דילוג לתוכן העיקרי

אתה קדוש

קובץ טקסט

אתה קדוש

הקדשנו שני שיעורים לקדושה: הקדמה כללית לצורך הבנת מושג הקדושה, ודיון באמירת הקדושה בחזרת הש"ץ. עתה הגענו לברכה שבתפילה עצמה - אתה קדוש.

אתה קדוש ושמך קדוש
וקדושים בכל יום יהללוך סלה

השורה הראשונה, על שני מרכיביה, מתפרשת בנקל על פי היסודות של השיעורים הקודמים. אתה קדוש - ה' מצד עצמו קדוש ומופרש. ושמך קדוש - שמך שבפינו ושכינתך בארץ גם הם קדושים. הקדושה משתקפת בעולמנו הלא שלם אך מתפתח, וגם השתקפות זו היא קדושה.

השורה השניה דורשת עיון. "וקדושים בכל יום יהללוך סלה". ראשית אנו צריכים לדעת מי הם "הקדושים". יתר על כן, אם נושא הברכה הוא קדושתו של הק-ל, למה חשובות לנו תהילות הקדושים ומה קשר בין תהילת ה' לקדושתו?

קדושה ונס

בספרו, פירוש התפילות והברכות, ר' יהודה ב"ח יקר[1] מסביר שורה זו בעזרת מדרש על קריעת ים סוף.

קדושים יהללך סלה, ורומז לומר לשון זה ע"ש דאמרינן במכילתא: ר' מאיר אומר, ואם לאדם הראשון שהוא יחיד עשיתי לו יבשה, דכתיב ויאמר אלוקים יקוו המים, פי', לפי דרשה שאני יחיד כך היה האדם יחיד, ועדת קדושים איני עושה אלא להם את הים יבשה, בתמיה! פי' על שם שאני קדוש. ועל כרחין כך הוא הפירוש של מכילתא, שאם היה הטעם בשביל שהם רבים ואדם יחיד, היה לו לומר אם ליחיד עשיתי כך ולרבים איני עושה להם כמו כן, ולמה הזכיר שם עדת קדושים. אלא כך הוא כמו שפירשתי. ולכך אומר המתפלל, וכמו שעשה לנו נסים לפי שנקראים אנו בלשון קדושה כמוהו, כמו כן יש לנו להללו מפני שנקראים אנו בלשון קדושה כמוהו. (פירוש התפילות עמי' מ"ג).

הדברים נראים סתומים. ר"י ב"ר יקר מסביר את פעולת הנס למען ישראל בהיותם נקראים קדושים כמו ה'. קשר זה הוא דו כיווני, כפי שה' הקדוש פועל למען הקדושים כך גם אנו מהללים את הקב"ה מאותה סיבה, היותנו נקראים קדושים כמוהו. ברור שר"י בר יקר מוציא מהמדרש הזה תשובה לשאלתנו הראשונה - הקדושים הם ישראל.[2] אך מה הקשר בין קדושה לנס? ומה הקשר בין קדושה ותפילה? ובמיוחד, מה פירוש ההשוואה, "כשם", שבדבריו - כשם שהקדוש ברוך הוא עושה נסים למען הקדושים, כך הקדושים מהללים את הקדוש ברוך הוא?

קדושה וטבע

בשיעורים הקודמים הסברנו שקדושה היא מידה שמעצם הגדרתה אינה שייכת לעולם הזה. הקדושה היא השלמות, ובהכרח כוללת פרישות מן העולם. הקדושה היא מעל ומעבר לעולם הזה, החסר, הלקוי, והפגום. הקדושה בעולם היא תוצאה מיכולתו של האדם להתעלות מעל עצמו, ולהיכנס לתהליך של שלמות והשתלמות. הקדושה קיימת כשהאדם שואף להיות יותר ממה שהוא, להתעלות על מצבו הטבעי. הטבע הוא מערכת של חוקים, שביסוד כולם נמצא חוק השימור - המסובב הוא תוצאת סכום סבותיו. שום דבר נברא אינו יכול להתעלות על עצמו. אך האדם, צלם אלוקים (כפי שהסברנו בשיעור השני), מוגדר בהיותו שואף להיות כאלוקים, לגדול ולהתעלות. זהו יסוד הקדושה - הקדושה שהיא הנשגבות, מצד אחד של האלוקים מעל העולם ומצד שני נשגבות האדם מעל עצמו, מעל טבעו ומעל העולם הטבעי כולו. בקדושה נוצר מסובב שהוא יותר מסכום סיבותיו.

זוהי בדיוק הגדרת הנס. כשיש פריצה בחוק הסיבתיות בעולם, ונוצר משהו בלי סיבות טבעיות, אנו רואים בכך את גילוי כוחו של הק-ל. אם חוק הסיבתיות היה מוחלט, לא היה נס ולא היתה קדושה. הקדושה היא המקבילה בעולם הערכים לנס בעולם המעשים. לכן, אומר המדרש, לפי פירושו של ר"י ב"ר יקר, יש קשר ישיר בין תוספת קדושה, תוספת בהשראת שכינה בתוך הטבע בגלל מעשי האדם, לבין הופעת הנס, נוכחות כוחו של הק-ל, מעל מגבלות סיבה ומסובב הטבעי.

יש להבין נקודה זאת בשתי רמות. ראשית כל, עצם הקדושה של הקדושים היא מציאות של נוכחות שכינה. קדושת האדם, כלומר קדושה על ידי האדם, היא באמת קדושת השכינה, כפי שהדגשנו בשיעורים הקודמים. לכן יש לצפות שביתר נוכחות שכינה גם יתעצם כח ה', כמו שבקש משה - ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת. שנית, כפי שהסברתי, יש הקבלה בין עומק מושג הקדושה האנושית, כהתעלות מעל טבעו, לבין הנס, כהתגברות אלוקית מעל הטבע. היכן שפועל חוק הקדושה מתבטל חוק הטבע, וממילא יש נס.

קדושה ותהילה

עתה מובן גם החלק השני של המשוואה, כפי שהוא מתבטא בברכתנו. אנו מהללים לקדוש כיוון שאנו נקראים בלשון קדושה כמוהו. כפי שראינו, ההלל והברכה הם פעולות ההקדשה. הקדושים מהללים את ה' בכל יום, כי זהו ביטוי לקדושתם. הם אינם קדושים מצד היותם צדיקים, מיוחדים, פרושים מחבריהם, אלא מצד היותם נושאים את שם ה' בעולם, מצד היותם "אומרים ברוך". קדושים בכל יום מהללים, ולכן יש קדושה בעולם, ולכן הם קדושים. כיוון שהוא נקרא בלשון קדושה, והם מכוונים את עצמם אליו, אזי גם הם נקראים בלשון קדושה. אם יפסיקו להללו, אבדה הקדושה.

לכן מסיימים - "ברוך הק-ל הקדוש". זו הגשמה של מה שתיארנו - הקדושים מהללים ואומרים - "ברוך הק-ל הקדוש". נוצר יחס מעגלי - וכפי שראינו בפירוש קדושת חזרת הש"ץ, הקדושה היא תמיד מעגלית - הקדושים משבחים לקדוש, ולכן הם קדושים, ולכן הם משבחים לקדוש.

נס ותהילה

ר"י ב"ר יקר טען שתהילת הקדושים לקדוש מבוססת, על "כשם", על עשיית נס על ידי הקדוש למען הקדושים.

נדמה לי שהוא מתייחס כאן ספציפית לפועל הלל ("יהללוך"). חובת הלל בהלכה קשורה לנס, כפי שמבואר בגמרא בפסחים קי"ז.

הלל זה מי אמרו, נביאים שביניהם תקנו להם לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.

הלל, בניגוד לשבח, הוא תגובה למשהו יוצא דופן שקרה לנו, שחווינו על בשרינו. בברכת הודאה בסוף השמונה עשרה אנו אומרים, "נודה לך ונספר תהלתך... על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך שבכל עת". לעומת זאת עד כה בשלשת הברכות הראשונות, מדובר בשבח כללי על נצחיות האלוקים, ללא חוויה עכשווית מיוחדת. שבח לק-ל גבור ורב להושיע תמיד שייך, אך להלל דרושה חוויה עכשווית של יד ה' וכחו.

התשובה, לפי ר"י ב"ר יקר, היא שבקדושה מרגישים את כחו של הנס. כיוון שאנו קדושים ומקדישים, מתעלים מעל הטבע של עצמנו ומשכינים את הקדושה בעולם, אנו חווים את כח הנס, את ההתעלות מעל כחות הטבע הטמון בנוכחות השכינה. שני אנשים עומדים זה ליד זה - האחד, קדוש ומקדש, מתגדל ומתקדש, ולכן רואה לפניו את הנס ויכול להלל. השני, לא קדוש, יצור טבעי, כבול לכחות הטבע ולטבע שלו, ולכן רואה לפניו רק עולם מסודר המנוהל לפי חוקי הבריאה. אין הוא רואה את כח שכינה - ובצדק, כי לפניו כח השכינה נעדר. הראשון מהלל, ובתהילתו הוא מקדש עוד יותר, והשני שותק.

על זה נאמר, "ואתה קדוש, יושב תהילת ישראל".

מעין חתימה

בנוסח ספרד יש שורה שלישית, אחרי "וקדושים בכל יום". לפני החתימה אומרים "כי ק-ל מלך גדול וקדוש אתה".

זוהי "מעין חתימה" קלאסית. ברוב ברכות השמונה עשרה, לפני החתימה, תופיע שורה במטבע "כי אתה בעל התכונה שעליה אני מברך", כדוגמת "כי מוחל וסולח אתה", "כי גואל חזק אתה", ועד "כי אתה שומע תפילה". בנוסח אשכנז השורה הזאת חסרה ונדמה שחסר ה"מעין חתימה", כיוון שבשורה הקודמת - וקדושים בכל יום יהללוך סלה - חסר כל אזכור לקדושת ה'.

לאור דברינו, התשובה ברורה. האמירה שהקדושים מהללים את ה' היא מעין חתימה, ואין לך מעין חתימה גדול ממנה. "וקדושים בכל יום יהללוך סלה" אינו מדבר בקדושת ישראל אלא בקדושת ה', באותה קדושה שיוצרים הקדושים המהללים. נושא הברכה אינו הקדושה העצמית הנשגבת של ה', אלא הקדושה השואפת לשלמות, ה"נעריצך ונקדישך", או, ליתר דיוק, האחדות של שתי הקדושות. לכן אין צורך ב"מעין חתימה" מפורש יותר.[3]

לדר ודר

קיים נוסח נוסף לברכה. בנוסח אשכנז הוא נאמר כל יום בחזרת הש"ץ, ובנוסח ספרד רק בחזרת הש"ץ של מוסף בשבת.

לדר ודר נגיד גדליך
ולנצח נצחים קדושתך נקדיש
ושבחך אלקינו מפינו לא ימוש לעולם ועד
כי ק-ל מלך גדול וקדוש אתה

למרות השינויים בכל הנוסח, הנושא דומה ומתאים למה שפרשנו. מרכזיות השבח שלנו בתך מושג הקדושה אפילו מודגש יותר. רעיון אחד מהווה חידוש והוא מודגש לאורך כל הברכה. שלש פעמים חוזרת הברכה ומדגישה את נצחיות השבח - "לדר ודר", "ולנצח נצחים", ו"לעולם ועד". נדמה שרעיון זה הוא מרכז הברכה, והחזרה עליו והעמדת ביטוי הנצח בראש המשפטים מדגישים אותו עוד יותר.

אם נבין את הרעיון שהצגתי קודם בצורה אקסקלוסיבית, כלומר הבסיס היחידי לקדושה ונוכחות שכינה בעולם הוא מעשה ההקדשה של בני האדם, אזי ההדגשה על התמידות הנצחית של ההקדשה מובנת וחיונית. כזכור, אין הברכה מתרכזת בנושא התהילה או חובת האדם לשבח, אלא בקדושה, בגאולת העולם מטבע החול. קדושה זו תלויה בשבח. אך אם אין לעולם קדושה, אם הוא איננו משקף את קדושת ה', אם אין מקום בעולם לשכינה, איך יוכל העולם להתקיים? הרי אין עוד מלבדו, ואין דבר יכול להתקיים מחוץ לשכינתו. אם כך, לא רק קדושת העולם תלויה במעשי האדם, אלא גם קיומו. לכן אנו מבטיחים (ולא מתארים, כמו בנוסח הראשון) שאנו נתמיד לעולמי עד במעשה השבח וההקדשה. אם היה מדובר בחובה לשבח, ייתכן שניתן היה לצאת ידי חובה פעם ביום, או פעם בשבת (או פעם בחודש, שנה, שבוע, יובל - כדברי הגמרא בנוגע לשירת המלאכים). הלא יש לאדם חובות אחרים. אך אם מדובר על הבסיס היחיד לקדושה בעולם, אזי גם לשנייה אחת לא ניתן לתאר עולם אשר אין בו שבח וקדושה לק-ל. אנחנו לא מגיבים למלכות ה', אנו מקיימים אותה. האחריות לשכינת ה' רובצת על שכמנו, ולכן מפינו לא ימוש לעולם ועד.

יש פרדוקס עדין במצב הזה. אחרי הקדושה, מידת הנשגבות האלוקית, כלום יש מידה שפחות מתאים ליחסה לאדם מההתמדה?! כפי שאמר אחד מהמשוררים, "ההתמדה שוכנת במדורי עליון". נצח - איך אדם יכול להתיימר לשבח לנצח? התשובה נמצאת ביחס בין שתי המידות. אם קדושה שייכת לאדם, גם הנצח שייך לו, כי הקדושה לא יכולה להתפשר על פחות. אם אין אנו שואפים לבסס ולקיים מלכות נצח, אין אנו שואפים לנשגב, וממילא אין קדושה כלל. או שאתה משקף את קדושת ה', נשגב ונבדל, מלך לנצח נצחים, או שאתה משקף רק את עצמך, בלי גידול, בלי התעלות, בלי שאיפה, ובלי קדושה. לכן לדור ודור!

המלך הקדוש

בעשרת ימי תשובה ה' יושב על כסא מלכותו. כדי לבטא את הקשר המיוחד בין ימים אלו למלכות ה' אנו משנים את חתימת שתי ברכות בתפילת עמידה. ברכה אחת היא ברכת המשפט - מלך אוהב צדקה ומשפט נהפך למלך המשפט - שינוי זה מובן. עשרת ימי תשובה הם ימי דין ומשפט. בימים אלו מלכותו של ה' מתגלה במשפטו.

הברכה השנייה היא ברכת הקדושה, הק-ל הקדוש נהפך למלך הקדוש. כאן הדבר מעורר תמיהה - איך שונה ברכת קדושה מכול הברכות האחרות שבשמונה עשרה? מה גורם לברכת הקדושה להשתנות בימי המלכות? מה הקשר בין קדושה ומלכות?

התשובה ברורה. משמעות המלכות בראש השנה היא המלכה שלנו את ה' וקבלת מלכותו עלינו. השופר מכריז על מלכות ה', ואנו נותנים לו יתברך כתר מלוכה. על פי הגדרתנו את הקדושה, זהו בדיוק מעשה הקדושה: האדם יוצר את מלכותו ונוכחותו של ה' בעולם. ה' כמלך בתוך העולם הוא המלך הקדוש. קדושה ומלכות הם שני צדדים של אותו מטבע.

סיימנו את ג' הראשונות, ברכות השבח. עתה נתחיל את האמצעיות, הבקשות. נקודת המוצא היא שחז"ל רשמו בזה את צרכיו הבסיסיים של האדם. לא ייתכן שאדם יעמוד לפני הבורא ולא יבקש על כל אחד מאלו הצרכים. במהלך העיון בנוסח הבקשה, נעמוד גם על הבנת הצורך עצמו. בשבוע הבא נתחיל בצורך הראשון של האדם - דעת.


 

[1] רבו של הרמב"ן.

[2] ולא המלאכים כפי שפרשו אחרים.

[3] שאלת השורה הנוספת נידונה כבר בראשונים ואינה קשורה לספרד או לאשכנז. האבודרהם גורס אותה, אך שמזכיר שהעם אינו אומר אותה. גם ר"י ב"ר יקר מביא את השורה הנוספת כנוסח צרפת. מאידך, בטור ובזהר חדש (פרשת תרומה) כתוב שבברכת אתה קדוש יש י"ד תיבות כמניין הברכה בלי התוספת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)