כשרות (1)
א. הקדמה
בשפה ההלכתית המדוברת, המילה "כשרות" מתייחסת לכל הלכות המאכלות האסורות[1]. לאמיתו של דבר, פירושה של המילה "כשר" הוא "ראוי" - כל דבר יכול להיות כשר או פסול (ראוי או לא ראוי) למטרה מסוימת. למשל, איש צדיק מכונה בתלמוד "אדם כשר". אנו נשתמש במילה זו בקונוטציה של מערכת ההלכות הקובעת מה מותר ומה אסור לנו לאכול.
קיימים סוגים רבים ושונים של אוכל לא-כשר. בשיעור הבא נעסוק בהבדלים ביניהם וננסה להבין כל אחד מהם בנפרד, אך השבוע ברצוני להתייחס למאכלות האסורות בתור קבוצה כוללת. עצם הרעיון של מאכלות אסורות זר לאנשים בעלי תפיסת עולם מודרנית, גם כאשר הם מתיימרים להיות דתיים. מה הקשר בין דת, מוסר, ערכים אלוקיים או הומניים ובין מה שאנחנו אוכלים? רוב האנשים הדתיים בעולם המערבי יסכימו עם אמרה עתיקת-יומין המיוחסת ליהודי מהמאה הראשונה לספירה "לא מה שנכנס לפה מטמא אותו, אלא מה שיוצא ממנו". מבחינה מוסרית, נראה שזהו סדר עדיפויות נכון. עם זאת, ההלכה מקדישה רבות ממרצה לליבון דינים אלו, ויורדת לפרטי הפרטים של כשרות המאכלים והכנתם. ההשפעה למעשה על יהודים שומרי מצוות אינה עניין של מה בכך; שנייה רק לחינוך הדתי, הכשרות היא המרכיב היקר ביותר באורח החיים של היהודי שומר המצוות.
הלכות מיני בעלי החיים האסורים באכילה נמצאים בתורה בפרשת שמיני (ויקרא, פרק י"א). שלושת הפסוקים האחרונים בקטע זה הם:
כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלוקים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי:
זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ:
לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל: (ויקרא, פרק י"א, פסוקים מ"ה - מ"ז).
רעיון דומה חוזר לאחר מכן:
וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא:
וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי: (ויקרא, פרק כ', פסוקים כ"ה-כ"ו).
שלושה רעיונות שונים משולבים כאן: קדושה, טומאה והבדלה. הפועל "להבדיל" חוזר מספר פעמים כפעולה שעשה אלוקים כאשר נתן לנו את הלכות המאכלות האסורות. פסוקים אלו מצביעים על מרכיב מרכזי בעצם הרעיון שבמאכלות אסורות: האדם מחויב להבדיל בין הדברים שלפניו. בהתאמה מדהימה, ה' אומר לבני ישראל - עליכם להבדיל בין בעלי החיים, כפי שאני הבדלתי אתכם מן העמים. עצם קיומו של עם ישראל מבוסס על הבדלה והבחנה המשתקפת במעשה יהודי בסיסי - הבדלה בתוך העולם שלפנינו.
כאשר עסקנו בשבת, הבחנו בקשר שבין קדושה לבין הבדלה, קשר שבא לידי ביטוי בברכת ההבדלה. אין זה מפתיע למצוא את אותו קשר כאן - הקדושה דורשת הבדלה והבחנה. אך יש כאן מרכיב נוסף שאינו מודגש בקדושת השבת. "והייתם לי קדושים (בכך שתשמרו את הלכות הכשרות) כי קדוש אני ה'". שוב, הלכות הכשרות, הדורשות מאיתנו לבחון את שאנו אוכלים - לדחות מאכלים מסוימים ולקבל אחרים - הן השתקפות של פעולות ה'. הוא הבדיל אותנו, ולכן עלינו להבדיל את הדברים שלפנינו; הוא קדוש וכך גם עלינו להיות קדושים. הבעיה שלנו כעת היא להבין איזה ערך טמון בהבדלה, וכיצד הוא קשור לקדושה.
ב. הריסון כתנאי לצלם אלוקים
כאשר עסקנו בשבת ראינו שמצוות הלא-תעשה והאיסורים היו הבסיס עליו נבנה תוכנה החיובי של השבת. הרב סולובייצ'יק נהג להדגיש את חשיבותם של האיסורים ביהדות באופן כללי. הוא הדגיש את הערך הטבוע בפעולת הפרישה. תכונה זו, היכולת לסגת ולהמנע, קשורה להשקפה היהודית ביחס למידה אלוקית הנקראת "גבורה", המתייחסת לגבורת הרוח; מידת ה"חסד" המבטאת נתינה ויצירה חוברת לה ומאזנת אותה. הרב סולובייצ'יק אומר כי הגדולה נמצאת בעיקר בנסיגה, בריסון ההירואי. דווקא משום שהאדם ניחן בניצוץ יצירתי אלוקי, נדרש ממנו בראש ובראשונה לפתח את מידת הריסון על מנת שיצירתו המתפשטת לכל עבר תגבש צורה ותהיה בעלת ערך. עקרון ההבדלה מלמד אותנו שרק בתוך גבולות ברורים יכולה להיווצר קדושה של ממש. כלומר, יתכן ואין מהות חיובית באיסורים כשלעצמם; אף על פי כן, הרב ז"ל היה אומר שדרכם אנו מגיעים למצב של קדושה.
נפש האדם, כביטוי של האלוקי, שואפת לכבוש, להתרחב, להתנסות ולחוות. זהו ה"דלק" החיובי של גדולתה. אך תנועה נמרצת זו, אם לא תמותן או תיבלם, באמצעות ריסון ו"גבורה", תהפוך ללא יותר מתאוותנות ואנוכיות יהירה. הענווה היא תנאי מוקדם לגדולה, גם אם היא סותרת אותה מבחינה פסיכולוגית. זהו פרדוקס בסיסי, בו אנו מכירים באופן טבעי, אך עם זאת מתקשים להבינו. היהדות מכירה בכך ששיאו של הרוע נובע מאותה שאיפה רוחנית ממנה נובעים הישגיה המופלאים של נפש האדם. עשיו, הרוצח האכזרי, היה תאומו של יעקב. ההבדל אינו טמון בכוחותיהם החיוביים, אלא דווקא בגבורה, ביכולת להמנע ולפרוש. נקודה זו מבוססת על "להבדיל" - להתייחס לכל מצב בראש ובראשונה מתוך החדרת ההבנה שלא ניתן להשיג ולכבוש הכל . זהו חלק מהעולם שעומד בדרכו של האדם ונמצא מעבר להשגתו. מדוע? מכיוון שגם זה משמש את האדם: אם הכל יכול להיות שלך, אז גדולת האדם שומטת מתחתיה את בסיסה המוסרי ולא יהיה ניתן להשיג דבר באמת.
אנסה להמחיש זאת בדרך אחרת. אנו נוהגים לחשוב שמוסריות פירושה אי-עשיית רע. אם יש מישהו לידי, אסור לי לגנוב את כספו. נניח שאני על אי בודד, לבדי, ואין אף אחד איתי. אני לא גונב, לא רוצח, ולא מדכא איש. אני חף מפשע. אך האם אני חי חיים מוסריים? האם אין צורך שיהיה איתי אדם אחר, עשיר ממני, כדי שלא אגנוב ממנו? לו היינו חיים בחברה בה כולם עשירים והיא נטולת בעיות הדורשות פתרון, האם היה אופיינו דומה לאופיו של אדם המתמודד עם אי-צדק ומושל ברוחו, מרסן את עצמו ומציב גבולות ברורים להתנהגותו? בשנים האחרונות, החברה המערבית סימנה לעצמה כמטרה (אולי בצורה לא-מודעת) לבטל את הבחירה המוסרית ולהגיע למצב בו הרוע יובס בכך שהכל יהיה מותר. יתכן שדבר זה יגרום לחיים מאושרים יותר - אם כי אני מסתפק בכך - אך אין ספק שחיי האדם לא יהיו נעלים יותר. חייבת להיות בחירה כדי שתהיה משמעות לריסון. העולם נוצר כך שיש חלקים ממנו שהם מחוץ לתחום כדי שלא נכבוש אותם, אלא ננסה לכבוש את עצמנו, את כוחות הנפש שלנו; לא משום שהשאיפה לכך שלילית, אלא מכיוון שהטוב שבה מבוסס על כח הפרישה.
הרב סולובייצ'יק זצ"ל ראה בהלכה זו בסיס לאופיים הטראגי של החיים. כל הישגי האדם נידונו לכישלון, לנסיגה בשיא ההצלחה, כפי שגילה משה על פסגת הר נבו, ממנה יכול היה לראות את הארץ המובטחת, אך לא להכנס אליה. חז"ל אומרים שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. אין ספק שבמצב זה קיימת סתירה מיניה וביה. רובנו לא מתנגדים לריסון, לטוהר המידות, בתנאי שנשתכנע שאנו באמת מוותרים על דבר שהוא שלילי, או לכל הפחות מזיק לנו. אך המנעות מאכילת אכילת רעל אינה הקרבה מוסרית כלל וכלל. רק על ידי ריסון ההתפשטות הרוחנית האמיתית של האדם מצליחים לטהרה מתאוותנותה האנוכית. הפרדוקס הוא פנימי: מכיוון שבני האדם נבראו בצלם אלוקים ומסוגלים להדמות לאלוקים, עליהם לרסן יכולת זו, על מנת שזה אכן יהיה צלם אלוקים, ולא צלם מעץ או אבן. ענווה, ריסון ודיכוי היצירתיות הם מרכיב מרכזי בגדולה ויצירתיות אמיתית.
מכאן נובעת הדגשת ההבדלה כבסיס לקדושה, "כי קדוש אני". האדם יכול להשיג רבות ללא איפוק, לכבוש את העולם כמו אלכסנדר מוקדון, אבל בסופו של דבר יהיה זה הישג אנושי וטבעי, נטול ערך נשגב, לא כלום בקנה מידה קוסמי, ממש כמו שכתוב על פסלו של אוזימנדיס:
שמי אוזימנדיאס, מלך מלכים הסתכל על מעשי, אתם הגדולים, והתייאשו.
לא כלום נותר לצדו. מסביב שרידי ההרס האדיר, בלי גבול, ושומם תילות בודדות מתפשטות למרחקים.
על מנת להיות כמו אלוקים וליצור ערך אמיתי, על האדם להיות קדוש, כפי שאלוקים קדוש, והשגת נקודה זו טמונה דווקא בהבדלה בין הטהור לטמא.
ג. למה דווקא אוכל?
ודאי תשאלו - אז למה דווקא אוכל? למה לא משהו חשוב יותר? אם מדובר במידה מוסרית, האם רצח וגניבה אינן הגבלות מוסריות מספיקות עד שצריך להגביל דבר כה בלתי מזיק ונייטראלי מבחינה מוסרית כאכילה? מדוע שנאלץ לבחור דווקא כשזה מגיע לסטייק?
התשובה זהה במידה מסוימת לשאלה. מכיוון שאכילה היא דבר כה בסיסי, כה טבעי ומשותף לכל, מן ההכרח שתנועת הפרישה הבסיסית תושרש כבר שם. ההלכה כמעט אף פעם אינה מכוונת במפורש הישר לערכים הרוחניים בהם אנו עוסקים. זוהי אקסיומה הלכתית שהאדם אמור לגבש את קיומו הבסיסי ואת ערכי חיי היום-יום שלו על מנת שיוכל לגלות בחופשיות את הערך וההישג בחייו הפרטיים. אין הלכה הדורשת מאיתנו להיות נעלים, לכבוש וליצור; זוהי אמנם רוח ההלכה, אך מטרות אלו מושגות בעזרת הגדרת ההיבטים הבלתי-מודעים של חיי היום-יום. כדי שאדם יוכל לגדול ולהתעלות, עליו לפתח את מידת הפרישה כאינסטינקט.
ההלכה מתייחסת לאכילה בעיקר מכיוון שזהו תהליך טבעי וחייתי ביסודו. אנו אוכלים כדי להשביע את רעבוננו. אנו אוכלים כדי לחיות את החיים, לא כדי לצקת בהם תוכן. זוהי חוויה בסיסית יותר (ולפיכך, ערכית פחות) משאר החוויות האנושיות. לכן ההבדלה שייכת לעניין זה - על מנת שההבדלה תהפוך למידה אנושית בסיסית ולא כזו שאנו משתמשים בה בעת הצורך. כמו תמיד, ההלכה מבקשת לחדור לנו לקרביים, ובנדון דידן - במלוא מובן המילה. אין אנו חוששים שהאדם יעשה דבר מה שלא כשורה, אלא אנו מעוניינים שיהפוך את חייו לחיי קדושה. אפילו האכילה - ובעצם, דווקא האכילה! - צריכה לשאת את הקדושה, כך שהקדושה לא תהא דבר שאנו עוסקים בו, בשבת או בבית הכנסת, אלא דווקא מה שאנחנו. פעולת הפרישה מקבלת ערך כשלעצמה ומעצמה, ולא רק מכיוון שהדבר עליו ויתרתי יזיק לי. יש להקנות מסר זה הטמון בערכה של ההבדלה כשלעצמה כיסוד הקדושה במקום בו הערך המוסרי סמוי מהעין, היכן שאין דבר שיעמוד בדרכה של השאיפה להשיג ולכבוש, היכן שהכח המניע את האדם דורש לבוא על סיפוקו ותו לא. אם האדם יהיה מסוגל ללמוד לא לאכול כחיה, לא לאכול רק בשביל לבוא על סיפוקו, או אז ניכר בו כי למד ריסון מהו.
אין ספק שישנן פעולות חיוביות שבאמצעותן מבדיל האדם את אכילתו מזו של החיה, וכל חברה דורשת זאת. ההלכה מצווה שנקנה לאכילתנו אופי נעלה יותר. בקרוב נעסוק ב"נימוסי השולחן" ההלכתיים ובמה הם שונים מאלו של חנה בבלי. אך כאן אנו חוזרים לנקודה עליה דיברנו קודם לכן - עדיפותה של השלילה על החיוב. הריסון הוא יסודי והירואי יותר מאשר הכח החיובי, אף על פי שבכח החיובי יש תוכן רב יותר. ראשית, על האדם לרסן את עצמו וללמוד את גבולות חוויתו, ואז, ורק אז, יכול הוא להתחיל לצקת תוכן לחוויה. אכן, אפילו אכילה יכולה לזכות לערך חיובי, כפי שנראה בהמשך. אך קודם לכן, יש "להבדיל" ובנדון דידן, דבר זה חשוב לא רק כדי לקדש את האכילה, אלא כתנאי מוקדם לקידוש כל מעשי בני האדם.
ד. 'אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עלי'
ברצוני לסכם בנימה אישית. גדלתי בשנות החמישים והשישים בניו יורק, ושמירת הכשרות היה עבורי דבר טבעי, בתקופה בה לא היה היצע גדול של אוכל כשר. כשטיילנו, לקחנו איתנו אוכל בלי לחשוב פעמיים, מתוך ידיעה שלא נוכל למצוא משהו לאכול בדרך. לדעתי, חלק בלתי מודע מהחוויה שלי היוותה התחושה שחלקים גדולים, ובעצם די משמעותיים, של העולם הגסטרונומי, היו עבורי מחוץ לתחום (טכנולוגיית המזון המודרנית, על שלל תוספיה, הרחיבה משמעותית את היקף המזון הלא-כשר). הדבר היה עד כדי כך שלא ממש הייתי מודע לפרישה ולריסון. עולמי היה מחולק לשניים והחלק השני לא היה קיים בעצם. אולם, ב-1974 מצאתי את עצמי בהוואי למשך שלושה ימים בלי אוכל מלבד אננס טרי, ולראשונה בחיי מצאתי את עצמי רעב, הולך לאורכו של רחוב אפוף ריחות המבורגרים צלויים היטב ורצון עז לאכול. הרמב"ם אומר שאין לאדם לומר על אוכל לא-כשר "אי אפשי" אלא "אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עלי"[2]. זו הפעם הראשונה שהזדהיתי עם מאמרו של הרמב"ם בכל לבי - ההמבוגרים היו מעוררי תאבון, אך היה אסור לי לאכול אותם.
אני גר בארץ ישראל מזה שלשים שנה. ככלל, האוכל כאן כשר. הבנתי (אינסטינקטיבית, אך לא שכלית) ככל שהילדים שלי גדלו, שחסרה להם אותה חווית ילדות חיובית שהייתה לי בה אי אפשר לאכול הכל. הייתה זאת בהרגשת הקלה, ולא עצב (למרות שאיני מרוצה מהסיבה לכך), עד שהתחלתי ללמד אותם שצריך לבדוק כל דוכן פלאפל לפני שאוכלים בו. הכשרות עמוסה בחומרות אפשריות מעבר לדרישה המוחלטת של ההלכה, ודתיים רגישים תוהים לעתים על טיבן. לעתים קרובות מדי, אנו פוגשים אנשים שמקפידים בחומרה לגבי אוכל, אך אינם מגלים מידה דומה של הקפדה, למרבה הצער, כשזה מגיע לצורה בה הם מנהלים את עסקיהם, או לדברים היוצאים מפיהם. אך במקרה זה מאוד שמחתי שאני מחמיר בכמה עניינים בכשרות, כדי שהילדים שלי יקבלו תחושה מסוימת של "הבדלה" באוכל המוגש לפניהם. אני יודע שזה נשמע כאילו שאם השכונה שלי הייתה כשרה למהדרין, היה עלי להמציא איזו חומרה יש מאין; נכון מאוד: זה בדיוק מה שאני אומר. אולי זו הסיבה שה' ברא את החזירים - כדי שנמנע מלאכול אותם.
בשבוע הבא, נבחן את הקבוצות השונות בהלכות כשרות - סוגי בעלי חיים, בשר וחלב, שחיטה, הגבלות לגבי הצומח וננסה לרדת לעומקה של כל קבוצה, לפחות במידה מסוימת.
ועד אז - בתאבון!
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)