דילוג לתוכן העיקרי

ספק פיקוח נפש במדיניות ציבורית

קובץ טקסט

ספק פיקוח נפש במדיניות ציבורית

המשנה קובעת שמחללים את השבת גם על ספק פיקוח נפש:

"אמר ר' מתיא בן חרש: החושש בגרונו, מטילין לו סם בתוך פיו בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת. מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק כותי ספק ישראל - מפקחין עליו את הגל" (יומא פג.).

לאחר אסון ורסאי, פסק הרב הראשי לישראל דאז, הרב י"מ לאו, שיש להמשיך את עבודות החילוץ בשבת. העיתונים פרסמו בהתרגשות את "הפסק החדש של הרב לאו"; אך למעשה מדובר במשנה מפורשת.

אמנם, לא כל ספק פיקוח נפש מצדיק חילול שבת. אחד הקריטריונים לצמצום ההיתר עולה על ידי הנודע ביהודה, במסגרת דיונו בניתוחי מתים:

"...השאלה שבאה אליו מקהילת קודש לונדון, במעשה שאירע שם באחד שחלה בחולי האבן בכיסו, והרופאים חתכו כדרכם בעסק רפואה במכה זו, ולא עלתה לו תרופה ומת. ונשאלו שם חכמי העיר אם מותר לחתוך בגוף המת במקום הזה, כדי לראות במופת שורש המכה הזאת, כדי להתלמד מזה בהנהגת הרופאים מכאן ולהבא, אם יקרה מקרה כזה, שידעו איך יתנהגו בעניין החיתוך הצריך לרפואה, ושלא להרבות בחיתוך, כדי למעט בסכנת החיתוך. אם יש בזה איסור משום דאית ביה ניוול ובזיון להמת הזה, או אם מותר משום דאתי מיניה הצלת נפשות להבא...
אני תמה: הלא אם זה ייקרא אפילו ספק הצלת נפשות, אם כן למה לכם כל הפלפול, והלא זה הוא דין ערוך ומפורש, שאפילו ספק דוחה שבת החמורה... ואמנם, כל זה ביש ספק סכנת נפשות לפנינו, כגון חולה או נפילת גל... אבל בנידון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חוכמה זו, אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה; ודאי לא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן. שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות, אם כן יהיה כל מלאכת הרפואות - שחיקת ובישול סמנים, והכנת כלי איזמל להקזה - מותר בשבת, שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה; ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק" (נודע ביהודה תניינא, יו"ד ר"י).

הנודע ביהודה טוען שאין להתיר חילול שבת משום ספק פיקוח נפש עתידי, היינו - כשאין לפנינו אדם שיינצל ע"י חילול השבת. יש להעיר שאפשר לחלוק על ההשוואה שהוא עורך: הנוב"י טוען שאם נתיר ספק פיקו"נ מעין זה, נחלל תמיד שבת להכנת צרכי רפואה, "שמא יזדמן חולה". אך לכאורה אין דמיון בין המקרים: הכנת כלי רפואה בשבת שמא יגיע חולה היא באמת נואלת. אך במקרה של לימודי רפואה, אין כאן בעצם ספק אלא ודאי: ודאי שיגיע ביום מן הימים לאחד מן הרופאים חולה באותה מחלה. אמנם, ספק באיזה מידה ניתוח הגוויה אכן ישפר את הכישורים הרפואיים של הרופאים, אבל זהו כבר ספק מסוג אחר לחלוטין. החתם סופר כתב בתשובותיו (יו"ד של"ו): "ולפי זה, אם היה לפנינו חולה שיש לו מכה כיוצא בה, ורוצים לנתח המת הלז לרפואתו של זה, קרוב לודאי דמותר". כלומר: מניחים שניתוח הגוויה אכן ישפר את כישוריהם של הרופאים, ויתרום להצלת חיי החולה. כל הבעיה היא בכך שאין חולה לפנינו. אך כאשר מדובר בהכשרת רופאים, האם אכן זה נקרא "חשש קל", כלשון הנודע ביהודה?[1]

ואכן, החזון איש מציע גישה אחרת, הנראית לכאורה הגיונית יותר:

"[כתבו] הנודע ביהודה והחתם סופר, דאם יש חולה קמן מותר לנוולו משום פיקוח נפש, אבל אין חולה קמן אסור. ואין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן, אלא אם מצוי הדבר, דבזמן שמתריעין עלה [אף שאין בשעה זו חולה קמן] משום חולי מהלכת, הווי ליה כאויבים שצרו בעיר הסמוך לספר... כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלום, דאם כן ביטלת כל המצוות. אלא לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידים שבהווה אין להם כל זכר. ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות, ופעמים שמה שחשבונם להצלה מתהפך לרועץ, והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות" (חזון איש, אהלות כ"ב, לב).

החזון איש טען, באופן סביר, שבכל מקום שהמחלה מצויה הרי זה כאילו החולה לפנינו. ברם, כאשר המחלה אינה מצויה, אין לחוש שתתפרץ בעתיד. בתחילת דבריו משתמע כאילו יש כאן הסתייגות פורמלית, אך בסוף דבריו הוא מבהיר שאין לנו יכולת לעשות חשבונות של פיקוח נפש בעתיד: אולי בעוד שנתיים ימציאו תרופה חדשה למחלה הזו, שתהפוך את הניתוחים למיותרים? ועדיין, אם אין מדובר בהסתייגות פורמלית אלא בחישובי סבירויות, יש מקום לטעון שמידי ספק פיקוח נפש לא יצאנו.

ר' יעקב אטלינגר, בעל "ערוך לנר", הציע, אגב דיון בנושא אחר, קריטריון שונה להערכת ספק פיקוח נפש עתידי:

"דאע"ג דכלל בידינו דאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש, ואין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, זה דווקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו, כגון בנפל עליו הגל, דאז חוששין אפילו למיעוטא דמיעוטא. אבל בשעתה אין כאן פיקוח נפש, רק שיש לחוש לסכנה הבאה, בזה אזלינן בתר רובא, כמו לעניין איסורא. דאם לא כן, איך מותר לירד לים ולצאת למדבר, שהם מהדברים שצריכין להודות על שניצולו, ואיך מותר לכתחילה לכנוס לסכנה, ולעבור על 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'?! אלא על כורחך כיוון דבאותה שעה שהולך עדיין ליכא סכנה, הולכין אחר הרוב" (שו"ת בניין ציון, סי' קל"ז).

לטענתו, יש לחלק בין סכנה עתידית לסכנה עכשווית. בסכנה העכשווית חוששים לכל ספק פיקוח נפש; לעומת זאת, בסכנה עתידית הולכים אחר הרוב, ואין חוששים לכל ספק פיקוח נפש אפשרי. יש לדון מה יהיו ההשלכות של תפישה זו בנוגע לדין ניתוחי מתים לצורך לימוד רפואה: שם לכאורה רוב הסיכויים שחלק מהרופאים המנתחים יסתייעו בידע זה לטיפול במחלה דומה. עוד יש להעיר, שיש מקום לפקפק בראייתו: ייתכן שהליכה בים או במדבר אינם סכנה חריפה עד כדי כך, וברור שלא כל חשש זניח יוגדר כ"פיקוח נפש". עוד ייתכן, שלעניין ההיתר לסכן עצמו, הולכים אחר דרכם הנורמלית של בני האדם, ו"שומר פתאים ה'". וכן כתבו (בלא התייחסות ל"בניין ציון") הרב אונטרמן[2] והגרש"ז אוירבך.[3]

הרב הרצוג דן בנושא זה מזווית אחרת, בעוסקו בשאלת פעילות המשטרה בשבת. במסגרת דיונו הוא מביא מקור נוסף הקשור לענייננו. נקודת המוצא היא הסוגייה בעירובין:

"משנה - כל היוצאים להציל חוזרין למקומן...
גמרא - הא קשיא, דתנן... והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדלקה, הרי הן כאנשי העיר, ויש להן אלפיים אמה לכל רוח, ותו לא; והא אמרת - כל היוצאין להציל חוזרין למקומן, אפילו טובא! אמר רב יהודה אמר רב: שחוזרין בכלי זיין למקומן, כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה. פעם אחת הכירו בהן אויבים, ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן; דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים; באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן. רב נחמן בר יצחק אמר: לא קשיא; כאן כשנצחו ישראל את אומות העולם, כאן שנצחו אומות העולם את עצמן"
(עירובין מד:-מה.).

המשנה קובעת שהתירו ליוצאים למשימת הצלה בשבת לחזור למקומן. הגמרא מקשה מדוע התירו למצילים לחזור למקומם, לכאורה אף יותר מאלפיים אמה. הגמרא מביאה שתי תשובות: הראשונה היא שלא התירו להם לחזור למקומם יותר מאלפיים אמה, אך התירו להם לחזור עם כלי נשקם (לכאורה אף כשמוציאים מרשות הרבים לרשות היחיד). זאת משום פיקוח נפש, ובעקבות מעשה שהיה. התשובה השנייה אומרת שהתירו להם לחזור למקומם גם יותר מאלפיים אמה כאשר אומות העולם ניצחו, כנראה שוב מטעם פיקוח נפש.

אמנם, הרמב"ם הביא נימוק אחר להיתר:

"ומצווה על כל ישראל שיכולים לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור, ולהצילם מיד העכו"ם בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" (רמב"ם, שבת ב', כג).[4]

הרמב"ם כותב שטעם ההיתר לחזור בכלי זיין, אינו משום פיקוח נפש מיידי, אלא כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא - היינו, כדי שלא יימנעו בעתיד מלצאת להצלת אחיהם בשבת. לא ברור מדוע הרמב"ם לא הזכיר את הנימוק המובא בגמרא, משום מעשה שהיה וכו'; הרב ישראלי הסביר שלפי נימוק זה לא ברור מדוע לא תובעים מהם שיישארו במקומם (לפחות אם ניצחו ישראל), כאשר כלי הזיין עליהם, ואז לא יסתכנו; שהרי בעיית פיקוח נפש מיידי שייכת רק כאשר משאירים את נשקם והולכים.

כך כתב הרב הרצוג, הדן בדברי הרמב"ם:

"שוטרים היוצאים לאסור גנב שכבר תפסוהו אנשים ויש להעביר אותו למאסר, שאם לא כן יתחמק מידם; כאן אין באופן ישיר פיקוח נפש, אלא שקיים חשש כאמור, שאם לא יהא טיפול במקרה כזה מטעם המשטרה, יתרבו הגנבים בשבת קודש... והנה לעיל הבאנו מהרמב"ם המתיר לבאים להציל לחזור למקומם וכלי זיינם עליהם, שמא אם אתה מחמיר עליהם, יימנעו מלבוא פעם אחרת; שמענו מזה שגם חשש נפשות לעתיד לבא מתיר. ומכל מקום אין העניינים שווים לגמרי: ראשית, מפני שאין ברור כאן למדי שסתם גנבים הם מרצחים, שיש מהם הנמלטים מיד כשמרגישים בהם בני אדם. ושנית, הואיל וכל ההיתר הוא מפני שאם לא נתיר תרבינה גניבות, הנה הרוב הגדול לצערנו לא מתחשבים עם הוראות הרבנות, והם ממילא לא יימנעו, ואם כן לא ישמש האיסור לריבוי גניבות.
ובכלל, קשה להחליט על היתר מטעם חשש פיקוח נפש, שהרי ודאי יש איזה גבול גם לחשש פיקוח נפש... וצריך עיון בזה" (הריא"ה הרצוג, בצומת התורה והמדינה ג, עמ' 13-14).

הרב הרצוג מביא הוכחה הנראית חזקה למדי להיתר חילול שבת למען מניעת פיקוח נפש עתידי: הרמב"ם פסק שהיוצאים להציל מותרים לחזור עם כלי זיינם, לכאורה גם במקום שיש בזה איסור תורה, ומנמק (נימוק שאינו מופיע בגמרא) שחוששים שאם לא תתיר להם, בפעם הבאה לא יצאו להציל. והנה שמשום חשש פיקוח נפש עתידי, התירו חילול שבת.

עוד נקודה מעניינת עולה בדברי הרב הרצוג: הוא מציין שלמעשה לפסיקתו אין שום השלכה לעניין פיקוח נפש, שהרי ממילא רוב השוטרים לא ישמעו לו... זוהי עמדה הלכתית-רעיונית בעייתית מאוד: האם אפשר לפסוק הלכה על סמך ההנחה שלא יישמעו לה, או שיש לפסוק הלכה מתוך שאיפה שהיא תנחה את כל עם ישראל.[5]

הרב ישראלי, בתגובה שכתב לדברים הללו של הרב הרצוג, מרחיב מאוד את היתר פיקוח נפש עתידי, בניגוד לגישתם של הנודע ביהודה והחתם סופר:

"נמצאנו למדים כלל, שגם פיקוח נפש שעדיין אינו עומד לפנינו, לא לגבי רגע זה ולא לאחר כך, אבל ברור לנו שיגיע הדבר לזה בזמן מן הזמנים, אנו רואים אותו כאילו הוא כבר לפנינו. כי חובה זו של 'וחי בהם' היא קיימת ועומדת לפנינו לא רק לגבי החיים של רגע זה, אלא אנו מצווים ועומדים בזה גם לדאוג להצלת חיים שיצטרכו פעם להיות, אף על פי שאין אנו יודעים מתי ואיך... ומעתה נראה שאין גם מקום לחלק במידת השכיחות של הדבר לעתיד לבא. שאפילו אם אין זה עלול לקרות אלא אחד מאלף, דיה הצלה אחת של נפש אחת בזמן מן הזמנים, בכדי להתיר ולחייב לעשות פעולות אלה של חילול שבת, שהם בגדר מכשירים להצלה זו" (הרב ש' ישראלי, עמוד הימיני, עמ' ריב).

הרב ישראלי נסמך על דין הרמב"ם בנוגע ליוצאים להציל, וגם על דין עדים בקידוש החודש, שבאים בשבת אע"פ שאין בהם צורך, כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא.

כאן יש מקום להעלות שיקול נוסף. עד כה דיברנו על ספק פיקוח נפש עתידי באופן כללי. ברם, יש צורך להדגיש שיקול נוסף, אשר עלה כבר באופן מובלע בדיוננו בדברי הנודע ביהודה והחתם סופר. כוונתי לשאלת ההבדל בין ציבור ליחיד: ייתכן שכשמדובר בספק פיקוח נפש של ציבור, יש בכך סניף נוסף להיתר.

הגמרא בשבת קובעת:

"...והאמר שמואל: מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים, בשביל שלא יזוקו בה רבים" (שבת מב.).

כך פירש הרמב"ן שם:

"מכבין גחלת של מתכת. פירש רש"י ז"ל דלא שייך כיבוי בהכי מדאורייתא, ומדרבנן הוא דאסור, והיכי דאיכא נזקא דרבים לא גזרו על השבות... אבל בהלכות גדולות מצאתי גבי גחלת של עץ לית בה היזק רבים, מאי טעמא - כמה דלא כביא אית בה סומקא, וקא חזו לה, ולא אתי לאיתזוק בה; אבל גחלת של מתכת, אע"ג דאזיל סומקא קליא, ולא חזו לה, ואתו לאיתזוקי בה, ור' יהודה לית ליה היזק דרבים, ושמואל במידי דאית ביה היזק רבים פליג עליה... וכ"כ ר"ח ז"ל כדבריו. ותימה הוא, איך אנו מתירים מלאכה גמורה משום היזק שלא במקום סכנת נפשות. ושמא כל היזק של רבים, כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל" (רמב"ן שם).

הרמב"ן מציג את שיטת הגאונים, שלפיה בגחלת של מתכת יש נזק לציבור, ו"כל היזק של רבים, כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל". משום כך לדעת שמואל מותר לכבות בשבת גחלת של מתכת הנמצאת ברשות הרבים, למרות שזהו איסור דאורייתא. הרב ישראלי הביא לעיקרון זה הוכחה נוספת, מההיתר לצאת למלחמת רשות ולסכן חיילים לצורך הישגים כלכליים או יוקרה מדינית: מותר לעשות זאת משום שמצוקה כלכלית ציבורית נחשבת כסכנת נפשות. מה ההיגיון בדין הזה? מדוע נזק לרבים נחשב כפיקוח נפש? הרב ישראלי ביאר זאת בטוב טעם ודעת:

"נראה שיסוד הדברים הוא שכל מה שנוגע לשלום הציבור או סילוק נזק ממנו, הכל נחשב כפיקוח נפש, כי כל מה שכרוך בשלום הציבור יש בו בעקיפין עניין עם פיקוח נפש. פרנסת היחיד, לדוגמה, אין בה משום פיקוח נפש; אבל אם הציבור יהא מחוסר פרנסה, אפילו אם אין זה נוגע ללחם, הרי לא יימלט שבאחד מבין הרבים יהא כזה שהוא צריך לאוכל יותר משובח, באופן שאצלו זה יכול להיות פיקוח נפש. וכן כל מלחמה שהיא מביאה הרווחה, ועל ידי זה ניתנת אפשרות לטפל יותר בחולים ותשושים, מה שאינו קיים בזמן שהתנאים הכלכליים הם ירודים. וכן מלחמה שהיא להרבות שמעו של המלך, יש להניח שעל ידי זה יפחדו האויבים מלבא, וירבו אלה המעונינים לבא אתו בברית, מה שגם כן מביא למצב כלכלי יותר טוב, ועל ידי זה מתרבה בריאות הציבור. וכן עניין של סילוק הנזק בציבור בעניין הגחלת, אמנם זה מצד עצמו אינו מסוכן, אבל הרי ייתכן שהניזוק לא יוכל לצאת לעבודה, וייתכן גם שהוא בודד ולא יוכל להגיד למישהו שיבואו לעזור לו, ועל ידי כן יכול הדבר הקטן הזה להביא לידי פיקוח נפש. וכיוצא בזה מיני ציורים, שאם אנו חושבים על זה לגבי היחיד הרי זה רחוק, שאין לחשוש מזה; ומכל מקום, באופן ציבורי הרי זה קורה סוף סוף, ולגבי פיקוח נפש גם זה מובא בחשבון" (הרב ש' ישראלי, עמוד הימיני, עמ' ריד-רטו).

כאשר מדובר בציבור, כל סיכון קטן עלול להביא לפיקוח נפש לגבי האנשים הנמצאים בשולי החברה. גם מחסור כלכלי לא קיצוני עלול להביא לפיקוח נפש אצל האנשים הללו. הרב ישראלי צירף שיקול זה כסניף להתיר את פעילות המשטרה בשבת.

שיקולים דומים כתבו גם בשם הגרש"ז אוירבך:

"השואל היה בחור ששירת בצבא בחיל המודיעין, שם הצליחו לעלות על רשת תקשורת של מדינה עוינת, ולפענח את הצופן שלה. תפקידו של החייל היה לעסוק בפענוח הצופן באמצעות מחשב. הפענוח היה, כמובן, כרוך בחילול שבת. טענתו למפקדיו הייתה, שבשבת ברצונו לפענח רק חלק מהשדרים, אלו שלדעתו קיימת לגביהם סבירות גבוהה שהם נוגעים לישראל...
ניגשנו יחד להגרש"ז לשאול לחוות דעתו, והוא פסק כי החייל חייב לפענח את כל השדרים... למרות שאין כל הבדל בהלכה בין פיקוח נפש של יחיד ושל רבים, ואף על ספק פיקוח נפש של יחיד מחללין שבת, בכל זאת יש הבדל גדול ביניהם ברמת הסיכון הנחשבת לפיקוח נפש... למשל, אנשים אינם נרתעים מנסיעות בין עירוניות, על אף שיש בהן אחוז סיכון מסוים, נניח של אחד ל-10,000. אבל אין כל ספק שראש מדינה אשר ייטול סיכון של אחד ל-10,000 על מדינתו - ייחשב כבלתי אחראי למעשיו, דעל ציבור דרגת סיכון כזו נחשבת לסכנה. ולפיכך פסק הגרש"ז שעל החייל לפענח את כל השדרים, כיוון שהנידון בהם הוא בטחון המדינה, אף על פי שאותו אחוז של סיכון לגבי אדם פרטי לא היה נחשב לפיקוח נפש" (הרב מ"מ פרבשטיין, אסיא נג-נד, תשנ"ד, עמ' 100).

כאן לכאורה העיקרון אינו שלגבי השוליים של הציבור המצב יגיע לידי פיקוח נפש, בדומה למקרים שהזכיר הרב ישראלי. אם יש סכנת מלחמה, הסיכון נוגע לכל הציבור, ולא רק למקרי-קצה בעייתיים. הגרש"ז לכאורה מעלה נקודה אחרת במקצת: כשמדובר בסכנה הנוגעת לציבור כולו, אין לקחת סיכונים. הרב ישראלי התייחס למקרה שהסכנה מאיימת על יחיד, אך ההסתברות שיהיה יחיד שייפגע היא כמעט ודאית, כאשר הסכנה נוגעת לציבור גדול. הרב אוירבך התייחס למקרה שהסכנה מאיימת על הציבור כגוף אחד.[6]

הרב גורן התקדם עוד צעד בחידוד ההבדלים בין פיקוח נפש של יחיד ופיקוח נפש ציבורי. הוא טען שבמדינת ישראל יש דין מיוחד של אחריות השלטון כלפי האזרחים, ולאור דין זה יש מקום להתחשב גם בחששות עתידיים רחוקים:

"השקפת ה'נודע ביהודה' וה'חתם סופר' נכונה וישימה מבחינת ההלכה, אך ורק כשמדובר ברופאים יהודים בגלות, כאשר לא מוטלת עליהם האחריות לבריאות העם במדינה כל שהיא. עליהם מוטלת המצווה והחובה לטפל בחולים הפונים אליהם בלבד, ואינם אחראים לתכנון הרפואי לטווח ארוך או קצר. לגביהם נכונה השקפת היסוד של גדולי הפוסקים הנזכרים, שכל שאין החולה לפניהם, אסור להם להשתמש בקריטריונים של פיקוח נפש כדי לדאוג לחולים בעתיד, שאולי לא יופיעו בפני רופאים אלה, ואם יופיעו - אין סיכוי קלוש זה מהווה יסוד להתיר איסורי תורה לרופאים, שאינם אחראים על הרפואה בעתיד.
אולם כאשר מדובר במדינה יהודית עצמאית, שממשלת ישראל אחראית לתכנון המערך הרפואי במדינה לכל האזרחים, אחריות לאומית זו אינה מתבטאת בתכנון אינדיבידואלי יום יומי של הרפואה בישראל, כי אם באחריות כוללת לטווח ארוך. הלא ברור שמדי שנה בשנה, יתאשפזו בבתי החולים של המדינה, מספר משמעותי של חולים הזקוקים להשתלה. ואם לא נדאג מראש לתרומת איברים, לא נוכל לעמוד בדרישות הרבות שתתעוררנה אפילו בטווח של שנה מראש (הכוונה בעיקר לבנק עור)" (הרב ש' גורן, תורת הרפואה, עמ' 80).[7]

קביעתו של הרב גורן נראית מהפכנית; אך נראה שאפשר לנסח אותה באופן הגיוני ביותר. הפוסק בגלות, פוסק לרופאים הבודדים השואלים אותו. עמדתו ההלכתית אינה משפיעה על המערכת הרפואית כולה. לעומת זאת, במדינת ישראל הפוסק מכריע - לפחות באופן אופטימלי - לממשלה ולמערכת כולה, ולכן עליו לקחת בחשבון את השפעות פסיקתו בראייה מערכתית כוללת, תוך התחשבות בשיקולים עתידיים רחוקים. נראה שאין כאן דין מיוחד דווקא במדינה במובן הפורמלי, וגם אם החבל היהודי האוטונומי שניסו הסובייטים לייסד באזרבייג'ן היה פונה בשאלה דומה, היה דינו זהה: בכל מקום שהמערכת הרפואית בידי יהודים, והפסיקה תשפיע ברמה מערכתית, יש לערוך שיקולים כאלו.

לאור עיקרון זה, פסק הרב גורן שיש להתיר במדינת ישראל גם ניתוחי מתים ללימוד רפואה, אף לשיטת הנודע ביהודה והחתם סופר (שם, עמ' 214-215).

 
 

[1] יש להעיר שצריך לדון גם על עצם האיסור לנוול את המת לצורך תועלת, ונדון בזה אי"ה באחד השיעורים בסדרה זו, שיוקדש לנושא ניתוחי מתים.

[2] שו"ת שבט מיהודה, סי' י"ט ס"ק ב.

[3] שמירת שבת כהלכתה, פרק ל"ב הערה ב. ועיין בדברי הרב פרבשטיין, אסיא נג-נד, עמ' 103.

[4] לדיון בדברי הרמב"ם, ראה גם בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד, סי' פ' (המתיר במקרה מסוים לרופא לחזור לביתו בשבת, גם באיסור דאורייתא); הרב אבידן, שבת ומועד בצה"ל, עמ' לט-מח; הרב גורן, משיב מלחמה א, עמ' רלו-רמב; מנחת שלמה ח"א סי' ח' (הדוחה דברי האגר"מ); ספר אסיא ד', עמ' 60-71.

[5] הרב ישראלי חלק על הרב הרצוג בנקודה זו: עמוד הימיני, עמ' ריא. נימוקיו הם: א. אין אנו מתחשבים בכך שיש אנשים שלא יקבלו את פסיקת ההלכה, אלא אנו פוסקים לעם כולו. ב. הרבה הגיעו לפריקת עול דווקא מפני שנדמה להם שאי אפשר ליישב את התורה עם חיי מדינה. ג. לעתים דווקא השוטר הנוסף שיצא למשימה, הוא שיביא את ההצלה; ואם כן, גם מיעוט השוטרים הדתיים הוא משמעותי. ד. גישה כזו של הרב הרצוג תגרום להמעטת מספר הדתיים במשטרה, ויש לזה תוצאות שליליות רבות.

[6] יש להעיר שהנצי"ב כתב שלא ייתכן שהתורה מחייבת להכתיר מלך, בלי תלות בהתאמתו לרוח התקופה וכו', "שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה, משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון" (העמק דבר, דברים י"ז, יד).

[7] ועיין שם, עמ' 155, 214, 235.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)