תפיסת הגאולה והשואה בהגות החרדית הרדיקלית

א. מבט אחר אצל הרב דסלר

את השיעור הקודם סיימנו בכך שלמרות עמדתו השמרנית, המתנגדת לחידוש או לביקורת אידאולוגית, מצאנו אצל הרב דסלר גם התבוננות מחודשת על ההיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה, לקראת השואה ולאחריה - אף שהוא איננו מודה, כמובן, בחידוש שבדבריו:

סוד תקופתנו

אנו משתוממים על החורבן הנורא שפקדנו בדורנו, ואנו שואלים לעצמנו, על מה עשה ה' ככה... מה חרי האף הגדול הזה. אבל נתבונן נא. כל התקופה שקדמה לחורבן היתה זמן הקלת שעבוד הגלות מעל עם ישראל. עוד לפני מאה וחמשים שנה היה כלל ישראל כמנודים ומתועבים בין יושבי תבל, ורק בדורות האחרונים התחילו הגויים להקל עולינו ולהתחיל להשוות את זכויותינו ודינינו למצבם הם; וכך התחילה תקופת ה'אמנציפציה'. ובשנים האחרונות כבר התחילו לדבר אודות ארץ ישראל ועל אפשרות נתינתה לנו למקום מושב ומנוחה. אותם הגויים אשר מלפנים היינו אצלם ללעג ובוז ונחשבנו בעיניהם כפחותים שבפחותים, והרי גם אצלם ארץ ישראל היא ארץ קדושה, ועם כל זאת נתן ה' בלבם לחשוב שיתנוה לנו.

ברור הוא שתקופת האמנציפציה היתה מזומנת מאת השי"ת לשמש לנו הכנה לביאת המשיח, ולצורך זה הוקל עול הגלות מעלינו. כי ההכנה לימות המשיח דורשת מאתנו עבודה רוחנית רבה כדי להגיע למדרגת הגאולה, ומצב של צרות תכופות והשפלות תדיריות אינו מסוגל להשגת דחף העלייה הנדרש. נמצא שההארה החדשה הזאת וההקלה במצבנו באו כדי שנשתמש בהן לצורכי הקדושה. וכיון שהפכנו את המטרה ובמקום להכיר את הרמז מלמעלה להתכונן לגאולה מתוך שמחה והרחבת הדעת, השתמשנו במצב החדש להתערב בגויים וללמוד ממעשיהם, הרי ארבה לנו הסכנה הידועה של הכנה לקדושה שאינה באה אל תכליתה, כמו שביארנו לעיל. (וזה שלא היה החורבן אלא עכשיו אף שתהליך ההתבוללות היה הולך וגובר כבר זמן ארוך, הוא מפני שהקב"ה מאריך אפו ואינו מביא את הפורענות אלא לאחר שנתמלאה הסאה ואין עוד תקוה שההשפעה תביא לידי תיקון. וכן מצינו במקדש ראשון שעמד זמן רב ועדיין היו בו עשרה נסים אף לאחר שהעמיד מנשה צלם בהיכל) [ואם לאחר החורבן הנורא ממשמשת ובאה שוב תקופה של חסד, אל לנו לשנות באולתנו אלא נכיר את הרמזים מלעילא ונאחוז בהארה לשוב בתשובה גמורה] (מכתב מאליהו, חלק ד עמ' 124).

כידוע, גדולי ישראל נחלקו באשר למשמעות האמנציפציה. היו גדולים כחת"ם סופר בהונגריה, רצ"א מדינוב בגליציה ורש"ז מלאדי ברוסיה הלבנה, אשר דחו את האמנציפציה, בהכרה שהיא תביא לעזיבת הדת ולהתבוללות. לעומתם, ראה בה רש"ר הירש בגרמניה מקור ברכה, מפני שהתייחס להשכלה עצמה כאל מקור ברכה רוחני לעם ישראל, ולא כאל איום רוחני. והיו גם גדולים דוגמת המגיד מקוז'ניץ בין החסידים ור' יעקב אטלינגר מאלטונה שבגרמניה, שראו בעצם ההטבה במצב היהודים חסד א-ל שאין סיבה להתנגד לו. בדברי הרב דסלר הנ"ל יש כמובן סטייה מקו ההתנגדות והדחייה, קו שברבות הימים ייצג אותו גם ר' אלחנן וסרמן, ואשר עליו למדנו בשיעור הקודם.

אלא שהרב דסלר צועד צעד נוסף וקובע כי האמנציפציה היא חסד א-לוהי המכין את הגאולה השלמה, כלומר: יש לראותה כחלק מהתפתחות חיובית בהיסטוריה, המתקדמת לקראת גאולת ישראל. מאה שנים לפניו כתב דברים ברוח דומה הרב צבי הירש קלישר, המסביר בספרו "דרישת ציון" כי האמנציפציה אינה, כפי שחושבים המשכילים, שער להתמזגות היהודים במדינותיהם באירופה, כי אם פלטפורמה ליצירת תנאים פוליטיים שיאפשרו לעם ישראל לפעול, מול האומות ובתוך עצמו גם יחד, לקידום מהלך של התעוררות לאומית. בדבריו אלו בישר הרב קלישר כידוע את השיטה הציונית. הרב דסלר ממשיך את תפיסתו של הרב קלישר בעצם ההוראה על החיוב שבאמנציפציה כשלב לקראת הגאולה, אך הוא איננו מוכן להסיק את המסקנה שהסיק קודמו: בעוד שהרב קלישר סבר כי ההמשך הנכון לברכת ה' שבאמנציפציה הוא פעולה מעשית בכלים פוליטיים וכלכליים למען גאולת ישראל, טוען הרב דסלר כי המצב הנוח שיצר השינוי עבור הקיום היהודי אמור היה לשמש להתפתחות והתעלות רוחנית פנימית, כדי שנהיה מוכנים וראויים לגאולה. הבנת האמנציפציה כהזמנה להיטמעות בגויים אינה מלמדת רטרואקטיבית על משמעותה השלילית של האמנציפציה, אלא היא החמצה הרת אסון, מפני שבעקבותיה נתגלגלה השואה.

גם את המדינה שקמה סמוך לכתיבת דבריו רואה הרב דסלר כחסד מחסדי ה', שעלינו להגיב אליו בתשובה ובמעשים טובים. אין בדבריו משום שינוי אידאולוגי, שהרי מסקנתו מהתבוננות זו היא בסופו של דבר שמרנית: יש להתעלות בתשובה ובתורה וכו'. ברם, יש בהם מבט חדש - שמא: תפיסה היסטורית חדשה - הרואה בעת החדשה התקדמות משמעותית לקראת הגאולה, הן בתהליכים של הענקת זכויות ליהודים באירופה מסוף המאה הי"ח ואילך הן בהקמת המדינה.

דומני שיש לראות את דבריו גם בתוך ההקשר הרוחני והחברתי שבו היה שרוי בשנים הראשונות לקום המדינה. הרב דסלר היה מנהלה הרוחני של ישיבת פוניבז' בבני ברק, שבראשה עמד הרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל.[1] הרב כהנמן בירך על הקמת מדינת ישראל וראה בה סימן של אִתערותא דלעילא לקראת הגאולה. הוא גם ציווה להניף בישיבתו את דגל ישראל, ואירח בה את מנהיגי המדינה. יש להניח שמבטו החיובי של הרב דסלר - מבט שלא מצאנו בדברי ה'חפץ חיים' או הרב וסרמן, שעל עמדותיהם הגן בלהט במכתבו על 'אמונת חכמים' - נובע מתחושת התרוממות הרוח שאפפה גם חלקים במנהיגות החרדית בשנים הראשונות לקום המדינה, ומקרבתו לרב כהנמן.

 

הרב דסלר עצמו נפטר בשנת תשי"ד, ולכן קשה לדעת אם החזיק בדעתו או שינה אותה. בכתבים חרדיים מאוחרים יותר, נימה אוהדת כלפי האמנציפציה או המדינה, ובכלל ראייה חיובית ותהליכית של ההיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה, אינן מקובלות.

ב. הרב יואל משה טייטלבוים מסאטמר

אי-הנכונות לשינוי אידאולוגי אצל הרב דסלר אינה רק תוצאה של שמרנות מחשבתית. תפיסת הגאולה שלו, המניחה גאולה בידי ה', באִתערותא דלעילא, אינה משאירה מקום להשקפה שמעשים ארציים של פוליטיקה והתיישבות יכולים להיות תגובה דתית לגיטימית או רצויה.

המתנגד העז ביותר שקם לתפיסת הגאולה הציונית היה ר' יואל (יואליש) משה טייטלבוים, משקמה ואדמו"רה של החסידות הסאטמרית, ומנהיג העדה החרדית בירושלים במשך 30 השנים שאחרי השואה.

הוא נולד בסיגט שבהונגריה לרבי חנניה יום-טוב ליפא, בעל ספר קדושת יום טוב. משמת אביו, התיישב בעיירה סאטמר שבטרנסילבניה. הוא הוסמך לרבנות, ובהיותו בן 24 התקבל למשרת הרב באורשיווא שברוסיה הקרפטית. בשנת 1929 נבחר לרבנות בסאטמר, שם פיתח את הקהילה, ובכך קנה לו שם טוב בציבור החרדי בהונגריה.

 

לאחר כיבוש הונגריה בידי הנאצים הוברח על ידי חסידיו לקלויזנבורג, שם נאסר והועבר לגטו. בסופו של דבר ניצל על ידי רכבת ההצלה של קסטנר, אך רבים מחסידיו נספו. בעקבות זאת ספג ביקורת מחוגים ציוניים על שנטש את אנשיו בעת שהיו במצוקה ובסכנת חיים, ומחוגים חרדיים קנאיים - על שהסכים להינצל בידי ציוני.

בשנת 1945 עלה לארץ ישראל, אך ב-1946 היגר לארה"ב, שם הקים קהילה חרדית שמרכזה היה ברובע ויליאמסבורג שבניו-יורק. הוא התקבל גם לרבה של העדה החרדית בירושלים.

ר' יואל הרחיב את מוסדותיו גם אל מחוץ לגבולות ויליאמסבורג וארה"ב. בשנת 1974 הוקמה באזור הררי מונרו, מרחק שעת נסיעה ומחצה מן העיר ניו-יורק, קריית יואל; כיום גרים בה כעשרת אלפי איש, ויש בה קרוב למאה בתי מדרש. רבות מקהילות סאטמר מחזיקות בתי שחיטה, מקוואות טהרה, מאפיות למצות לפסח ושירותים אחרים משל עצמן.[2]

ג. תפיסת הגאולה של הרבי מסאטמר

חיבורו של הרבי מסאטמר "ויואל משה" על תפיסת הגאולה ועל הציונות, הוא אולי החיבור התורני הנרחב והיסודי ביותר שכתב מי מגדולי ישראל בסוגיה הציונית, והוא אכן מקיף ומעמיק בהלכה ובאגדה גם יחד. משנתו האנטי-ציונית של הרבי מסאטמר רדיקלית במיוחד, והוא רואה בציונות אם כל חטאת. מובן שלא הוא המציא את ההתנגדות לציונות, אך גדולי ישראל בדורות שלפניו ראו בדרך כלל את ההשכלה כאויב הגדול ביותר של היהדות, ואת הציונות ראו בעיקר כטעות, או שזיהו אותה עם השכלה רדיקלית. לפניו ייצגו עמדה דומה בחריפותה נגד הציונות אדמו"רי חב"ד (הרש"ב והריי"צ) מרוסיה והאדמו"ר ממונקטש מהונגריה. אלא שהרבי מסאטמר עשה צעד נוסף במלחמתו בציונות: האשמתה בשואה. בספרו הוא מפתח טיעון השקפתי מורכב, שממנו עולה אשמתה הישירה של הציונות בהתרחשות השואה.

כדי להבין את עמדתו האנטי-ציונית, נציג תחילה את תפיסת הגאולה שלו, המייצגת כשלעצמה את התפיסה הרווחת בכלל הזרם החרדי. בפתיחת הספר פורס הרבי את טענתו העקרונית: כל דיון דתי בהיסטוריה חייב לעסוק בגורמים לאירוע שהתרחש; ומנקודת ראות דתית, הגורמים האמתיים יכולים להיות רק חטאים או מצוות. לאמור: הדיון בפורענות צריך להיות חיפוש החטאים שגרמו לה. וכך הוא קובע שם:

ועכשיו בדורנו זה אין צריכין לחפש ולבקש במטמונים את העון שהביא עלינו את הצרה הזאת, כי הוא גלוי ומפורש בדברי חז"ל, שהגידו לנו זאת בפירוש שלמדו מקראי שעל ידי העברה על השבועות שלא לעלות בחומה ושלא ידחקו את הקץ ח"ו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה. ובעוונותינו הרבים כן היה, המינים והאפיקורסים עשו כל מיני השתדלות לעבור על השבועות הללו לעלות בחומה וליקח מעצמם ממשלה וחירות קודם הזמן, שזהו דחיקת הקץ, והמשיכו לבות רוב בני ישראל לרעיון הטמא הזה (ויואל משה, הקדמה).

וכמו כן היה בהעגל המר הזה של עשיית מלוכה טרם ביאת המשיח, שזה כמה שנים שהתחיל הרעיון הטמא הזה על ידי הציונים ונעשו פעולות נמרצות באופנים שונים לתכלית העברה על אותן השבועות, ובעוונותינו הרבים רוב העם שבכל הכתות היו אמצעים לסייע לזה, כי גם מהכשרים שבישראל אף מאותן שלחמו הרבה עם הציונים עבור מעשיהם בהריסת הדת ומינות וכפירה ר"ל, אבל בעצם הרעיון הטמא שלהם של יציאה לחירות ועשיית מלוכה טרם ביאת המשיח, שזה הוא העיקר של השורש פורה ראש ולענה, בזה נתפסו הרבה כשרים מישראל, כי גדול כח היצר המסמא עינים בזה, ולא שמו על לבם, והיה סיוע לדבר הרע הזה מרוב העם, מהם במעשה ומהם בדיבור באופנים שונים ומשונים, אשר טח עיניהם מראות כי בנפשם הוא... ולפי מה שאכתוב אי"ה בפנים באורך יתבאר שיש בעצם הרעיון הזה של לקיחת ממשלה לישראל בעצמם לפני ביאת המשיח, מינות וכפירה בדרכי השי"ת, כי אך הוא ית"ש המשעבד והגואל, אפס בלתו ית"ש גואלנו לימות המשיח (ויואל משה ז).

מדוע גדולה כל כך התנגדותו של הרבי מסאטמר לציונות? נדייק: לעולם אין הוא מתייחס לציונות מצד אופייה החילוני. הדיון שלו הוא דווקא על התזה 'הדתית' של הציונות - התזה שהגאולה באה על ידי מעשה אנושי ארצי, כלומר: שהשינוי ההיסטורי הוא תוצאת מעשיהם של ישראל בהיסטוריה. ועוד, שאין קשר הכרחי בין השינוי הזה והצלחתו לבין המצב הרוחני של עם ישראל, כלומר: ייתכן שעם ישראל ייגאל כתוצאה מיזמתו הוא, אף שאיננו ראוי לכך מבחינה רוחנית, ועדיין אוחזים אנו במעשי אבותינו ואולי אף גרוע מכך.

נגד התפיסה הציונית על עמדותיה אלו, מעמיד הרבי מסאטמר את תפיסת הגאולה שלו, העומדת על שני עקרונות מנוגדים, כפי שנראה להלן.

א. הגאולה - בידי שמים

הבה נקרא יחד בפסקות הבאות כמה מטיעוניו בעניין זה:

וכבר הבאתי דברי חכז"ל שאמרו על הכתוב 'ידוע תדע' (בראשית ט"ו, יג): ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן, ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלם (בראשית רבה מד יח). ולכאורה יפלא מה שכפל הכתוב 'ידוע תדע' להזהיר את אברהם אבינו ע"ה בפרטיות על אלו הענינים של גלות וגאולה וקיבוץ גליות שידע שהוא מהקב"ה, הלא המאמינים יודעים שגם בשאר דברים כל הנעשה הוא מהקב"ה והוא אחד מי"ג העיקרים לידע שהוא לבדו ית"ש עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. וכתב הרמב"ן בסוף פרשת בא שאין לאדם חלק בתורת משה עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ביחיד בין ברבים... ואם כן תימה מה שדרשו חכז"ל ביתירא דקרא ד'ידוע תדע' דקאי בפרטיות על אלו הדברים של גלות וגאולה לידע שהם מהקב"ה, כאלו ח"ו בשאר ענינים אינו כן.

אבל האמת הברור הוא דבשאר ענינים אף שהכל הוא בהשגחה מכל מקום אמר הכתוב 'למען יברכך ה' א-לקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה' (דברים י"ד, כט), שצריך שלא לישב בטל מלעשות, גם אמרו אין סומכין על הנס, וכתב הרמב"ן בסוף פרשת עקב בפסוק י"ג וזה לשונו: ודע כי הנסים לא יעשה לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם, עכ"ל. ומה שכתב בפרשת בא שהכל נסים, הכוונה שאף המלובש בטבע הוא נסים נסתרים, אבל צריך לעשות כמנהגו של עולם. מה שאין כן בעניני הגאולה צריך לידע שאך הקב"ה הוא העושה ואין לנו רשות לעשות מאומה אלא תשובה ומעשים טובים, ולכן טרח הכתוב לומר על זה 'ידוע תדע' שאין זה כשאר ענינים... (ויואל משה נח).

האמונה בהשגחת ה' המוחלטת היא מיסודות הדת. מבחינה זו, אין הבדל בין שאלת הגאולה לבין כל שאלה אחרת במציאות. הרבי מסאטמר מעלה את שאלת היחסים בין הביטחון וההשתדלות בכל מעשי האדם, ונוקט בעמדה הרווחת: אף שה' משגיח על הכול, מוטל על האדם להשתדל ולנהוג כפי מנהג העולם. העובדה שבמהלך הרגיל של החיים וההיסטוריה נראה העולם כאילו הוא נוהג על פי חוקיות טבעית, יוצרת את התנאים לקיום הניסיון האנושי, אם יעשה אדם הטוב והישר לפני ה' - אם לאו.

אבל כל זה נאמר עד לגאולה - ולא עד בכלל. מפני שזו בדיוק משמעותה ותכליתה של הגאולה, שהיא מגלה למפרע שכל מה שקרה בעולם נעשה על פי ה', וששלטונו בעולם הוא מוחלט - "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ט): הנוכחות הא-לוהית הנסתרת אמורה להפוך לנוכחות גלויה. יהודי המאמין בגאולה ומצפה לה, מוכיח שאף על פי שהוא נוהג בענייני העולם הזה הרגילים כמנהגו של עולם, אין זה מפני שאינו מאמין בהשגחת ה', אלא מפני שהתורה ציוותה כך, והראיה: אמונתו בגאולה והימנעותו מניסיון להשפיע עליה גם בעת סכנה. ברם, כאשר עושים יהודים מעשים ארציים כדי להיגאל, הם מורדים במלכות שמים משום שהם 'מגרשים' את הקב"ה מן המקום שבו צריכה מלכותו להופיע, ומיניה וביה הרי הם כופרים בשלטונו בעולם בכלל, שהרי אם על ידי הגאולה אין מלכותו ניכרת ואין בה צורך, ודאי שכך הוא ח"ו בעת קיומו ההיסטורי הרגיל של העולם. הציפייה הפסיבית לגאולה בידי שמים היא, אם כן, הביטוי העמוק ביותר לאמונה במלכות שמים, והיזמה האקטיבית - כפירה בה.[3]

כיצד ייתכן שאותם כופרים במלכות שמים, הנוטלים את תהליך הגאולה לידיהם, מצליחים במעשיהם? מדוע אין ה' מונע זאת מהם? תשובתו של הרבי על כך פשוטה:

ואם רואים לפעמים איזה הצלחה בהלוקחים גאולה שלא כדת, אין זה אלא כמו הצלחת העבודה זרה, שאמרו על זה בגמרא עבודה זרה דף נ"ה ע"א 'הבא ליטמא פותחין לו', ונעשה להם אף נסים גדולים כמו שאמר הכתוב 'ובא אליך האות והמופת וגו' כי מנסה וגו' אתכם' (דברים י"ג, ג-ד). ועיין בספר חסידים סי' תתרנ"ד שאדם רע מצליח יותר כשעושה רע מבעושה טובה כדי לטורדו מן העולם הבא. ועיין מדרש תלפיות ענף הצלחה שהאריך בזה והביא שאם העוברים על החרם מצליחים הוא כדי ליפרע מהם אף על ההצלחה. ובימי בן כוזיבא הי' להם הצלחה נפלאה כמבואר במדרשי חכז"ל, והמשכה הצלחתם ט"ו שנה כמבואר בסדר הדורות, דמה שאמרו בגמרא שהי' ב' שנים ומחצה כוונו על בן כוזיבא האחרון, ולבסוף אחר כ"א שנה הי' אסון נורא ר"ל והרג רב מה שלא הי' בכל החורבנות שהי' לפניהם. וברא"ש מסכת ברכות פרק שלשה שאכלו סי' כ"ב והובא גם בבית יוסף סימן קפ"ט בברכת הטוב דקאי על הרוגי ביתר, אמרינן בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א): כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד, ולכך סמכוה אצל בונה ירושלים. והנה אנשי ביתר היו צדיקים גמורים כאשר הבאתי למעלה, ונגדעה על ידם קרן ישראל, כי מעשה דחיקת הקץ לפני זמנו רע ומר יותר מכל העבירות ואפילו החמורה שבחמורות שבכל התורה כולה. (שם).

החומרה שבדחיקת הקץ, כמו אצל אנשי ביתר למשל, נובעת כנראה גם מכך שהעדר הסבלנות כלפי הגאולה מוכיח שמטרת הגאולה אינה לשם שמים, כי אם לצורך הדיוט, קרי: רצונם של ישראל למלוך, להשתחרר ממצוקותיהם וכדומה. מי שעושה לשם שמים, ימתין להופעת מלכות שמים, ולא יתגאה במעשי אדם.

ב. גאולה תלויה בתשובה

הגמרא בסנהדרין (צז ע"ב) מביאה מחלוקת תנאים: "רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה - אין נגאלין?! אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן , וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב".

הרבי מסאטמר מוכיח ממקומות רבים בנבואה ובחז"ל שתהליך הגאולה אינו יכול להתקדם ללא תשובת ישראל. כיצד, אם כן, תיתכן דעה כדעת ר' יהושע, שיש גאולה בלא תשובה? הרבי מפרש, על פי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים, שרק משיח יכול לבוא בלא תשובה, אבל שאר התהליכים הקשורים בגאולה - דוגמת ממלכתיות, קיבוץ גלויות ובניין בית הבחירה - יכולים לבוא רק אחרי תשובה, ועל כך אין כלל מחלוקת, שכן לפי דבריו, מקראות מלאים הם בפרשת התשובה (דברים ל').

כמובן, לקביעה זו יש סיבה עמוקה: לא ייתכן שהגאולה תחרוג מהעיקרון על פיו מתנהגת ההיסטוריה כולה. התורה והנביאים לימדונו כי גורלו ההיסטורי של עם ישראל הוא פונקציה של התנהגותו הרוחנית - וכיצד ייתכן אפוא שתבוא גאולה ועם ישראל איננו ראוי?! הרי יש בכך שלילה למפרע של כל משמעות ההיסטוריה והגלות!

זאת ועוד: העדיפות שיש לקיום הרוחני על פני הקיום הגשמי מחייבת את הופעת הגאולה רק על ידי תשובה. שהרי אם ישתפר המצב הגשמי של ישראל, ונזכה לקיבוץ גלויות ומדינה ושפע, ועם ישראל עודנו חוטא - איזה טעם יש בכל אלה, ובמה ראויים הם להיקרא גאולה?! רק התשובה הקודמת לגאולה נותנת לגאולה את ערכה הדתי.

הבה נקרא בדברי הרבי מסאטמר בסוגיה זו:

אך סובר הרמב"ם ז"ל שאחר ביאת המשיח טרם שיעשה שום תנועה של גאולה או קיבוץ גליות בודאי מקודם יחזור כל ישראל בתשובה, ובזה אין שום פלוגתא...

מבואר בקרא שהתשובה קודמת לכל כשיהיו עוד בסוף גלותן, כמו שכתוב ברישא דקרא 'והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' א-לקיך שמה ושבת' וגו' (דברים ל', א-ב). וסובר הרמב"ם ז"ל דכיון שזהו הבטחה מהתורה הקדושה אי אפשר להכחיש ולהיות בזה פלוגתא, ולכן נקט בהלכות מלכים שהמלך המשיח יביאם לידי קיום התורה הקדושה שזהו מילתא פסיקא אליבא דכולי עלמא, דממה נפשך לאותו המאן דאמר שעל כרחך יעשו תשובה עוד קודם ביאת המשיח בודי יקיימו אז התורה הקדושה, אלא אף למאן דאמר שאפשר שיבוא בלי תשובה על כל פנים זה ודאי שהוא יחזירם בתשובה אחרי שכתב בהלכות תשובה אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, ועל כרחך כוונתו גם כן על אחר ביאת המשיח כמו שכתב בהלכות מלכים, וכוונתו על עצם הגאולה, שאף אחר ביאת המשיח לא יהיה גאולה בלא תשובה, אלא שודאי המלך המשיח השפעתו מרובה בכח א-לוקי להחזיר בתשובה, וזה הוא בחינת השיבנו ה'...

(מב) ...אמנם דבר זה [שקודם ישיב המלך המשיח בתשובה את כלל ישראל, ואחר כך יבואו שאר הייעודים - ת"ג] הוא הכרח גדול לידע עכשיו שלא יהיה מקום לטעות בגאולה של שקר, כי נחזי אנן, דממה נפשך אם כל ישראל יעשו תשובה ויקיימו את התורה הקדושה בכל חוקותיה ומשפטיה בודאי יהיה תיכף הגאולה, כמו שאמרו: כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה (סנהדרין צז ע"ב), וכמו שאמר משיח לרבי יהושע בן לוי 'היום אם בקולו תשמעו' (תהילים צ"ה, ז) (ילקוט שמעוני זכריה רמז תקעו; תהילים רמז תתנב), ואם עדיין לא עשו תשובה, השריש לנו הרמב"ם ז"ל בהלכותיו שאי אפשר שיהיה כגאולה, וכתב שזה מבואר בקרא והבטחה מהתורה הקדושה שהתשובה מוקדמת לגאולה.

אם כן מי שחושב ההיפך, שיש מציאות לגאולה בלי תשובה, הרי הוא חושב נגד המבואר בקרא והוא כופר בתורה ר"ל...

אין ספק שאין חילוק בין הכופר בהבטחה זו שאי אפשר לגאולה בלי תשובה להכופר בהבטחה של ביאת המשיח, ואדרבה הוא גרוע יותר, שכבר ביאר החתם סופר בחלק יורה דעה סי' שנ"ו שמעיקר הסברא אי אפשר לומר שהגאולה הוא א' מעיקרי הדת, שאלו הי' ח"ו חטאינו גורמים שיגרש אותנו גירוש עולם, וכדסבירא ליה לרבי עקיבא בעשרת השבטים שהם נידחים לעולם (סנהדרין פ"י מ"ג), האם מפני זה רשאים הם לפרוק עול מלכות שמים או לשנות קוצו של יוד אפילו מדברי רבנן, ואין זה עיקר ולא יסוד לבנות עליו. אך כיון שעיקר יסוד הכל להאמין בתורה ושם נאמר גאולתינו האחרונה בפרשת נצבים והאזינו, אם כן מי שמפקפק על הגאולה הרי הוא כופר בעיקר האמנת התורה, יעיי"ש שהאריך בדברים ברורים, ומכל שכן הכופר בהבטחה זו שבאותו הקרא שאי אפשר לגאולה בלי תשובה, שמלבד שכופר במה שמבואר בקרא, גם עצם הענין ליקח לעצמו גאולה ומלוכה טרם הגיע עת הקץ הוא ענין של כפירה ר"ל (ויואל משה נד-נו).

ראוי לסיים את הדיון בתפיסת הגאולה בסיפור שמספר הרבי על ה'דברי חיים' מצאנז, שאותו העריץ וראה בו מורה דרך המבטא בלשון שנונה את מסכת רעיונותיו. מסורת היא כי קודם שיֵרד בית המקדש למטה, ייבנה בית המקדש של מעלה, בשמים. ומי הם הבונים אותו? הצדיקים בכוונותיהם ובייחודיהם. ובכן, שאלו חסידיו את ר' חיים מצאנז: "רבנו, אם בניין בית המקדש תלוי בצדיקים, הרי אתה צדיק הדור, ומדוע אינך בונה את בית המקדש של מעלה בעבודתך, וניגאל כבר?". ולא השיב להם. ולאחר זמן השיב: "אתם חושבים שלא עשיתי, ודאי עשיתי, ונשארה רק הפרוכת להניח אותה, ואז בא רשע אחד וקרע אותה בחרבו...". אין ספק שבסיפור הסאטמרי הרשע הוא הרצל, כלומר: התקופה בשלה לגאולה, אך העשייה הנדרשת היא רוחנית, ולא ארצית, והעשייה הארצית של הרשעים מונעת את הגאולה האמתית, ולא מקרבת אותה (על פי ויואל משה ט).

דברים ברוח דומה כתב בעטו החריף גם הרב בנימין מנדלזון, רבה של קוממיות, מחסידי גור:

דע שכל הצדיקים השתדלו כל אחד כפי דרכו שיתקיים דברי הקדוש ר"מ פאפירוש זי"ע שכתב שמשיח צדקנו יגאלנו בשנת תרס"ו. ועשה הבעל דבר ערבוביא בעולם בתרנ"ז וחטאו ישראל בהכרזת הקונגרס הציוני הראשון, שעם ישראל לא משועבד לתורה, והוא עם כשאר עמים, וזהו חטא ביסוד עמנו, וגרם לכל העבירות, ודחה ביאת המשיח, ולולא זאת היינו מקיימים מצות ישוב ארץ ישראל עם מלך המשיח ביחד, ומרן השפת אמת זי"ע נסתלק בשנת תרס"ה מפני שהוא רצה לקיים ישוב ארץ ישראל רק עם מלך המשיח... (אגרות הר"ב מנדלזון, איגרת מד, עמ' מב).

ד. הסיבה לשואה במשנת סאטמר

בדומה למה שראינו כבר אצל הרב אלחנן וסרמן, גם הרבי מסאטמר תופס את ההיסטוריה של עם ישראל כנעה בְּמסלול הקבוע על פי חוקים נוקשים של גמול, ולא יותר: כל מה שמתרחש הוא תוצאה של שכר ועונש. השואה היא אם כן עונש, ועונש על החטא החמור מכול: כפירה במלכות שמים על ידי דחיקת הקץ. כרגיל בחוקי ההנהגה הא-לוהית, העונש הוא מידה כנגד מידה: כנגד הכפירה במלכות ה' - קרי: בהנהגתו את ההיסטוריה - באה פורענות שבה דמם של ישראל מותר, וה' באמת אינו מתערב בנעשה בהיסטוריה, כלשון מדרש שלוש השבועות: "אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה" (כתובות קיא ע"א).

אלא שהשואה אינה רק עונש במסגרת מערכת הגמול הא-לוהית על הכפירה הציונית, אלא היא גם תוצאה של מעשי הציונים במישור ההיסטורי. הרבי מסאטמר מפתח כתב האשמה מקיף, ובו הוא טוען שהציונות היא שגרמה, במישרין או בעקיפין, להתרחשות השואה: תחילה על ידי הבלטת העניין היהודי כנושא פוליטי, ובהמשך בכך שייצרה תירוץ לאומות שלא לקלוט יהודים כפליטים, מפני שיש להם מקום משלהם. זאת ועוד: הפניית תשומת הלב למגרש המדיני גרמה לזניחת הבעיה הקיומית של יהודי אירופה בזמן המלחמה; הפוליטיקה הציונית העדיפה את הקמת המדינה על פני הצלת היהודים, ובכך תרמה להצלחת המאמץ הנאצי. לבסוף מאשים הרבי מסאטמר את הציונים האשמה ישירה כאילו מנעו פעולות הצלה בגלל חשבונות פוליטיים כאלה ואחרים.[4] בקיצור: לשיטת הרבי מסאטמר, השואה היא גם תוצאה של הציונות וגם עונש עליה. הבה נראה את דבריו:

(קי) ואין איש שם על לב כי ע"י הכתות האלה שמשכו לב העם ועברו על השבועה של דחיקת הקץ ליקח מלוכה וחירות קודם הזמן נהרגו ר"ל ששה מליונים מישראל, כי מלבד שזהו העונש המר המבואר על זה בגמרא אני מתיר את בשרכם, ובשבועה נפרעין ממנו ומכל העולם כולו, ואין פורעניות בא לעולם אלא בשביל הרשעים ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים, אבל הם עשו גם פעולות נוראות לדבר, כי מלבד שעוד בתחלת התייסדותם במשך שנים רבות הרבה במלשינות נוראות על ישראל אצל האומות ודברו עליהם בפני השרים קשות שמסוכנים מאד להאומות וצריכים לגרשם מן הארצות, בחושבם שע"י זה יהיה קל להם יותר לבצע זממם לבוא לארץ ישראל ולארגן שם ממשלה. וכבר ראינו אז במכתביהם של גדולי ישראל שפחדו ורעדו מאוד אימת מות מהמלשינות שלהם שלא יהיה ע"י זה מה שבעוונותינו הרבים כן הי' אח"כ. וחוץ מזה יש בירורים אמיתיים על כמה פעולות אכזריות שעשו בזה שדין גרמא בנזקין של כל האסון הנורא, וממדינת אונגארן נתברר קצת מן הפעולות גם במשפט שהתנהל בא"י בזה, וככה היו כמה מעשים ברורים בכל משך הזמן, בחושבם שע"י זה יגיעו יותר למטרת חפצם להשיג ממשלה, אלא שאין רצוני להאריך בזה כאן כי לא באתי בקונטרס זה רק לברר ההלכה, ולא כתבתי אלא להעיר שהוא דבר ברור שאך אותו הרעיון הטמא של הקמת המדינה לפני הזמן גרם לנו כל התלאות והצרות שעברו על ראשינו, מלבד רבבות בני ישראל שנהרגו ע"י מלחמותיהם שלא כדת. וגם מאותם שעלו לא"י בעתים הללו רוב העולים ממדינת הערביים היו יושבים שלוים ושקטים במדינתם ואין מחסור להם עד הקמת מלכות המינות שבישראל, שע"י הקמת אותה המדינה נעשה להם שנאה ורדיפות במדינותיהם, וגם הציונים בעצמם סייעו לזה בתחבולות להרבות את הרדיפות עד שיהיו מוכרחים לעלות לא"י בעירום ובחוסר כל, והם התפארו אח"כ למצילים, ונהפוך הוא שהם עשו כל החורבנות בתחלה (ויואל משה קכג).

אף שגזרת הגלות היא קשה, ועצם מציאותן של פורענויות בגלות ישראל איננה בהכרח בגלל מעשה של קבוצה זו או אחרת, הרי מובטחת לישראל גם הצלה, ובשעה שיורדת החרב מכאן, נפתחת הדלת משם, כפי שהיה תמיד. החורבן בשואה היה גדול במיוחד מפני שלא היה לאן להימלט: כל השערים נסגרו, ואירופה הפכה מלכודת מוות. לטענת הרבי, מציאות זו היא תוצאת הציונות במישור ההיסטורי והרוחני גם יחד:

ומבואר ברמב"ן הק' פ' וישלח על הכתוב 'והי' המחנה הנשאר לפליטה' (בראשית ל"ב, ט), וכתב לבסוף: גם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו, אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם, מלך א' מהם גוזר בארצו על ממונינו או על גופינו ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפליטים, וכך אמרו בבראשית רבה אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו אלו אחינו שבדרום, והי' המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגולה, ראו כי גם לדורות תרמוז זאת הפרשה עכ"ל. ומבואר בזה שהי' הבטחתו של יעקב אע"ה בקרא ד'והי' המחנה הנשאר לפליטה' שבכל זמן שיהי' עת צרה ליעקב באיזה מדינות, יהיו מדינות אחרות להציל הפליטים. וכל הרואה בספרי כותבי הדורות רואה שכן הי' מעולם, וברור שגם לנו היתה מגיע הברכה הזאת, אלא שהרשעים הללו עמדו לקלקלה בכל העולם ולא רצו רק מדינה ולא הצלה, וקשה להנצל מבעל בחירה, כמ"ש בזוהר הקדוש שאמר ראובן להשליך את יוסף לבור שיש בו נחשים ועקרבים, כי מנחשים ועקרבים אפשר להנצל, אבל לא מבעל בחירה...(שם).

בדברים אלו אנו מוצאים גם את ההסבר לאפשרות התרחשותה של השואה במישור התאולוגי: ברי שהקב"ה הניח לישראל גם אפשרות רווח הצלה; ואם לא נתקיימה אפשרות זו, הרי זה מפני שאנו (כלומר: הציונים ועוזריהם) ברשעותנו וטעותנו מנענו את דרכי ההצלה שנפתחו משמים.

ולכן אלה הרשעים בבחירתם הרעה של גיאות וכפירה ר"ל גרמו לכלל ישראל כל הצרות והתלאות שלא יהי' להם מנוחה בשום מדינה, וגם גרמו לסגור כל דלתות המדינות, גם יש להאומות טענה שאין הכרח ליתן מקום פליטה לישראל כי כבר נתנו להם מדינה שיכולים לילך לשם והציונים שהם בעיני העמים כראשי ישראל עוד מקפידים שלא לילך למדינה אחרת אלא לא"י, וזה ברור בלי ספק שלולא אותה המדינה הי' מתקיים גם אצלינו הבטחתו של יעקב אע"ה שיהי' לישראל מקום פליטה במנוחה, ואך הן המה היו בעוכרינו, ושוב מתפארים שאך המה המצילים, והלא גם על הפליטים מארץ מצרים לפני כשנתיים התפארו לאמור שהם מצילים אותם, אף שהכל ידעו בגלוי שהמה גרמו להם כל הצרות והגירושים, וכן הם כל פרטי מעשיהם. ובזמן האחרון נודע בגלוי מה שהפצירו אצל כמה ממשלות שלא יתנו מקום לפליטי ישראל.

וגם בארץ ישראל בעת שהי' שם עוד ממשלת האנגלענדער, הסיבה מה שסגרו האגנלים שערי הארץ שלא יבואו שמה הרבה מישראל הי' בסיבת הציונים, לפי שראו שהמה רוצים ליקח הממשלה לעצמם. וכל מי שזכור השתלשלות העניינים יודע ברור שלולא הציונים ברעיונם הטמא ליקח ממשלה היו שערי הארץ פתוחים והיו נצולים לשמה מספר גדול מישראל עד אין שיעור וערך, ואך הן המה היו בעוכרינו. גם כשהיתה עוד בא"י מלכות ישמעאל היתה הסיבה שסגרו שערי הארץ שלא לבוא שמה אנשים מישראל מחמת יראת הציונים. ולא עוד אלא שהציונים בעצמם, אשר שלטו על סכום הרשיונות שנתנה ממשלת אנגלי' מידי שנה בשנה לעלות לא"י, הם עצמם לא רצו ליתן רשיון אלא למי שהולך בדרכיהם ומחזיק בשיטתם שיטת הציונות המינות והכפירה ר"ל, וכל מי שרצה ליסע לא"י הי' צריך להחניף להם ולדרכיהם, ואמר הכתוב במינות הרחק מפתח ביתה (על פי משלי ה', ח), ומכל שכן שהיא סכנה עצומה למי שצריך להשכים לפתחם ולעשות כמעשיהם כאשר כן הי' בעוונותינו הרבים שנתפסו למינות על ידי זה רובי רבבות נפשות טהורות מישראל, רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגי' שתפסו למינות ר"ל על ידי לבוש שוא של חיבוב א"י, ולזה היו נמנעים הרבה יראים לבוא לא"י, והירא את דבר ה' מפחד מדרך שיש בו סכנת המינות יותר מכל סכנה שבעולם, וקצרה היריעה מלהכיל לפרט אף אפס קצהו מהצרות והתלאות שבאו לישראל בסיבתם ר"ל (ויואל משה קכד).

ולבסוף, הטענה הציונית שרק בזכות הפעילות הציונית יש לבני ישראל בכל מקום שהם מקלט בטוח להגיע אליו מארצות העולם כולו, ושלולא היישוב הציוני והמדינה לא היה נותר ל"שונאיהם של ישראל" שריד ופליט - טענה זו היא בעיניו של הרבי מסאטמר צביעות ונבזות של מי שגרם לצרה ואחר כך מתהדר בהצלה. והוא ממשיל את המשל החריף הבא:

ונהירנא עוד בימי חורפי שמעתי מגדול אחד משל נאה על הציונים. איש אחד הי' רשע ואכזר נוקם ונוטר, ורצה לקחת נקם מחבירו לשרוף כל הונו ורכושו ושכר איש אחד בליעל שהי' בקי ורגיל לפעולות כאלה ושלחו לעשות שליחותו באופן שלא ירגיש מי הוא זה ואיזה הוא שעשה לו כזאת. ויען שהי' יודע שהוא מכניס אורח, הלך אליו בערב בדמות אורח וביקש מקום ללון. הבעל הבית נתן לו תיכף מקום לשכב שמה. באמצע הלילה התבונן איש הבליעל כי עכשיו הבעל בית ובני ביתו ישנים כולם ולא ירגישו מאומה, והלך בשתיקה ושם את קנה השריפה במחבוא והלך תיכף למקומו בחזרה ועשה עצמו כישן. אח"כ כשהבעה ללהב יצאה ננערו כל הבני בית בבהלה עצומה וראו כולם כי כלתה אליהם הרעה, שנשרף הכל ונתנו לב להציל מה דאפשר, אבל מחמת רוב צער ויגון ופחד ובהלה לא היתה דעתם מיושבת עליהם באיזה אופן להציל, והאורח האכזר הזה שעשה כל השריפה למען לא ירגישו בו עשה את עצמו גם כן כאלו קם בבהלה ממטתו והלך בזריזות לסייע להבעל הבית בהצלה, ויען שהי' דעתו מיושבת עליו, שראה כי פעולתו עשתה פירות, הי' ביכולתו לסדר יותר אופני ההצלה ולהציל איזה רהיטים וכלי הבית יותר ממה שהציל הבעל הבית. ושוב אח"כ בבוקר כשהלך לבית המדרש סר וזעף ובמר נפש, סיפר לידידיו ומכריו את האסון הנורא אשר קרה לו בלילה שנשאר בעירום ובחוסר כל, ושאינו יודע לשית עצות בנפשו לבקש לו איזה מקום דירה ופרנסה. ובתוך הדברים סיפר להם כי גדול כח מצות הכנסת אורחים, שע"י שהכניסה בלילה זו אורח בתוך ביתו הי' לו על כל פנים הצלה פורתא שהציל לו האורח איזה רהיטים ותפס קצת מהכלי בית. ושאלו אותו מי הוא אותו האורח ואיזה הוא, ואמר להם תוארו, והם הכירו אותו לאכזר ורשע ורגיל בפעולות כאלה ושחקו עליו ואמרו לו הזהר והשמר ותדע כי לולא אותו האורח לא הי' לך שום שריפה כלל, והוא השורף והמשחית, לא המציל, אל תניחהו עוד על מפתן ביתך כי אם יהי' לך עוד שייכות עמו, עוד ירבו תחבולותיו שח"ו עוד לא יניח אותך לישאר בחיים. והנמשל מובן, שהציונים גורמים בעוונותיהם ובמעשיהם את כל הצרות והתלאות ושוב נעשו למצילים, ואותן שאינם נותנים לב לידע האמת חושבם למצילים (ויואל משה קכד-קכה).

ההצלחה הציונית למרות המרידה במלכות שמים ואמונת הגאולה, והטענה, הצבועה לשיטתו, כאילו רק בזכותם יש קיום לכלל ישראל, הופכים את הניסיון קשה מנשוא, משום שלא רק פורענויות וצרות אנו נושאים, ולא רק עימות עם הכפירה, אלא הכפירה מצליחה וטוענת שרק היא מסוגלת להציל מן הפורענות. חשיפת השקר וסמיות העיניים היא מלאכתו של הרבי מסאטמר בספרו ויואל משה. הניסיון של חשיפת התרמית הגדולה של הסטרא אחרא והעמידה מולה, הוא הניסיון הגדול והקשה של דור עקבתא דמשיחא:

והעיקר שהס"מ מסמא עיני העולם בזה, כי על ידי זה נתפסו למינות וכפירה ר"ל, ואפשר לברר בכל פרטי מעשיהם שאינם אלא חורבנות, אבל צריך לזה קונטרס מיוחד, וכבר כתבתי שאין רצוני להאריך בקונטרס הזה בבירורי דברים כאלה, אלא להעיר בעלמא, והרוצה לדעת האמת יורהו ה' דרך האמת. אבל זהו הנסיון האחרון שקשה יותר מכל הניסיונות שעברו עלינו, ועל חבלי משיח האלה בגודל כשל כח הסבל וצריכים לרחמי שמים להתחזק באמונה אמיתית בהשי"ת ובתורתו הקדושה ובעבדיו שעבדו אותו בכל לב ונפש בדורות שלפנינו.