דילוג לתוכן העיקרי

שבת | 2

קובץ טקסט

שבת חלק ב'

א. יצירה ויצירתיות

הקדמה

בפעם הקודמת עסקנו בשתי דרכים להבנת משמעות השביתה מיצירה בשבת: הדרך הראשונה מתייחסת למנוחה כהנצחת מנוחתו של ה' ביום השביעי, והדרך השנייה מדגישה את פעולתו היוצרת של ה' בששת ימי המעשה. כפי שציינו אז, שתי הדרכים לוקות בחסר, ואינן מבטאות כראוי את מקומה של השבת באורח החיים היהודי. היום ברצוני להציע דרך שלישית, אשר תעניק ליצירתיות את ערכה הראוי, ובמקביל, רואה בשבת, כיום המנוחה, את השיא של ימי השבוע.

המצוות והיצירתיות

כיצד נעשים יצירתיים? כיצד מתפתח אדם? מהיכן נובעים כוחות היצירה? תשובת היהדות הינה בעלת שני פנים. מצד אחד, היצירה טבועה באישיות האדם, מכיוון שהאדם נוצר ב"צלם אלוקים". פירושו של דבר שהתכנון, הגבולות וקווי המתאר של האדם אינם, כביכול, שונים או פחותים מאלו של ה'. כל דבר אחר נוצר בדמות עצמו, על פי מפרט המגדיר את קצוות גבולות יכולתו. האדם נוצר בצלם אלוקים, ועם היכולת לרומם את עצמו, להתעלות מעל למצבו הנוכחי, ולהשגיב. במילים אחרות, דברים אחרים הווים; האדם מתהווה. לגדול, לשאוף אל ה', ללכת בדרכיו - כל אלו מגדירים את האדם מטבע בריאתו. מצד שני, בכל זמן נתון, האדם שווה, בעצם, למה שהינו. כאשר האדם נמדד על ידי עצמו, נשפט באובייקטיביות ונצפה בשבריר שנייה בתוך הזמן, הוא אינו אלא יצור טבעי. מהיכן נובע הכוח להתעלות מעל עצמו ולדחוף אותו הלאה? היהדות עונה על כך שדבר זה לא יכול לנבוע רק מבפנים, מכח הרצון ותו לא, אלא דווקא ממעשים. זהו הסוד הטמון במצוות ובהלכה, המעלה על נס את המעשים ולאו דווקא את האמונות או תכונות האופי: אינך עושה מעשים המבטאים את אישיותך; אתה מעצב את אישיותך על ידי המעשים שאתה עושה[1]. אינך נותן צדקה רק משום שאתה נדיב; אתה מפתח את מידת הנדיבות באמצעות נתינת צדקה. דבר זה נכון במיוחד ביחס ליצירתיות: האדם נעשה יצירתי רק כאשר הוא עוסק בפעולות של יצירה, על ידי עיסוק בעולם ובסביבתו ובניסיון לעצב ולשנות אותם. הכישרון, הפוטנציאל הגלום בילד, יאבד אם לא יצא אל הפועל, אם הילד לא יממש את כשרונו ויעמת אותו עם החומרים של העולם שבחוץ. על האדם להתעמת עם העולם שבחוץ על מנת שיוכל לגלות את עצמיותו - ובעצם, כדי שתהיה לו עצמיות כלשהי.

השבת והיצירתיות

עם זאת, בסופו של דבר ערך היצירה אינו נמדד על פי התוצר, לא על פי הבניינים שנבנו והשטיחים שנארגו, אלא על פי האישיות שהתפתחה, על פי כוחות היצירה שפרצו החוצה בנפש האדם. זהו, אם כן, הקשר בין ימי השבוע והשבת. "ששת ימים יֵעָשֶׂה מלאכה" (שמות, פרק ל"א, פסוק ט"ו) - במשך שישה ימים תפעל בכוחותיך כדי לשנות את העולם, תוך שימוש בחומרי גלם, תוך התקשרות עם דברים חיצוניים לך; אך "ביום השביעי שבת שבתון" (שם)! - בלי חומרים מבחוץ, בלי לשנות את העולם. ביום הזה, עליך לראות מה התרחש בתוכך, כמה פוטנציאל יצירתי פועל בך, כמה התפתחת.

מה היה קורה אילו לאחר ששת ימי המעשה היו מגיעים עוד ששה ימים כאלה ועוד שישה ימים, ללא הפוגה? אם האדם תמיד מבטא את יצירתיותו כלפי חוץ ותמיד נשען על חפצים חומריים כדי להביע דרכם את יצירתיותו, לא נותרת בו ליבת האישיות החיה את היצירתיות. לעתים קרובות אנו מבחינים באדם היוצק את כל פנימיותו אל תוך פרויקטים, אנדרטאות, ובניינים עד שלא נותרת ממנה אלא קליפה ריקה. בהוצאת כוחות כלפי חוץ בלבד ובהענקת ערך לחפצים, הנפש הפנימית, שהיא המושא האמיתי של הצלם אלוקים, נפגמת ומאבדת את שגיבותה לטובת הערך הסטטי והמוגבל של הדברים הטבעיים. כאשר פועלים, עוסקים, מתעסקים וחווים את ההתקשרות עם העולם שבחוץ, מונעים מהאישיות את ההזדמנות לחוות את עצמה. שבת היא השביתה מפעילות המוחצנת שנועדה להעריך את צמיחת היצירתיות המופנמת. האם באפשרותך לחיות את החיות שבך במשך עשרים וארבע שעות, מבלי להזדקק ל"מילוי מצברים" מהעולם שבחוץ? אם ימי השבוע היו מלאי עמל ופעילות יוצרת, שבת זו תהא עמוקה יותר מקודמתה, מכיוון שמילאת את מצבריך הפנימיים באנרגיה יצירתית יותר. כשם שמצווה לשבות ביום השביעי, כך גם מצווה לעבוד בששת ימי המעשה, משום שללא הצמיחה וההתפתחות שבימים אלו, לא תהא נשמה שתהיה מסוגלת לחיות בכוחות עצמה בשבת. השבת היא הזמן להתענג על עצמך ועל בגרותך היחסית; ללא זמן זה, נשקפת סכנה שלאדם לא תהיה כל עצמיות ושכל מה שהשקיע בו ירד לטמיון.

"מעין עולם הבא" שבשבת

זוהי משמעות האמירה ששבת היא מעין עולם הבא[2]. העולם הבא מתעלה מעל החומריות; זהו עולם של נשמות החיות ללא מזון וללא עיכול, רק מכוח החיים הפנימי שבהם. על מנת להתפתח במידה כזו שתאפשר את שימור החיות מבפנים, על האדם לחוות קודם כל את העולם הגשמי, בו ניתן לעצב ולשנות את החומרי. העולם כפי שנברא אינו שלם, אלא להפך - הוא מבקש מאיתנו שננסה להשלים את החסר בו; זו סיבת קיומו. כל שבת היא מעין קיום עצמאי שכזה, שיא במחזור החיים הקצר. לעשות, להלחם, להאבק, לגדול - ואז לנוח ולתת לאישיות לחוות את עצמה. אם אף פעם לא תשקיע בעולם, אף פעם לא תוכל לגדול; אם רק תשקיע בעולם, לא תהיה בכלל. השבוע הוא מעגל מחזורי, בו השבת היא המטרה, המלכה, וששת ימי השבוע הם הכוח המניע. האדם משיג את ערך פנימי רק על ידי תיעול כוחותיו כלפי חוץ, יום יום. השבת מציינת את הערך הפנימי הזה, ולשם כך עלי לחזור אל עצמי. השבת במהותה היא הפוטנציאל במהותו. הפעילות במהותה היא ההוויה כשלעצמה, לא יותר מסכום הדברים אותם שינינו ובהם פעלנו. צירוף שני אלה הוא פוטנציאל בצמיחה, בהתפתחות - במילים אחרות, "צלם אלוקים", ההתהוות.

משמעות השביתה בשבת

לפיכך, השבת אינה יום נטול יצירתיות. זהו יום שנועד לחוות יצירתיות ללא חומרי גלם, יום המעניק ליצירתיות הפנימית הזדמנות לפרוח. אדם לומד תורה, מבלה את זמנו עם משפחתו וחבריו, עם צלמי אלוקים כמותו, ונמנע מהדחף לחוות דברים גשמים כדי לחוות את עצמו. חז"ל התבטאו לגבי שבת באופן שלא ניתן להסבירו מחד, אך הוא מובן מאליו למי שחווה את השבת. חכמים אומרים שלאדם יש "נשמה יתרה" בשבת (הרחת הבשמים במוצאי שבת נועדה לסייע לנו לחזור לעצמנו, כאשר אנו נפרדים מהנשמה היתרה[3]). לדעתי הם מתייחסים למה שתיארתי: נשמה המתקיימת בכוחות עצמה, שחיה ופועלת בתוכך. לכן, המנוחה בשבת איננה מנוחה במובן העצלותי, אלא מתוך כך שהנשמה מתקיימת מכוח חייה הפנימיים ולאו דווקא מכוח פעילות חיצונית והתקשרות עם העולם. הצורך לחדול מהתקשרות עם העולם אינו עומד בסתירה למחויבות וליצירתיות האנושית; זהו השיא והתוצאה של היצירתיות הזו. הוא הוא היצירתיות, היצירה העצמית, ההתענגות על הערך העצמי. בלעדיו, לא תהיה משמעות ויסוד מוצק לכל הפעילות האינסופית הזו.

השבת כחוויית האני הפנימי

בואו נגיד שאתם חושבים ששבת משעממת - הרי אין טלוויזיה, אין מה לעשות ואין לאן ללכת. מטרת ימי השבוע היא העולם. אם העולם מציע לך אתגרים מרתקים, השבוע יהיה מרתק. מטרת השבת היא עצמך, נשמתך. אם השבת משעממת, אולי זה נובע מכך שאתה משעמם... אולי מכיוון שלא היית די עסוק או מאותגר במהלך השבוע, אין במה להתבונן, אין מה לחוות בשבת, אין בך 'אני פנימי'!

לדעתי זה לא יתכן, אבל לעתים קרובות עלינו ללמוד להעריך את הפנימי. הקיום האנושי ללא דברים חיצוניים לאדם יראה כפחות אמיתי. להישאר לבד, בלי המחשב, בלי משהו חדש שקיבלת בדואר האלקטרוני, בלי משהו חיוני אליו תוכל לתעל את האנרגיות שלך, עלול להיות מפחיד אם טרם למדת לחוות את הקיום העמוק אך המוחשי פחות של ההתהוות, העומק האינסופי של הפוטנציאל. השבת היא כישור שיש ללמוד אותו, יכולת להערכת האינסוף שהוא מעבר לך (אך שלך) ולאו דווקא המוגבל שנמצא כבר בידיך (אבל בעצם הוא חיצוני). במילים אחרות, השבת היא זמן מקודש, ערכם של הזמן והתהליך מיוסד בקדוש, באינסופי. אבל עניין זה - משמעותה של הקדושה - הוא נושא לשיעור אחר לגמרי...

ב.ביאור עקרונות בשבת לאור היצירתיות

כאשר אנו מבינים כיצד איסור עשיית מלאכה מביא לאוטונומיה יצירתית בשבת, באפשרותנו להבין הלכות שבת אחרות.

א. הוצאה. זוהי בעצם מלאכה: המלאכה האחרונה ברשימה שמביאה המשנה במסכת שבת (עג.) היא "מוציא" - להעביר דבר מרשות לרשות. אסור להעביר חפץ מרשות הרבים - רחוב או מקום ציבורי - לרשות היחיד, כמו הבית שלך, או לשטח מוקף חומה ולהפך (ההגדרה המדויקת של רשויות השבת מורכבת מאוד. ורק ניסיתי להעביר כאן את העיקרון). התוספות (שבת ב.) מכנים פעילות זו "מלאכה גרועה" מכיוון שאין שינוי אמיתי בחפץ, ובמילים אחרות, אין יצירתיות של ממש. לכאורה, התורה החליטה להחשיב שינוי מקום כשינוי משמעותי בטבע. אבל אם נבין את מטרת איסור עשיית המלאכה כהתנתקות מתלות בדברים חיצוניים והתכנסות פנימה, אל עבר עצמאות ויצירתיות פנימית, ברור מדוע יש לאסור הבאת דברים "מבחוץ". "סחר חוץ" מעורר התנגדות כיצירה חדשה. אין אנו זקוקים לחפצים חדשים ואל לנו להשקיע כוחות ב"יצוא" חפצים כאלו. מהבחינה הרוחנית של השבת, יבוא דינו כיצירה.

ב. תחומין. כבר בציווי הראשון על השבת קובעת התורה כי "איש אל יצא ממקומו ביום השביעי" (שמות, פרק ט"ז, פסוק כ"ט). פסוק זה מתפרש כאיסור עזיבת מקום ישוב, עיר או כפר, מעבר למרחק של קילומטר אחד בערך[4]. בשבת, האדם מוגבל מרחבית: עליו לקבוע את מקומו בשבת לצורך שבת ("לקנות שביתה"[5]). מרכז "מקומו" של האדם נקבע על פי היכן נמצא מזונו, כלומר - היכן נמצאת מחייתו. בשבת האדם נייח - אין זה היום המתאים לחקירת המרחב שבחוץ. לכל מקום בו תרצה להיות בשבת, עליך להגיע לפני-כן.

ג. נולד. אם משהו "נולד" בשבת, כמו ביצה שהוטלה או פרי שנשר מהעץ, אין לאוכלו, למרות שלא נעשתה שום מלאכה ביצירתו[6]. זוכרים את המן, שירד עבור בני ישראל במשך שישה ימים, אך לא בשבת? ה' אמר לבני ישראל, "והיה ביום הששי, והכינו את אשר יביאו... "(שמות, פרק ט"ז, פסוק ה') - כל דבר שנעשה בו שימוש בשבת, צריך להיות מוכן מבעוד מועד[7]. היישום השכיח יותר של עקרון זה בהלכה נקרא "מוקצה". דבר שלא היה ניתן להשתמש בו בכניסת שבת, או שהונח הצידה כדי שלא ישתמשו בו, אין להשתמש בו במשך כל השבת[8]. כאן מתגלה עקרון העצמאות במלא עצמתו. אחד ממאמרי חז"ל המפורסמים אומר: "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת" (ע"ז, ג.). הדברים שלא הוכנו מראש - תפוח אדמה לא מבושל, אבן על הקרקע, פרי על העץ - הם מוקצה, ולמעשה אסור גם להזיז אותם ממקומם[9]. בשבת אנו אמורים להתקיים מבפנים, מפנים העולם אותו בנינו לפני השבת, המקום בו התיישבנו לפני השבת, תוך שימוש בחומרים שהפכנו ל"שלנו" לפני כן.

ד. כלי שמלאכתו לאיסור. אנו משתמשים במילה "מוקצה" בדיבור חופשי (אך בצורה שגויה) לאיסור אחר אך דומה - הזזת כלים או חפצים ששימושם אסור בשבת, כמו כלי כתיבה, גפרורים או מכשירי חשמל; איסור זה נקרא "כלי שמלאכתו לאיסור"[10]. ודאי תחשבו שהפסיקה ההלכתית באה למנוע שימוש בשגגה בחפצים אלו, שבשימוש בהם יש עשיית מלאכה. אין ספק שזהו חלק מהאיסור, אך מתולדות הלכה זו אנו לומדים שזה לא נגמר כאן. הגמרא (שבת קכ"ג.) מספרת שמלכתחילה, בימי בית המקדש השני, החכמים הציעו לאסור שימוש בכל הכלים, אפילו כלי שמלאכתו להיתר מלבד כאלו שנעשה בהם שימוש תמידי, כמו כלי שולחן למשל; בהדרגה, הם הרחיבו את ההיתר, עד שרק כלים שנעשה בהם שימוש לעשיית מלאכה נאסרו. ניתן לראות כאן בסך הכל נסיון, גם אם לא-מעשי, לאסור שימוש בחפצים וכלים[11]. באופן אידיאלי, אדם צריך לסמוך רק על עצמו בשבת. מכיוון שטרם הגענו לדרגת מלאכים ואנחנו עדיין חיים בעולם הזה, ושבת היא רק "מעין עולם הבא", היה צריך לשנות זאת.

ה. האכלת בעלי חיים. דוגמה אחת, אחרונה ולא ידועה במיוחד: אסור להאכיל חיות בר בשבת[12] (אין הדבר נוגע לחיות שמחייתן באחריותך, כמו חיות מחמד או חיות משק). משמעות הדבר היא כי העולם שבחוץ הוא באחריותו של ה' בשבת (בהתאם לרובד השני שתואר בשיעור הקודם). עליך לדאוג רק לעולמך הפנימי. מכיוון שאין ספק שהיהדות דואגת לעולם הטבע בכלל ולרווחת החיות בפרט, יש להבין זאת כחלק מההתנתקות שבשבת. האדם חדל מפעילות בשבת, לא כי יש בה משהו שלילי, אלא מכיוון שעלינו להחדיר פעילות זו פנימה. ביום זה, עליך לחיות קרוב ככל האפשר לעולם הבא, לעולם הלא-גשמי, לעולם של חיים פנימיים ועצמיות, ככל האפשר.

ג. שאלה למחשבה

מדוע אין אנו צמים בשבת, ובכך מנתקים את עצמנו מהעולם הזה אף יותר, כפי שאנו עושים ביום כיפור?

לדעתי תוכלו לענות על כך בעצמכם, למרות שנדון בעניין זה בשיעור הבא, שיעסוק בצדדים החיוביים של שבת - "כבוד" ו"עונג".

 

[1] עיינו רמב"ם, הלכות דעות, פרק א' הלכה ז', ופרק ב'; ספר העיקרים מאמר ד',פרק י"ג.

[2] ברכות נז:, ועיינו בשיעורנו הקודם.

[3] עיינו ביצה ט"ז. ותוס' שם לג. ד"ה "כי הוינן".

[4] עיינו מכילתא ויסע פרק ה', רש"י בשמות שם, ועירובין מו.

[5] עיינו במשניות בעירובין פרק ג' משנה ה', ופרק ד'.

[6] עיינו ביצה ג.

[7] מעמדו של איסור זה מורכב מהלכות דאורייתא ודרבנן, וגם כאן, רק רציתי להביא את העיקרון.

[8] עיינו, למשל, שו"ע אורח חיים, סימן שי סעיף ג'.

[9] עיינו למשל שם, סעיף ב', וכן סימן שט סעיף א'.

[10] עיינו שם, סימן שח, סעיפים ג' - ה'.

[11] ביטוי מעשי לעקרון שנשאר להלכה מופיע בשו"ע שם, סעיף ד'; ועיינו במשנה ברורה שם ס"ק כ"ג.

[12] עיינו שם, סימן שכד, סעיף י"א, ובמשנ"ב ס"ק כ"ט - ל"א.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)