דילוג לתוכן העיקרי

המלחמה במואב - מבוא | 3

קובץ טקסט

המלחמה במואב מל"ב ג', ד-כז: עיוני מבוא

ג. המלחמה במואב בסיפורנו ומלחמת אחאב ויהושפט ברמות גלעד (מל"א כ"ב)

1. הדמיון בין שני האירועים

קשה שלא לראות את קווי הדמיון הבולטים בין המסופר בפרקנו לבין המסופר במל"א כ"ב - מלחמת רמות גלעד. ראשית, בולט הדמיון הקיים במסגרת הכללית של שני הסיפורים:

· שני הסיפורים מתארים שיתוף פעולה ביציאה למלחמה בין ממלכת ישראל בהנהגת מלך מבית עמרי (אחאב או יהורם בנו) ובין ממלכת יהודה בהנהגת יהושפט.

· בשני המקומות באה היוזמה ליציאה למלחמה מצדו של מלך ישראל, והוא המבקש את יהושפט לצאת עמו למלחמה.

· בשני המקומות נועדה המלחמה לשרת מטרות דומות של מלך ישראל: להשיב עיר ישראלית שנכבשה - רמות גלעד - לשלטונה של ממלכת ישראל, או להשיב את שלטונה של ישראל על ממלכת מואב המתמרדת. שתי המלחמות מתרחשות בחלקה המזרחי של הארץ.

· בשני האירועים נזקקים המלכים לנבואתו של נביא בטרם תפרוץ המלחמה, ובשניהם באה היוזמה לכך מצדו של יהושפט.

· שתי המלחמות מסתיימות בנסיגת צבאות ישראל. נסיגה זו אינה בגדר תבוסה, אך היא מונעת בשני המקומות את השגת המטרה העיקרית של המלחמה: רמות גלעד נשארת תחת שלטון בן הדד מלך ארם; מישע מלך מואב ממשיך לשלוט במואב העצמאית, ואילו יהורם לא הצליח להשיב לעצמו את השלטון על מואב.

· אף הסיבה לנסיגה הישראלית בשני המקומות דומה במידת מה: מותו של מלך או של בן מלך, יורש העצר. במלחמת רמות גלעד מותו של אחאב גורם לשיבת הצבאות הצרים לארצם; ואילו במלחמה במואב מעשהו האכזרי של מישע, העלאת יורש העצר לעולה על חומת העיר הנצורה, מביא לקצף על ישראל ולשיבת הצבאות הצרים לארצם.

דמיון זה במסגרת הכללית של שני הסיפורים בא לידי ביטוי במערכת הקבלות מילוליות וענייניות הדוקות ביניהם. התבטאויותיהם הדומות, ולעתים אף הזהות, של כמה מן האישים הפועלים בשני הסיפורים, מעלה על הדעת שאף אישים אלו מודעים לדמיון בין שני האירועים:

 

מלחמת רמות גלעד (מל"א כ"ב)

המלחמה במואב (מל"ב ג')

1. הפנייה לשיתוף פעולה

(ד) וַיֹּאמֶר אֶל יְהוֹשָׁפָט
הֲתֵלֵךְ אִתִּי לַמִּלְחָמָה רָמֹת גִּלְעָד

(ז) וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט…
הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה

2. ההיענות

וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:
כָּמוֹנִי כָמוֹךָ, כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ
כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ.

וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה
כָּמוֹנִי כָמוֹךָ, כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ
כְּסוּסַי כְּסוּסֶיך.

3. השאלה אם יש נביא

(ז) וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט:
הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאֹתוֹ.

(יא) וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט:
הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' וְנִדְרְשָׁה אֶת ה' מֵאוֹתוֹ

4. תגובת יהושפט לשם הנביא

(ח) וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט:
אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן.
(- שמשנאתו לאחאב יתנבא הנביא רע עליו)

(יב וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט:
יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר ה'.

5. תגובתם הראשונה של מיכיהו בן ימלה ושל אלישע לפנייה אליהם דומה: מיכיהו חוזר בלעג על דברי נביאי השקר "עלה והצלח ונתן ה' ביד המלך" וגורם לכך שאחאב פונה אליו שנית, ומבקשו לנבא אמת בשם ה' (טו-טז); אלישע אומר למלך ישראל "לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך" ומסתבר שהוא רומז בכך לאותם ארבע מאות נביאים שהביא אחאב כדי שינבאו לו שיעשה כרצונו, בתגובה על דבריו מבקש ממנו מלך ישראל (במשתמע) שלא יסרב לנבא (יג).

6. נסיגה

(לו) אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ.

(כז) וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו (- מעל מלך מואב) וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ.

2. התמיהה המתעוררת

השוואה רחבה זו מעוררת קושי גדול ביחס להתנהגותו של יהושפט בסיפורנו. הביקורת היחידה המצויה במקרא ובדברי חז"ל ביחס ליהושפט - המלך הגדול והצדיק - היא על שיתוף הפעולה ההדוק שלו עם בית אחאב, שיתוף שהגיע עד לקשרי חיתון עם בית זה.1

המלחמה המשותפת שלו עם אחאב הייתה בניגוד לנבואתו של מיכיהו בן ימלה, שניסה למנוע את היציאה אליה.2 במלחמה זו כמעט שילם יהושפט בחייו:

וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת יְהוֹשָׁפָט
וְהֵמָּה אָמְרוּ: אַךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא
וַיָּסֻרוּ עָלָיו לְהִלָּחֵם, וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט (כ"ב, ל)

על אירוע זה אומרים רבותינו בתוספתא סוטה (פרק י"ב )

כיוון שעלה יהושפט עם אחאב למלחמה ברמות גלעד נגזרה גזרה על יהושפט ליהרג!

הדבר שהציל את יהושפט הוא זעקתו. בספר דברי הימים (ב, י"ח, לא) נרמז כי הייתה זו זעקה לא-לוהים (והייתה אפוא בגדר הבעת חרטה על מעשהו):

וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וַה' עֲזָרוֹ, וַיְסִיתֵם אֱ-לֹהִים מִמֶּנּוּ.
ראוי היה ליהרג, ובשביל שצעק - תלה לו הכתוב שבע שנים. (תוספתא שם)

בספר דברי הימים מסופר כי בשוב יהושפט לירושלים לאחר הנסיגה מרמות גלעד, קידמו יהוא בן חנני החוזה בנבואת תוכחה:

הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב?
וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה'. (דה"ב י"ט, ב)

מהמשך הסיפור על יהושפט בספר דברי הימים, ברור שהוא חזר בתשובה על חטא היציאה למלחמה עם אחאב, וניסה לכפר עליו.3

התנגדות נבואית לשיתוף פעולה של יהושפט עם בית אחאב אנו מוצאים אף כאשר שיתוף פעולה זה הוא עם אחזיהו בן אחאב, והוא מצומצם לתחום הכלכלי, ונועד לשרת גם את מטרותיו של יהושפט. בדברי הימים ב כ', לה-לז מסופר על התחברותו של יהושפט אל אחזיהו.

לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ, וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר.

על אף ההבדלים הבולטים בין שיתוף פעולה זה לבין היציאה המשותפת עם אחאב למלחמה4, אף שיתוף הפעולה עם אחזיה עורר תוכחה נבואית המייעדת לו כישלון:

וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֹּדָוָהוּ, מִמָּרֵשָׁה עַל יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר:
כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ (דה"ב כ', לז)
וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת, וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל תַּרְשִׁישׁ.5

כיצד אפוא אחר כל זאת חוזר יהושפט לשתף פעולה עם בנו האחר של אחאב, עם יהורם, במלחמה כה דומה לזו שבה שיתף פעולה עם אביו? האם חזר לסורו?6

העובדה שפנייתו של יהורם אל יהושפט נעשתה כמעט באותן מלים שבהן פנה אחאב אל יהושפט - "התהלך אתי למלחמה" - ושתשובתו של יהושפט הייתה אף היא באותן מלים - "כמוני כמוך, כעמי כעמך, כסוסי כסוסיך" - אך מחמירה את שאלתנו. לא מתוך שכחה או חוסר תשומת לב פעל יהושפט כפי שפעל בסיפורנו, אלא מתוך מודעות לחזרת האירועים על עצמם, ומתוך הכרה בכך שמעשהו עם אחאב, הוא סימן לבנו.

אף שבשני האירועים שאל יהושפט "האין פה נביא לה'…", קיים הבדל בעיתוי שאלתו, והבדל זה מחמיר עוד יותר את תמיהתנו. בסיפורנו אין יהושפט תולה את השתתפותו במלחמה בדרישת דבר ה', כפי שנראה שעשה במלחמת רמות גלעד. רק כאשר הוא נקלע, ביחד עם בני בריתו, למצוקת הצמא במדבר אדום, נזכר יהושפט לשאול "האין פה נביא לה'…" - אותה שאלה ששאל אז בטרם היציאה למלחמה. נראה הדבר כאילו חושש יהושפט מפני נביא שינסה להניאו מלצאת למלחמה, כפי שהיה אז, בהופעת מיכיהו בן ימלה.

היינו מצפים כי תמיהות אלו שתמהנו על התנהגותו של יהושפט בסיפורנו תמצאנה ביטוי בהתייחסות הנבואית כלפיו: בהטחת ביקורת של נביא על שותפותו עם יהורם בן אחאב, כפי שהיה בשותפויות קודמות שלו עם בית אחאב; ובאירועים שיתפרשו כעונש ליהושפט על יציאתו למלחמה משותפת עם יהורם, כפי שהיה לאחר יציאתו למלחמת רמות גלעד. אולם בפועל אין אנו מוצאים דבר מכל זאת. אמנם המלחמה במואב הסתיימה בנסיגת הצבאות, אולם לא מצאנו נזק מיוחד ליהושפט או לצבאו, לא באירוע זה עצמו ולא באירועים שבאו לאחר מכן.7

אלישע מצוי בקרב הצבא בעת מסעו, וצפוי שהוא יהיה זה שיביע ביקורת על יהושפט . אולם לא זו בלבד שאין בדבריו כל רמז לביקורת על יהושפט, אלא ההפך מכך: נראה שנוכחותו של יהושפט במלחמה זו רצויה בעיניו והוא שמח עליה. שהרי בזכות מה מוכן אלישע סוף סוף לנבא בשם ה'?

חַי ה' צְבָ-אוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו
כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא
אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ. (יד)

'נשיאת פנים' זו ליהושפט היא בשל היותו מלך צדיק. אולם אם עצם השתתפותו במלחמה זו עם יהורם בן אחאב לעברה תחשב, מה מקום לנשיאת פניו בהקשר זה?

ד. "וכל עץ טוב תפילו" - "לא תשחית את עצה"

לנבואת הניצחון על מואב - "ונתן את מואב בידכם" - מוסיף אלישע הוראות אלו:

וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר
וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ
וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ
וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים. (יט)

וכך אכן עשו ישראל, כמתואר בפסוקים כד-כה.

חלק מדברי אלישע הללו נראה כעומד בסתירה למצוות התורה בספר דברים:

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ
לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן
כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת… (דברים כ', יט)

במהלך הדורות נעשו כמה ניסיונות לענות על שאלה זו, ואנו נדון בכמה מהם:

1. במדרש תנחומא (פינחס ג, ומקבילה בבמדבר רבה כא, ו) ענו על שאלתנו תשובה זו:

אף על פי שכתבתי בתורתי 'כי תצור אל עיר… להלחם עליה לתפשה לא תשחית' וגומר, לאלו (- עמון ומואב) לא תעשו כן, אלא חבלו אילנותיהם. וכן את מוצא בשעה שהלך יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה ומלך אדום להילחם במואב… אמר להם (- אלישע): המואבים נופלים בידכם, 'והכיתם כל עיר מבצר' וגומר, אמרו לו: הקב"ה אמר 'לא תשחית את עצה' ואתה אומר 'וכל עץ טוב תפילו'? אמר להם: על כל האומות ציווה, וזו קלה ובזויה היא, שנאמר (בפס' יח) 'ונקל זאת בעיני ה', ונתן את מואב בידכם' (- התיבה 'ונקל' נדרשת ביחס למואב, שהיא אומה נקלית ובזויה), שנאמר (דברים כ"ג, ז) 'לא תדרש שלמם וטבתם' - אלו אילנות טובות.

מדברי המדרש הללו נראה כי מואב אינה כלולה כלל במצוות התורה האוסרת להשחית את עצי המאכל של עיר האויב. באותו המדרש, לפני הציטוט שהבאנו, נאמרים דברים דומים ביחס למצוות הקריאה לשלום: "אף על פי שכתבתי (דברים כ', י) 'כי תקרב אל עיר… וקראת אליה לשלום', לאלו לא תעשו כן: 'לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם' (שם כ"ג, ז)". טעם הדבר שעמון ומואב מופקעים ממצוות אלו, לפי דברי המדרש, הוא שעמים אלו החטיאו את ישראל, ו"המחטיא את חברו קשה מן ההורגו". מדרש זה אינו מסתפק בכך שהוראתו של אלישע לא תסתור את מצוות התורה, "לא תשחית" אלא הוא מעגן את הוראתו במצווה אחרת של התורה ביחס לעמון ומואב - "לא תדרש שלמם וטבתם".[1]

והנה, צריך לומר שקיים הבדל ניכר בין שני חלקי המדרש הזה. דבריו הראשונים של המדרש, שהמצווה "וקראת אליה לשלום" אינה חלה במלחמה כנגד עמון ומואב מפני שנאמר בעמים אלה "לא תדרש שלמם וטבתם", מתאימים לפשט הכתובים. שני הפסוקים הללו נראים כסותרים זה את זה, ועל כן נראה שהפסוק השני בא למעט את עמון ומואב מן האמור בראשון.

ואכן, דרשה זו מצויה גם במדרש ההלכה - בספרי כי תצא רנא על הפסוק (כ"ג, ז) "לא תדרש שלמם וטבתם", והרמב"ם פסק דין זה בהלכות מלכים פרק ו הלכה ו.

אולם חלקו השני של מדרש התנחומא, שבו נאמר כי במלחמה בעמון ומואב לא חלה מצוות "לא תשחית עצה", אינו כפשוטו של מקרא. ראשית, המשמעות הפשוטה של המלה 'טובתם' בפסוק "לא תדרש שלמם וטבתם" אינה 'אילנות טובות שלהם'.[2] שנית, איסור השחתת עצי מאכל מנומק בטובתו של עם ישראל - "כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת" (דברים כ', יט) - ואם כן אין זה מסתבר שבכך יהיה הבדל בין עמון ומואב לשאר עמים.[3]

ואכן דרשה זו אינה מצויה במדרשי ההלכה, והרמב"ם בהלכות מלכים פרק ו הלכה ח לא עשה כל הבחנה בין עמון ומואב לשאר העמים לעניין איסור השחתת עץ מאכל בזמן מצור, ואדרבה, מדבריו נראה שזהו איסור כללי.[4]

2. הרמב"ם, בהקדמתו למשנה (מהדורת ר"י שילת עמ' לד-לה) דן בסמכותו של נביא להורות לעבור על מצוות עשה או לא תעשה שבתורה, מלבד על איסור עבודה זרה, ומתייחס אגב כך גם למקומנו:

אם יצווה לבטל איזו מצווה מן המצוות מכל מצוות עשה, או יצווה לעבור על אזהרה מן האזהרות מכל מצוות לא תעשה - חייבים לשמוע אל ציוויו בכל זה… חוץ מעבודה זרה… אבל בתנאי שלא יתמיד אותו הציווי… אלא יצווה בו לפי מצב מה, בעת מיוחדת… בדומה למה שיעשו בית דין בהוראת שעה… וכמו שעשה אלישע, בצוותו לישראל במלחמת מואב לכרות עצי מאכל, והוא אמרו "וכל עץ טוב תפילו", וה' הזהיר מזה באמרו "לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן".[5] ולו נשאל אלישע: האם בטלה זאת המצווה, ויותר לנו בעתיד לכרות עצי המאכל בעת המצור על הערים? היה אומר: לא יותר זה, אבל ייעשה זה לפי שעה.[6]

דברי הרמב"ם הללו אינם מספקים תשובה מלאה לקושי שבהוראת אלישע בסיפורנו. הוראת שעה של נביא לעבור על מצווה שבתורה צריכה שתהא מנומקת בצורך השעה, כדברי הרמב"ם עצמו שהבאנו: "יצווה בו לפי מצב מה בעת מיוחדת… בדומה למה שיעשו בית דין בהוראת שעה". הדוגמה הראשונה שהביא הרמב"ם להוראת שעה של נביא היא מן הקרבנות שהקריב אליהו בהר הכרמל בשעת איסור במות. והנה, על כך כותב הרמב"ם:

אבל הוא עליו השלום (- אליהו), אילו נשאל בעת הקריבו… היה אומר בו שהוא אינו מותר… אבל ייעשה זה עתה כדי לגלות בו שקרות נביאי הבעל וביטול מה שבידיהם.

בקטע שהבאנו מהמשך דבריו, לגבי הוראת אלישע, חסרה הצדקה דומה של הוראת אלישע. ובכן, מהו באמת הנימוק להוראת השעה הזאת של אלישע? כדי להורות לעבור על איסור שבתורה לפי שעה, צריך להיות טעם חשוב ורציני. ללא גילויו של טעם זה אין התשובה מספקת.[7]

3. בביאורו הראשון להוראתו של אלישע כותב רד"ק:

"וכל עץ טוב תפילו" - כי הכתוב לא אמר "לא תשחית את עצה" אלא כשיצורו על עיר, כמו שאמר הטעם "כי ממנו תאכל" (- כלומר בזמן המצור). ואף על פי שרבותינו ז"ל קבלו כי בכל מקום ובכל זמן אסור להשחית עץ מאכל[8], פשט הכתוב הוא, שלא אמר אלא בעת המצור.

נראה שכוונת רד"ק היא שישראל לא באו לכבוש את ארץ מואב. לו הייתה זאת כוונתם היו נאסרים בהשחתת עצי הפרי כיוון שמהם הם עתידים לאכול. אף בשעת המצור נאסרו בהשחתת עצי הפרי מאותו טעם: כדי שיוכלו לאכול מהם. אולם בסיפורנו שטפו צבאות ישראל את ארץ מואב במסע מלחמתי, ובו לא היו זקוקים לעצי הפרי הללו, לא בשעת המסע הצבאי עצמו ולא לאחריו. לפיכך השאירו אחריהם 'אדמה חרוכה', ובכך אין איסור.

לתפיסה מעין זו של רד"ק שותף הרמב"ן: הוא דן באיסור השחתת עצי מאכל בעת מלחמה בשני מקומות בכתביו: בפירושו לתורה, דברים כ', יט ד"ה כי האדם עץ השדה, ובהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם בסוף חלק מצוות עשה, מצוות עשה שישית מ"מצוות ששכח אותן הרב". על פי דבריו בשני המקומות הללו נופלת מאליה השאלה שאנו דנים בה בעיוננו, בדרך דומה למה שכתב רד"ק. וכך כתב בהשגותיו על ספר המצוות:

ודע כי זאת המצווה… כשנצור על עיר להילחם עליה לתפשה, כי נצטווינו לחמול עליה כאשר נחמול על שלנו,[9] אולי נכבוש אותה.[10] אבל בצאתנו מעל[11] ארץ אויב, נשחית ונחבל כל עץ טוב,[12] וכן בימי המצור, להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם - כל זה מותר, לא אסרה תורה אלא השחתה בחינם.[13]

על פי הדברים הללו מתחייבת ההנחה כי לצבאות ישראל לא הייתה תכנית לכבוש את ארץ מואב על מנת להישאר בה, ואף לא לצור על ערי מואב (מלבד קיר חרושת). בנסיבות כאלו אין איסור, לדעת רמב"ן ולדעת רד"ק, לנהל מלחמה שבה נותרת אדמת האויב 'אדמה חרוכה'.

אף לפי ביאור זה, עדיין קשה להבין את טעמה של הוראת אלישע: היא אמנם אינה סותרת את מצוות התורה, אולם מה ראה אלישע לצוות על המלכים שבאו לדרוש את ה' מאותו לנקוט בצעד חמור זה נגד מואב? האם אין זו שאלה טקטית-צבאית כיצד לנהוג באדמת מואב, שאלה שעליה מופקדים המלכים עצמם?


1 ראה דהי"ב י"ח, א "ויהי ליהושפט עשר וכבוד לרב, ויתחתן לאחאב".

2 על השאלה, כיצד התעלם יהושפט מדברי מיכיהו, לאחר שהוא עצמו ביקש את הופעתו ואת נבואתו בשם ה', ומדוע לא נמנע מלצאת לאותה מלחמה, יש לענות בהרחבה ומתוך תשומת לב למה שנאמר בסיפור ההוא. ואעפ"י כן, אף לאחר שתמצא תשובה על כך, עדיין יציאתו של יהושפט למלחמה זו נזקפת לחובתו, וכדלהלן.

3 בהמשך פרק י"ט בדה"ב מתוארים מאמציו הגדולים של יהושפט לתקן מערכת משפט ביהודה שתשפוט בצדק. בפרק כ' שם מתוארת יציאתו למלחמה כנגד עמי עבר הירדן המזרחי לאחר שאלה יצאו למלחמה נגדו. נראה שזהו "הקצף" שהובטח בנבואה שבראש פרק י"ט. בזכות מעשיו הטובים הקודמים של יהושפט, ובזכות צדקתו הרבה שנתגלתה במלחמה זו עצמה, ניצלו יהושפט ועמו מסכנת המלחמה הזאת.

4 א. שיתוף פעולה צבאי מלחמתי מטבעו הוא רחב ועמוק יותר.

ב. שיתוף פעולה כלכלי נעשה מתוך אינטרס עצמי של יהושפט, ולא כדי לעזור למלך ישראל.

ג. התחום הגיאוגרפי שבו מתבצע שיתוף פעולה זה הוא בנמל אילות אשר בעציון גבר - תחום שלטונה של ממלכת יהודה.

5 בספר מלכים א כ"ב, מט מצוי סיפור זה בקיצור: "יהושפט עשה אניות תרשיש ללכת אפירה לזהב, ולא הלך, כי נשברו אניות בעציון גבר". אלא ששם נאמר בהמשך (בפסוק נ): "אז אמר אחזיהו בן אחאב אל יהושפט: ילכו עבדי עם עבדיך באניות, ולא אבה יהושפט". אם נחפוץ להשלים בין שני הספרים, נצטרך לפרש שפנייתו של אחזיהו אל יהושפט בפס' נ, נעשתה בשנית, לאחר כשלון הניסיון הראשון לשיתוף פעולה ביניהם, ניסיון שהסתיים בשבירת האניות. אם כך הדבר, מסתבר שסירובו של יהושפט לחדש את שיתוף הפעולה עם אחזיהו נובע מן התוכחה הנבואית ומהתגשמות הכישלון שזו צפתה לו. נמצא שאף על שיתוף הפעולה הכלכלי התחרט יהושפט, ואף חזר בתשובה בפועל בסרבו לחדשו.

6 מטרתו של יהורם במלחמה זו - להשיב את שלטון ביתו על מואב - עומדת בעליל בניגוד לכוונה הא-לוהית המסתמנת להחליש את בית אחאב ולפוררו. כוונה זו ניכרת בעצם מותו של אחאב במלחמת רמות גלעד ובאירועים שתכפו אחריה: המרד של מואב בישראל; מלכותו הקצרה של אחזיהו, שבמהלכה נפצע וחלה אנושות ומותו ללא בן יורש.

נמצא שכשם שהסיוע שנתן יהושפט לאחאב להשיב את רמות גלעד לשלטונו של אחאב נגד את הכוונה הא-לוהית (כעולה מנבואת מיכיהו בפרק כ"ב), כך הדבר גם בסיפורנו. ועצת ה' היא תקום, כפי שמתגלה אף בסיום פרקנו.

7 זאת, בניגוד למלחמת רמות גלעד שיהושפט כמעט מצא בה את מותו, ולאחריה היה עליו קצף מאת ה' - התקפת עמי עבר הירדן על יהושפט.

נראה שמסיבה זו התעלם ספר דברי הימים ממלחמתו של יהושפט בסיפורנו, ולא כללה בתיאור מלכותו. זאת בניגוד למלחמתו ברמות גלעד, שתיאורה נלקח מדברי אחאב בספר מלכים והותאם לשיבוצו בספר דברי הימים כחלק מדברי יהושפט (דה"ב י"ח). מלחמת רמות גלעד ושותפותו של יהושפט עם אחאב השפיעו על המשך קורות יהושפט ועל קורותיה של ממלכת יהודה (המתואר בפרקים יט-כ בדה"ב הוא תולדת אותה מלחמה), ואילו השותפות הנידונה בסיפורנו היא אירוע מדיני-צבאי שהוא חלק מקורות ממלכת ישראל. אף שיהושפט היה שותף באירוע זה, אין לו השלכות בהמשך, לא עליו ולא על עמו. לפיכך לא ראה בעל ספר דבר הימים לשבצו בדברי יהושפט.

[1] רש"י בביאורו לפסוק יט (ד"ה וכל עץ טוב תפילו) הביא מדרש זה כפירוש יחיד, ואילו רד"ק באותו מקום הביא מדרש זה לאחר שהקדים לו שני פירושים על פי הפשט. גם ר"י קרא הביא פירוש דומה לדברי המדרש הזה, אך בלא שהסתמך על הפסוק "לא תדרש שלמם וטבתם".

[2] בספרי הנ"ל נאמר בהמשך לדרשה הקודמת : "וטובתם - מכלל שנאמר (דברים כ"ג, יז) ['עמך ישב…] בטוב לו לא תוננו', יכול אף כאן כן, תלמוד לומר 'וטובתם'". והרמב"ם פסק דין זה באותה הלכה שנזכרה לעיל.

[3] בכך שונה איסור "לא תשחית" ממצוות "וקראת אליה לשלום", שמצווה זו, לקרוא לשלום, טעמה הוא ברחמים ובחנינה לאויב עצמו (ראה חינוך מצוה תקכז).

[4] ביאורו של הרמב"ם להוראתו של אלישע בסיפורנו תידון בגוף העיון מיד להלן.

[5] הרי מפורש בדברי הרמב"ם הללו מה שהסקנו מדבריו בהלכות מלכים פרק ו הלכה ח, כי האיסור להשחית עצי מאכל קיים גם במלחמת מואב.

[6] רד"ק, בביאורו לפסוק יט, הביא את תמצית דברי הרמב"ם הללו (בלא להזכיר את שמו) כפירוש שני, ורלב"ג הביא זאת בביאורו לאותו פסוק כפירוש יחיד.

[7] נראה שהרמב"ם באמת לא ידע טעם להוראתו של אלישע, ועל כן לא כתבו, אולם הוא סבר שבוודאי היה טעם כזה, והטעם קשור לנסיבות של אותה מלחמה שמסופר עליה בפרקנו. מבחינת הנושא שבו דן הרמב"ם, די בכך כדי להשתמש בדוגמה של אלישע. אולם הלומד את סיפורנו אינו יכול להסתפק בכך. עליו לחתור להבנת הסיבה להוראה זו של אלישע.

[8] כדברי הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ו ה"ח: "ולא במצור בלבד, אלא בכל מקום, כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה - לוקה". מקור דבריו במסכת בבא קמא צא ע"ב: "אמר רב: דיקלא דטען קבא ( - דקל שטוען קב פירות) אסור למקצציה (- אסור לקצוץ אותו)" ובהמשך קושרת הגמרא את איסורו של רב לפסוק "לא תשחית" שבתורה (כסף משנה). אמנם לדעת רמב"ן שדבריו יובאו מייד להלן, אף איסור זה אינו נוגע למקומנו: האיסור הכללי להשחית הוא רק במה שיכול להביא תועלת לישראל, אולם במקום שהעצים יביאו תועלת רק לאויב אין כל איסור השחתה - לא במצור ולא שלא במצור.

[9] במהדורת הרב שעוועל עפ"י כתב יד באה כאן התיבה 'שללינו'.

[10] כלומר, איסור ההשחתה נובע מן הטעם התועלתי בלבד - "כי ממנו תאכל".

[11] במהדורת הרב שעוועל באה כאן התיבה 'אל', וראה בהערה הבאה.

[12].צירוף המילים "כל עץ טוב" לקוח מהוראת אלישע בסיפורנו, ואם כן היתר זה אינו רק כשעוזבים את ארץ האויב; גם כשפושטים עליה - כל עוד אין כוונה לכבוש אותה ולהחזיקה - מותר. מכאן מביא הרב שעוועל ראייה לאמיתות הגרסה 'אל' - ראה בהערה הקודמת.

[13] כוונת רמב"ן בתיבה 'לחינם' - שלא לתועלת המלחמה. בסוף דבריו כתב: "ולשון הרב (- הרמב"ם) במצווה זו (- לא תעשה נז) איננו מכוון", שכן הרמב"ם אסר השחתת עצי מאכל גם כאשר המטרה היא נזק לאויב: "שהוזהרנו מלכרות אילני מאכל בעת המצור על עיר כדי להציק לאנשיה ולהכאיב להם". וראה בהערה 98 של הרב קאפח בספר המצוות שבמהדורתו. ואמנם מדברי הרמב"ם שהבאנו בסעיף הקודם נראה שאף במלחמה כמו זו שמסופר עליה בפרקנו, קיים איסור תורה להשחית את עצי המאכל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)