שיעור 7 - `ויצו ה' א-להים על האדם` - חיים של מִצווה (ב)

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"ויצו ה' א-להים על האדם": חיים של מִצווה (חלק ב)

ו. מפגש ופקודה

בהיות האדם מְצֻוֶה כרוכה גם חוויית מפגש, כמו גם חיובים ספציפיים שעליו לציית להם. כתוצאה מכך, אדם יכול לאמץ לו אחת מתוך שתי עמדות קיצונית, כאשר שתיהן סותרות את עמדתנו שלנו.

יש כאלה שמדגישים את רעיון המפגש והדיאלוג שבין האדם לבין א-לוהיו, שיכול להביא אפילו לתחושת שעבוד וכפיפות כללית לא-ל, אך לא במונחים של מצוות ספציפיות. זו תפישת ה'אני ואתה' של מרטין בובר, ובמקביל זוהי גם תפישתם של חוגים פרוטסטנטיים רבים. ובקצה השני: לעתים אנו הופכים להיות כה שקועים בעניין המצוות, עד שבמשך התהליך אנו מאבדים קשר עין עם הַמְצַוֶה (אני מאמין שכולנו אשמים בעניין זה, בשלב זה או אחר). בין כך ובין כך, אנו מחמיצים חלק ממהותה של משמעות המצווה. לחיות חיים של הלכה פירושו לנסות ולהטמיע אלמנטים אלה, לחיות בתחושה מתמדת של נוכחות ה' בעולם, תוך כדי חתירה למלא אחר רצונו.

יתר על כן: עלינו לשאוף לכך שנתייחס למצוות כדבר טוב במהותו; במובן זה, יקל עלינו להזדהות עם המצוות ברמה האישית. אך בה בעת, אסור לנו לאבד את קשר העין עם אלמנט הציווי שבהן.

יש בכך כדי להסביר מדוע אמרו חז"ל ש"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". כאשר אדם הוא "מצווה ועושה", הרי שבנוסף לעשותו מעשה טוב, הוא פועל גם מתוך היענות לצו ה'. אותה חוויה של 'מְצֻוֶה' מוסיפה נופך נוסף למעשהו הראוי והטוב, ועובדה זו מעלה אותו מעל לדרגת "מי שאינו מצווה ועושה".[1]

ז. שלילת העצמיות?

ברצוני להעיר על נקודה חשובה נוספת. יש החושבים בוודאי שגישתי לנושא מאוד אכזרית ומחמירה, בהיותה תובעת מן האדם להצמית את עצמיותו ולהפוך לרובוט, שקיים רק כדי לציית למצוות מגבוה. רעיון המימוש העצמי טבוע בנו כה עמוק, עד שבאופן אינסטינקטיבי אנו נוטים לדחות את הגישה שלפיה עצמיותו של האדם צריכה להיאלם ולהיעלם כמעט לחלוטין, שעלינו לזנוח את רצונותינו, ובמקומם עלינו לציית לציווי חיצוני. אם להודות על האמת, הרי שבראייה היסטורית אנו יודעים על הרבה אנשים, יותר לא-יהודים מיהודים, שחשו כי זוהי המשימה שלה נדרש האדם. הרבה תנועות מיסטיות, ממזרח ומערב כאחד, מדברות במונחים מעין אלה. ולא רק מיסטיקנים - חלק מהמסר של מרטין לותר, לדוגמה, הוא שלילת האני, האנוכיות.

איני מבקש לטעון בעד גישה כה קיצונית או דומה לה. אינני סבור שהיהדות מציגה את רעיון שלילת הזהות העצמית כאידאל מרכזי; איני בטוח שבכלל מדובר באידאל. היהדות אינה מדגישה את התביעה מהאדם להשיל מעליו כליל את רצונו שלו, אלא דורשת ממנו כי ילמד לזהות את רצונו שלו עם רצון ה' יתברך. על האדם לאמן את האינסטינקטים שלו בדרך כזו, שמאליו יזדהה עם רצון ה'.

ח. הזדהות עם רצון ה'

ישנה שאלה עתיקת יומין, שחוזרת עד לתקופת בעלי המוסר היוונים, ומוצגת בקטע מפורסם של הרמב"ם בפרק השישי של הקדמתו לאבות ('שמונה פרקים'): האם עדיף שאדם יהא בעל תאווה לחטוא, אך יתגבר על תאוותו, או שמא עדיף שלא יהא כלל בעל תאווה לחטוא? הרמב"ם מבחין בין מצוות רציונליות יותר, שאדם צריך להיות נטול תאווה לחטוא בהן, לבין 'מצוות ללא טעם', שאינן רציונליות, שבהן אדם מונע עצמו מן החטא רק בשל ציוויו של הקב"ה. כך, לדוגמה, אל לך לחמוד את ממון חברך ולהימנע מגזלתו רק בגלל שהתורה אסרה על כך. בתחום זה, עליך להיות במצב שלא תהיה לך כלל תאווה לגזול. מצד שני, אפשר שתתאווה לאכול מזון שאינו כשר, ותימנע מכך רק בשל ציוויו של הקב"ה.

האם פשר הדבר שעל כולנו להיות שטופים בתאוות אכילת בשר חזיר ושרימפס, ונמנעים מכך רק בשל הסעיף בשולחן ערוך שאוסר זאת עלינו? האמנם המצב האידאלי הוא שתמיד נעמיד עצמנו בתחרות נגד הקב"ה ולבסוף ניתן לו 'לנצח'; או, אם תרצו, שנערוך קרב בין יצרינו הביולוגיים לבין ה'אני' המוסרי והרוחני שלנו? האם עלינו לעודד מצב מתמיד זה של עימות? דומני שאין זה מתקבל על הדעת לומר שזוהי הדרך שאנו אמורים לחיות לפיה.

בסופו של דבר, האידאל צריך להיות שאם השולחן ערוך אוסר עלי אכילת חזיר, עלי לחוש סלידה ממנו. אך השאלה היא: מהו הבסיס לסלידה זו? אם סלידתי מסרטנים או משרימפס נובעת מכך שאינם נראים ערבים לחכי, ולכן אני נמנע מאכילתם, הרי שהימנעות זו נובעת מהחלק ה'אסתטי' שבאדם. לעומת זאת, אם אדם חש שמבחינה 'אסתטית' לא הייתה לו כל מניעה מאכילתם, אלא שהגיע לנקודה שסלידתו ממאכלים אלה נובעת מציוויו של הקב"ה להימנע מאכילתם - איך אוכל לרצות משהו שהקב"ה אוסר? - אזי הגיע למדרגה שאליה צריך אדם לשאוף.

אם אדם שומר מצוות רק בשל צירוף מקרים, רק משום שהן במקרה תואמות את רצונותיו ומאווייו, הרי שקיום המצוות אינו אלא חלק ממימושו העצמי ולא חלק מעבודת ה'. עבודת ה' - 'עבודה לשם שמים' היא. אך מרגע שהנך מזדהה עם רצון ה', יכול אתה להביא את מימושך העצמי לידי כך שיהא חלק מעבודת ה' שלך.

קאנט האמין שאדם פועל באופן מוסרי רק כאשר הוא פועל נגד נטיות לבו. אנו איננו תומכים בגישה זו. היהדות אינה מבקשת שאדם ירגיש כל חייו כמו 'שמאטע', סחבה, שיהיה במלחמה מתמדת עם ה'אני' שלו, כאילו מהות הרוחניות מתגלמת במתח ובמאבק פנימי.

כמובן, עדיף לאדם - הן מבחינה פסיכולוגית, הן מבחינה דתית - שימצא אך טוב, שמחה ומימוש עצמי במה שיעשה. אך זאת רק בתנאי אחד: שתוכן אותו מימוש עצמי והמניע שלו, לא יתחילו ב'אני' שבו. נקודת המוצא צריכה להיות רצון ה' יתברך, ולאחר תהליך ארוך, ויש להודות - גם קשה, עליך להיות מסוגל, בהדרגה, לעצב את ישותך הרוחנית הפנימית בדרך כזו שתביא עמה הרמוניה והתאמה בין רצון ה' לבין רצונך שלך.

רוברט פרוסט כתב פעם:[2]

My object in living is to unite
My avocation and my vocation
As my two eyes make one in sight.

רצוני לאחד בימי חיי
את תחביבי עם מקצועי
כאיחוד ראיית שתי עיניי.

אני מסכים שעל אדם לשאוף להגשמת מטרה זו - עליו ליהנות מעבודתו כאילו הייתה תחביבו. על דרך ההשאלה, אדם צריך ליהנות מעבודת ה' שלו, ולהרגיש סיפוק הימנה, אך לא בשל העובדה שעבודה זו נבעה מלכתחילה מתאוותיו ומאווייו. העבודה מתחילה מרצון ה', שעליך למלא אחריו. אבל עיצבת את עצמך בדרך כזו שהנך מוצא שמחה בציות למצוות. במציאות כזו, מימושך העצמי בא כאחד עם חייך כמְצֻוֶה ותואם אותם, ואינו דומה לזה של אותו אדם שמונחה אך ורק על ידי תחושותיו הפנימיות והעצמיות.

ט. האתגר

כמובן, לא קלה היא הדרך. אנו נולדים עם מידה לא מבוטלת של אגוצנטריות, ומלכתחילה הקב"ה אינו ניצב במרכז עולמנו. חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י) אומרים שליצר הרע יש נקודת זינוק טובה בהרבה מזו של יצר הטוב: יצר לב האדם רע מנעוריו, כבר משעת לידה (לפי דעה אחת, כבר בעודו במעי אמו), ואילו יצר הטוב מופיע רק כשמגיע האדם לגיל שלוש עשרה. מכאן שאדם עשוי להיתקל באינסטינקט הבסיסי של אגרסיביות ואנוכיות כבר אצל ילד 'תמים'. עובר זמן עד שיש לאדם היכולת לכבוש את יצרו הרע ולבטל את רצונו שלו.

כשמגיע אדם לבגרות מסוימת, הינו כפוף למצוות ה' יתברך, ואלה מחייבות אותו באופן מוחלט. הן מגדירות את חייו כיהודי, ומקיפות כל תחום מהווייתו. אין הוא בוחר בין המצוות, או רואה חלק מהן כבלתי רלוונטיות לגביו. בכל עת ובכל שעה, על האדם לשמוע את הקול שקורא לו, ולתכנן אפילו את 'דברי הרשות' שלו כשעיניו צופות אל התכלית הנעלה של עבודת ה'. בקיימו את המצוות, על האדם לחוות את המפגש שלו עם הקב"ה ועם רצונו, ולחוש את הטוב שצפון באוצר המצוות. על האדם לבטל רצונו ולקבל את רצון ה' כקו המנחה של חייו. סוף דבר: על האדם לשאוף ולהגיע למדרגה שבה יוכל לתרגם את רצון ה' כרצונו שלו. תהליך זה אורך זמן רב ודורש מידה גדולה של מאמץ, אך הוא מרכזי לעלייתו של היהודי ובן התורה בהר ה', ולעמידתו במקום קדשו.



[1] רעיון זה ניתן למצוא אצל ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק כח: "ועל זה אמרו גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, כי המצווה ועושה בעשית המצוה כתקנה יעשה שני דברים, האחד שיעשה הפעל הטוב או היושר באמת, והשני שהוא מכוין לעשות רצון אביו שבשמים, ומי שאינו מצווה ועושה יעשה הפעל הזה מצד שהוא יושר בלבד לא זולת זה".

[2] בשירו "Two Tramps in Mud Time" (1934).