אין ירושלים בתורה

בשלושת השיעורים הראשונים ניסינו להראות שישנה משמעות רוחנית לסדר הערים שדרכן עוברים אברהם, יעקב ובני ישראל בדרכם לירושלים ולצביונן ולמהותן של הערים המצויות בדרך אל העיר והמקדש.

בשיעור זה נעסוק בשאלה מדוע אין התורה מזכירה מפורשות את העיר ירושלים ואת מקום המקדש אלא רק רומזת להם.. ליבון סוגיה זאת ישמש לנו מבוא לשיעור הבא, שיעסוק בע"ה בתוכנם של הרמזים לירושלים בתורה.

א. ירושלים רק נרמזת בתורה

באופן מפתיע, ירושלים אינה מוזכרת בתורה בשמה המלא, והיא מופיעה לראשונה בשם זה רק ביהושע י', א, שם מוזכר אדוניצדק מלך ירושלים. עם זאת, ישנם כמה רמזים לעיר בתורה.

בספר בראשית נרמזת ירושלים פעמיים, שתיהן אצל אברהם אבינו: בפרק י"ד יוצא מלכיצדק מלך שלם, המזוהה עם ירושלים,[1] להקביל את פני אברהם בשובו מניצחונו על ארבעת המלכים; בפרק כ"ב מצטווה אברהם להעלות את יצחק לעולה בהר המוריה, הנמצא אף הוא בירושלים.[2]

לאורך ספר דברים, מפרשת ראה ואילך, מזכירה התורה פעמים רבות מאוד (21 פעם) את "המקום אשר יבחר ה' ". ביטוי זה, המכוון כלפי ירושלים[3] אך אינו מפרש את שמה, מבליט את ההעלמה המכוונת של ירושלים בתורה..

בברכת משה לבנימין (דברים ל"ג, יב) רומזת התורה כי נחלת בנימין היא מקום השראת השכינה: "לבנימִן אמר ידיד ה' ישכֹּן לבטח עליו חֹפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן". ואכן, בחלוקת הנחלות נמצאת ירושלים בנחלת בנימין.

העובדה שירושלים נרמזת בתורה בכמה מקומות אך אינה מופיעה בשמה המלא מעלה בפנינו קושי: מדוע מקום שעתיד להיות עיר בירת מלכות ישראל ומקום השראת שכינה לדורות אינו מוזכר במפורש בשמו?

דבר כזה אינו יכול להיות מקרי, ולהלן ננסה לבחון את הסיבות להימנעות התורה מאזכור ירושלים.

ב. מדוע אין ירושלים נזכרת בתורה בשמה המלא[4]

1. הרמב"ם (מורה הנבוכים ח"ג פרק מה) כותב ביחס להר המוריה:

ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר 'אשר יבחר ה' ' וגו' יש בו אצלי שלש חכמות. האחת מהן - שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה, כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה; והשנית - שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם; והשלישית - והיא החזקה שבהם - שלא יבקש כל שבט בהיותו בנחלתו ולמשל בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה, כמו שנפל בבקשת הכהונה, ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך, עד שתהיה המצוה לאחד, ותסתלק המחלוקת...

שתי הסיבות הראשונות קשורות באומות העולם, וביסודן טענה אחת: שאם ידעו אומות העולם את יקרת המקום, יבואו להתנגד באופן קיצוני לקיומו בידי ישראל[5] - אם במלחמה חזקה עליו אם על ידי השחתתו פיזית.

הסיבה השלישית והעיקרית קשורה בעם ישראל, וכאן מפנה אותנו הרמב"ם לברייתא בסנהדרין (כ ע"ב):

שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה.

בהמשך מסיקה הברייתא כי סדר זה מעכב: העמדת מלך קודמת להכרתת עמלק, והכרתת עמלק - לבניין בית הבחירה.. וכן פסק הרמב"ם להלכה (הלכות מלכים פ"א הלכות א-ב). לפי דבריו במורה הנבוכים, הסיבה להקדמת מינוי המלך להקמת בית הבחירה הינה הרצון למנוע מחלוקות, כמו גם העיקרון היסודי שלפיו שייך המקום לעם ישראל כולו, ולא ייתכן שכיבושו יהיה עניין שבטי.

יש כאן קביעה מעניינת ויסודית, שבגלל ייעודו הנעלה כמקום השראת השכינה יש להגיע אל הר המוריה רק מתוך אחדות. מטעם זה קודמת המלכות - שאחד מתפקידיה הוא מניעת המחלוקת ויצירת שלטון אחדותי - לבניין מקדש. ישנו קשר מהותי בין ירושלים בכלל והמקדש בפרט לבין אחדות ישראל,[6] ואחדות עם ישראל כולו, כפי שמטעים הרמב"ם, היא תנאי להגעה למקום.

היותה של ירושלים מקום המבטא את אחדות כל ישראל היא עובדה מרכזית ויסודית בקיומה:

- חז"ל אומרים כי "ירושלים לא נתחלקה לשבטים",[7] כלומר, העיר שייכת לכל ישראל. דעה זו נפסקה להלכה,[8] ועל כן אין בירושלים בעלות פרטית.

- דוד בוחר את העיר, הנמצאת בגבול בנימין ויהודה, בניסיון לאחד שני שבטים יריבים, המייצגים את בני רחל ובני לאה.

יתר על כן, בחירתו של דוד בעיר באה מיד לאחר המלכתו על כל ישראל, ובכך ביטא את רצונו לאחד את כל ישראל ולמלוך על כולם בעיר בירה חדשה.

- על הפסוק "ירושלם הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדו" (תהילים קכ"ב, ג) דורש הירושלמי (חגיגה פ"ג, עט ע"ד) "עיר שהיא עושה כל ישראל חברים", והכוונה לזמן הרגל, כלומר: ההפרדה הרגילה בין חברים - האוכלים חולין בטהרה - לבין עמי הארצות, הפרדה זו אינה נוהגת בזמן העלייה לרגל, ובתקופה זו מוחזקים הכול טהורים. המגמה של הלכה זו היא רצון כל ישראל להיות מאוחדים לפני ה'.

- אופיו של מקום המקדש כמבטא את אחדות ישראל מתגלה בקניין המקדש ובתפקודו: דוד קונה את מקום המקדש מכספי כל ישראל (שש מאות שקלים, חמישים שקל מכל שבט);[9] והמשמרות והמעמדות שבהם נעשית עבודת המקדש, המכילים נציגים מכל העם, ומחצית השקל שמחויב כל אדם מישראל לתת מדי שנה למימון עבודת המקדש - כל אלו משתפים בעבודה זו את כל ישראל.

אלו רק כמה דוגמות הממחישות את אופיים הבסיסי של ירושלים העיר ושל מקום המקדש כמקומות של אחדות, המחברים את ישראל זה לזה. וכאמור, לפי הרמב"ם, דווקא ההעלמה המכוונת של המקום היא המאפשרת את גילויו מכוח האחדות.

מעניין הדבר שרד"ק רואה במלכות תנאי לדבר שונה מעט:

'וילך המלך ואנשיו' - ובדברי הימים (דה"א י"א, ד) 'וילך דוד וכל ישראל', כי כל ישראל היו עתה אנשיו, וכיון שמלך על כל ישראל הלך אל ירושלים ללכוד מצודת ציון, לפי שהיתה קבלה אצלם כי ציון ראש ממלכת ישראל ולא ילכוד אותה אלא מי שיהיה מלך על כל ישראל, ועד היום לא נתקיימה מלכות ישראל, כי שאול לא קמה מלכותו (רד"ק על שמ"ב ה', ו).

רד"ק מתייחס לשאלה אחרת - מדוע לא נכבשה ירושלים למן כיבוש הארץ בימי יהושע ועד ימי דוד - והוא משיב כי קבלה הייתה בידם שהמקום הזה יילכד רק על ידי מלך שימלוך על כל ישראל. בעוד שהרמב"ם הדגיש את הקשר בין המלכות לאחדות כתנאי להגעה לבית הבחירה בהר המוריה, לפי רד"ק המלכות על כל ישראל הינה תנאי לכיבוש העיר.

הצד השווה שבפירושיהם הוא שהתניית ההגעה לירושלים, או לבית הבחירה שבהר המוריה, במלכות ובאחדות, התניה זו קשורה להבנה כי מקומות אלו הם עצמם מקומות של מלכות: ירושלים הינה בירת מלכות ישראל, והמקדש - מקום מלכותו של הקב"ה.[10] קשר זה מאפשר לצרף את פירושי הרמב"ם והרד"ק, אף על פי שכל אחד מהם מתייחס למקום אחר.

לסיום חלק זה נעיר כי משמע מדברי הרמב"ם שבני ישראל לא ידעו את מקום המקדש, אף שניתן היה להבין מן הפסוקים כי המקדש ייבנה במקום העקדה. וכדברי רבנו בחיי (בפירושו לדברים י"ב, ה):

...ולכן העלים וסתם הכתוב המקום הזה ולא פרסמו ואין צורך לומר האומות כי אפילו ישראל לא ידעוהו, כי אף על פי שידעו הכל מעלתו של הר המוריה, לא היו יודעים כי הוא המקום אשר יבחר ה'.

2. הספרי לפרשת ראה - על הפסוק "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים י"ב, ה) אומר הספרי:

'כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם' - דרוש על פי נביא.. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר 'לשכנו תדרשו ובאת שמה': דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד, שנאמר 'זכור ה' לדוד את כל עֻנותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני... עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב' (תהילים קל"ב, א-ה) (ספרי דברים פסקה סב).

המדרש מנסה לבאר את משמעות הציווי יוצא הדופן על דרישת המקום. לא מצאנו בתורה מצוות רבות המחייבות אותנו בדרישה, ואילו כאן, ביחס למקום אשר יבחר ה', מצווה התורה לדרוש בשכנותו של מקום.. תביעה דומה מוצאת הגמרא (ראש השנה ל ע"א) בכתוב בירמיהו (ל', יז): " 'ציון היא דֹרש אין לה' - מכלל דבעיא דרישה".

ירושלים והמקדש, המוגדרים כמקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם - אין מקומם ידוע לבני ישראל. המקום קיים ונמצא, אך בני ישראל אינם יודעים היכן הוא,[11] וחובתם היא לדרוש בשכנות המקום: לחפש אותו ולמצאו. משמעותה של תביעה זו - שנעשתה באופן מושלם על ידי דוד המלך, כפי שמעיד הספרי על פי מזמור קל"ב בתהילים - היא כי הקב"ה רוצה להשכין את שכינתו במקום בתנאי שבני ישראל רוצים בקִרבה זו ומוכנים להשקיע מאמצים וכוחות נפש בחיפוש ובמציאה. המקום עצמו מבטא את הקִרבה הגדולה ביותר בין הקב"ה לכנסת ישראל, ועל כן אומר לנו, כביכול, הקב"ה: 'רוצים אתם בקרבתי? דרשו בשכנות המקום, חפשוהו ומצאו אותו'.

כיוון דומה עולה ברש"י (על בראשית י"ב, ב ד"ה "אל הארץ אשר אראך"):

לא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דיבור ודיבור. כיוצא בו 'את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק' (בראשית כ"ב, ב), כיוצא בו 'על אחד ההרים אשר אומר אליך...'.

כלומר, גם ההימנעות מציון המקום המדויק בפרשת העקדה נועדה לחבב את המקום בעיניו של אברהם וליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור.

לסיכום, ראינו כאן שתי הבנות קרובות, הגורסות כי העובדה שהתורה לא הגדירה במדויק את המקום (מקום העקדה או המקום אשר יבחר ה') נועדה ליצור זיקה משמעותית יותר אליו: הספרי מדגיש את חובת הדרישה האנושית, ואילו רש"י עומד על חיבוב המקום שיש בדבר ועל השכר היתר שהוא מזכה - שכר על כל דיבור ודיבור.

3. אברבנאל בפירושו לדברים י"ב, ד כותב:

המקום המקודש צריך שיהיה אחד כאחדות הא-לוהי יתברך השוכן בו ולא יהיו רבים כמקומות הגויים... עוד צריך שתהיה בחירתו מאת ה' ועל פי נביא ולא כרצון העובדים כאשר יעלה על רוחם וזהו 'אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם'.

אברבנאל מדגיש כאן שתי נקודות: א. שהמקום אשר יבחר ה' צריך להיות אחד, ולא כמקומות העבודה הזרה, שהם רבים; ב. היות שהמקום ייבחר על ידי הקב"ה, אין צורך לפרט את מיקומו.

הסבר זה הוא במובן מסוים הפך ביאורו של הספרי: בעוד שלפי הספרי נועדה ההעלמה ליצור געגוע, חיפוש ודרישה מצד האדם - מתוך תפיסה שהאדם צריך להיות שותף ופעיל מרכזי בגילוי הבחירה הא-לוהית - טוען אברבנאל כי התורה נמנעת מפירוט דווקא מפני שהבחירה הא-לוהית היא בלעדית, ואין בני האדם שותפים לה.

4. הכלי יקר בפירושו לדברים י"ב, ד כותב:

קרוב לשמוע שלכך לא גִלהו שלא ינהגו בזיון בשילה ונוב וגבעון כשיידעו בבירור שלא זו המנוחה והנחלה.

לפי הכלי יקר, המילים "המקום אשר יבחר ה' " מתייחסות לירושלים - התחנה הקבועה והסופית - בלבד, והתורה לא גילתה מהו המקום הזה על מנת למנוע זלזול ותחושת ארעיוּת ביחס לתחנות שבדרך, דהיינו: ביחס למקומות הזמניים שבהם ישב המשכן קודם שבאו לירושלים.[12]

* * *

לסיכום: ניסינו בשיעור זה להתמודד עם השאלה מדוע אין התורה מזכירה את ירושלים בשמה המלא. המסקנה הכללית היא שהעלמה זו היא מכוונת, ולא מקרית, וראינו כי היא יכולה להתפרש באופנים שונים: מניעת מריבה או השחתת המקום בידי אומות העולם; רצון להגיע למקום מתוך אחדות פנימית; הגעה למקום מכוחו של מי שימלוך על כל ישראל; הצורך בחיפוש המקום ודרישתו על ידי עם ישראל; הבלעדיות של הבחירה הא-לוהית; והרצון למנוע זלזול בתחנות שבדרך לירושלים. כל אחד מהגורמים מדגיש צד אחר של הדברים, ואין הם עומדים בסתירה זה לזה כי אם משלימים זה את זה. מכוחם של כל הנימוקים הללו בולטים ירושלים והמקדש כמקום של אחדות כלל ישראל, כמקום של מלכות וכמקום שיש לדרוש אותו.[13] ואכן, בתורה כוללת ירושלים את כל אלו.

לאחר שהסברנו מדוע אין ירושלים מוזכרת בתורה בשמה המלא, נלמד בע"ה בשיעורים הבאים מה מלמדת אותנו התורה לדורות ברמזיה על ירושלים.