דילוג לתוכן העיקרי

בראשית | מקומו של האדם בעולם

קובץ טקסט

פרק א' של ספר בראשית מעלה לדיון שאלה מרכזית בהשקפתנו: מקומו של האדם בעולם. הכוונה לשאלה בנוגע לדירוג הברואים: האם האדם הוא תכלית הבריאה ושיאה, או שהוא יצור אחד מן השורה, שאינו עולה מהותית על האחרים. בפרק א' נאמר שהאדם הוא שנברא אחרון. האם הדבר מלמד על מעלתו של האדם, או דווקא על מיעוט ערכו?

"אדם נברא באחרונה... למה נברא באחרונה? שלא תזוח דעתו עליו, אומרים לו: יתוש קדמך במעשה בראשית... דבר אחר, כדי שייכנס לסעודה מיד. משלו משל, למה הדבר דומה, למלך שבנה פלטרין וחינכה והתקין סעודה, ואחר כך זימן האורחים" (תוספתא סנהדרין פ"ח הל' ז-ט).

העובדה שהאדם נברא באחרונה ניתנת להתפרש לשני כיוונים: או ללמד על מיעוט ערכו, שנברא אחרי שאר היצורים, והם קודמים לו; או ללמד על מעלת ערכו, שהוא תכלית הבריאה, ולכן נברא רק כאשר הכל מוכן לשירותו.

בנוסח אחר במקצת מעלה מדרש בראשית רבה שאלה זו:

"...דאמר ריש לקיש: 'ורוח אלוהים מרחפת על פני המים' - זו רוחו של מלך המשיח... אם זכה אדם, אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת; ואם לאו, אומרים לו: זבוב קדמך, יתוש קדמך, שלשול זה קדמך" (בראשית רבה ח', א).

מדרש זה רואה את הקדימה הכרונולוגית כאמת מידה לקדימה ערכית. אך המדרש מציין שרוחו של האדם נבראה ראשונה, בטרם נבראו שאר הברואים. ואם כן, אם האדם מנצל את נפשו ורוחו - הרי הוא ראשון לכולם; אם הוא חי חיים גופניים - הרי גופו נברא אחרון.

המתח הזה בנוגע למעמד האדם בבריאה בא לידי ביטוי מפורסם מאוד בתהילים פרק ח':

"כי אראה שמיך, מעשי אצבּעֹתיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה: מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו: ותחסרהו מעט מא-לוהים וכבוד והדר תעטרהו: תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו". (תהילים ח', ד-ז)

אם כן, מהו האדם? "מה אנוש כי תזכרנו", או שמא "ותחסרהו מעט מאלוקים"?

קדמונינו דנו רבות בשאלת מקומו של האדם בבריאה. הדעה המקובלת יותר היא העמדה המרוממת את האדם ומגדלת את ערכו:

"רבי נחמיה אומר: מנין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית? שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם [ביום ברוא אלוקים אדם, בדמות אלוקים עשה אותו]', ולהלן הוא אומר: 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם [ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים]'; מה להלן בריאה ועשייה, אף כאן בריאה ועשייה" (אבות דרבי נתן, ל"א).

זוהי גם עמדתו של רס"ג, אשר הביא טיעון קוסמולוגי בשאלה זו:

"כאשר אנו רואים את הברואים מרובים, אין אנו צריכים להיות נבוכים במטרה בהם מה היא, לפי שיש כאן עניין טבעי יתברר לנו על ידו מי הוא המטרה מכל הנבראים. וכאשר חקרנו בעניין זה מצאנו כי המטרה הוא האדם. והוא, שהטבע וההוויה עושה כל דבר נכבד באמצע הדברים אשר אינם נכבדים כמוהו... מצאנו את הארץ באמצע והשמים והגלגלים מקיפים אותה מכל רוחותיה, נתברר לנו שהדבר שהוא מטרת הבריאה הוא בארץ[1]. חקרנו אחר כך כל חלקיה ומצאנו כי העפר והמים מתים, ומצאנו הבהמות בלתי מדברים, ולא נותר אלא האדם, ידענו ברור שהוא המטרה המכוונת בלי ספק. ועייננו בכתוב ומצאנו בו דבר ה', 'אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי'. ואף בתחילת התורה פירט כל הנבראים למיניהם, וכאשר סיים אותם אמר 'נעשה אדם', כמי שבונה ארמון ופורש בו מצעות וקורע בו חלונות, ואחר כך מכניס בעליו לתוכו" (אמונות ודעות, מאמר רביעי).

רס"ג טען שלא רק שהאדם הוא הנכבד ביותר בבריאה, אלא הוא גם תכלית הבריאה. כלומר - כל שאר הבריאה נסדרה סביבו כדי לשרתו ולהועיל לו. וכן כתב גם המהר"ל:

"וכמו שהשמש הוא מלך, גם כן האדם הוא מלך, שהרי הכל נתון תחתיו; ומלכות האדם היא שהוא מוליך שלמות אל כל התחתונים, כי הכל נברא לעבוד האדם ולשמשו, ובזה הוא צורה על כל התחתונים, ומוליך שלמות אל הכל, כמו המלך, שהוא המשלים את הכל" (מהר"ל, תפארת ישראל, פרק ד')[2].

גם בין חכמי האומות נמצא רבים המצדדים בגדלותו של האדם ובייחודו בבריאה. נצטט כאן את המקהלה מתוך המחזה היווני הקדום "אנטיגונה" לסופוקלס:

"יש שפע פלאים מדהימים, אך אין דבר מה מדהים כמו האדם. לנוכח סופת החורף הוא עובר בים האפור, עושה דרכו במצולה השוטפת. הוא מייגע את הקדומה באלים, את האדמה הנצחית הבלתי-נלאית, הופך בה עם גזע הסוסים, הלוך ושוב בעקבות המחרשה, מדי שנה בשנה. את שבט הציפורים השאננות הוא צד ברשתותיו, ואת חיות הבר למיניהן; ליצורי הים פורש מארג מכמרותיו, האדם רב הכישרון... גם דיבור הוא למד, לחשוב חיש כמו הרוח, וסיגל לעצמו רגשות, המעצבים סדרי מדינה" (סופוקלס, אנטיגונה).

בימי הביניים האווירה הכללית הייתה שונה: חכמי הנוצרים דיברו על אפסותו של האדם ומיעוט ערכו. הרנסנס, תקופת התחייה של המחשבה האירופית, התאפיין בראש ובראשונה בהכרה בערכו של האדם וברום מעלתו בבריאה. כך כתב הרוזן בן המאה הט"ו פיקו דלה מירנדולה, בחיבור שהושפע מכתבי הוגים ומקובלים יהודיים:

"לבסוף דומה היה לי כי הבינותי מפני מה האדם הוא המאושר ביותר, ועל כן ראוי שיעריצוהו; ומהו, בסדרי העולם, המעמד אשר נפל בחלקו, מעמד הראוי להערצתם לא רק של יצורי הפרא, אלא גם של הכוכבים, ואף של התבונות החוץ-עולמיות עצמן...
[=וכך אמר האלוהים לאדם:] 'לא מושב מוגדר, גם לא חזות מסוימת ושי מיוחד העניקו לך, הו אדם, למען תוכל להשיג כל דבר אשר בו חפצת בתודעתך, ברצונך וברגשותיך; וכך הדבר הזה שלך יהיה. טבעם, המוגדר מראש, של היצורים האחרים, תחום בתוך גבולותיהם של חוקים שאנו קבענו. ואילו אתה, שלא תיאלץ להיות נתון בתוך שום סייג, לפי בחירתך - והלוא לשלטון בחירה זו נתתיך - תקבע אתה עצמך את מהות טבעך" (פיקו דלה מירנדולה, נאום על כבוד האדם, עמ' 23-25).

פיקו רואה את ערכו הייחודי של האדם בבחירה החופשית שלו, אשר מבדילה אותו מכל שאר היצורים, התחתונים וגם העליונים. שלא כשאר הברואים, האדם אינו מוגדר ומוגבל בתוך תבניות התנהגות מסוימות, וזו גדולתו.

בעידן המודרני (לפחות עד לתקופה האחרונה ממש, עד העידן הפוסטמודרני) התעצמה מאוד ההכרה בעצמתו של האדם. הערכת יכולתו הגדולה של האדם הייתה קשורה בעידן המודרני עם ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות. נביא כאן קטע ספרותי קצר, הממחיש תפישה זו.

" 'מעולם לא חשת מה קטן אתה כשהינך מסתכל באוקיינוס'.
צחק. 'מעולם גם לא הסתכלתי בכוכבים, וגם לא בראשי הרים. גם לא ליד ה'גראנד קניון' המפורסם. מדוע עלי להרגיש את עצמי קטן? כשאני מביט באוקיינוס, אני חש בגדולתם של בני האדם. אני חושב על יכולתו המופלאה של האדם שיצרה את הספינה כדי לכבוש את כל אותם המרחבים חסרי הפשר. כשמתבונן אני בראשי הרים הריני נזכר במנהרות ובדינמיט. כשאני רואה את הכוכבים הריני נזכר במטוסים'.
'כן. ואותה הרגשה מסוימת של התלהבות קדושה - בני האדם טוענים שהם חשים בה רק בשעה שהם הוגים בטבע - ואני מעולם לא קיבלתיה מהטבע. רק מ...' הפסיקה.
'ממה?'
'בניינים', לחשה, "מגורדי שחקים' " (איין ראנד, כמעיין המתגבר, עמ' 425).

עד כאן ראינו את יחסם של חכמי האומות לקביעת רס"ג והמהר"ל, שהאדם הוא נזר הבריאה ותכליתה. אך הרמב"ם חלק על דבריו של רס"ג. הרמב"ם פותח בקביעה כי אם, חלילה, לא היה לעולם בורא, ממילא לא שייך לשאול על תכלית הבריאה (שהרי תכלית נובעת מיוזמה מכוונת). אך גם לפי אמונתנו בבריאת העולם, לא שייך לדבר על תכלית אחת גדולה לעולם כולו, וכל שכן שלא שייך לומר שהאדם הוא תכלית הבריאה כולה:

"והנה הדבר ברור כי לפי שיטת הקדמות[3] תבטל דרישת התכלית הסופית למציאות בכללותה. אבל לפי השקפתנו ושיטתנו בחידוש העולם בכללותו אחר ההעדר, הרי אפשר לחשוב כי שאלה זו חיובית, כלומר - דרישת התכלית לכל המציאות הזו. וכן אפשר לחשוב כי תכלית כל המציאות היא מציאות מין האדם בלבד כדי שיעבוד את ה', וכל מה שנעשה לא נעשה אלא בגללו, עד שאפילו הגלגלים אינם סובבים אלא לתועליותיו ולהמצאת צרכיו. ומקצת פשטי ספרי הנביאים מסייעים למחשבה זו בהרבה... והשקפה זו כאשר מתחקים אחריה כפי שראוי למשכילים להתחקות אחרי ההשקפות, יתבאר מה שיש בה מן השיבוש... ואפילו אם היה הכל בגלל האדם, ותכלית האדם כמו שנאמר לעבוד את ה', הרי השאלה עומדת, והיא - מה התכלית בהיותו עובד, והוא יתעלה אינו מוסיף שלמות אם יעבדהו!... והכרחי הוא שיסתיים הדבר במתן התכלית שכך רצה ה' או כך גזרה חכמתו, וזהו הנכון...
ולפיכך ההשקפה הנכונה לדעתי כפי הדעות התורתיות, והוא תואם את ההשקפות העיוניות, הוא שאין לסבור בכל הנמצאים שהם בגלל מציאות האדם, אלא יהיו גם שאר כל הנמצאים מטרה לעצמם, לא בגלל דבר אחר... וכשם שרצה שיהא מין האדם מצוי, כך רצה שיהו הגלגלים הללו וכוכביהם מצויים, וכך רצה שהיו המלאכים מצויים...
וכבר נאמרה גם השקפה זו בספרי הנבואה, אמר: 'כל פועַל ה' למענהו'; אפשר שהכינוי הזה מוסב על הפעול, ואם הוא מוסב על הפועֵל יהיה אם כן פירושו למען עצמו יתעלה, כלומר - חפצו...
וכאשר תתבונן באותו הספר המכשיר לכל מוכשר אל האמת, ולפיכך נקרא 'תורה', יתבאר לך עניין זה אשר אנו חגים סביבו מתחילת מעשה בראשית עד סופו. והוא, שלא ביאר כלל בשום דבר מהן שהוא בגלל דבר אחר, אלא כל פרט ופרט מפרטי העולם אמר שהוא המציאו ושהייתה מציאותו בהתאם למטרה, וזהו עניין אמרו 'וירא אלוהים כי טוב'...
ואל תטעה עצמך ותחשוב כי הגלגלים והמלאכים לא נבראו אלא בעבורנו, כי כבר ביאר לנו את ערכנו: 'הן גוים כמר מדלי'. התבונן עצמותך ועצמות הגלגלים והכוכבים והשכלים הנבדלים יתברר לך האמת, ותדע כי האדם הוא השלם והנכבד בכל מה שנתהווה מן החומר הזה לא יותר, ושאם נשווה מציאותו למציאות הגלגלים, כל שכן למציאות הנבדלים, יהיה דל מאוד מאוד" (מורה נבוכים ח"ג, י"ג).

הרמב"ם מעלה כמה נקודות חשובות: הוא טוען שהאדם אינו תכלית הבריאה, שהרי יש בעולם יצורים חשובים ממנו[4]. דבריו כאן קשורים לפילוסופיה ולמטאפיזיקה של הרמב"ם, שסבר שאכן יש בעולם שכלים נבדלים וגלגלים הנעלים על האדם. האדם הוא היצור החשוב והנעלה ביותר על האדמה, אך לא ביקום כולו. הרמב"ם מקשר עניין זה לנקודה נוספת: הוא טוען שכלל לא שייך לדבר על תכלית אחת כוללת לכל העולם כמערכת היררכית, שהרי בסופו של דבר לא ברור לנו בכלל מדוע ה' חפץ בעולם כולו. ואם כך, סביר להניח שלכל יצור יש תכלית משלו, שאיננו יודעים מהי[5]. הרמב"ם תומך יתדותיו גם הוא בפרשת הבריאה. הוא טוען שהפרשה אינה מקשרת אף יצור ליצור אחר. לא נאמר שהעצים נבראו בשביל האדם, אלא לכל מין וסוג יש יום שבו הוא נברא בפני עצמו, ועל כל אחד נאמר "כי טוב" בפני עצמו, בלי קשר לתועלת שאחר יכול להפיק ממנו.

כאשר הרמב"ם אומר שהאדם הוא היצור הנעלה ביותר מן היצורים החומריים, דבריו שונים מאוד מדברי המהר"ל. גם המהר"ל דיבר על כך שהאדם הוא היצור הנעלה ביותר "מן התחתונים". אך אצל הרמב"ם השכלים הנבדלים והגלגלים אינם יצורים מיסטיים מעולמות אחרים, אלא חלק מהפיזיקה של העולם הזה; וגם הם עולים על האדם. זאת ועוד: הרמב"ם, בניגוד למהר"ל, סבור שגם היצורים הנחותים מהאדם אינם משרתים אותו, אלא יש להם תכלית בפני עצמם.

ניגוד קיצוני לרמב"ם נמצא בדבריו של ר' חיים מוולוז'ין, בעל ספר "נפש החיים". ר' חיים טוען שלא רק שהאדם הוא מוקד העולם הזה, אלא הוא גם המוקד של העולמות העליונים.

"גם על זאת יחרד לב האדם מעַם הקודש, שהוא כולל בתבניתו כל הכוחות והעולמות כולם, כמו שיתבאר אי"ה להלן, שהן המה הקודש והמקדש העליון, והלב של האדם, אמצעיתא דגופא, הוא כלליות הכל, נגד הבית קדשי קדשים, אמצע היישוב, אבן שתייה, כולל כל שורשי מקור הקדושות כמוהו...
אם כן, בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טובה בניאוף ר"ל, הרי הוא מכניס זונה, סמל הקנאה, בבית קודשי הקודשים העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח"ו...
שהאדם בנשמת החיים שבתוכו, הוא נעשה נפש חיה לריבוי עולמות אין מספר, שכמו שכל פרטי הנהגות הגוף ותנועותיו הוא על ידי כוח הנפש שבקרבו, כן האדם הוא הכוח ונפש החיה של עולמות עליונים ותחתונים לאין שיעור, שכולם מתנהגים על ידו כנ"ל...
כי הוא יתברך שמו, אחר שברא כל העולמות, ברא את האדם אחור למעשי בראשית, בריאה נפלאה, כוח מאסף לכל המחנות, שכלל בו כל צחצחות אורות הנפלאות והעולמות והיכלין העליונים שקדמו לו, וכל תבנית הכבוד העליון בסדר פרקי המרכבה, וכל הכוחות פרטים הנמצאים בכל העולמות עליונים ותחתונים, כולם נתנו כוח וחלק מעצמותם בבניינו" (נפש החיים, שער א', פרקים ד'-ו').

ר' חיים מוולוז'ין מוסיף כאן ללכת עוד מעבר למה שאמרו המהר"ל ורס"ג. הוא טוען שהאדם אינו רק גולת הכותרת של "התחתונים", אלא גם של "העליונים": האדם נעלה על העולמות העליונים ומשפיע עליהם. מדברי ר' חיים אפשר ללמוד על השלכה חינוכית חשובה של תפישתו: ככל שאתה מאציל לאדם יותר הוד, יותר חשיבות ויותר סמכות, אתה גם תובע ממנו יותר אחריות. ר' חיים טוען שדווקא בגלל שהאדם מכיר בעוצמתו, עליו לדעת שהוא יכול לפעול הרבה לטובה וגם הרבה לרעה, ולכן עליו להיזהר ולהקפיד יותר.

את הנקודה החינוכית הזו הדגישו חלק מחכמי תורת המוסר:

"כל דרכי הנהגת החיים, בין החיים החומריים, בין החיים המוסריים, בין חיי הציבור בין חיי היחיד, הולכים ומתנהלים, עומדים ומתבססים, על פי מידת הכרת ערך עצמו. העני בדעת, בעניות דעתו, בהכרת עצמו, הרי הוא מזלזל בעצמו, ומזלזל בכל החיים כולם, עד כדי כך שהוא עלול ג"כ לפעמים להפקיר את עצמו לסכנות, בלי כל תשומת לב, גם על דבר הקל שבקלים; לא כן העשיר בדעתו, המכיר את עצמו, הרי הוא מיקר ומחבב את החיים, ובכל כוחו הוא משתדל להתרומם בעצמו, ולרומם את כל החיים אתו" (ר' נתן צבי פינקל (הסבא מסלובודקה), אור הצפון, ח"א, עמ' רע).

הרב קוק מקשר את השאלה להתפתחויות בחקר הקוסמולוגיה.

"כמה אמת ושירה מופיעה לפנינו בחזיון של מרכזיות נשמת האדם, ביחש ההויה כולה. אין החזיון הזה נופל לרגלי ההתגלות של הציור הקוסמי הרחב והבלתי תכליתי של עולמיות הכוכבים, של היצירה המתמדת של הערפילים. אדרבא, מתגדלת היא שירה זו ומתאדרת על ידי הנצח והגודל.
לשוא חושבים בעלי חוג הבטה קצרים, שאחרי החידוש של הציור הקוסמי בטלה מרכזיותו של רוח האדם, וחפצים הם לומר שבשביל כך ערך הדת נגרע, אף על פי שאיתנה היא הדת גם בלב אלה אשר מעולם לא נתקבלה לרוחם המרכזיות של האדם, כהרמב"ם וסיעתו, אם כן הטענה בטלה היא מעיקרה.
אבל גם בעומק הרעיון המסתורי (=הקבלי), שהוא מוצא מקום חשוב בחיי הדת ביחוד בדורות האחרונים בהתפשטות יתרה, גם שם לא נפגע דבר, כי אם נתאדר המחזה. האחריות המוסרית מתגדלת לפי שילוב הויה כזה, וזה גם כן יתרון מרץ לרוחו של האדם בהשתלמו" (הראי"ה קוק, אורות הקודש, ח"ג, שנ"ז).

ראינו שרס"ג קושר את מקומו המרכזי של האדם בבריאה, למקום המרכזי של כדור הארץ במערכת הכוכבים. הרב קוק עומד על כך שגם כשנודע לנו שכדור הארץ אינו במרכז, אין זה משפיע על שאלת מעמדו הערכי של האדם. להפך, מוסיף הרב קוק: ככל שהיקום יותר גדול, כך מוטלת על האדם אחריות גדולה יותר.

הרב סולובייצ'יק מתייחס למתח בתודעתו של האדם הדתי מבחינה פסיכולוגית: מחד גיסא הוא מרגיש חשוב ונשגב, אך מאידך הוא חש לעתים קרובות שפל ומעוט-חשיבות. הגרי"ד מוסיף וטוען שההלכה נותנת מענה חד-משמעי לשאלה הזו ולמתח הזה:

"איש הדת הרי הוא סובייקטיבי ביותר... על ידי זה מתבארת הסתירה הגדולה בנפש איש הדת ביחס להערכת עצמו. מחד גיסא הרי הוא מרגיש בשפלותו ובקטנותו, בחלישותו ובאפיסת כוחו, שאפילו "יתוש קדמו, שלשול קדמו". הוא רואה את עצמו כיצור חלוש ורפה אונים. מבחינת יצורי הטבע הרי הוא היצור הביולוגי, שהקדיח את תבשילו ויצא לתרבות רעה. ומצד שני הרי הוא מכיר בגדלותו ורוממותו, כי רוחו בוקעת ועולה עד לרקיע, נוקבת ויורדת עד התהום. הלא הוא עטרת הבריאה, שהקב"ה השליטו במעשה ידיו... הוא נאחז תמיד במעמקי תודעתו בסבך שני כתובים המכחישים זה את זה; כתוב אחד אומר 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובין אדם כי תפקדנו', וכתוב אחד אומר: 'ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו'. ועדיין לא בא בשביל איש הדת הכתוב השלישי שיכריע ביניהם.
ברם, איש ההלכה מצא את הכתוב השלישי - ההלכה. גם הוא סובל משניות זו ומקרע נפשי זה, אבל הוא מאחד את הקרעים על ידי מושג ההלכה והדין...
אם 'מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל', יום הכיפורים - מה טיבו? מחילה וסליחה - מה פירושן? עבודת היום, ייחוד הכוהן הגדול עם קונו בבית קודשי הקודשים - מה מטרתם? קדושת היום, שהיא מכפרת, מה עניינה ומהותה? מושג חטא ועוון מצד אחד, וחובת התשובה מצד אחר - למה באו? הלא ההלכה הציבה את האדם בטבורו של עולמה, ויום הכיפורים עצמו מעיד על זה... הריני בן עולם, שדמות דיוקנה של השכינה משתקפת בו; הריני לומד את התורה, כלי שעשועיו של הקב"ה, והעליונים נכספים לקבל תורה מפי; הרי אני מתרפק עכשיו על דודי ואוהבי...
במעוף עין נהפך השפל שביצורים לבחיר הברואים, שהקב"ה הבדילהו מראש והכירו לעמוד לפניו! עמידה לפני ה'! כמה הערכה עצמית יש כאן!" (הגרי"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה, עמ' 62-65).

אמרנו לעיל שעוצמה מולידה תחושת אחריות. הגרי"ד כאן מצביע על המהלך ההפוך: אחריות מולידה תחושת עוצמה. איש ההלכה נצטווה על ידי ה', הוטלה עליו משימה, יש לו אחריות. ההכרה בכך שה' ציווה אותו, שה' נתן לו משימה מוגדרת לבצע, ההכרה הזו נותנת לו תחושה של עוצמה. הוא אינו סתם יצור חולף, אלא שליחו של ה'. מכאן נגזר מעמדו המרכזי של האדם בבריאה.


 

[1] תפישתו של רס"ג יכולה להסביר לנו למה עמדתו של גלילאו, שהארץ איננה במרכז אלא השמש, נראתה מוזרה ובעייתית כל כך לבני תקופתו (מלבד העובדה שהיא כביכול סותרת את פסוקי התנ"ך).

[2] בהקשר זה, מעניין להזכיר את "העיקרון האַנתרופי" בפיזיקה המודרנית, שלפיו הקבועים הפיזיקליים השונים נקבעו כך שיאפשרו את הופעת החיים האנושיים, בעוד שינוי מזערי שלהם היה מונע היווצרות חיים וקיומם. זוהי עוד התייחסות לאדם כתכלית הטבע, שכל השאר מוכוון לצרכיו.

[3] לפי השיטה שהעולם קדמון, ולא נברא מעולם.

[4] דאגלס אדמס, בסדרת ספרי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", טווה סיפור שבו אלו ששולטים בעולם באמת הם העכברים הלבנים, שעושים ניסויים בבני אדם בעודם גורמים לבני האדם להאמין שהם אלו שעושים ניסויים בהם...

[5] והרי זה לקח חשוב לעולם המחשבה בכלל, שלא תמיד חייבים ליצור שיטות מטאפיזיות חובקות-כל, ודי לעתים בתובנות מקומיות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)