בפרשת בהר מוזכרת מספר פעמים מצוות עשה שהארץ תשבות בשנה השביעית. בשיעור הקודם עסקנו בשאלה, מאילו פעולות חקלאיות צריכה הארץ לשבות. היום נתרכז באנשים שאליהם נוגעת מצווה זו: על מי מוטלת הדרישה לדאוג שהארץ תשבות, והאם שביתת הארץ נפגעת כאשר היא נעבדת ע"י אישים שאינם מצֻווים על השמיטה.

א. השביתה כמוטלת על בעל השדה

כדי להשיב על שאלות אלו יש לרדת לעומקה של הסוגייה בעבודה זרה טו., שהיא המקום היחיד בש"ס שבו נזכרת בפירוש מצוות שביתת הארץ. ברקע הסוגייה עומדת ההלכה, האוסרת למכור בהמה לגוי, שמא הבהמה תעבוד בשבת. אמנם, לאחר שעברה הבהמה לבעלות הגוי שוב אין מניעה שתעבוד בשבת, אולם חכמים גזרו על מכירה זו, שמא יבואו להתיר גם השאלה או השכרה, והרי אם ישאיל אדם או ישכיר בהמתו לגוי והלה יעבוד בה בשבת, יעבור היהודי על מצוות שביתת בהמתו. מצווה זו, הנלמדת מן הפסוק "למען ינוח שורך וחמורך", מחייבת את האדם לדאוג לכך שבהמתו תנוח בשבת, ולא לאפשר לה לעבוד, אפילו ע"י גוי.

במסגרת הסוגייה עלתה השאלה, האם מותר למכור בהמה לגוי, כאשר ניתן להניח שהגוי מתכוון לשחוט אותה, ולא לעבוד בה:

"רב הונא זבין ההיא פרה לעובד כוכבים. אמר ליה רב חסדא: מאי טעמא עבד מר הכי? אמר ליה: אימור לשחיטה זבנה. ומנא תימרא דאמרינן כי האי גוונא? דתנן, בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם פרה החורשת בשביעית, ובית הלל מתירין, מפני שיכול לשוחטה.

אמר רבה: מי דמי? התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת!

אמר ליה אביי: וכל היכא דאדם מצֻווה אסור? והרי שדה, דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, ותנן, בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם שדה ניר בשביעית, ובית הלל מתירין, מפני שיכול להובירה!".

רב הונא התיר למכור בהמה לגוי, כאשר ניתן לתלות שישחט אותה ולא יעבוד בה[1]. וראייתו מדברי בית הלל, שהתירו למכור בשביעית פרה חורשת לאדם החשוד על השביעית, ולא חששו לאיסור "לפני עיוור לא תתן מכשול", כיוון שניתן לתלות שהקונה ישחט את הפרה ולא יעבוד בה. לדעת רב הונא, כשם שתלייה זו מאפשרת לנו להקל בדין "לפני עיוור", כך היא מאפשרת להקל בחשש לשביתת בהמתו.

רבה דחה את דברי רב הונא, וסבר שאין הנידון דומה לראיה, שכן הבעיה של שביתת בהמתו קיימת רק בשבת, ולא בשביעית. אמנם, בשביעית קיימת בעיה אחרת של "לפני עיוור", אולם רבה חשב, כנראה, שאין להקיש בין שני האיסורים, ואף שתלייה מועילה לעניין "לפני עיוור", אין ללמוד מכאן שתועיל לעניין שביתת בהמתו.

מה החילוק בין שני המקרים? כמה ראשונים (ראב"ד, ריטב"א) הסבירו בפשטות, שכאשר ישנו חשש שהאדם עצמו יעבור על איסור, כגון על שביתת בהמתו, עליו לעשות הכל כדי להתרחק מחשש זה, ולא להסתמך על תלייה בתרחישים שונים; אולם, בנוגע לאיסור "לפני עיוור", החשש הוא שאדם אחר יעבור עבירה, אלא שיש איסור לסייע לו בכך, ולכן ניתן לומר, שכל שיש סיכוי סביר שאותו אדם לא יחטא, אין בכך איסור של "לפני עיוור", ואם בסופו של דבר הלה כן יחטא, הרי הקולר תלוי בצווארו. אדם מצֻווה להיזהר מאוד מאיסור, אך אינו מצֻווה באותה מידה להיזהר מאיסור של חברו. לכן, אין להתיר מכירת בהמה לגוי בטענה שהלה ישחטנה, אף שניתן למכור בהמה בשביעית בטענה זו.

אביי דחה את דברי רבה והסכים לדעת רב הונא, שתלייה מועילה גם במקום שחוששים לביטול מצוות שביתה, שהרי בית הלל התירו למכור בשביעית שדה לאדם החשוד על השביעית, כיוון שניתן לתלות שיוביר אותו, והרי אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, ובכל זאת הקלו בית הלל בטענת תלייה, והוא הדין שניתן לסמוך על תלייה במקום חשש לשביתת בהמתו.

לאור האופן שבו ביארנו את רבה, ברור שאביי סבר, שמצוות שביתת הארץ מוטלת על בעל השדה, והוא זה שיעבור על האיסור אם יעבוד מאן דהו בשדהו. רק לאור ההנחה הזו יכל אביי לטעון, שהנה לנו מקרה שאדם עלול לעבור על איסור, ובכל זאת התירו לו למכור את שדהו בטענת תלייה, ולא חששו שישאיל אותו או ישכירנו, ומישהו אחר יעבוד בו, ויביא את הבעלים לידי איסור. לא ייתכן שכוונת אביי לומר, שאם מאן דהו יעבוד בשדה יעבור העובד על מצוות השביתה, שהרי לפי זה בעל השדה אינו מסתכן כאן אלא באיסור "לפני עיוור", ואין מכאן שום קושייה על דברי רבה, שהסכים שתלייה מועילה לאיסור "לפני עיוור".

אביי הניח אפוא, כדבר פשוט, שכאשר עובד אדם אחד בשדהו של אדם אחר, עובר בעל השדה על המצווה של שביתת שדהו (מלבד מה שעובר העובד על איסור הזריעה או הזמירה וכו'). שביתת הארץ בשביעית דומה לשביתת בהמה בשבת, ומחייבת את בעל השדה לדאוג לכך ששדהו יושבת בשביעית מכל עבודה שהיא. וכן כתבו בפירוש כמה ראשונים על הסוגייה שם: תוספות הרי"ד (ד"ה "אמר"), פסקי ריא"ז (פ"א, ה"ד אות ט), תוס' רבנו אלחנן (ד"ה "לא ימכור"), ועוד. לדבריהם, אסור לאדם להשכיר שדהו לגוי בשביעית, שהרי אם הגוי יעבוד בשדה, יעבור המשכיר על מצוות שביתת הארץ[2].

בעקבות הראשונים הללו הלך מחנה גדול של אחרונים, שבראשו המנחת חינוך (מצווה קי"ב, ב) והמהרש"ל (חכמת שלמה בבא מציעא צ.), שכתבו שמצוות שביתת הארץ מחייבת את בעל השדה למנוע כל עבודה בשדהו. לדברי המנחת חינוך, אמנם "קצת צריך עיון שלא מצאנו ברמב"ם דין זה מפורש", אולם "ודאי הלכה היא באין חולק", שהרי כך עולה מהגמרא בעבודה זרה.

ב. פסיקת הרמב"ם ושיטת המבי"ט והמהרי"ט

דא עקא, שהרמב"ם לא רק שלא הזכיר דין זה, אלא שנראה מדבריו שחלק על כל הרעיון, שכך פתח הרמב"ם את הלכות השמיטה:

"מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר 'ושבתה הארץ שבת לה' ', ונאמר 'בחריש ובקציר תשבות'. וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור' " (פ"א, ה"א).

המצווה כאן מתייחסת לאדם, שצריך "לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן", ועובר עליה "העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות", שעובר באותה הזדמנות גם על הלאו. משמע בבירור, שאין המצווה מחייבת את האדם למנוע מאחרים לעבוד בשדהו, אלא רק להימנע בעצמו מעבודה בשדה.

כך עולה גם מפסקם של שניים מחשובי האחרונים: המבי"ט (ח"ב, סי' ס"ד) והמהרי"ט (ח"ב, סי' נ"ב), שכתבו שלא נאסרה השכרת שדה לגוי אלא בשביעית עצמה, אבל מותר להשכיר את השדה לגוי לפני השביעית לכמה שנים, כך שהשביעית נבלעת בין שנים אחרות. במקרה זה, אין וודאות שהגוי יעבוד בשדה בשביעית, והרי זה דומה למי ששכר גוי לימים רבים לבצע עבורו עבודות שונות, שיכול הגוי לעבוד בשבת, כיוון שהוא בוחר בעצמו מתי לעבוד, ואין היהודי דורש ממנו לעבוד בשבת דווקא.

לכאורה, אין הנידון דומה לראיה, שכן כאשר גוי עובד עבור יהודי בשבת, אין כאן אלא איסור מדרבנן, שנראה כשלוחו של היהודי לעשות מלאכות בשבת, ולכן אם נבלעת השבת בימים אחרים, ואין הגוי נדרש לעבוד בשבת דווקא, שוב אין הדבר נראה שהיהודי מחלל שבת באמצעות הגוי, ולכן הדבר מותר; אולם, כאשר גוי עובד בשדה היהודי בשביעית, מבטל היהודי מצווה דאורייתא של שביתת הארץ, גם אם הגוי אינו פועל בשליחותו, והבלעה אינה פותרת בעיה זו. דומה הדבר למי שהשכיר בהמתו לגוי לכמה ימים, שעליו להתנות עם הגוי שיחזירנה קודם השבת, שכן אם תעבוד הבהמה בשבת יעבור היהודי על מצווה דאורייתא של שביתת בהמתו, אף שהשכיר את הבהמה בהבלעה[3].

על כרחנו, שהמבי"ט והמהרי"ט חלקו על הרי"ד וסיעתו, וסברו שמי שגוי עובד בשדהו אינו עובר על שום איסור מן התורה. יש בכך רק איסור מדרבנן, שלא יראה כעובד עבור היהודי, ולכן אם משכיר לו בהבלעה מותר. אמנם, יש להבין כיצד מתיישבת שיטה זו עם הגמרא בעבודה זרה, שממנה נראה שבעל השדה צריך למנוע כל עבודה בשדהו. לקושייה זו תירוצים שונים, המבוססים על הבנות שונות במצוות שביתת הארץ.

ג. הרב קוק - ביטול שביתת הארץ רק ע"י יהודי

הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון א') טען, שעד שאנו באים ליישב את הרמב"ם עם דברי הגמרא, צריכים אנו לפתור את הסתירה בדברי הרמב"ם עצמו, שהרי מדבריו בהלכות עולה ששביתת הארץ מוטלת על האדם, שצריך לשבות מעבודת בשביעית, כפי שראינו לעיל, ואילו בכותרת של ההלכות נאמר, שהמצווה היא "שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה"[4]. וכך פתר הרב קוק את הסתירה:

"ונראה שצורת המצווה היא כך: שיש מצווה שתשבות הארץ, כדכתיב 'ושבתה הארץ', אלא כיוון שאין שביתה של הארץ מתבטלת כי אם על ידי מה שבר חיובא עובד אותה, אבל אם נכרי, שאינו מצווה על שביתה, עובד אותה, הרי היא לגבי שביתת הארץ כאילו עובד אותה קוף בעלמא, או שהיא מתעבדת מאליה על ידי איזה כוח מכוחות הטבע, שאין זה ביטול שביתת הארץ... וממילא אי אפשר שתהיה נעברת שביתת הארץ רק אם ישראל עובר על זה, שהמצוות עשה בפועל היא אקרקפתא דגברא לשבות מעבודת הארץ, אלא כשהוא עובר, צורת העבירה היא מצד המצוות עשה, לא רק מה שהוא עובד את הארץ, אלא גם מה שהארץ אינה שובתת".

המצווה היא שהארץ תשבות, ומצווה זו מוטלת על בעל השדה, שידאג לכך ששדהו לא ייעבד בשביעית, אולם לא כל פעילות חקלאית בשדה נחשבת הפרה של השביתה: רק עבודתו של יהודי בר חיוב, המוזהר בלאו שלא לעבוד בשדה, מבטלת את שביתת הארץ, וגורמת לבעל השדה לעבור על איסור עשה, מלבד מה שעבר העובד על הלאו, אבל עבודתו של גוי, שאינו מצֻווה שלא לעבוד בשדה, אינה פוגעת בשביתת הארץ, כשם שעבודתם של בעלי חיים או כוחות הטבע אינה פוגעת בה, ואינה גורמת לבעל השדה לעבור על האיסור[5].

נמצא שבאופן עקרוני המצווה היא שהארץ תשבות, אולם כדי להשיג את היעד הזה, מספיק שכל יהודי יימנע מעבודה בשביעית, ואין צורך למנוע את עבודתם של נכרים או של כוחות הטבע. לכן, בכותרת של ההלכות, המגדירה את המצווה מבחינה עקרונית, מדבר הרמב"ם על שביתת הארץ, אולם בהלכות עצמן, המפרטות את מה שנדרש מאתנו מבחינה מעשית, מסתפק הרמב"ם בכך שהאדם ישבות מעבודה[6].

ממילא, גם אין סתירה בין הגמרא בעבודה זרה לפסק המבי"ט והמהרי"ט: הגמרא הרי דיברה על יהודי שעובד בשדהו של יהודי אחר, ובמקרה זה באמת יעבור בעל השדה על המצווה של שביתת הארץ, ואילו המבי"ט והמהרי"ט דיברו על גוי שעובד בשדה היהודי, ובמקרה זה שביתת הארץ אינה נפגעת, ויש רק איסור מדרבנן, שניתן להתגבר עליו ע"י הבלעה.

ברם, עצם החילוק טעון הסבר, ויש שהתקשו בו מאוד[7]: אם מוקד המצווה אינו בשביתת האדם אלא בשביתת הארץ, מה אכפת לנו האם מי שהפר את מנוחתה של הארץ הוא יהודי או גוי או קוף בעלמא? כשם שמי שבהמתו חורשת בשבת עובר בכל מקרה על שביתת בהמתו, ואין זה משנה האם החורש הוא יהודי או גוי, שסוף סוף הבהמה עובדת ואינה נחה, כך ברור שאם מישהו זרע בשמיטה, ובכך גרם לאדמה להתאמץ ולהוציא מעצמה כדי שהזרעים יהפכו לצמחים, יש בכך פגיעה בשביתת הארץ, ואין זה משנה כלל מי הוא הזורע.

בדומה לכך יש שהקשו על כל הרעיון של שביתת הארץ[8]: מצווה זו נוגעת לארבע המלאכות הנזכרות בתורה, כפי שראינו בשיעור הקודם, אולם, לכאורה, רק הזריעה והזמירה פוגעות במנוחת הארץ, שגורמות לארץ להתאמץ ולהוציא צמחים או ענפים, אבל בקצירה ובבצירה אין האדם גורם לארץ שום מאמץ, אלא רק קוטף את יבולה, ומדוע התורה רואה בכך פגיעה בשביתת הארץ? דומה הדבר למי שגוי חולב את בהמתו בשבת, שאין בכך איסור של שביתת בהמתו, כיוון שאין הדבר מפר את מנוחת הבהמה[9].

אמנם, קושיות אלו מבוססות על ההנחה, שבמצוות שביתת הארץ אנו מתייחסים אל הארץ כאל גוף חי, הזקוק למנוחה בשביעית כדי להחליף כוח ולהתרענן, בדומה לבהמה שנחה בשבת[10]. אולם, ניתן לחלוק על כך ולומר, שהארץ אינה בעלת חיים, ושביתתה לא נועדה לצבור כוחות, אלא לקדם מטרות רוחניות מסויימות, שאותן סקרנו כשעסקנו בטעמי המצווה. ממילא, הארץ לא אמורה לשבות מפעילות שלה, אלא לשבות מדברים אחרים: לשבות מבעלות האדם, לשבות מן המֵרוץ אחר הממון וכיוצא בזה[11]. דרישה זו מופנית בסופו של דבר אל האדם, אולם בשונה מאיסורי הלאווים, כאן המצווה אינה מוטלת על העובד, אלא על בעל השדה, שצריך לדאוג לכך שאדמתו תשדר ערכים מסויימים.

ממילא, מובנת שיטתו של הרב קוק: מאחר ששביתת הארץ באה לקדם מטרות רוחניות, אין השביתה מופרת אלא ע"י עבודתו של מי שמטרות אלו רלוונטיות לגביו, דהיינו יהודי בר חיוב. לגוי אין שום שייכות למטרות אלו, ולכן עבודתו בשדה אינה מעלה ואינה מורידה. אם למשל שביתת הארץ נועדה לבטא את בעלות הקב"ה עליה, הרי שרק עבודה של יהודי מבטאת מרד בבעלות זו, מה שאין כן עבודה של הגוי, שאין לה שום משמעות, שהרי התורה לא אסרה עליו לעבוד בשביעית.

ייתכן שגם הרי"ד וסיעתו מודים לעיקרון זה, אלא שלדעתם גם אם התורה לא אסרה על הגוי לעבוד, סוף סוף בעל השדה הוא יהודי, ומבחינתו כל פעילות חקלאית אנושית בשנה זו מבטאת פגיעה ברעיונות העומדים בבסיס השמיטה, ולכן מוטל עליו למנוע כל פעילות כזו בשדהו.

ד. שביתת הארץ כמוטלת על העובד

ברם, יש להודות, שכל החלוקה הזו בין העשה לבין הלאווים, שהעשה מוטל על בעל השדה והלאווים מוטלים על האדם העובד, אינה משתמעת מלשון הרמב"ם, שכתב ש"כל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה", ולא רמז כלל לאפשרות, שבה אדם אחד יעבור על העשה ואדם אחר יעבור על הלאו. גם בפסוקים אין זכר לכך שהעשה מוטל על בעל השדה דווקא. אדרבה, דווקא בנוגע ללאווים נאמר בתורה "שדך" ו"כרמך", ואילו בנוגע לעשה נאמר "ושבתה הארץ", ולא "ארצך"[12].

לפיכך, חלקו כמה אחרונים על השיטות שראינו עד כה, וכתבו שמצוות שביתת הארץ אינה מוטלת על בעל השדה, אלא על האדם העובד (חזון איש י"ז, כה בדעת תוס' והרמב"ם, הגרשז"א במעדני ארץ י"ג ועוד). מצווה זו בעצם חוזרת על מה שכבר נאסר בלאו, אלא שהיא אוסרת את אותו הדבר מזווית אחרת: לא רק שלאדם אסור לעבוד, אלא שגם הארץ אסור לה שתיעבד. זהו מעין איסור חפצא לצד איסור הגברא. לפי זה, כאשר אדם אחד עובד בשדה חברו, עובר העובד הן על העשה והן על הלאו, ואילו בעל השדה אינו עובר על שום איסור. ואם עובד נכרי בשדה היהודי, אין בכך שום איסור מן התורה, אלא רק איסור מדרבנן שנפתר ע"י הבלעה, כאמור לעיל.

ברם, שיטה זו סותרת לכאורה את הגמרא בעבודה זרה, המבוססת לכאורה על ההנחה שהמצווה מוטלת על בעל השדה, כפי שראינו לעיל. כאן נשענו האחרונים על שיטת התוס' בגמרא שם. לדעת רוב הראשונים, ציר הדיון בסוגייה הוא, האם תלייה מועילה כאשר ישנו חשש שהמוכר עצמו יעבור על איסור, כפי שראינו לעיל. אולם, תוס' (ד"ה "מי") חלקו על כך מסיבות שונות, והבינו שציר הדיון בסוגייה הוא אחר: האם תלייה מועילה כאשר האיסור רובץ על החפץ. רבה טען, שמותר למכור בשביעית בהמה למי שחשוד על השביעית, כיוון שאין איסור רובץ על הבהמה, ואם למשל יחרוש גוי בשדה שלו בבהמה זו, אין איסור בדבר, שאין הבהמה אסורה בעבודה בשביעית, אלא הקרקע היא שאסורה, ומאחר שאין על הבהמה 'תווית' של איסור, אין אדם צריך להישמר כל כך מזה שהקונה יעבור על איסור בעזרתה, ויכול הוא לתלות שישחטנה. אולם, אסור לאדם למכור בהמה לגוי בשבת ולתלות שישחטנה, שהרי איסור רובץ על גבה, שאפילו אם יעבוד בה גוי בשדה שלו, יעבור היהודי על שביתת בהמתו, וכל זמן שאיסור רובץ על החפץ, אין זה ראוי להתעלם ממנו ולסמוך על תלייה. מחוייבותו של אדם להישמר מפני איסורים העתידים לנבוע ממכירתו של חפץ, היא גדולה יותר כאשר האיסור רובץ על החפץ עצמו, שגנאי הוא לאדם שנעשית עבֵרה בחפץ ששמו קרוי עליו.

אם מבינים כך את טענת רבה, הרי שכאשר דחה אותו אביי, וטען שאדם מצווה על שביתת שדהו, ובכל זאת יכול למוכרו בטענת תלייה, הוא יצא מנקודת הנחה, שמצוות שביתת הארץ רובצת על השדה, ולא על האדם. ברם, לא ניתן כלל להסיק מדברי אביי, האם המצווה מוטלת על בעל השדה או על העובד, שהרי אין זה משתנה משמעותי בוויכוח. האמת היא, שמדברי תוס' עצמו נראה, שהמצווה מוטלת על בעל השדה, שידאג שלא יעבוד מאן דהו בשדהו[13]. אולם, לפי פירושם בסוגייה, אין שום הכרח להגיע למסקנה זו. וכך ניתן להבין בדעת הרמב"ם, המבי"ט והמהרי"ט, שפירשו את הסוגייה בדומה לתוס', והבינו שהמצווה מוטלת על העובד, ולא על בעל השדה. הגמרא השוותה בין שביתת הארץ לשביתת בהמתו, כיוון ששתי המצוות מטילות איסור על החפץ, אולם עדיין יש הבדל ביניהן, מבחינת האדם שאליו מכוון האיסור.

ה. הלכה למעשה

לסיכום, ראינו שלוש דעות בנוגע לשאלה, אימתי עובר אדם על ביטול מצוות שביתת הארץ:

א. בעל השדה עובר על המצווה כאשר יהודי או גוי עובדים בשדהו בשביעית.

ב. בעל השדה עובר על המצווה כאשר יהודי בר חיוב עובד בשדהו בשביעית.

ג. כל העובד בשדה כלשהו בשביעית, עובר על מצווה זו, בנוסף ללאו.

להלכה, מאחר שמדובר בדין דאורייתא, והרבה ראשונים ואחרונים נקטו בדעה הראשונה המחמירה, יש לחשוש לדעה זו, וכל מי שיש בבעלותו שטח אדמה, צריך לדאוג לכך שלא ייעשו בו פעולות חקלאיות בשביעית, אפילו ע"י גוי (ספר השמיטה ב', א; חזון איש כ"א, יז ד"ה "ודין" ועוד)[14]. כזכור, גם לפי הדעות המקלות, יש איסור מדרבנן לבצע פעולות חקלאיות בשדה ע"י גוי, ולא הותר אלא להשכיר את השדה לגוי בהבלעה. לכן, שימוש בעובדים שאינם יהודיים, לכל הדעות, איננו יכול לשמש פתרון לשנת השמיטה.

ו. גינת בית משותף

דין זה משמעותי מאוד לא רק עבור חקלאים. אם למשל אדם גר בבית משותף שיש בצדו גינה השייכת לכל הדיירים, הרי שאם עבודות הגינון תתבצענה כרגיל בשנת השמיטה, יעברו כל הדיירים על מצוות שביתת הארץ. לכן, מי שגר בבית כזה חייב לדאוג לכך שעבודות הגינון ייעשו על פי ההלכה. אם לא הצליח בשום אופן לשכנע את השכנים או את הגנן שיקפידו על כך, עליו להוציא את הגינה מבעלותו, כדי שלא יעבור על ביטול שביתת הארץ. במקרה זה ניתן לאמץ את מה שכתבו הפוסקים בנוגע למי שרוצה להתחמק מביטול שביתת בהמתו בשבת:

"אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לאינו יהודי, כדי שיעשה בה מלאכה בשבת, שאדם מצווה על שביתת בהמתו. ואם השאילה או השכירה לאינו יהודי, והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת, ועיכבה (= הגוי) בשבת, יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת... כדי שינצל מאיסורא דאורייתא" (שו"ע או"ח רמ"ו, ג).

והרמ"א הוסיף:

"ואם רוצה, יכול להפקירה לפני שלשה בני אדם כדין שאר הפקר, ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה, דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת".

המשנ"ב שם (סקט"ו) כתב, שראוי להפקיר בפני שלושה, לחשוש לדעת הפוסקים שהפקר טעון שלושה, אולם מותר ששלושה אלו יהיו מבני ביתו. כפי שציין הרמ"א, ההפקר הוא למשך השבת בלבד, ובזמן זה איש אינו רשאי לזכות בבהמה[15].

באופן דומה כתבו כמה פוסקים לעניין שביעית, שמי שאינו יכול למנוע ביצוע פעולות חקלאיות בקרקע השייכת לו, יוכל להפקירה בפני שלושה ממקורביו, ולאחר תום השמיטה תשוב הקרקע להיות בבעלותו. דייר בבית משותף יצטרך, אפוא, להפקיר את חלקו בגינה המשותפת (משפטי ארץ ח', ב בשם הגאון הרב אלישיב)[16]. לדייר כזה אסור גם להשתתף בהוצאות הגינון, אם אינו נעשה ע"פ ההלכה. אמנם, מאחר שאי-תשלום כסף לוועד הבית יוביל למחלוקות ומריבות, ולפעמים גם להעמדה לדין, מותר לדייר כזה לשלם לוועד הבית, ולהצהיר שכספו ניתן רק עבור הוצאות אחרות של הבית, כמו חשמל, ניקיון ועבודות גינון מותרות (שם ד)[17].

בעיה דומה מתעוררת כאשר אדם משכיר בית עם גינה ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות, והלה מבצע בגינה מלאכות אסורות בשביעית. אדם כזה צריך להשתדל למנוע מן השוכר לבצע פעולות אסורות, ואם הדבר אינו מועיל, עליו להפקיר את הבית כנ"ל (מנחת שלמה סי' נ"א, ג).

ז. השרשה בשביעית ודין גרמא

לסיום, נזכיר בקצרה שאלה נוספת הקשורה לדיוננו: לפי הדעה שאדם מבטל את שביתת הארץ כאשר גוי עובד באדמתו, האם הוא עובר על האיסור כאשר אדמתו מבצעת מלאכות מעצמה? המנחת חינוך (מצווה שכ"ו, ו), למשל, השיב לשאלה זו בחיוב, ולפי זה כתב, שיש מקום לאסור לזרוע בימים האחרונים של השנה השישית, באופן שההשרשה תהיה בשביעית, שכן העושה כך גורם לקרקע לעבוד בשביעית, והרי הוא עובר על שביתת שדהו, אף שהוא עצמו לא עשה שום מלאכה בשביעית[18].

ואילו החזון איש (י"ז, כה) כתב, שאפילו לסוברים ששביתת הארץ מוטלת על בעל השדה, אין המצווה נוגעת אלא לשביתה ממלאכת אדם, אבל פעולות שעושות הארץ מעצמה אינן בכלל זה, שהרי לא חייבה התורה שנכרות את כל העצים והצמחים כדי שהארץ לא תצמיח אותם בשביעית, וכך גם מותר לזרוע בסוף השנה השישית כך שהזרע ייקלט בשביעית. שיטה זו יכולה להתקשר לסברה שהזכרנו לעיל, שעיקרה של השביעית אינה במנוחה פיזית של האדמה, אלא בשביתה של בני האדם הבאה לשדר ערכים מסויימים.

הגרשז"א (מעדני ארץ י"ג, יז) טען בדיוק להפך: גם אם אין אדם עובר על המצווה כשגוי עובד באדמתו, אולי כן יעבור על המצווה כשזורע בסוף השישית, שהרי פעולת ההשרשה אינה פעולה מקרית של האדמה, אלא תוצאה ישירה וצפויה של מעשה הזריעה שלו, ומצוות שביתת הארץ אוסרת על האדם לגרום לארץ לעבוד באופן ישיר.

שאלה זו נוגעת גם לאפשרות לבצע פעולות חקלאיות בשביעית ע"י גרמא. בתחומים שונים בהלכה עולה השאלה, האם ומתי מי שגורם למעשה להתבצע דינו כמי שמבצע את המעשה בידיים, ומה הגבול בין גרמא לבין מעשה ישיר. אולם בנוגע לגרמא בשביעית ישנו שיקול אחד שאינו קיים בתחומים אחרים: גם אם הפעולה אינה מתייחסת למי שגרם לה להיעשות, והרי היא כאילו נעשתה מעצמה, סוף סוף הארץ מבצעת עבודה בשביעית, וממילא בעל השדה מבטל על מצוות שביתת הארץ. הדבר תלוי בשאלה שהעלינו לעיל: האם הארץ צריכה לשבות מכל פעולה, או רק ממלאכת האדם. להלכה הגרב"צ עוזיאל (התורה והמדינה ח"ד, עמ' קמא) החמיר בכך והגרצ"פ פרנק (הר צבי זרעים ח"ב, סי' ל"ב) נטה להקל, ולמעשה אין מקלים בכך אלא בשעת דחק גדולה או בצירוף טעמים נוספים להתיר.

 

---