עומד כנגד בני ישראל, נותר בעמימות מסוימת. בדברים הבאים, מטרתנו היא "להאזין" ו"לשמוע" את מילותיה של השירה.
שאלה זו, שאלת המה והאיך על העדות, היא רק חלק מהבעיה הגלומה בזהות של השירה כ"עד". כפי שצוין לעיל, ה' מצווה על משה לכתוב את השירה וללמדה את בני ישראל כך שהשירה תוכל לשמש כעדות (שם י"ט). לאחר מכן, התורה מדווחת כי משה עשה בדיוק כך, הן כתב והן לימד את השירה (שם כ"ב). בשלב זה, נראה כי התורה עוזבת את הנושא של "השירה הזאת" ובמעין חריגה עוברת לנושא של "התורה הזאת":
"וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד"          (שם כ"ד-כ"ו)
בהתבסס על ההופעה השלישית של המילה "עד" במרווח של מספר פסוקים קצרים (שם: י"ט, כ"א, כ"ו) ותפקיד העדות של "התורה הזאת", נראה שניתן לקשר את "התורה הזאת" עם "השירה הזאת". הטקסט שצוטט כאן אינו חריגה ואף לא שינוי נושא, והתורה המושמת לצד הארון היא למעשה שירת האזינו.
אם לדייק מעט יותר, התורה הזאת היא התורה שנכתבה קודם לכן בידי משה (שם, ט') יחד עם התוספת החדשה של שירת האזינו. בעוד לפני כן הכתוב תיאר את משה ככותב את "התורה הזאת" (שם), הכתוב מתאר כעת את משה ככותב את מילותיה של "התורה הזאת" "עַד תֻּמָּם" (שם כ"ד), כלומר כותב את התורה יחד עם התוספת החדשה של שירת האזינו. כפי הנראה, התורה אינה שלמה ללא שירת האזינו.
יתרה מכך, נראה כי שירת האזינו מגדירה פן חדש של התורה. הקבלה בין שני הדיווחים על כתיבת התורה המצויים בכתוב תסייע להבהיר נקודה זו.
בתיאור כתיבת התורה, הכתוב מספר על תהליך בשלושה חלקים המסתיים במטרה פונקציונלית. ראשית, משה (1) כותב את "התורה הזאת". לאחר מכן, הוא (2) מפקיד את התורה שנכתבה זה עתה אצל הכוהנים והלויים, "הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' ". לבסוף, הוא (3) "מצווה" אותם ואת מנהיגי בני ישראל בנוגע ללימוד התורה הציבורי כך שהדורות העתידיים "יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' ", ו"שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (שם י'-י"ג).
בהתאם לכך, הדיווח של התורה על כתיבת משה את דברי התורה "עַד תֻּמָּם", הדיווח השני כל כתיבת התורה, הוא בעל אותו מבנה של שלושה חלקים ואותם סמנים טקסטואליים. אחרי שמשה (1) כותב את "התורה הזאת" (שם כ"ד), משה (2) מעביר את התורה שנכתבה זה עתה אל הלויים, המתוארים כ"נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' " (שם, כ"ה-כ"ו). לאחר מכן, בהתאם למה שראינו לעיל, הוא (3) "מצווה אותם" (שם כ"ה). אולם, בניגוד לטקס הציבורי של קריאת התורה המיועד להחדיר ידע, יראה וקיום מצוות, משה מצווה על אחסון התורה לצד הארון כ"עד" (שם כ"ו). כפי הנראה, התוספת של שירת האזינו מגדירה פן חדש ושונה של התורה הכתובה. בנוסף לזהותה הרגילה ותפקידה הראשון של לימוד, היא נושאת כעת זהות ותפקיד חדשים. התורה נהיית "עד".
לסיכום, זהותה של שירת האזינו כ"עדות" מעלה סדרה של שאלות הקשורות זו בזו. בראש ובראשונה אנו תוהים בנוגע לתוכן והמטרה של העדות. על מה מעידה שירת האזינו, ולשם איזו מטרה? שנית, בתפנית בלתי צפויה, זהותה של השירה כעדות מעניקה גוון חדש לטקסט הכתוב של התורה. היא מגדירה זהות חדשה, או זהות נוספת, לתורה עצמה. הן במובן הטקסטואלי-טכני והן במובן המהותי-פילוסופי, ללא שירת האזינו וזהותה הייחודית, התורה היא חלקית ובלתי גמורה. אך באיזה מובן משלימים שירת האזינו ותפקיד העדות שלה את התורה? באיזה מובן היא מביאה את התורה ואת לימודה "עַד תֻּמָּם"?
 

ג. עדות לגורמי הסבל

בספר דברים, המילה "עד" או צורת הרבים שלה "עדים", מופיעה בדרך כלל בהקשר משפטי. לגבי עדות נאמר (דברים י"ט, ט"ו) "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא". אלא, "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר". במילים אחרות, התפקיד הרגיל של עד או עדים בספר דברים הוא להאשים, לבסס אשמה ולהרשיע. מכך עולה כי העדות של שירת האזינו מתפקדת באותה מטרה. כשהיא משמשת "לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם ל"א, י"ט), השירה מאשימה, מבססת את האשמה ומרשיעה את בני ישראל.
מבט מהיר בפסוקים המציגים בפעם הראשונה את תמונת ה"עדות" בשלמותה יסייע להבהיר את הנקודה. בהוראותיו המלאות של ה' למשה לכתיבת ולימוד השירה נאמר:
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד ... כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ..."             (שם י"ט-כ"א)
לאחר ההקדמה של הציווי לכתוב את השירה המלווה באזכור של סיבת ה"עדות", הכתוב מתאר תהליך רב שלבים. ראשית, עם כניסתם לארץ העם יעשה שבע ודשן. בשלב שני של התהליך, העם יעסוק בעבודת אלילים; בלשון הכתוב, "וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" וכן ינאצו את ה'. כשהתוצאה באה אחרי הגורם, בשלב שלישי של התהליך "רעות" רבות ו"צרות" יקרו לעם. הם פנו מעם ה', והם יישאו בתוצאות. לבסוף, במה שנוכל לזהותו כמסגרת של ה"עדות", הכתוב מביא אזכור נוסף של תפקיד השירה כ"עד". ניתן למפות זאת כלהלן:
פתיחה
תפקיד העדות
ל"א, י"ט
שלב ראשון
יכנס לארץ, יעשה דשן
ל"א, כ'
שלב שני
יפנה לאלוהים אחרים
ל"א, כ'
שלב שלישי
רעות / קשיים
ל"א, כ'
סיום
תפקיד העדות
ל"א, כ"א
 
ככל הנראה, תפקיד ה"עדות" של השירה, ההאשמה וההרשעה של בני ישראל, קשורים לסיפור ההיסטורי של שובע, עבודת אלילים וסבל השוכן בלב ציוויו של ה' למשה לכתוב את השירה.
שלא במפתיע, אותו סיפור היסטורי של שובע, עבודת אלילים וסבל נמצא בלב השירה עצמה. בנקודה מסוימת, השירה מעלה את נושא העבר. בעוד דיון מפורט במבנה של שירת האזינו נמצא מעבר לטווח של הניתוח הנוכחי שלנו, השלב השני בחלק השני (ה"היסטורי") של שירת האזינו פותח במילים הבאות:
"יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ
וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע
וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר:
חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן
עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים
בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים
עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה
וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר:
וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט
שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ..."              (שם ל"ב, י"ג-ט"ו)
התייחסויות ל"ארץ", "דבש" ו"חלב" השזורות אל בתיאור ההיסטורי של השירה, והאזכור של שדות, חיטה וענבים, מצביעים על כך שבני ישראל נכנסו כבר אל הארץ שהובטחה לאבותיהם. בעוד לפני כן ה' "מצא" אותם "בארץ מדבר", ו"בְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן" (שם י'), כעת הוא הוביל אותם אל ארץ זבת חלב ודבש שהובטחה לאבותיהם (שם ל"א, ל').
כאמור, לא הכל מתנהל כשורה. התזונה הפשוטה של תוצרת חקלאית, דבש, שמן חמאה וחלב מתפתחת לתפריט עשיר יותר. ה"חָלָב" הופך לחֵלֶב, שומן מן החי. כבשים, אילים, עיזים, חיטה עשירה כמו "חֵלֶב כִּלְיוֹת" ויין עשיר המדומה לדם נעשים למזון הרגיל.
במטאפורה מפוארת, בני ישראל, המכונים בפואטיות "ישורון", מתוארים כאחת הבהמות השמנות אותן הם זללו. הם עבים ומנופחים, מכוסים בשכבות של תאוותיהם והשובע שלהם עצמם. ובנוסף לכך, הם בועטים. כחיות שמנות וסוררות, הם מתמרדים נגד אדונם.
הכתוב ממשיך:
"יִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ
וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ:
יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים
בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ:
יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱ-לֹהַּ; אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם
חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם:
צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי
וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ"                (שם ל"ב, ט"ו-י"ח)
בשלב השני של דגם ה"שובע-עבודת אלילים-סבל", בני ישראל נוטשים את ה', "מנבלים" את צור ישועתם (שם ט"ו) ושוכחים אותו (שם י"ח). בין לבין, בניגוד לארבעת האזכורים של הא-ל האמיתי, שירת האזינו מתארת ארבע פעמים את ישורון הדשן והמרדני כמתעסק עם אלים "זרים", מקריב ל"לא-אלים", "אלוהים לא ידעום" ועובד לאלים החדשים והמודרניים ביותר (שם ט"ז-י"ז). בני ישראל פונים מעם ה' והולכים אחרי אלוהים אחרים.
בנקודה זו, הכתוב עובר לתיאור תגובתו של ה'. השלב השלישי מתוך החלק ה"היסטורי" של שירת האזינו פותחת בשורות הבאות:
"וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ
מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו:
וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם
אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם
כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה
בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם"                           (שם י"ט-כ')
תגובתו של ה' על היותו נשכח ומנואץ כל ידי בניו ובנותיו נוקשה למדי. גם הוא יפנה מהם, וכעסו יבער נגד בניו:
"כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי
וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית
וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ
וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים:
אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת
חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם:
מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף
וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת
אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר"       (שם כ"ב-כ"ד)
נקודה זו, כמובן, משלימה את הדגם של "שובע-עבודת אלילים-סבל" המתוארים קודם לכן. השובע מוביל את בני ישראל למרוד, לנטוש את ה' ולעבוד אלוהים זרים ואלוהויות שקר. בכעסו וחרון אפו, ה' מביא מגוון "רעות" על עמו הבלתי נאמן.
אם לסכם זאת, חלק גדול מהגוף העיקרי של שירת האזינו (שם י"ג-כ"ה) מהווה הרחבה של דגם "שובע-עבודת אלילים-סבל" שכבר הוזכר קודם במרכז ציוויו של ה' למשה לכתוב את השירה. ה"רעות" השונות והמפחידות של רעב, דבר ומגיפה וחיות ארסיות המוזכרות השירה הן רק הגרסה המורחבת של ה"רעות" שכבר נחזו בציוויו של ה' למשה. למעשה, הן תוצאה של תהליך השובע ועבודת האלילים שאחריה, והן מהוות את סופו ההגיוני והבלתי נמנע של תהליך עזיבת ה'.
זהו דגם זה לו השירה עדה. בנבאה את הרעות שיהיו בסופו של דבר מנת חלקם של בני ישראל, השירה נועדה להזהיר את העם הן כעת והן בעתיד. יתרה מכך, מלבד זאת שהיא משמשת כתמרור אזהרה, השירה משחקת תפקיד של הסבר בהיסטוריה העתידית, לאחר שיתרחשו הרעות שנחזה כי יפלו בחלקו של העם. כפי שהודגש, השירה מסבירה כי הרעות הן תוצאה של מעשי העם. ליתר דיוק, היא מפרטת את חוסר נאמנותם וכפיות הטובה שלהם (שם: ו', י"ז, כ'), פנית העם אל אלוהים אחרים (שם ט"ו-י"ח), ומתארת את סבלם כפירות המעשה המהותי של כפיות טובה לאחר שקיבלו ארץ עשירה ושופעת (ל"ב, י"ג-ט"ו).
השירה, אם כן, מטילה את האשמה לרעות שנפלו בחלקם ישירות על כתפי בני ישראל. היא מאשימה ומרשיעה את בני ישראל.
 

ד. עדות ה'

כאשר נשוב אל ציוויו המקורי של ה' למשה, נראה שהתמקדות בפרטי הלשון תסייע לחשוף פן נוסף של תמונת ה"עדות". כפי שצוטט לעיל, בניסוח המקורי של תפקיד ה"עדות" של שירת האזינו, ה' אומר את הדברים הבאים:
"...לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"
                                               (שם ל"א, י"ט)
השירה משמשת לא רק כעד "נגד" בני ישראל, עדות לאשמתם, אלא גם "לי", עדות בעד ה'. נראה, שאין לפרש את המילה "לי" כמעין ניסוח אחר לעדות נגד ישראל (מעין "מטעם התביעה"). זאת, כיוון שבאופן כללי, עדים משמשים לא רק להרשיע צד אחד, אלא גם להצדיק את גרסתו של הצד השני. כאשר הם קובעים את אשמת האשם, הם מגדירים את טענותיו ותכליתו של הצד השני כצודקים ונכונים. אפילו במקרים בהם אין צד שני והנאשם עומד לבדו מול בית הדין, עדים משמשים לערוב לצדקתו של פסק הדין. הליך נאות התבצע, האשמה בוססה, ופסקו של בית הדין מגלם בתוכו את הצדק.
במובן זה, שירת האזינו אינה שונה. כשם שהשירה קובעת את אשמתם של בני ישראל, כך גם היא מעידה על צדקת "הצד השני". טענותיו ותכליתו של ה', הצדק שלו ושל דרכיו, מקבלים הצדקה בשירה. השירה משמשת כעדות לצד של ה', או בלשונו של ה', "לי".
מבט בטקסט הקודם לציווי ה' למשה לכתוב את השירה יסייע להבהיר את המשמעות הרעיונית של נקודה זו. לפני שהוא מצווה את משה לכתוב וללמד, ה' מודיע למשה כי לאחר מותו העם ילך אחרי האלוהים האחרים של ארץ כנען, יעזוב אותו ("וַעֲזָבַנִי") ויפר את בריתו (שם ל"א, ט"ז). בתמורה, מידה כנגד מידה, ה' מכריז כי הוא יעזוב אותם ("וַעֲזַבְתִּים", שם י"ז), ומוסיף:
"וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים"   (שם ל"א, י"ז-י"ח).
כאשר עם ישראל יעמוד למול הרעות השונות שיפלו בחלקם, העם יטען כי סבלם נובע מכך שה' אינם בקרבם, לא איתם ולא מספק להם השגחה א-להית להצלחתם (שם א', מ"ב). ניתן לפרש זאת כהצהרה עובדתית בלבד על ידי הדור העתידי, אבחנה של מציאות היסטורית, אך ככל הנראה יש לפרש זאת כטענה תיאולוגית מוצקה.
הכתוב משתמש במילה "בקרבי", מילה שכבר בוטאה בעבר על ידי בני ישראל. בסיפור מסה ומריבה, מעט לאחר יציאת מצרים, בני ישראל ניסו את ה':
"...וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן"            (שמות י"ז, ז')
למול תנאי המדבר הקשים, בני ישראל פקפקו ביכולתו של ה' לדאוג לצרכיהם. בניסוח אחר, הם תהו האם אכן אכפת ל-ה' מהם והוא אכן יקיים אותם במדבר. בכל אופן, לאור האיסור בספר דברים "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (דברים ו', ט"ז), עצם המעשה של הפקפוק האם ה' "בקרב" בני ישראל מהווה חטא. זהו מעשה של פקפוק בהשגחת ה', ביכולותיו, בדאגתו לבני ישראל ובנאמנותו לעמו. לאור זאת, ההצהרה של הדור העתידי כי ה' אינו בקרבם לובשת מימד חדש. היא מהווה האשמה נגד ה', הטענה כי הוא נטש את עמו או הפקפוק בהשגחתו וביכולותיו.
העם למעשה צודק. ה' אינו בקרבם, והגנתו והשגחתו הוסרו. אולם הם אינם מבינים את הגורם לכך. כפי שלשון הכתוב המובאת לעיל צריכה להבהיר, הסרת השגחתו של ה' מן העם היא מעשה המתיישב עם האיזון של "מידה כנגד מידה" - ה' עוזב את העם  בתגובה לעזיבת העם את ה'.
בדומה, המונח הטכני המשמש את הכתוב לתיאור הסרת השגחת ה' הוא "הסתר פנים" (שם ל"א, י"ז-י"ח). פניו של ה', יחס הפנים אל פנים עם ה' הרמוז בכך שה' מראה את פניו, הם מושגים נרדפים לתשומת ליבו של ה', השגחתו ודאגתו. הפניית או הסתרת פניו משמעותה ההפך. אך יש להדגיש, ש-ה' "מסתיר" את פניו או "פונה", שובר את יחס פנים-אל-פנים, רק לאחר שבני ישראל עצמם "פנו". ה' מסתיר את "פניו" (שם י"ז-י"ח) רק בתגובה לכך שעם ישראל "פנה" אל אלוהים אחרים (שם י"ח).הם אלו שפנו, הסתתרו ושברו את יחס פנים-אל-פנים. בקצרה, בדגש לשנוי נוסף של נושא "מידה כנגד מידה", ה"רעות" שמוצאות את העם אינן יותר מאשר תוצאה ותגובה שווה על "כָּל הָרָעָה" שהעם עשה.
שלא במפתיע, השירה עצמה ממשיכה את הפיתוח של תמונת "מידה כנגד מידה". בין האזכור של החלטתו של ה' "להסתיר את פניו" מבניו ורשימת הזוועות המגולמת במילה "רעות" (שם ל"ב, כ"ג), שירת האזינו מתעדת את ה' כמכריז את הדברים הבאים:
"הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל
כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם
וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם
בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם"                 (דברים ל"ב, כ"א)
בהתאם לעקרונות הצדק, תגובתו של ה' היא מידה כנגד מידה.
לסיכום, בהאשמתה את העם ועדותה על אשמתם, שירת האזינו משמשת כעדות עוצמתית לצדקת דרכי ה'. הרעות הנופלות בחלקו של העם והסרת השגחתו ודאגתו של ה' הן אך ורק פעולות מדודות, מאוזנות ונאותות של צדק בנוסח מידה כנגד מידה. ה"עדות" של השירה משמשת לא רק להרשיע את בני ישראל, אלא גם להגן על צדקת הצד של ה' ודרכיו. במילות השירה, בחלק הפתיחה, המבססות את הנושא המרכזי:
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ
כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל
צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"                                  (שם ד')
 

ה. העדות הנצחית

לפני סיום, הבה נפנה את תשומת ליבנו אל השאלה השנייה שהועלתה לעיל, מימד ה"עדות" ששירת האזינו תורמת לתורה שבכתב. הניתוח שלנו עסק באופן נרחב בטבעו של תפקיד ה"עדות" של השירה. אולם, מעט נאמר לגבי הטמעתה של השירה בשאר התורה - המובן בו התורה אינה שלמה ללא שירת האזינו, והפיכתה של השירה את התורה בכתב כולה לעדות (שם ל"א, כ"ו). בעוד המובנים של העדות ששורטטו עד עתה, כהאשמת בני ישראל וכעדות לצדקת ה', עשויים להיות מספיקים להשלמת המעגל, ברצוני לטעון כי הבעיה עשויה להצביע על מובן שלישי ושונה של עדות המצוי בשירה.
כפי שנטען לעיל לפחות ברמז, חלק מן המטרה של שירת האזינו הוא להגיב למה שניתן לכנותו "בעיית הסתר הפנים". בקצרה, ה' אינו נוכח, ועמו סובל, דבר שמהווה הן בעייה תיאולוגית והן בעיה קיומית. במישור התיאולוגי, סבלו של העם נראה בלתי ניתן להסבר, ללא תקדים וללא סיבה. דרכיו של ה' אינן צודקות, וייתכן ואף "נטש" את עמו. במישור תיאולוגי זה, השירה מעידה, כלומר מציגה את הטיעון, כי העם אשם, סבלם מוצדק, ודרכי ה' צודקות. עזיבת ה' את עמו וכעסו עליהם מוצדקים מבחינה תיאולוגית.
אולם, זהו אינו העניין היחיד. עצם המצב של "הסתר פנים", של פנייתו של ה' מעם ישראל, נראה לנו בכלתי נסבל או אף בלתי אפשרי. במישור הקיומי והרוחני, מצב כזה מהווה מצב של אובדן מוחלט. זהו ריחוק מכל הקדוש והיקר לנו, ומצב אולטימטיבי של קיום חסר משמעות. זהו, למעשה, מעין אי-קיום. גורל, חיים לאומיים, ועולם ללא ה'.
אולם, בדיוק תפישה כזו של "הסתר פנים" שחלק גדול משירת האזינו בא לשלול. לדוגמה, הבה נבחן את הפסקה הבאה, הנמצאת בתחילת החלק השני וה"היסטורי" של השירה:
"כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ
יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:
יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר
וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן
יְסֹבְבֶנְהוּ
יְבוֹנְנֵהוּ
יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ:
כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ
עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף
יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ
יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ:
ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ... "                  (דברים ל"ב, ט'-י"ב)
ה' נמצא ביחס מיוחד וייחודי עם עמו, הם חלקו ונחלתו. הוא הציל אותם, גידל אותם, נצר אותם ושמר עליהם. כמו הנשר המוביל ומגן על צאצאיו, כך ה' הוביל, הגן והוליך את בני ישראל, בניו.
בנימה דומה, בהקבלה לדימויי הנשר ההורה, שירת האזינו עושה שימוש נרחב בדימויים של הורה-ילד. כאשר הוא מביא את בניו אל הארץ, נאמר "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע" (שם י"ג), דימוי של הנקה שאינו ניתן לפספוס. הארץ זבת החלב והדבש היא האמצעי בעזרתו ה' מניק את ילדיו.
במשחק נועז עוד יותר של דימויים, השירה משתמש במילה "צור", סלע, מילה ששימשה קודם לתיאור ה' עצמו בשירה (שם ד'), ומופיעה שבע פעמים לאורך השירה כהתייחסות לכוח הא-להי (שם ד', ט"ז, י"ח, ל', ל"א, ל"א, ל"ז) לתיאור האובייקט ממנו עם ישראל יונק את מזונו (שם י"ג).
משמעות המילה היא לא יותר מאשר הסלעים המוחשיים של הארץ, אך משמעותה כוללת הרבה יותר, משום שהיא מבטאת את קשר ההורה-ילד הכמעט פיזי בין ה' לישראל.
בדומה, לכל אורכה של השירה, אפילו כאשר היא מלגלגת על בני ישראל או בפסקאות "הסתר פנים" המחרידות והנוראות, השירה מתייחסת בעקביות אל העם כאל בניו ובנותיו של ה' (שם: ה', ט', כ'). ה' הוא אביהם ויוצרם, הוא עשה וכונן אותם (שם: ו', י"ח).
לאור כל זאת, מאליה עולה השאלה הרטורית: האם יכול באמת ההורה לפנות מעם ילדו? התשובה, כמובן, היא לא. זוהי בדיוק הנקודה ששירת האזינו רוצה שנבין. בהינתן ההיסטוריה של יחסי ה'-ישראל, העוצמה, האהבה, הדאגה וסיפור הצרכים, הסתר פנים הוא לא יותר מאשר תפישה מוטעית, אשליה או לכל היותר מצב זמני.
נקודה זו עולה בבירור גם מן המבנה הכללי של השירה וסיומה. גרסה פשוטה של המבנה ניתנת למיפוי כלהלן:
 
חלק 1 ל"ב, א-ו'
הקדמה, צדקת דרכי ה'
חלק 2א ל"ב, ז'-י"ב
היסטוריה, בחירת ה' את ישראל ויחסו המיוחד אליהם
חלק 2ב ל"ב, י"ג-י"ח
היסטוריה, הזנת ה' את ישראל, שובע, שומן, עבודת אלילים
חלק 2ג ל"ב, י"ט-כ"ה
היסטוריה, תגובתו של ה', הסתר פנים ועונשם של בני ישראל
חלק 3א ל"ב, כ"ו-ל"ה
החלטתו של ה' להיות סבלני עם בני ישראל, השפלתם של אויבי ישראל כרעים, הבטחה לנקום באויבים
חלק 3ב ל"ב, ל"ו-מ"ג
הבטחת ה' לגון / לרחם על עמו, עליונותו של ה' וריפוי עמו, נקמה עקובה מדם באויביו וכפרה לעם ולארץ
 
כפי שניתן לראות מן הטבלה לעיל, כשהשירה נעה אל שלביה האחרונים, הנושא והטון עוברים שינוי. בהדרגה, המוקד של צדק ונקמת ה' עובר מבני ישראל אל אומות האויב. אם לצטט אך דוגמה אחת, מהחלק האחרון ביותר של השירה (חלק 3ב), ה' מכריז את הדברים הבאים:
"כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי
וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם:
אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי
וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי
אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי..."                        (שם מ'-מ"א)
יתרה מכך, כפי שחלק 3א מבהיר, כל מה שקרה הוא תוצאה של התערבותו והשגחתו של ה' (שם כ"ז-ל'). לבסוף, בפסקת הסיום של השירה (חלק 3ב), ה' מתייחס לבני ישראל כאל "עמו" ו"עבדיו" (שם: ל"ו, מ"ג) ומבטיח לנקום את נקמתם, לרפא אותם ולרחם עליהם (שם: ל"ו, ל"ט, מ"ג).
הזוועות של הסתר פנים, חלק 2ג של השירה, ממוסגרות על ידי העבר והעתיד. מצד אחד עומדים הדאגה וסיפוק הצרכים של ה' לבניו, ומן הצד השני עומדים נאמנותו המתמשכת, הבטחותיו לריפוי ורחמים, ושבועת נקמה נגד האויבים המשותפים של בני ישראל וא-להיהם. כל מה שקרה מהווה לא יותר מאשר קטע ביניים קצרצר, רגע קט של כעס וגמול, ביחס המתמשך והעל-היסטורי של הברית בין ה' וישראל. למעשה, הסבל של "הסתר פנים" הוא לא יותר מאשר שלב קצרצר במערכת היחסים בין ה' לעמו, וה"היעדר" של ה' לא יותר מאשר אשליה זמנית ומטעה.
גם נקודה זו מהווה חלק מהעדות של שירת האזינו. זוהי עדות ליחסי הברית הנצחיים והמתמשכים בין ה' וישראל.
לסגירת המעגל, הבה נשוב אל המילה "עד", הרעיון של עדות, הצבתה של שירת האזינו ליד ארון הברית, וההטמעה של שירת האזינו לתוך המטרה הכוללת של התורה. בעוד התורה היא מלמדת, מדריך לחיים, היא גם עדות. הארון, הידוע בשם ארון הברית (שם ל"א: ט', כ"ו), ידוע גם בשם "ארון העדות" (שמות כ"ו: ל"ג, מ': ג'). שני השמות הללו נגזרים מהעובדה שהארון מכיל את הלוחות שניתנו בסיני (שם ט': ט', י"א). הלוחות מהווים את הגילום המוחשי, את התיעוד, של הברית בין ה' לישראל. הלוחות והארון המכיל אותם מהווים מערכת של "עדות" לברית בין ה' וישראל שנכרתה בסיני.
זוהי גם המטרה האולטימטיבית של ה"עדות" בשירת האזינו. כשהיא מוצבת לצד הארון היא מעידה על יחס הברית הנצחי בין ה' וישראל, שמקורו בעבר הרחוק ונועד להמשיך לנצח.
ברמה מסוימת, ללא המסר של שירת האזינו התורה אינה שלמה עדיין. שירת האזינו מזכירה לנו כי למעשה, התורה כולה היא רק סיפור של יחס הברית בין ה' לישראל, שמקורו בעבר והוא נועד להמשיך עד סוף כל הימים.
 

לעיון נוסף

  1. השיעור לעיל מציג שלוש גישות הקשורות זו בזו להבנת מטרתה של שירת האזינו בהתבסס של מעמדה כעד/עדות. א) ראו רמב"ן דברים ל"ב, מ' (החלק האחרון של הפירוש). נסחו את התיאוריה שלו בנוגע למטרתה של שירת האזינו. האם היא למעשה שונה מהגישה השלישית שהוצגה בשיעור? נתחו את הספרי המובא על ידי רמב"ן. ב) קראו שוב את דברים ל"ב, מ"ה-מ"ז. האם פסוקים אלו רומזים על אפשרות נוספת? האם הנבואות של השירה הן בלתי נמנעות? ג) קראו את דברים ל', א'-י'. כעת קראו שוב שם ל"ב, כ"ו-מ"ג. מה חסר בשירת האזינו? נסו לנסח הסבר לאור סוף השיעור לעיל.
  2. קראו את דברים ל"ב, א' ושם ל"א, כ"ח. ראו רשב"ם, רש"י ואבן עזרא א', א'. כעת ראו שם י"א, י"ג-י"ז, וכן י"ז, ו'-ז'. איזה קושי מנסים רשב"ם ורש"י לפתור? הסבירו את הפתרון שלהם. השוו אותו עם הפתרון המוצע בתחילת השיעור.
  3. קראו את דברים ל"א, ז'-י"ג. כעת קראו שם י"ד-ל. נסו לשים לב למבנה של כל חלק ולהקבלה בין שני החלקים. שימו לב כיצד גרסתו של ה' (ל"א, י"ד-ל') שונה מגרסתו של משה (ל"א, ז'-י"ג). כעת ראו שם ל"ב, מ"ד-מ"ז. האם משה מקבל את נקודת המבט הפסימית של ה' במלואה? העריכו נקודה זו לאור נקודות המבט השונות לגבי השירה שפותחו בשיעור ובשאלות לעין נוסף.
  4. קראו שוב את דברים ל"א, ט"ז-י"ט. ראו רמב"ן ל"א, י"ז-י"ח. שימו לב כיצד רמב"ן מפרש פסוקים אלו בניגוד לפירוש שהוצג בשיעור לעיל. כעת ראו את פירושו של רמב"ן ל-ל"א, כ"א ו-ל"א, מ' (שוב). נסו לנסח תיאוריה מאוחדת המסבירה את גישתו של רמב"ן לשירת האזינו.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)