עשה תורתך קבע: מרכזיותו של תלמוד תורה | 1

במסכת אבות שנינו: "שמאי אומר, עשה תורתך קבע" (אבות פ"א מט"ו). למאמר זה מספר משמעויות אפשריות, בהתאם לפירוש שנעניק למונח "קבע". לדעתי, יש ללמוד מכל אחד מהפירושים דבר חשוב על חיינו כיהודים וכבני תורה.

א. הפוך את התורה לגורם קבוע

רש"י מציע שני פירושים להוראתו של שמאי הזקן:

שלא תהא קובע עתים לתורה, אלא כל יום תעשנה עליך קבע. נוסחא אחרת: תקבע לך עתים ללמוד בכל יום ד' פרקים או ה'.

רש"י אינו מתייחס לאדם המקדיש את כל יומו, או אפילו את רובו, ללימוד. אולם מבחינת רצונו ויחסו הנפשי של אדם זה, מה היה עושה אילו היה משוחרר משאר חובותיו - התורה היא אצלו העיקר. הוא מתגעגע לתורה; מעולם לא ויתר עליה; מעודו לא הזניח אותה. היא תמיד נשארת במובן כלשהו, לפחות מתחת לסף הכרתו, חלק מתוכניותיו.

זו תמצית הפירוש הראשון של רש"י - אל תהיה "קובע עתים" לתורה, כמו שאדם קובע זמן לשחק טניס; עשה את התורה לגורם קובע וחשוב, לציר שעליו סובב היום. כמה בפועל תוכל ללמוד, זה כבר תלוי בנסיבות: איפה אתה נמצא, על מה עוד אתה אחראי, וכן הלאה. אולם מבחינת היחס הנפשי, מחויבותך לתורה איתנה כסלע; היא המסגרת שדרכה אתה מתבונן בחייך.

ב. קבע עתים לתורה

אין די בכך שהאדם יצמא לתורה; הכיסופים האלה צריכים להיות מתורגמים לשפת המעשה. אם תישאר רק עם הצמא הכללי הזה, ייתכן מאוד שכלום לא ייצא ממנו; הוא יישאר מעורפל ומטושטש, ולא יתורגם לתלמוד תורה של ממש.

כאן נכנס לתמונה הפירוש השני שמביא רש"י: "תקבע לך עתים ללמוד בכל יום ד' פרקים או ה'". אם כי אין זה ראוי לקבוע גבול עליון ללימודנו, ודאי שאנו חייבים לקבוע גבול תחתון, בתור מינימום יומי. על מנת להעניק ממשות למחויבותנו התורנית, עלינו לייעד ללימוד זמנים קבועים מינימליים.

אין סתירה בין שני הפירושים ברש"י. הפירוש השני נותן מסגרת ממשית שאין לעבור אותה. הראשון נותן כיוון, צמא, כיסופים, בלי לקבוע גבול עליון.

ג. סדר עדיפות ערכי

הרמב"ם, בפירושו למשנת אבות, מציע הבנה דומה:

עשה תלמוד תורה העיקר, וכל מה שזולתו מעסקיך - בא אחריו; אם הזדמן - הזדמן, ואם לא הזדמן - אין נזק בהחמצתו.

תורה היא השורש והיסוד לקיומנו, וכל דבר אחר בנוי עליה. ודאי שאין הרמב"ם מתכוון להיבט הכמותי, אלא לסדר עדיפות ערכי: מה עיקר ומה טפל? במידה שאנו יכולים לתכנן, איזה גורם יהיה דומיננטי, ואיזה יהיה כפוף לו?

ייתכן שמרכזיותה הערכית של התורה לא תתורגם בהכרח לכך שרוב זמנך יוקדש לה מבחינה כמותית. כאשר אדם מתכנן את תקציבו האישי, או כאשר הממשלה מתכננת את התקציב הלאומי, הרבה לא נשאר לאחר שהביאו בחשבון את ההוצאות המתחייבות מצורכי החיים. בדומה, לאחר שהביא אדם בחשבון את הזמן שעליו להקדיש למילוי חובותיו ותפקידיו, כמה 'זמן פנוי' יישאר? אולם המבחן הוא בדיוק זה - מה הוא עושה באותו זמן שנשאר לו. אדם אינו יכול לבחור שלא ללכת לעבודה, כי חייב הוא להתפרנס. אבל בשובו הביתה, הוא כן יכול להחליט אם לקרוא עיתון, לצפות בטלוויזיה, או לשבת וללמוד. השאלה מה עיקר ומה טפל, עולה כאן על פני השטח.

שאלה קריטית נוספת היא כיצד מגדיר האדם את יעדיו המקצועיים והכלכליים. אם יאמר אדם שהוא חייב לעבוד שתים עשרה שעות ביום, משום שהחליט שהוא חייב להרוויח כמה מאות אלפי דולרים לשנה, ואחר כך יאמר "ומה שיישאר אקדיש לתורה" - החלטה זו עצמה משקפת את סדרי העדיפויות שלו. אבל אם אדם קובע רמה סבירה של צרכים נחוצים, ומקדיש להם את הזמן הראוי, אז עולה השאלה מה יעשה בזמן שנשאר.

לשאלה זו ישנן השלכות להלכה. הגמרא (בבא בתרא ז ע"ב) פוסקת שתלמידי חכמים פטורים מלשלם מיסים עירוניים. הרא"ש (פרק א, כו) אומר שתלמיד חכם מוגדר כמי שתורתו אומנותו. כיום אנחנו משתמשים בביטוי זה כשכוונתנו היא לאדם שהלימוד הוא מקצועו, שאינו עוסק בדבר אחר. ואולם מהר"ם מרוטנבורג (מובא בשו"ת הרא"ש, כלל טו, ח) אומר שאין זו הכוונה כלל. התיאור "תורתו אומנותו" מתייחס אפילו לאדם המקדיש את רוב יומו לעבודה, אלא שהלימוד הוא נטייתו הטבעית. כאשר יש לו שעה פנויה, הוא מקדיש אותה לתורה; כאשר הוא מקבל חופש, הוא מנצל אותו ללמוד תורה. זהו "תורתו אומנותו" - בתור מימוש עצמיותו הטבעית של האדם. בשעה שהוא עובד ואינו יכול ללמוד, הוא במובן מסוים מדכא את נטייתו הטבעית.

ד. לא עראי

עד כאן דיברנו על "עשה תורתך קבע" בשני מובנים: 1. הפיכת התורה לעיקר מבחינה ערכית, והחשבת הקשר שלנו לתורה - והקשר לקב"ה הנוצר דרכה - כדבר החודר לכל פינות חיינו; 2. עשיית התורה לגורם הקבוע בסדר יומנו, על כל המשתמע מכך מבחינת מחויבות ומשמעת. משמעות נוספת של המונח "קבע" עולה מתוך הברייתא הבאה:

'עשה תורתך קבע' - כיצד? מלמד שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש, אל יעשה אותו עראי, אלא יעשה אותו קבע. ומה שלמד אדם יעשה וילמד לאחרים ויעשו, שנאמר: 'ולמדתם אֹתם ושמרתם לעשֹׂתם' (דברים ה', א). וכן בעזרא הוא אומר: 'כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשֹׂת', ואחר כך: 'וללמד בישראל חֹק ומשפט' (עזרא ז', י) (אבות דרבי נתן נו"א פי"ג).

כאן הניגוד אינו בין קבע לבין דבר שהוא טפל ומשני, אלא בין קבע לדבר שהוא עראי, בר-חלוף, חוויה עוברת. הברייתא מדברת על כך בשתי רמות. הסיפא של הברייתא מציג את עזרא כמופת לאדם שעשה את התורה קבע. מהו פעלו של עזרא? מעל לכול, הוא הבטיח את נצחיותה של התורה. בימי עזרא, יחסם של היהודים שבי הגולה לתורה היה רופף מאוד. חז"ל מוסרים לנו שכאשר גלו היהודים לבבל, הם טענו כלפי הנביא יחזקאל שמעתה פטורים הם מתורה וממצוות, כשם שעבד שמכרו רבו נפטר מעבודתו.[1] בעולם הקדום היה מקובל שהדת נקבעת על ידי המיקום הגיאוגרפי ועל ידי החברה: עליך לעבוד את האלים המקומיים השייכים לארץ ולחברה שבתוכם אתה נמצא. תחושה זו התחזקה עוד יותר בקרב היהודים, מאחר שהיה נדמה להם שרקמתם הלאומית התפוררה לגמרי. משהגיעו לבבל, הרגישו שנפטרו מעבודת ה'.[2]

אנו קוראים בספרי עזרא ונחמיה שבין יהודי בבל הייתה מידה רבה של התבוללות ונישואי תערובת. יתרה מזאת, אלה שחזרו לארץ ישראל בוודאי לא השתייכו לשכבות המבוססות יותר, או לאליטה האינטלקטואלית או החברתית. עזרא ניצב מול אתגר כבד ביותר: להבטיח שהתורה תהיה קבועה בחברה כזו. הוא הבהיר שתורה היא ממהותו של כלל ישראל. היא איננה תלויה בגיאוגרפיה, בהיסטוריה, או בחברה - היא תופעה של קבע, בלתי-משתנה ומהותית. הוא לא רק הסביר והרחיב את התורה באמצעות תקנות חכמים, אלא עמד על כך שיבין העם שהתורה אינה נתונה למשא ומתן; היא חלק מעצם משמעותו של כלל ישראל.

כך עשה עזרא, וכך על כל יחיד לעשות בתוך ההקשר שלו, בתור חלק מאחריותו ההיסטורית והחברתית האישית. אם למדת דבר מהתורה, קיים אותו וגם למדו לאחרים. אם אתה מתגורר בקהילה שבה התורה היא בסכנת היעלמות, ודא שהסכנה לא תמומש. הפוך את התורה לתופעה של קבע. אחריותך היא להבהיר לעצמך וגם לאחרים שתורה ועבודת השם הן חוט השדרה של היהדות. הוכח שכל התחזיות הסוציולוגיות המנבאות את סופו של העם היהודי הן דברי הבל. אנחנו - "קבע".

ה. הפנמת תורה

אך לפני שמגיעים אנו למישור הזה, עומדת הברייתא שלנו על דבר אחר:

שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש אל יעשה אותו עראי, אלא יעשה אותו קבע.

מה פירוש הדבר? ישנם צדדים בחיינו הנראים בעינינו שוליים וזמניים; והעובדה שהם כאלה אינה טורדת את מנוחתנו. ייתכן שהיה נעים לחוות אותם, אבל אין ציפייה שיהפכו לחלק קבוע בהווייתנו. מי מתאמץ לזכור את מה שהוא קרא בעיתון? בעת הקריאה, אתה סבור שחשוב לדעת מה קורה בעולם. אולם אם אינך היסטוריון מקצועי ואינך מופקד על ארכיון, לא ממש אכפת לך אם אינך זוכר מה אירע לפני עשר שנים.

ישנן חוויות אחרות שהן על הגבול בין מה שהיית רוצה שיהיה קבוע, לבין החולף. ייתכן שאין זה משנה לך אם אינך זוכר מה קראת בעיתון, אולם אם תקרא כתב עת רציני, ייתכן שתרצה לזכור אותו. אינך מרגיש שהדברים סתם תופסים מקום בראשך - אבל אין בדעתך להתאמץ מאוד על מנת לזכור את הדברים. בדומה לכך, אדם ההולך לראות הצגה מן הסתם אינו מתייחס אליה כמו אל החדשות בטלוויזיה, אבל הוא גם לא יעשה את המאמץ שעושה מבקר תיאטרון, כדי שיוכל לנתח את ההצגה ולהשוותה לאחרות.

אך ישנם דברים שיש לאדם מחויבות כלפיהם, עד כדי כך שהוא רוצה שיהיו חלק ממנו. כשיש לאדם חוויה כזו, הוא רוצה שהיא תופנם, ושלא תישאר בת חלוף. זה מה שאומרת לנו הברייתא בעניין לימוד תורה: "עשה תורתך קבע" - עמוד על כך שהיא תחדור ותיספג, שהיא תהפוך להיות חלק ממך. כמובן, לכך יש השלכות לגבי טיב החוויה באותו רגע. השומע סימפוניה כאשר הוא רוצה שהיא תיכלל ברפרטואר המוזיקלי שלו, הקשבתו תהיה שונה מזו של אדם שעבורו מדובר רק במוזיקת רקע. החשיפה והחוויה שונות הן; בתודעתו ישנם מיקוד ורצינות. אם ברצונך שדבר מה יישאר אתך, עליך לשקוע בו.

הגמרא (שבת לא ע"א) אומרת שלאחר פטירתו של אדם, הוא יישאל על ידי בית דין של מעלה: "קבעת עתים לתורה?". גם הרמב"ם מדגיש זאת:

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה' (יהושע א', ח)

(הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ח).

האדם מצווה לא רק ללמוד, אלא לייחד זמן קבוע ללימוד. מה החשיבות בכך? כאשר אדם קובע עתים לתורה, הוא אומר שלתורה מקום של קבע בחייו. אין זה אחד מאותם דברים שאתה עושה רק כאשר יש לך זמן. אדם הנהנה מכדורסל ישחק אם יש לו זמן, אך לא ישחק אם אין לו. מצד שני, יש דברים שהאדם עושה משום שהם חלק מעצם הווייתו. השאלה היא: כיצד משתלבת התורה בחוויית החיים של האדם? האם היא תהיה כמו קריאת ספר טוב, או חלק מסדר היום הקבוע? האם היה תהיה חלק מתמצית החיים?

השאלה-דרישה "קבעת עתים לתורה?" מתייחסת לקביעוּת לא רק במובן של פינוי זמן עבור תורה, אלא גם במובן של מה נותר עמך מהלימוד. מה האדם רוצה להשיג כאשר הוא לומד? האם יוצאים ידי חובה במעשה עצמו, כמו ללכת לשחות או לטייל? הברייתא מתכוונת ל"קבע" במובן שהדבר הוא חלק ממך. אם שכחת - שכחת, ואתה יכול להיחשב 'אנוס'. אבל מלכתחילה השאיפה היא לבנות אוצר של תורה, שיישאר ברשותך לעולם.

לחלק ב' של השיעור לחץ כאן