דילוג לתוכן העיקרי

מידת נוצר חסד לאלפים

קובץ טקסט

שיעור 8 - נוצר חסד לאלפים

המידה התשיעית היא נוצר חסד לאלפים. ראשית, אנו צריכים להבין את פירוש המלים: "נוצר", "חסד", "לאלפים". נתחיל במילה "נוצר", והבנתה, אני מאמין, תיתן לנו מפתח להבנת "חסד לאלפים".

רש"י על התורה, מפרש בפרשת כי תשא: "נצר חסד - שהאדם עשה לפניו". עיקר כוונת רש"י להסביר שה"חסד" של "נוצר חסד לאלפים" איננו חסד של הקב"ה אלא של האדם. האדם עשה חסד, והקב"ה נוצר אותו.

הפשט הפשוט והמקובל הוא שמדובר כאן על משהו בדומה ל"זכות אבות". בעבר, וגם בעבר הרחוק, בני אדם עשו חסד, והקב"ה נוצר - כלומר שומר - את אותם חסדים לאלפי דורות עבור צאצאיהם. כך כותב הספורנו בפירוש הפסוק: "שומר זכות אבות בשביל הבנים". אם כן, זה מקביל לנאמר בתפילת עמידה - "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם".

ואולם, נראה לי שיש הבדל בין זכירה לשמירה. זכירה מתייחסת לעבר, לדברים שאינם. בפועל, במציאות, הם נעלמו, והם משתקפים רק בזיכרון. אם הייתי שומר עליהם, לא היה צורך לזכור אותם, כי הם היו קיימים, שמורים, בהווה. זכירה מתייחסת לעבר, שמירה להווה.

ממשמעות ה"נצירה", נעבור למילה "חסד". אם מדובר במעשי האבות, שבזכותם זוכים אנו לסליחה, למה דווקא חסד, ולא שאר המעשים הטובים והמצוות של האבות? נכון שלפחות בנוגע לאברהם, אנו מדברים על פועלו בלשון חסד, אך אין מעשיהם הטובים של האבות, הראויים לשכר, מוגבלים רק לחסדים.

אני רוצה להציע שפירושו של "נוצר חסד" שונה מעט מפירושו של "זוכר חסד", ואסביר: זכות אבות מקבילה ל"פוקד עוון אבות". יש הגיון ברעיון שהבנים נשכרים או נענשים לפי מעשי אבותיהם, הגם שאנו מרגישים קושי מסוים ביחס לתפיסה זו. נניח שיש לאדם מסוים זכויות והוא נפטר לפני שאנו מצליחים לגמול לו כראוי. ראוי וצודק לגמול לו באמצעות עזרה לבניו. אנו שומרים לבנים חסד אבות ומתייחסים אליהם לטובה בזכות אביהם. נדמה לי שכולנו מרגישים שיש צדק מסוים בגישה כזאת, גם אם, מצד שני, מרגישים שיש בכך עוול מסוים - רק בגלל שלאדם היה אבא צדיק מגיע לו יחס מפלה לטובה? תשובת הגמרא למתח הזה היא להוסיף את התנאי - "כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם" (ברכות ז ע"א). יש סתירה בין הכלל "פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים" (שמות ל"ד, ז) לבין הכלל "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כ"ד, טז), ומתרצת הגמרא "כשאוחזין מעשה אבותיהם". פסוקים אלו עוסקים בדין ובעונש, ולכן נראה שהבסיס הוא בהגיון של צדק צרוף.[1] אם כן, גם בצד של זכות ושכר קיימת סברה דומה - מחזיק בדרך אבותיו נהנה גם מזכות אבות, מה שאין כן אם פנה עורף לדרך האבות. לכן, מידת הדין מסכימה שבן שהולך בדרך אבותיו יהנה גם מזכות אבות. אין הכוונה בתנאי "מחזיק בדרך אבותיו" שיהיה הבן צדיק כמו האב, אלא שהוא הולך - אוחז - בדרך האב, שההדרכה של אביו פועלת בתוך חייו, גם אם הוא כשל במעשה זה או אחר. בכל מקרה, כל זמן שלא עזב את מורשת אביו, מידת הדין מסכימה לעקרון זה.

אך אנו, בי"ג המידות, נמצאים במצב שמידת הדין מעכבת. בשלב שאליו הגענו, במידה התשיעית, רוב הכוח של מידות החסד והרחמים כבר לא עומד לצד החוטא. לכן, לא מדובר עתה במידת זכות אבות - זוכר חסדי אבות. לא מדובר כאן בזכירה אלא בנצירה. ההבדל הזה גם רמוז בשיעור של הנצירה - נוצר חסד לאלפים. זכירת חסדי אבות היא הדין, ולכן יש לה קצבה - לפי מידת הזכויות שהצטברו אצל האבות. למידה שלנו - נוצר חסד לאלפים - אין קצבה, היא לאלפים, וזה סימן שלא מדובר בחלוקת שכר, על פי קנה מידה של צדק, בחיי האדם או לאחר חייו.

כיוון שזכות אבות מבוססת על דין, יש לה קצבה. הגמרא בשבת נה ע"א אומרת בשם שמואל "תמה זכות אבות". בגמרא מופיעות דעות שונות באיזו תקופה תמה זכות אבות, אך על פי כולן זמן זה היה בתקופת הבית הראשון. אחת מן התשובות, בשם שמואל, היא שזכות אבות תמה בימי חזאל, שנאמר "ויחן ה' אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה" (מל"ב י"ג, כג), וכפי שמפרש רש"י: "עד עתה, אבל מכאן ואילך השליכם ולא פנה אל ברית אבות". מיד אחר כך מובאת דעת ר' יהושע בן לוי שתמה זכות אבות בימי אליהו. על זה כותב רש"י: "ועל ידי רחמים הוזכרה להם בימי חזאל". רש"י בא לתרץ קושיה - איך אפשר לומר שתמה זכות אבות בימי אליהו אם הפסוק כותב במפורש שבימי חזאל מלך ארם ה' ריחם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב? תשובתו של רש"י היא שאז הוזכרה להם ברית אבות "על ידי רחמים". כלומר, ברור לרש"י ש"זכות אבות" היא דין ומידת הדין היא מידה מדודה, ולכן ייתכן לומר שתמה בימי אליהו. אך גם אחר כך יש אפשרות למידת רחמים בנוגע לברית אבות כפי שקרה, לפי ר' יהושע בן לוי, בימי חזאל. נמצאנו למדים שזכות אבות יש לה קצבה, אבל מדת חסד ורחמים מאפשרת את פעולתה ללא קצבה.

התוספות שם (ד"ה ושמואל) מביאים דעה אחרת בשם רבינו תם. רבינו תם שאל איך אנו עדיין מזכירים בתפילה זכות אבות, אם זכות אבות תמה. תירוצו הוא שזכות אבות תמה, אבל "ברית אבות" לא תמה ואין אנו מזכירים זכות אבות אלא ברית אבות. הכוונה היא, שה' כרת ברית עם אבות לגמול לבניהם ולא לעזבם. הברית היא הבטחה של ה' יתברך, והיא מחייבת מצד עצמה, ולא כגמול על מעשי האבות. גם אם מצד מעשי האבות ומעשי הבנים, אין הם ראויים להטבה ולגאולה, ה' מקיים את בריתו, ברית אבות. גם זה סוג של דין, ולא דין שכר ועונש האבות, אלא דין של נאמנות ה' לברית.

בכל מקרה, ולכל הדעות, יש הבדל עקרוני בין זכות אבות, שבנוגע אליה שייך לומר שתמה, כי יש לה קצבה כמו לכל מדת הדין, לבין מדת חסד, שבנוגע אליו נאמר: "כי ההרים ימושו והגבהות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה'" (ישעיהו נ"ד, י).

לכן, לדעתי, המידה של נוצר חסד איננה מידה של גמול. יש מושג של פריעת חוב של האב לבן, והקב"ה מקיים מידה זאת. אך מידה זו איננה חסד אלא דין. מידתנו היא מידת חסד, לכן עלינו לפרש שמדובר בנתינה לבן, במידה מרובה יותר מאשר המידה המגיעה לו או לאביו על פי דין.

מעשה טוב מחייב שכר. גם אחרי שהמעשה נגמר, יש חיוב לשלם עליו שכר, לפרוע את החוב. מה שמקיים את החובה לשלם שכר הוא הזיכרון, "כל מעשיך בספר נכתבים ונאמן בעל הבית לשלם שכרך". אך יש השלכות למעשה הטוב מעבר לתשלום. מעשה טוב איננו רק דבר שנעשה לפי רצון בעל הבית ולכן עליו לשלם. מעשה טוב הוא טוב בעצמו, הוא יצירת מצב של טוב, של ערך, של קדושה, ותוספת להתגלות השכינה בעולם, כפי שהבהרנו וחזרנו והבהרנו במהלך השעורים. מה קורה לטוב ההוא, למציאות המטפיזית הערכית, לאחר שהמעשה נגמר? איפה הוא נרשם? השאלה הזאת מטרידה במיוחד אם אנו זוכרים שהערך של המעשה הוא לא בתוצאה אלא בתנועה, בעלייה, בהשתפרות ובהשתלמות. אם צלם האלוקים ומרכבת השכינה מתקיימים בעלייה האקטיבית של האדם, אז ברגע שהוא נח ועומד, אף אם עתה הוא עומד על דרגה גבוהה, מהתנועה ומערך התנועה לא נשאר כלום.

גם אם נאמר - ויש הגיון רב בקביעה זו - שמעשי האדם נרשמים בנפשו ובאישיותו, ואנו כולנו תוצאה של מעשינו וחוויותינו, בכל מקרה תוצאה זו לא תתקיים לאחר מותו של האדם. הראשונים כולם התאמצו להסביר שהשכר בעולם האמת איננו שכר, תגמול, אלא מציאות נרכשת. האדם הטוב זוכה למציאות רוחנית לפי הכשרתו, אם זה בדעת (הרמב"ם), באהבה (ר' חסדאי קרשקש) או בדביקות רוחנית (ר' יהודה הלוי). הטוב, היצירה הערכית האמיתית, נרשמה בנפש האדם, ולכן בהסתלקותו לא נשאר בעולם הזה כלום ממנו. ודאי שאת הטוב הזה, הערך של חייו, לא ניתן להעביר למישהו אחר, גם לא לבן, וגם לא לבן המחזיק בדרכי אביו. כאמור, אני מסופק אם ניתן לומר שהטוב משתמר בתוך חייו הוא, כיון שאני מניח שהערך של החיים הוא לא בתוצאות של התנועה אלא בתנועה עצמה. יש סיפור ידוע שמיוחס לבעש"ט, שבו משפט הסיכום הוא "כל חיי העולם הבא הוא ללכת ממדרגה למדרגה ומחיל לחיל מעתה ועד עולם". מי שעוצר, הרי הוא כמת, כאבן. כאן לא יעזור "זיכרון" כדי לשמר את הערך. זיכרון מספיק כדי לחייב תשלום על מעשה טוב, אבל איננו שומר על עצם הערך של המעשה טוב, של התנועה לקראת האלוקים. אם נתתי צדקה לעני, נאמן בעל הבית לשלם לי שכר, גם אחרי שנים רבות. הזכות קיימת. אבל הטוב עצמו, מה נשאר ממנו שנה אחרי המעשה? הכסף כבר איננו, ייתכן שגם העני איננו, מה נותר מאותו החסד?

מאז נעורי מפעם במוחי משפט שכתב משורר צרפתי: "איה שלגי אשתקד"? ברור לי שלגיל יש השפעה על מה שמטריד אותי. צעירים לא נוטים להסתכל אחורה בערגה לזמן האובד, אלא זורמים הלאה. אבל אני בטוח שבגיל מסוים כולנו מתחילים להרגיש את האובדן של הזמן - איפה הרגעים היפים, "איה שלגי אשתקד"? ייתכן שפסיכולוגים יגדירו את התחושה הזאת כנוסטלגיה גרידא, אך מבחינה ערכית, מטאפיזית, יש כאן שאלה בסיסית. מה קורה לטוב שאדם יוצר, אם הכול תלוי בזמן, והזמן חולף? הגדיר זאת היטב האבן עזרא בקטע מפורסם: "העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף אין". העבר אין, הוא אינו. האם הטוב, הקדושה שיצרנו, נעלם ואיננו ונשאר רק זיכרון? איפה הרגע לפני שנה ביום הכיפורים שבו התעליתי ועליתי לקרבה אלוקית? נותר זיכרון, לא כלום.

התשובה לשאלה זאת היא חסד, מידת חסד. נוצר חסד לאלפים. ה' שומר, ומשמר, את החסד לאלפים, שומר אותו במציאות שהיא מעל למציאות התהליך המתחלף כל רגע. נשים לב ללשון רש"י שציטטנו בהתחלה: "נוצר חסד - שהאדם עושה לפניו". מה זה "לפניו"? החסד שאדם עושה מוקרב לפני ה' כקרבן, מוגש לפניו, ולכן ה' שומר עליו במציאות הווייתו יתברך, שהיא נצחית ומעל לזמן. כפי שהבהרתי רבות במידות הקודמות, הטוב שאנו יוצרים בעולם הוא תלוי זמן - זה מצד אחד ערכו המיוחד ומצד שני הגורם לזמניותו, לאובדנו. אנו חיים את הערך בתוך התהליך. אך אותם ערכים קיימים בצורה מוחלטת, על-זמנית, בתוך המציאות האלוקית. כפי שהסברנו במידה הקודמת, האמת שלנו הצומחת, היא היא האמת המוחלטת שהיא חותמו של הקב"ה. לכן, לא רק שהאמת שלנו משקפת, בצורה חלקית וחסרה, את האמת האלוקית, אלא שהאמת האלוקית שומרת ומאגדת בתוכה את צמיחת האמת שלנו. "אמת מארץ תצמח" הוא הפסוק שמקיים "תעלה אמת מן הארץ". הטוב שאנו עושים הוא משמעותי כיוון שזהו טוב אמיתי, טוב אלוקי, והוא זהה לנוכחות שכינה בעולם. ואיפה הוא? אם עשיתי מעשה טוב, הוא נעלם בסיום העשייה. אם יצרתי מציאות של שכינה אלוקית בעולם, היא עדיין קיימת במציאות העל-זמנית של האלוקים. העבר אין - בחיים שלנו. אך בחיי האלוקים העבר, ההווה והעתיד מחוברים יחד למציאות אחת. ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד.

הבה נתעכב קצת על רעיון זה, וננסה להבהירו.

לרמב"ן יש שני פירושים למילה "נוצר". הראשון מלשון "שומר", והפירוש שני - "נוצר, מצמיח, מן ונצר משרשיו יפרה". "נוצר" בפירוש השני איננו שומר, אלא מצמיח. ה', לפי פירוש זה, מצמיח חסד לאלפים.

הפירוש השני אינו סותר ביסודו הרעיוני את הפירוש הראשון, אלא משלימו. החסד שהאדם עשה הוא בעצמו דבר חי וגדל. כוח החיות שלו הוא התנועה שהאדם ביצע, כשעלה ממדרגה למדרגה ומחיל לחיל. עשיית המעשה היא זריעתו של הנצר, של הצמח. אם נפסיק להשקותו, אם נפסיק ללכת ולעלות, יישאר רק הזיכרון של מה שהיה ואיננו. אך, בחסדי ה', אין זה כך. ה' מצמיח את החסד, מצמיח אותו לאלפים. עצם התוצאה של מעשי לא שווה כלום מנקודת המבט של הערך העליון, כי היא פחותה מהערך המוחלט והמושלם האין סופי. אך, כפי שהסברנו, התנועה שבצעתי היא תוספת אמיתית לערך המושלם, גם אם כמותית היא שווה פחות. ה' מעריך את התנועה, את העלייה, את ההשתלמות מן החסר לחסר פחות. ברגע שהפסקתי ללכת, לכאורה אין כלום; ודאי כשמת האדם, לא נשאר כלום. אך ה' נוצר חסד, שומר ומצמיח אותו. המבט הדינאמי-תהליכי הוא המבט של הקב"ה עלינו, הוא מה שנותן ערך בעיניו לקיומנו. הקיום של האלוקים מעל הזמן מחבר את העבר להווה ושומר על התהליך כולו. בכל רגע נתון אתה שווה רק מה שאתה שווה, אבל אם ניתן לחבר ולשמר את התהליך כולו, לראות אותך לא כיצור סטטי בזמן מסוים, אלא כזרם שלם של עבר לתוך עתיד, אתה שווה לאין סוף ערך, לקדושה, לשכינה, להשתקפות אנושית של השלמות (ההשתלמות). זהו נוצר חסד לאלפים.

זה נכון בחיי הפרטיים, וזה נכון בחיי עם ישראל לדורותיו. אם אני הקטן, הגמד, עומד על כתפי ענק ומצליח להתקדם מילימטר, להגדיל את גודל המבנה כולו במילימטר, אני ממשיך את התהליך וערכי הוא ערך התהליך כולו. המילימטר עצמו לא שווה הרבה, אבל ההתקדמות שווה חיי עולם, כי היא מצטרפת ונשמרת בחיי האלוקים. יש כאן יצירה שלא הייתה קיימת בעולם. לזה קורא הרמב"ן "מצמיח חסד". בול עץ לא שווה הרבה, אך עץ צומח, שחי וגדל, אפילו שהוא עצמו קטן כרגע, הוא בעל ערך עצום.

שני הפירושים של הרמב"ן, אם כן, אחד הם. מה מצמיח חסד? השמירה. הדבר שנותן חיות נצחית למעשי האדם, ונותן להם כוח לגדול, הוא החיבור התהליכי של העבר להווה (ולעתיד). מאחר שתנועת האדם היא היא הקדושה, היא היא השראת השכינה, הוא נעשה חלק מחיי האלוקים בעולם, ממה שקיים לנצח, לאלפים. ה' הוא לבדו - אך חסד אנוש מצטרף להיות חלק מכונן מהשראת שכינה בתוך עולם של השתלמות, ובצירוף הזה הוא מצטרף לנצח האלוקי. לכן, קיום הבנים הממשיכים את דרך חסדי האבות הוא המשך הקיום הנצחי של השכינה האלוקית. אם הבנים יִיכלו, חס וחלילה, לא יישאר דבר מאותה השראת שכינה בעולם. לא זכירתו של ה' שומרת על המציאות הזאת של חסדי אבות, אלא שכינתו - שהיא היא קיום הבנים. אם אין עולם ההמשך של חסדי אבות קיים, אין חסדם, השראת השכינה על ידם, קיים. לכן, מידת החסד של ה' היא לקיים את הבנים הממשיכים, כי נוצר חסד לאלפים הוא. ה' שומר על העבר שלא יִכְלֶה, מחבר אותו לעתיד, וכך במקום חתיכת עץ סטטית נשמר צמח חי וגדל. שמירת העבר, ולא רק זכירתו, הופכת את המציאות של עבר הווה ועתיד למציאות אחת, וזהו שוני איכותי ולא כמותי. לא זכות העבר, אלא זכות שקיימת במציאות מתוך היות האדם חלק מתהליך חי וצומח. הכל הוא מעין הווה אחד כולל. לכן, אם מצד המעשים בעולם קיים מאזן שווה של זכויות וחובות, במבט של נצירת החסד אין בכלל איזון, כי הזכויות הן חלק מערך אין סופי של שלימות-השתלמות.

לאחר שהסברנו את משמעות "נצירה" נמשיך לשאר החלקים בביטוי. רש"י מסביר ש"לאלפים" פירושו לשני אלפים, כלומר אלפיים. במדרש הגדול נמצא "לאלפים - לאלף דור לא נאמר אלא לאלפים, לאלפי אלפים דורות". נדמה שפירוש זה קרוב יותר לפשט.[2] הכוונה במספר אלפים היא לאין סוף של זמן - ובלשון המקרא מתארים זאת במספר גדול מאד, מעבר לתפיסה רגילה של בני האדם. לא מדובר בהכפלה של החסד אלא בהערכה אחרת. מדידת החסד עצמו, במבט הכמותי העכשווי, נותנת לו משקל מסוים. השמירה והצמיחה של החסד, במבט תהליכי והתפתחותי, נותנת לו ערך שהוא בעצם בלי גבול, כי הוא ערך של ההשתלמות, שהיא השלמות בעולמנו. מה שגדל בלי סוף שווה לאין סוף. זהו ערך השכינה. במבט זה, אין הטיה לצד הטוב, אלא הכרעה גמורה לאלפי אלפים.

זה ההסבר, לדעתי, להתמקדות ב"חסד". לא מדובר במעשים טובים גרידא, שמחייבים גמול. החסד מבטא את הגידול, את ההענקה לאחר. ביסוס נוכחות השכינה בעולם הוא חסד שאנו ואבותינו עושים כביכול כלפי השכינה, כי הוא מעשה חי וצומח, מעשה של גידול. תוספת הערך נקרא, חסד, והיא מה שיוצרת המידה. החסדים הם הגזע שממשיך לגדול על ידי השמירה והצמיחה האלוקית.

התנועה שהתחילה בחיי האבות לא הסתיימה. יכול להיות שכרגע היא במנוחה - יכול להיות אפילו שיש נסיגה מסוימת היום, בחיים הפרטיים שלי; אך במבט כולל יותר, המביט מנקודת ההתחלה אצל אבות העולם ועד היום - ואף מעבר להיום - הקו הכללי הוא קו של התקדמות, של חיים צומחים, ולכן קו של שכינה ושלימות. כל זמן שאני עדיין שייך לתהליך הזה ולא פרשתי ממנו, אם ככלל חיי מוקדשים להמשך ההתקרבות לקב"ה ולקידוש שם שמים בעולם, אז החסד של אתמול קיים היום והוא בעל ערך היום. ערך ההתקדמות אינו רק ערך של החיים שלי כאדם פרטי, אלא מתוך היותי חלק מעם ישראל לדורותיו, ערך של חיי האומה - ולכן זה מתחיל בחסדי אבות וממשיך לאלפים, לאלפי אלפים דורות, דרכי ודרך הדורות העתידיים. כמו שאברהם לא עומד - הוא הולך,[3] הולך ונוסע,[4] מתהלך[5] והולך לפני הקב"ה[6] כדי להיות תמים, כך הליכתו שלו ממש ממשיכה בצאצאיו-חניכיו אחריו. לא המעשים עצמם של אברהם, אלא הדרך,[7] ההליכה, ה"לך לך", שהוא הצו הראשון של אברהם והצו המגדיר את המשך חייו - ואת חיינו.

כדרכנו - נסיים בלקח לתודעת המתפלל. כשאנו אומרים נוצר חסד לאלפים, אנו צריכים להבין ולהיות מחויבים להצטרפות לשרשרת הדורות, להרגיש שאנחנו ממשיכים את מפעל האבות. אין כאן זכות אבות בלבד, אלא המשכיות. ההמשכיות היא בעיקרה לא שמירה על ערכי האבות, אלא קידומם, המשכת התנועה והתנופה. מי שפונה לנוצר חסד לאלפים אינו מעיד על עצמו שהוא מצוי מציאות טובה וקבועה, אלא שהוא מצוי מציאות שהיא אולי רעה - אך משתפרת, והשיפור הזה הוא בעל ערך כחלק מתנועה אדירה שחובקת את כל ההיסטוריה.



[1]. בנוגע לעונש, אין מקבילה למידת חסד. בנוגע לשכר והטבה, יש מקום להסתפק האם תופעה מסוימת שייכת לחסדי ה' או למידת הדין, כלומר לשכר המגיע בדין לצדיק. אך בנוגע לדבר רע שקורה לאדם, רק מידת הדין יכולה להיות אחראית לתוצאה. לכן, יש בידינו כלי לאבחון איזו מידה פועלת בנוגע להטבה. אם למידה טובה מסוימת קיימת מקבילה רעה, אזי וודאי שתיהן שייכות לעולם של דין. אם כן, יוצא שזכות אבות, המקבילה לפוקד עוון אבות על בנים, שייכת גם היא למידות הדין ולא למידות החסד.

[2]. עיין רש"י מכות כג ע"א, ד"ה על. הוא מסביר שבפשוטו הכוונה לאלפים עד סוף כל הדורות, אף על פי שחז"ל דרשו שהוא שני אלפים.

[3]. בראשית י"ב, ד.

[4]. בראשית י"ב, ט.

[5]. בראשית י"ג, יז.

[6]. בראשית י"ז, א.

[7]. "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת בני ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, יט).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)