דילוג לתוכן העיקרי

חופה

קובץ טקסט

 

מקורות לשיעור:

1. קידושין ה. "אמר רב הונא חופה קונה... חופה שגומרת אינו דין שתקנה" (ה:); [חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות ייבום וחליצה פ"ד הט"ו ד"ה ואשר].
מה עומד מאחורי מחלוקת רבא ואביי?
2. יבמות קז., המשנה והגמרא עד "...לפי שאין תנאי בנישואין"; רש"י ד"ה לפי שאין.
3. ערוך השולחן אבן העזר סימן נ"ה סעיף ה.
4. הגדרת חופה: ר"ן כתובות א. בדפי הרי"ף ד"ה או שהפרישה עד "מהלכות אישות" [קראו רק את המשנה והגמרא הנצרכות להבנת הפניותיו של הר"ן]; שם: "ואחרים אומרים... הרי היא ברשותו".
מה הן שתי הדעות ביחס למה שקורה אחרי החופה? אילו רעיונות עומדים מאחורי גישות אלו?
 

בגמרא בדף ה נחלקו רב הונא ורבא אם ניתן לקדש באמצעות חופה. רב הונא טוען כי החופה - אשר משמשת לרוב לביצוע שלב הנישואין [הכנסת האישה לבית הבעל] - יכולה להוות גם אמצעי לביצוע אירוסין [הקידושין], והוא מבסס את טענתו זו על קל וחומר: "ומה כסף, שאינו גומר [כלומר: אינו משיא את האישה לבעלה ומכניסה לביתו], קונה, חופה, שגומרת, אינו דין שתקנה?!". רבא חולק על רב הונא ומפריך את הקל וחומר שלו: "כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין? וכי גמרינן חופה שלא על ידי קידושין מחופה שעל ידי קידושין?" - הלוא החופה שגומרת פועלת על בסיס קידושין שכבר קיימים, וכיצד ניתן ללמוד ממנה כי חופה תקנה גם בלא שיקדמו לה קידושין?!

בשקלנו את דברי רב הונא ואת שימושו הפזיז לכאורה בקל וחומר אנו חשים אי-נוחות מסוימת. אינטואיטיבית היינו אומרים שאין להשוות סוגי קניין שונים בלא הסבר מפורט על היחס ביניהם ועל שיוכם לקטגוריה אחת. אמנם יש להעיר שלימודים כאלה אינם נדירים בתחילת מסכת קידושין: הגמרא ריש קידושין מלאה לימודי קל וחומר המשווים נושאים שונים שלכאורה אינם קשורים זה לזה (דוגמה קיצונית לכך היא העלאת האפשרות ששפחה כנענית תיקנה בביאה כמו אישה!). לכאורה זהו בדיוק תורף דחייתו של רבא - אין להשוות בין הקניינים מפני שהם שונים במהותם. הייתכן כי המחלוקת הניצבת בפנינו אינה אלא מחלוקת עקרונית באשר לשימוש בלימודים ובאשר למידת הגמישות האפשרית בהשוואת תחומים שונים?

מה עומד מאחורי מחלוקתם של רב הונא ורבא? אם נבין את מהותה של חופה נוכל אולי להבין את שיטותיהם של רבא ורב הונא.

עד עתה הנחנו שחופה היא סוג של קניין שיש בו מעשה המפעיל ומדרבן את גמירות הדעת של שני הצדדים - האיש והאישה. אולם ייתכן שפני הדברים שונים. ר' חיים סולובייצ'יק (בחידושיו על הרמב"ם, הלכות ייבום פ"ד הט"ו) מבדיל בין המושגים "דעת" ו"כוונה": כוונה היא עצם המודעות לתהליך המתרחש, למעשה ההלכתי שנעשה, ואילו דעת היא כוונתו המפורשת של האדם להחיל חלות, ליצור שינוי במעמד הלכתי מסוים. בקניינים - אומר ר' חיים - הדעת משחקת תפקיד ראשי והיא שיוצרת את החלות: היכולת לראות בעיני הדמיון את החלות שתתרחש כתוצאה ממעשה מסוים היא שמבדילה את המבוגר, שהוא בעל יכולות קנייניות, מן הילד - שמסיבה זו אין לו יכולת להחיל קניין. מכל מקום, למעשה קניין דרושות המודעות והתובנה באשר לתוצאתו. לעומת זאת, קיימים מקרים שבהם יש חלות גם ללא דעת. ישנם תחומים בהלכה שבהם מרגע שנתמלאו הדרישות ההלכתיות מחילה התורה עצמה את החלות, ללא צורך בדעתם של האנשים המעורבים בתהליך. כדוגמה לכך מביא ר' חיים את מעמדו ההלכתי של ספר תורה. בכתיבת ספר תורה יש דרישות מסוימות: הוא צריך להיכתב בדיו על גבי קלף, הכותב צריך להיות מודע לכך שהוא כותב ספר תורה ולהתכוון בכתיבת השמות הקדושים וכו'. אם נתקיימו כל התנאים הללו זוכה הספר במעמד של ספר תורה על הקדושה המתלווה למעמד זה. דעתו של האדם להחיל חלות הלכתית מסוימת אינה חלק מן הרכיבים הדרושים לקדושת ספר תורה [דוגמה זו אינה מופיעה בכתובים, אך הרעיונות שעליהם היא מבוססת נמצאים בחידושי ר' חיים על הרמב"ם, הלכות תפילין פ"א הט"ו].

[הנפקא מינה בין שני סוגי חלות אלו - חלות על ידי דעתו של האדם וחלות על ידי קיום תנאים אובייקטיביים מסוימים - היא רמת השליטה שיש לאדם על החלות. למשל: סופר סת"ם איננו יכול להחיל את קדושת ספר התורה שהוא כותב על תנאי.]

קיימות, אם כן, שתי דרכים ליצירת שינוי במעמד: האחת - באמצעות דעתו של האדם, והאחרת - ללא צורך בה. המושג "קניין" מתייחס רק לתהליך שבו דרושה דעתו של האדם על מנת להחיל חלות. לדוגמה: ר' חיים טוען שמעשה החליצה, אשר משחרר את האלמנה (שלא היו לה ילדים מן הבעל המת) מכבלי הייבום הכובלים אותה אל אחי המת, אינו דורש דעת, וכי החליצה איננה "קניין" כי אם חלות שמתחוללת על ידי ביצוע טקס דתי מסוים בצירוף עם "כוונה" לחלוץ.

באיזו משתי הקטגוריות דלעיל נמצאים הנישואין? ר' חיים טוען שהם נמצאים באותה קטגוריה עם חליצה. לדעתו על מנת להחיל את הנישואין אין צורך בגמירות דעת ועצם ההימצאות במעמד החופה - עצם קיום המציאות של בעל ואישה (בצירוף עם כוונה שמגדירה את המציאות ככזו, כמובן) - מחיל את הנישואין [המקום היחיד שבו עלה רעיון זה על הכתב הוא הערה 4 בהספדו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל על דודו ר' ועלוועל (הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל, הידוע גם בכינויו "הרב מבריסק"), 'מה דודך מדוד'].

אנו צריכים, אם כן, לבחון את מערכת הנישואין מחדש, שכן זה עתה התחוור לנו שאין בהם אלמנט של גמירות דעת, זאת אומרת: אין כאן תהליך קנייני רגיל של מעשה קניין המושך אחריו גמירות דעת שיוצרת חלות. בקיצור: אין אנו עסוקים במערכת קניינית כלל!

על פי חידוש זה ניתן להבין את הגמרא (יבמות קז.) האומרת שאי אפשר לערוך חופה על תנאי ("אין תנאי בחופה"). רוב הראשונים מבינים כי החתן יכול עקרונית ליצור תנאי, אלא שבעצם הכניסה לחופה אנו מניחים שהוא מוותר על כל תנאי שהוא. לפי ר' חיים, לעומת זאת, הגמרא אומרת דבר ישיר הרבה יותר: אי אפשר לערוך חופה על תנאי מפני שחלותה אינה מבוססת על גמירות דעת!

תימוכין להבנה זו מביא הקהילות יעקב (קידושין סימן טו) מפסק רש"י בתשובותיו (הובאו במרדכי קידושין פרק ב סימן תקמו) כי אם מעשה קידושין נפסל - בגלל בעיה בעדים או בערך הטבעת - אין צורך בחופה נוספת על אף שיש לקדש שנית. רש"י מוכיח שחופה יכולה לקדום לאירוסין מנישואי קטנה: יתומה קטנה שנישאה על ידי אמה ואחיה צריכה לחזור ולהתקדש בהגיעה לבגרות, אולם אין צורך לערוך לה חופה נוספת. לו הייתה החופה קניין, הייתה צריכה להיעשות מתוך דעת שלמה של גדולה, והחופה שאליה נכנסה האישה בקטנותה - בעודה יכולה להפעיל רק כוונה, ולא דעת - לא הייתה נחשבת; אולם אם חופה איננה קניין ודעת האישה איננה דרושה לתהליך מובן שחופת הקטנה יכולה לחול. ומכאן ראיה, אם כן, לשיטת ר' חיים.

[מסתבר שגם ערוך השולחן שותף להבנה זו, שכן הוא פוסק (אבן העזר סימן נ"ה סעיף ה) שאין צורך בעדים פורמליים על החופה.]

עתה, משהגדרנו הגדרה חדשה בנישואין - שהם אינם קניין אלא מעשה המהווה כניסה מעשית לחיי נישואין - ניתן לחזור לסוגייתנו. רבא חולק על רב הונא וטוען שחופה אינה יכולה לעמוד במקום כסף, שטר וביאה ולשמש כלי לקידושי אישה: גם אם נקבל באופן כללי את השימוש בקל וחומר בתחומים נרחבים שאינם דווקא מקבילים בצורה נוקשה לא נוכל ללמוד שחופה תעשה קידושין על פי דעתו של ר' חיים, שהרי על פי דעה זו חופה איננה קניין כלל ועיקר, וברור שאי אפשר להכניס מערכת שאיננה קניינית לקל וחומר העוסק בקניינים!

כיצד נסביר, אם כן, את שיטת רב הונא? ההסבר הפשוט ביותר הוא שרב הונא חולק על התפישה שחודשה על ידי ר' חיים וסובר שחופה היא אכן סוג מסוים של קניין ושמערכת הנישואין אף היא מערכת קניינית. ברם, ניתן לומר שרב הונא מקבל את הבנתו של ר' חיים ואף על פי כן טוען שאפשר להשתמש בחופה כבקניין. כדי לבחון אפשרות זו נבחן תחילה את סוגי הקניינים המשמשים במעשה הקידושין: כסף, שטר וביאה.

באחד השיעורים הקרובים נראה שייתכן שביאה שונה מהותית מכסף ושטר: בעוד שהכסף מתייחס לפן הקנייני שבאירוסין מתייחסת הביאה למה שמכונה "אישות" - ליחס האינטימי שבין בני הזוג. קניין כסף הוא קניין אופייני למדיי, אשר פועל באמצעות העברת ממון היוצרת גמירות דעת. מבחינת אופן פעולתו אין הוא ייחודי לאירוסין, ואנו אכן מוצאים אותו פועל בתחומים רבים. ביאה, לעומת זאת, היא קניין מיוחד לאישות. תהליך קניין הביאה קשור ישירות למעמד החדש שהוא יוצר. כאן זורמת הדעת - ההחלטה הנחושה ליצור מעמד חדש - באופן טבעי ממעשה הביאה, שהוא עצמו מצב של אישות. בימוי מציאות של חיי אישות מדרבנת, אם כן, את גמירות הדעת, אשר יוצרת את השינוי במעמד ההלכתי (חלות).

ייתכן אפוא שרב הונא מבין את תפקידה של החופה בנישואין כר' חיים (כלומר: שאין היא קניין) אך סובר שבדומה לביאה יכולה אף היא לתפקד גם כמעשה קידושין: כשם שהביאה יוצרת גמירות הדעת המחילה את החלות על ידי הצגת מצב של אישות כך יכולה גם החופה, המציגה אף היא מצב של אישות, ליצור אותה גמירות דעת.

[ייתכן שהיישום החדיש הזה של חופה בקניין אירוסין תלוי במחלוקת ראשונים באשר לעצם תהליך החופה. במשנה ובגמרא אין כל תיאור מעשי של חופה. בראשונים מצויות שתי הגדרות עיקריות: 1. ייחוד - החתן והכלה נכנסים, תוך כוונת נישואין, לחדר מבודד שבו הם יכולים תיאורטית לקיים יחסי אישות. 2. הכנסה לביתו - החתן מוליך את הכלה לתוך ביתו מתוך כוונת נישואין. מחלוקת זו נעוצה בחילוקי דעות באשר למהותה של החופה: אם מוקד החופה הוא ביחסים האינטימיים החדשים שנרקמו בין הבעל לאישה - מן הראוי ליצור את המעמד החדש, המתאפיין ביחסים אלו, באמצעות ייחוד; מאידך, ייתכן שחופה היא מעשה פורמלי של הכנסת הכלה לבית החתן. לפי השיטה הראשונה - שחופה היא ייחוד - יקל עלינו לראות את החופה של רב הונא כמקבילה לקידושי ביאה ואת אופייה כדומה לאופי קידושי ביאה, שבהם חלים הקידושין בעקבות כניסה למצב של אישות.]

סיכום:

פתחנו בצורך להבין את המחלוקת בין רב הונא (ואביי) לבין רבא באשר לקידושי חופה; סקרנו את הדרכים השונות ליצירת חלות הלכתית; ובסופו של דבר ניסינו להבין את מהותו של שלב הנישואין והבחנו בין החופה המשמשת לנישואין לבין החופה שיכולה, לפי רב הונא, לשמש לאירוסין.

 

מקורות לשבוע הבא: בעניין אמירה בקידושין - מקומה של האמירה בתהליך הקידושין:

1. קידושין ה. "תנו רבנן כיצד בכסף... חיישינן מדרבנן";

2. רש"י;

3. מאירי (ד"ה עיקר קידושי כסף);

4. תוספות רי"ד (ד"ה "ואי בעית אימא נתן הוא ואמרה היא");

5. ריטב"א (ד"ה "נתן הוא ואמרה היא ספיקא");

6. יד רמ"ה.

[ראה טור סימן כ"ז ד"ה "ואם נתן הוא ואמרה היא... אין עסוקין באותו עניין" (דף מט: בטור הרגיל; עמ' 242 בטור השלם)];

7. משנה למלך הלכות אישות פ"ג ה"ב עד "ולפי זה קשה דהטור"];

8. רמב"ם הלכות ברכות פ"א הי"א; [וכסף משנה שם, בסופו]

9. ר"ן ד"ה תנו רבנן (א: בדפי הרי"ף).

10. דברי תוספות המובאים ברשב"א [ד"ה אבל נתן הוא] ודעת הרשב"א [ד"ה הא נתן הוא].

סוגייתנו עוסקת באמירת הבעל בעת הקידושין. באמצעות קריאה מדויקת בראשונים ננסה להבהיר אם אמירה זו היא רק דרך לגלות את כוונת הבעל או שמא היא חלק אינטגרלי של הקידושין.

קראו את רש"י, מאירי, תוספות רי"ד וריטב"א והגדירו את שיטותיהם בנושא. דעתו של הי"ד רמ"ה מתפרשת לכמה פנים: אחד מהם נמצא במשנה למלך; להסבר אחר ניתן להגיע באמצעות השוואה בין עולמנו לבין עולם הברכות. דעת רמב"ן מבוארת בכסף משנה.

הר"ן מסביר רק את טעם הדין ב"נתן הוא ואמרה היא". נסו להבין מדוע חשובה אמירתו של האדם ומה הן האפשרויות השונות להסביר מדוע "נתן הוא ואמרה היא" אינם קידושין.

שקלו את "נתנה היא ואמר הוא" ואת מחלוקת הר"ן והבה"ג בנקודה זו. כיצד משפיע הדבר על שאלתנו באשר לאופייה של אמירת הבעל ?

 


[1] סיכום שיעור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)