דילוג לתוכן העיקרי

ענווה | 1

קובץ טקסט

ענווה (א')

חשיבותה של הענווה

במסורת היהדות ישנו דגש רב על הענווה בתור משאת נפש מוסרית. עובדה זו עלולה להעמיד את הלומד הרציני בפני בעיה קשה, שחיוני לפתור אותה; הבעיה נוצרת על ידי אופייה הפרדוכסלי של המידה הזו, מבחינת השלכותיה על חיי הרוח. אולם, לפני שנציג את הפרדוכס נסביר את חשיבותה של מידת הענווה.

הענווה תופסת מקום נכבד ביותר בין המידות המומלצות בספרות המוסר. כל מי שבקי במקורותינו יודע שהענווה נחשבת כאחת מהתכונות החשובות ביותר, ואולי החשובה ביותר, מבין המידות הרצויות. במקביל, ידוע שהיפוכה של הענווה, הגאווה, נחשבת למידה מסוכנת ומשחיתה באופן מיוחד. ניתן להדגים זאת מתוך דברי הרמב"ם בהלכות דעות. בפרק ב' ממליץ הרמב"ם בדרך כלל שנאמץ את "דרך האמצע" בתכונות האישיות, אך למרות זאת הוא כותב כך:

ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר. והוא - גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד. ולפיכך נאמר במשה רבינו 'ענו מאד' ולא נאמר 'ענו' בלבד. ולפיכך צוו חכמים 'מאד מאד הוי שפל רוח', ועוד אמרו ש'כל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך', ועוד אמרו 'בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה'.

למידה זו יש קשר מיוחד לעיסוקנו הכולל במוסר ותיקון עצמי. לידתו של רעיון התיקון העצמי נמצאת בהנחה שכעת המצב אינו מתוקן; אם האדם אינו מודע לחסרונותיו הוא אינו חושב שהוא צריך לתקן אצלו דבר. מכאן נובע כי גבהות הלב היא אויבה של המוסר. המחשבה ש"אמנם לכל אחד יש מה לשפר, אבל סך הכל אני בסדר" מונעת את כוח הרצון הנחוץ לביצוע שינויים מרחיקי לכת; עוצמת השאיפה להתקדמות ברוח עשויה לצמוח רק מקרקע הענווה.

הפרדוכס שבענווה

הגישה ש'אני' הוא הרוע

אולם, הענווה עצמה עלולה דווקא להימנות על מעכבי הצמיחה הרוחנית, שכן לעיתים היא מגויסת להצדקת מצב של בטלנות, חוסר-מעש וייאוש; מצב זה מסכן פעילות משמעותית מכל סוג, כולל תיקון עצמי-מוסרי. אדם הנופל למלכודת הזאת בטוח לחלוטין שמצב רוחו ראויה לשבח, משום שהיא ללא ספק נובעת מענוותנותו.

אנסה להדגים תופעה זו בעזרת פסקה שנכתבה על ידי מחבר בן זמננו, הרב ישראל הס ז"ל, שכתב ספר מוסר לבן דורנו בשם "דרך העבודה". להבנת הקטע אציין את ההקשר שלו - עד כאן הוביל המחבר את הקורא בחיפוש אחרי ה"אני".

אז מי "אני"? לא גופי, לא שכלי, לא שאר כוחות הנפש שלי ואפילו לא רצוני; חפשנו את ה"אני" - ולא מצאנו. אז אולי אין אני? יופי! כל הכבוד! סוף סוף מצאנו: אין - אני, יש - אין. "אין" אמתי זה, כשירד מעולם האמת המוחלטת והשתלשל והגיע הנה לעולם השקר והבלבול, כל כך הסתלף והתבלבל עד שסדר האותיות הנכון במילה המציינת את היישות האמיתית שלנו, "א-י-ן", התבלבל והסתלף לשקר שכביכול יש "א-נ-י". סדר מבולבל של ה"אין" הנכון.

הדברים זוקקים ביאור נרחב. אנו יודעים מהנביאים שכבודו של ה' מלא את כל העולם . . . וממילא לא יכולה להיות שום מציאות אחרת חוץ ממנו בעולם. כל מציאות שתתפוס מקום בעולם בהכרח דוחקת ומסלקת מהמקום שהיא תופסת את הקב"ה, שעד עכשיו מילא ותפס את כל המציאות. ברור שאין מדובר חלילה במציאות פיסית כאילו האלוקות תופסת מקום פיזי בעולם . . . מדובר, כמובן, בהרגשה. כל נברא מרגיש עצמו בטל לחלוטין לבוראו. כל מצוי שחש עצמו כיש עצמאי, כקיים נפרד מה', וכעומד בפני עצמו - בהרגשת קיום זו, שאינו מתבטל בפני אלוקיו, הוא מפגין שיש כביכול עוד יישות בעולם ושיש עוד מלבדו, ובזה הוא דוחק את השכינה (דרך העבודה, סו-סז).

להלן מיישם המחבר את הרעיון הזה להגדרת הרע (שם עמוד עה):

נמצא שהרע בעולם נובע רק מזה שאין מתבטלים בפני ה', ונמצא רק במי שחש ופועל כיש נפרד וכקיים בפני עצמו. . . מכאן, שכשאנו אומרים ה' ברא רע - אמרנו שה' ברא את האדם באפשרות לראות עצמו כיש נפרד. האפשרות הזו והכוח הזה באדם - הם מקור הרע. את זה ברא ה'. להרגשת יישות זו קראנו "אני", התחושה שיש אני שלא בטל. ובכן ה' ברא רע = ה' בראני בהרגשת "אני", או "אני" = רע.

הבעיה שבגישה זו

על פניה, מביאה הצגת הדברים באופן זה את התיאוריה של הענווה למסקנה הבלתי נמנעת: ריבונו של עולם הוא הכל, ולכן אני כלום; מי שמפנים השקפה זו מחוסן, לכאורה, נגד מידת הגאווה. אולם, אנשים רבים מוחים נגד הטיעון הזה. אינני יודע מה "עושה" לכם גישה זו של הרב הס ז"ל, אבל אני יודע שלא מעט אנשים חשים שהיא תוקפת את הדתיות שלהם, ובגילוי לב אני מודה כי אני מבין אותם היטב:

על היהודי מוטלות מצוות רבות מאוד. למעשה, תמצית הזהות היהודית - ואולי תמצית הזהות האנושית, לפי השקפת התורה - היא להיות מצווה[1]. המשימות הנדרשות מאתנו עלולות לעיתים להיות קשות ביותר. האם "אין" יכול להצטוות? האם ניתן לדרוש מאפסות שתפגין שליטה עצמית במצבי לחץ, או שתשקיע מאמצים אדירים בתורה ובמעשים טובים? האם אין ההצלחה בעבודת השם דורשת לא הקטנה עצמית, אלא דווקא גדלות הרוח? הרעפת דברי הלל על הביטול העצמי מסתכנת בפסיביות רוחנית ומספקת אמתלה נוחה להישגים דלים, כאילו הן התוצאה המובנת והבלתי מנעת מאישיות חסרת ערך.

אולם, אם איננו מסוגלים לחיות בשלום עם הביטול העצמי, האם עלינו להתנער לחלוטין מן הענווה כיעד מוסרי רצוי? ברור שלא - נטישת הענווה אינה עולה על הדעת; מרכזיותה של מידה זו היא כזאת שכל אדם המעוניין במוסר חייב לעבד ולנסח גישה לגביה, גישה כזו שניתן יהיה להמשיך באמצעותה להמשיך ולהתפתח רוחנית ומוסרית.

אין בדעתי כאן לדון בשאלה האם גישת הרב הס נמצאת במקורות קלאסיים או האם מקורות אלה עשויים להצדיק את גישתו בתחום המוסר המעשי. במקום זאת, אנסה לפתח הגדרה שונה למידת הענווה; אשנה כאן מהרגלי להציג דעות שונות ברוח של פתיחות, ואחתור להצגת עמדה חד משמעית.

גאווה פסולה וגאווה רצויה

שיטת רבנו בחיי והרב קוק

סבורני שמחברו של הספר המוסר הקלאסי, חובות הלבבות (שער הכניעה, פרק ט), רומז לתפישה אחרת של הענווה. נושא הקטע שיובא כאן הוא גאווה הנובעת מהישגים רוחניים. האם גאווה כזו כשרה? יש ויש, אומר רבנו בחיי - ייתכן שגאווה כזו תהיה רצויה וייתכן שהיא תהיה פסולה.

אך הגאוה שבמעלות הרוחניות מתחלקת לשני חלקים - אחד מהם מגונה, והשני משובח.

המגונה: שיתגאה האדם בחכמתו והצדיק במעשהו, וגורם זה שירבה בעיניו, ויספיק אצלו מה שקדם לו מהם, ולחשב שדי לו במה שיצא לו מן השם הטוב והשבח אצל בני אדם, ולבזות בני אדם ולגעל אותם ולספר בגנותם, ולהיות חכמי דורו וגדוליהם פחותים בעיניו, ולהתפאר בקצור חבריו וסכלותם, וזה הוא הנקרא אצל רז"ל: מתכבד בקלון חברו. וכזה לא יהיה נכנע ולא עניו.

והמשובח: כשמתגאה החכם בחכמתו והצדיק במעשהו הודאה לגודל טובת הבורא עליו בהם ושמחה בעבורם, ויגרם לו להוסיף ולהשתדל בהם, ולהכנע לקרוביו ולשמח בחבריו, ולחוס על כבודם ולכסות סכלותם, ולדבר בשבחם ולאהב אותם ולהליץ בעדם ולהזהר בכבודם. וימעט בעיניו כל מעשיו הטובים, תמיד טורח להרבות מהם, נכנע בעבור חלישותו מהשיג מאוייו בהם, משפיל עצמו למי שמקוה תוספת על ידיו, מודה לאלוקים על מה שחננו מן המעלות ומשבח אותו על אשר הפיקו לקנות החמודות.

וזאת הגאוה אינה מתנגדת לכניעה ולא מרחקת אותה, ובכמוה אמר הכתוב על יהושפט 'ויגבה לבו בדרכי ה''; אך היא מסייעת אותה ומוסיפה בה, כמו שכתוב: 'עקב ענוה יראת ה''.

הדיון של חובות הלבבות מבוסס על הנחה מאלפת: לא כל גאווה היא רעה. עדיין איננו מבינים את כל מה שנאמר על ידו בנושא זה, אבל ברור שלדעתו ישנם שני סוגים של ענווה: סוג אחד הפוך לענווה, אך השני לא זו בלבד שאינו סותר את הענווה, אלא הוא אף מסייע לה ומחזק אותה.

הראי"ה קוק ז"ל, בהדרכותיו המוסריות המקובצות תחת השם "מדות הראיה", עומד על כך אף הוא:

בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את היותו[2] הרוחנית המלאה הוד ותפארת ("גאוה" אות כה).

ההבחנה בין סוגי הגאווה

הבעיה היא, כמובן, איך ניתן להבחין בין שני סוגי הגאווה. בעניין זה ברצוני להיעזר שוב ב"מדות הראי"ה":

כל מה שהשלמות הפנימית יותר חסרה, כן הטבע מחפש להשתלם לצד חוץ. רק במעמד שפלות הנפש, יתעורר החשק להתהדר בפני אחרים, בין במה שיש בו בין במה שאין בו. ועל כן חייב האדם להגדיל את רושם השלמות הפנימית, ודבריו ביחושו להכרת עצמו לאחרים יהיו תמיד במשקל הראוי (כבוד, אות ד).

הרב קוק מצביע כאן על המניע הנפשי לגאווה. בניגוד למה שהיינו עשויים לחשוב, לא מדובר בהערכה עצמית חיובית, אלא להפך: האדם סובל מדלות נפשית, דלות המוגדרת על ידי הרב קוק כחיסרון ב"רושם השלמות הפנימית"; התוצאה של הרגשה זו היא בקשת הכרתם והערכתם של הסובבים אותו. אם הבנתי נכון, הרי שהרב טוען שהערכה עצמית נמוכה היא בסיסה הפסיכולוגי של השחצנות - רק מי שאינו מכיר בחשיבותו וערכו חש בצורך לחיפוש אחר פיצוי מלאכותי בדמות הערכה מבחוץ, הנקראת בלשון הרב קוק "להשתלם לצד חוץ". אולם, אין זה אומר שהגאווה השקרית תביא בהכרח להתמכרות לדברי שבח מהסביבה, וישנם ביטויים עדינים יותר. חבר טוב אמר לי פעם "הבה אסביר לך מהי גאווה: תאר לך שאתה בחדר מלא אנשים ואתה עובר בתודעתך מאחד לשני ואומר: אני חכם מזה, אני חבר יותר טוב מהשני, אני חרוץ יותר מהשלישי, וכן הלאה". כלומר, אין זה משנה אם הליטוף ניתן על ידי אחרים או על ידי האדם עצמו; בשני המקרים השקיעה וההתמכרות זהות: החיפוש האובססיבי אחר הכבוד הוא הסימן המובהק של הגאווה.

הגאווה הרצויה

ניגודה של הגאווה הפסולה אינו אותה "ענווה" האומרת "אני אפס". אדרבה, היפוך הגאווה היא ההערכה העצמית האמיתית, המשחררת; זוהי "הגאווה המשובחת" שהוזכרה על ידי בעל חובות הלבבות. אדם מישראל יודע יותר מאחרים שהקדוש ברוך מצפה ממנו להרבה מאוד: למי ניתן להפנות תביעות חזקות כאלו בתחום הרוחניות, אם לא למי שיש לו נשמה אלוקית בעלת עוצמה כבירה? כאשר אדם מאמין בכך באמת, אין לו כל צורך באישור מאדם אחר; מחמאות והכרה מאחרים הם חסרי טעם, שכן העושר האישי הפנימי הוא די והותר. השאלה היחידה המטרידה היא: האם אני עושה מספיק? האם אני מקיים את ייעודי?

פתרון הפרדוכס - והבעיה החדשה

הגאווה המשפרת את הענווה

המשפט האחרון מביא אותנו לשאלה שמן הסתם רציתם לשאול. אם הניגוד של גאווה הוא הערכה עצמית, אזי מהי "ענווה"? מדוע אומרים לאדם "הוי מאוד מאוד שפל רוח"? התשובה היא שאם אכן אנו מאמינים בגדלותה של נשמתנו האלוקית עד כדי כך שאין לנו כל צורך למצוא לה אישור, הרי שמעתה עומדת בפנינו מציאות בוטה: טרם הצלחנו אפילו להתקרב לאותה רמה הנשגבה שאליה מסוגלת נשמה כזו להגיע.

הבה ניזכר בדבריו של "חובות הלבבות". הגאווה השלילית מביאה לכך שכאשר האדם חושב על הישגיו הטובים, "ירבה בעיניו, ויספיק אצלו מה שקדם לו מהם". מקורה של מחשבה זו הוא חוסר הערכה-עצמית; האמונה שבאמת אינני מסוגל לעשות הרבה, ואם בכל זאת הגעתי לאיפה שהוא - אני ראוי לכבוד גדול, שכן זה היה מעל ומעבר ממה שסביר לצפות מאחד כמוני. ברור לאדם כזה שהשגת מעלות נוספות היא רעיון רחוק מן הדעת.

מאידך, "גאווה משובחת" אכן עוזרת לענווה, כיון שיסודה בהערכה עצמית. אין זה משנה מה הצלחתי לעשות עד כה, כי אפילו אם למשקיף החיצוני נראה שמעשי היו רבי משמעות - אין די בהם; אני מכיר את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שיכולתי לעשות הרבה יותר. זהו הזרע של הענווה הלא מזויפת, "שימעט בעיניו כל מעשיו הטובים". מעשים טובים וגדולים אינם נחשבים כאישור לערך העצמי (שכן אין צורך בכך), אלא כהוכחה למה שיכול וראוי שייעשה מכאן ואילך.

לסיכום דברינו עד כה ניתן להציב את המשוואות הבאות:
ענווה = הערכה עצמית; גאווה פסולה = חוסר הערכה עצמית.

הקונפליקט

כזכור, שיעור זה נפתח בהצגת הבעיה כיצד יש להגדיר את הענווה באופן שיעודד תיקון רוחני ולא יחסום אותו. כעת, לאחר שהגדרנו מהי הענווה הרצויה, אנו נתקלים בבעיה אחרת, חדשה: האיזון הפסיכולוגי שבין הערכה עצמית גבוהה לבין תחושת הקיום וההישג הבלתי מספיקים. היחס בין שני הקטבים אמביוולנטי: מצד אחד הם תלויים זה בזה וכל צד מחזק את חבירו; מצד שני, מבחינה חווייתית הם יוצרים קונפליקט. הקרע הנפשי הזה הוא בריא; אפשר שהוא הקונפליקט היסודי של האדם המאמין.

דומני שלעת עתה אנו יכולים להסתפק במה שנאמר עד כה. בשיעורנו הבא, בעזרת השם, נמשיך להתבסס על הגדרת הענווה שהצענו כאן, ונדון בחלק מהשלכותיה החשובות.

 

[1] ראה על כך בדבריו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א בספרו באנגלית By His Light, עמוד 49 והלאה.

[2] "היותו" = הוויתו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)