ניסיון המרידה במלך וגדולת המן

תיאור הקנוניה של שני סריסי המלך והלשנת מרדכי עליהם מתוארים בשלושה פסוקים קצרים (ב', כא-כג). בניגוד לדרכה של המגילה עד כה, להאריך ביותר בתיאורים ססגוניים של הארמון ושל מנהגיו, כאן נוהגת המגילה בקיצור מיוחד:

"בימים ההם / ומרדכי יושב בשער המלך / קצף בגתן ותרש שני סריסי המלך משמרי הסף / ויבקשו לשלח יד במלך אחשורש / ויודע הדבר למרדכי / ויגד לאסתר המלכה / ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי / ויבקש הדבר וימצא / ויתלו שניהם על עץ / ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך".

הקיצור המיוחד מותיר כמה שאלות לא פתורות:

מדוע בקשו בגתן ותרש לשלוח יד במלך אחשורוש? האם היה זה חלק מניסיון מרידה רחב שהם אולי אלו שהתבקשו לבצעו בפועל (מתוקף היותם שומרי הסף), או שמא הייתה זו קפריזה רגעית של שני סריסים?

כיצד נודע הדבר למרדכי? האם ניסו המורדים לשתף גם אותו במעשה המרידה? האם הוא שמע זאת בדרך מקרה? כך היא למשל דעת חז"ל שמתארים את מרדכי היושב בשער המלך לצד הסריסים והם אינם יודעים שהוא מבין את שפתם ועל כן הם מרשים לעצמם לדון בגלוי בניסיון המרד. אולם למעשה מרדכי בקי היה בשבעים לשון, ולאחר שהבין את דבריהם יידע את אסתר (ראו למשל בתרגום הארמי וברש"י). ושמא מדובר ברוח הקודש כדעת התרגום השני למגילה?

מדוע מרדכי מחליט להציל את המלך? האם זהו אקט של נאמנות פשוטה למלך, או שמא למרדכי מניעים נסתרים?

מדוע מרדכי מגלה את אוזנו של המלך דרך אסתר המלכה? מאחר והיה לו מעמד בחצר המלכות, סביר שהוא יכול לפנות אל המלך בדרכים רשמיות ופורמאליות, ולא דרך אשתו של המלך![1]

ולבסוף, כיצד ייתכן שהמלך לא העניק גמול הולם למרדכי על כך שהצילו ממוות?

עם כל העניין שיש בשאלות אלו, מחבר המגילה הותיר אותן ללא מענה, ואנו אין לנו ברירה אלא להגיע למסקנה שמשמעותה של יחידה זו נוגעת במה שכתוב באופן מפורש, ולא בפערים שבה, שמסתבר שהם אינם נוטלים תפקיד בהתפתחות העלילה. הנתון המפורש שנזכר בתמונה זו, שחשוב שהקורא ישא עמו עם המשך קריאתו את הסיפור הוא כתיבת הצלת המלך על ידי מרדכי בספר דברי הימים של המלך. כידוע, לעובדה זו יש תפקיד חשוב בהמשך העלילה, כמו גם לנתון שלא מרדכי עצמו גילה את אוזן המלך אלא רק אסתר, ועל כן ייתכן שלא כל באי חצר הממלכה יודעים שמרדכי קשור בהפרת מרד הסריסים.[2]

אחר הדברים האלה

פרק ג' פותח בתיאור גדולת המן:

"אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו" (ג', 1).

הקורא הרגיש, שמוכן לקרוא את הפסוק בקצב איטי, יחוש בהפתעה הטמונה בפסוק. כפי שהערנו בשאלותינו קודם לכן, הקורא מצפה שהמלך יגמול עם מרדכי טובה על כך שהצילו מקנוניית הסריסים. ואומנם, בתחילה נדמה כי לכך הפסוק מכוון אותנו: "אחר הדברים האלה", כלומר לאחר גילוי נאמנות מרדכי כלפי המלך, "גדל המלך אחשורוש את..." ובשלב זה של הקריאה הקורא התמים, שאינו מכיר את המשך הסיפור, מצפה לשמוע על 'גדל המלך אחשורוש את מרדכי היהודי היושב בשער המלך'. אין צורך לומר מה גדולה הפתעת הקורא עת הוא רואה שלא את מרדכי גדל המלך אלא אדם אחר - "את המן בן המדתא האגגי".[3] הפתעה זו קשורה כמובן לעיצוב האירוני המיוחד של סיפור המגילה, עת צפיית הקורא לפגוש בגמול שקיבל מרדכי תתממש באופן מפתיע, שהרי בהמשך דווקא המן הוא זה שיגמול טובה עם מרדכי על כך שהציל את המלך (פרק ו').

המעמד המיוחד שנפל בחלקו של המן מקבל משמעות יום יומית שהרי "כל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן" (ג', ב). האם ניתן לעמוד על משמעות תפקידו של המן? מדוע על הכול לכרוע ולהשתחוות לפניו? בפתח הדיון יש לציין כי אומנם מוכר מעמד כזה של 'משנה למלך' במלכויות העתיקות (כיוסף במצרים למשל). לפי המסורת הפרסית קראו למשרה זו: hazārapatis (='שר אלף'), והייתה חובה חוקית להשתחוות לפני המלך ולפני המשנה למלך.[4]

עם זאת נדמה, כי לפחות מההקשר הספרותי המגילה רומזת לסיבה ספציפית בעטייה המלך חש בצורך למנות את המן.

יחידה זו (פרק ג') פותחת בכותרת: "אחר הדברים האלה" (ג', א). זוהי כותרת רווחת במקרא, בעיקר בספר בראשית. משמעות כותרת זו היא דו-כיוונית: מחד, היא פותחת יחידה חדשה, אולם מאידך היא רומזת שיש לקרוא את היחידה החדשה על רקע קודמתה. כלומר אין מדובר רק בתיאור זמן ('אחר הדברים שתוארו זה עתה'), אלא גם: 'לאור הדברים האלה'; 'על רקע הדברים האלה', ובלשונו של עמוס חכם: "כוונת 'אחר הדברים האלה' לקשר את הדברים המסופרים עתה עם מה שסופר תחילה".[5] עובדה ספרותית זו הודגשה על ידי רשב"ם בפירושו למעשה העקידה (בראשית כ"ב) הפותח בכותרת 'אחר הדברים האלה', ולטענת רשב"ם הדבר מורה על קשר הפרשה לברית אברהם ואבימלך שתוארה ביחידה הקודמת, הסמוכה:

"כל מקום שנאמר 'אחר הדברים האלה' מחובר אל הפרשה שלמעלה. אחר הדברים האלה שהרג אברם המלכים אמר לו הקב"ה אל תירא אברם מן האומות; ויהי אחר הדברים האלה שנולד יצחק ויוגד לאברהם לאמר כו' ובתואל ילד את רבקה. וכן אחר הדברים האלה שהגיד מרדכי על בגתן ותרש גדל המלך אחשורוש את המן שרצה להרוג את מרדכי והועיל לו מה שהציל את המלך ונתלה המן. אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב"ה על זאת שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם וגם ביהושע מטילים על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל והקב"ה צוה עליהם לא תחיה כל נשמה לכן והאלהים נסה את אברהם. קנתרו וצערו כדכתיב הנסה דבר אליך תלאה. על נסותם את ה'. מסה ומריבה בחנני ה' ונסני. כלומר נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם. ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך" (רשב"ם בפירושו לבראשית כ"ב, א).

ממילא, על פי כותרת זו יש לפענח את פרק ג' לאור היחידה שהוזכרה לפניו, כלומר, לאור הצלת אחשורוש מניסיון ההתנקשות על ידי מרדכי. ואומנם, בין הדוגמאות שהביא רשב"ם לתופעה סגנונית זו מוזכר גם מקרה זה ממגילת אסתר. לטעמו, הקשר בין מה שמתואר בפרק ג' לבין הצלת המלך על ידי מרדכי מתברר מתוך ההקשר הרחב של הסיפור. כלומר, לא את עצם גדולת המן הכותרת מבקשת לבאר, אלא את אי הצלחת המן במזימתו. לשון אחר, הכותרת הפותחת את פרק ג' מהווה קורת גג להמשך הסיפור כולו, ומאחר שמרדכי לא ייתלה על עץ כרצון המן בשל הצלתו את המלך מיד בגתן ותרש (דבר המסופר בפרק ו'), הרי שמוצדק לפתוח את פרק ג' ואילך בכותרת 'אחר הדברים האלה'.

פירוש זה מעניין, ובהחלט ייתכן שהוא מכוון לדעתו של מחבר המגילה. עם זאת, ניתן לתהות האם כותרת פרק ג' ('אחר הדברים האלה') אינה מבקשת לפתוח דווקא את התמונה המתוארת בסמיכות. כלומר, שבקישור שתי התמונות יש בכדי ביאור או לפחות רמיזה למעמד המיוחד שקיבל המן בממלכת אחשורוש. אם כך הוא הדבר, ייתכן שלאור ניסיון המרידה ביקש המלך למנות אדם עליו הוא יוכל לסמוך ושתפקידו למנוע הישנות של ניסיון התנקשות במלך.

כך הקריאה נעשית פשוטה ביותר: אחר הדברים האלה - על רקע ניסיון התנקשות שומרי המלך במלכם מינה אחשורוש אדם שתפקידו העיקרי הוא להיות מעין ראש היחידה לאבטחת אישים, ובמקרה המלכות הפרסית הנידון: ראש היחידה לאבטחת המלך. ממילא, את חובת ההשתחוות להמן יש לראות כאקט סמלי המורה שלהמן יש זכות לחקור כל אדם ברחבי הממלכה, לפרוץ לפרטיותו של כל יושב בשער המלך במקרה של חשד, לעצור את מי שהוא רואה לנכון וכד'.[6]

המן בן המדתא האגגי

יהא תפקידו המדויק של המן אשר יהא, נדמה כי כבר בכינוי הנסמך לשמו ביקש מחבר המגילה לרמוז למהותו ולתפקידו בסיפור: המן בן המדתא האגגי. התואר 'אגגי' רומז ככל הנראה למשפחתו של המן וזהו שם פרסי (בעוד 'המן' ו'המדתא' הם שמות עילמיים-איראניים).[7] עם זאת, במדרשי חז"ל ובפיוטים הקדומים זוהה אגג זה עם אגג מלך עמלק אותו הרג שמואל, לאחר ששאול חס עליו:

"וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל" (שמ"א ט"ו, לג).

הזיהוי הידוע ביותר של שתי הדמויות נזכר בפיוט 'אשר הניא' אותו נוהגים לומר לאחר קריאת המגילה בחג הפורים:

"המן הודיע איבת אבותיו ונטר שנאת אבות לבנים ולא זכר רחמי שאול כי בחמלתו על אגג נולד אויב".

בהקשרים אלו יש לעשות חלוקה ברורה בין המשמעות האטימולוגית של השם ובין משמעותו הספרותית. ייתכן, ואין בכינוי 'אגגי' כשלעצמו בכדי לקשור את המן עם צאצאי אגג אותו הרג שמואל, אולם מחבר המגילה מזכיר כינוי זה בשל הקונוטציות המקראיות שנספחות לשם זה, ואשר רומזות לקורא להיזכר במלך עמלק הקדום עת הוא פוגש בהמן. משמעות ספרותית זו נשענת על רמיזות נוספות הפזורות במגילה למלחמת שאול בעמלק ולהחלפת דוד את שאול בעקבות כישלונו במלחמה זו (בחלק מן הרמיזות כבר פגשנו בשיעורינו הקודמים), ועל כן נדמה שגם כינוי המן נוטל תפקיד במערכת זיקות אלו.

ממילא, מרדכי שהוא מצאצאי קיש (תזכורת לאבי שאול) נאבק במגילה עם המן האגגי (תזכורת למלך עמלק). בכך, הופך המאבק המתואר במגילה למערכה שנייה במאבק היסטורי קדום, ובכך, עמלק נופל שוב בידי שבט בנימין.

וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו

בתיאור גדולתו של המן חבוי ארמז המבקש להזכיר לקורא סיפור אחר. גדולתו של המן מתוארת באופן הבא:

"גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ" (ג', א).

תיאור זה מזכיר מאוד את פסוקי הסיום של ספר מלכים, בתיאור יהויכין שבבבל:

"וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא. וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל. וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל יְמֵי חַיָּיו. וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו" (מל"ב כ"ה, כז-ל).

בחודש השנים עשר (אדר) שידרג מלך בבל את מעמדו של מלך יהודה הגולה, יהויכין, ושם את כסאו מעל שאר כסאות המלכים שבבבל. הוא אף שינה את בגדי האסיר שלו, ונתן לו, ככל הנראה, בגדי מלכות. מהי מגמת המגילה בשימושה בביטוי הדומה לתיאור גדולת המן?

לשם בירור עניין זה יש להקדים ולבאר את משמעות היחידה החותמת את ספר מלכים. ניכר, שישנה מטרה מיוחדת לחתימת הספר בפסוקים אלו, שהרי התמונה הקודמת תיארה את חורבן המקדש וגלות צדקיהו ובני דורו לבבל. זוהי התמונה המתאימה לחתימת ספר מלכים שהרי בתמונה זו פוסקת המלכות מישראל, ומתחיל עידן חדש: תקופת הגלות.

מצד הרצף הכרונולוגי של ספר מלכים, ישנה קפיצה גדולה עד לשנת "השלושים ושבע שנה לגלות יהויכין מלך יהודה", בה שידרג מלך בבל את מעמד יהויכין. ממילא ברור שישנה מגמה מיוחדת שלא לחתום את הספר בתיאור הגלות, אלא דווקא בתיאור אופטימי של מלך יהודה השב למעמדו, גם אם לא למקומו שבארץ ישראל. סביר, שמעבר לעצם הרצון לחתום את הספר באווירה אופטימית, יש בדבר זה גם מסר לעם הגולה ולקורא הספר. ירמיהו כזכור ניבא שהגלות תארך שבעים שנה, והנה, לאחר שהסתיימה מחצית מתקופת זו, לאחר שהגולים 'הפכו תקליט' (שנת 37 לגלות יהויכין), ההשגחה העליונה רומזת לתחילת הפיוס.

בנשיאת ראש יהויכין יש לראות רמז לתחילת תהליך הגאולה. אומנם, עדיין מוקדם לדון בשיבה פיסית לארץ ישראל, אולם מעמד הגולים שבבבל משתפר, וניתן להתחיל ולחלום על הקמת מדינה יהודית חדשה בארץ ישראל. בכך, ספר מלכים אינו מסתיים בענישה ובפרידה מארץ ישראל, אלא דווקא ברמיזה שישנה מערכה נוספת שעתידה לרקום עור וגידים, וגם אם ספר מלכים לא יתאר אותה, הוא ירמוז בסיומו להתפתחות עתידנית זו.

ואומנם, לאחר שעברה גם מחצית תקופת הגלות השנייה, ולאחר הצהרת כורש, נעתרו חלק מעם ישראל להנהגת הנשיא ששבצר, ולאחר מכן להנהגת זרובבל, ועלו לארץ לחדש בה את היישוב היהודי. אולם כידוע, רבים מבני עמנו נשארו בגלות. כפי שעלה בשיעורנו הראשון, מגילת אסתר מספרת את סיפורם של אלו שבחרו להישאר בגלות, להישאר בפרס ואף להוות חלק מממסד המלכות שלה.

ייתכן, שבאזכור המרומז לנשיאת ראש יהויכין, המגילה רומזת לסיבה הנסתרת של נשיאת ראש המן על ידי אחשורוש. מאחר ויהודי שושן לא נעתרו לדרישת הנביאים לעלות לארץ, לא נעתרו לרמיזת ההשגחה בהקמת יהויכין מבית הכלא, הרי שיעמיד עליהם הקב"ה מלך קשה כהמן; ירומם המלך אדם אחר שיזכיר ליהודי הגלות שאין זה מקומם. קריאה זו קשורה ברמזים נוספים הפזורים לאורך סיפור המגילה ולא ניתן כעת לסכם נושא מורכב זה. בעז"ה בהמשך לימודנו נעיר על מגמה נסתרת זו הפרושה לאורך המגילה כולה, ופורצת בגלוי בסופה.

 

---