שיעור 4 - השלטון בעבר ובהווה

  • הרב משה ליכטנשטיין

 

א. מורד במלכות – מרידה במלך בפועל או במשיח ה'?
 
בשיעורים הקודמים התמקדנו בשני פניה של המלוכה – המעמד האישי וסמכות השלטון. אף שאיני רוצה להרחיב עוד בעניין אלא להתקדם הלאה ולעסוק במשמעות הדברים לימינו, ישנו מקור תלמודי נוסף בעל חשיבות רבה בהקשר זה, שעלינו לעיין בו בטרם נמשיך הלאה.
 
הגמרא המדוברת היא קטע אגדתא (מגילה יד ע"ב) המספר את סיפורה של אביגיל המשכנעת את דוד לא להרוג את בעלה, נבל[1]. הגמרא מספרת שאביגיל פגשה את דוד, שתכנן לתקוף את נבל עם רדת הלילה, ודרשה לדעת כיצד יוכל לערוך משפט בלילה – "וכי דנין דיני נפשות בלילה?", ושאלתה הביאה לחילופי הדברים הבאים:
 
אמר לה: נבל מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה[2]. אמרה לו: עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך[3] בעולם.
 
הגמרא מציגה את הנושא שבו עסקנו כויכוח בין אביגיל לדוד. דוד נמצא באותה עת במעמד ביניים: הוא נמשח למלכות על ידי שמואל, אך שאול עודנו המלך בפועל. דוד ראה בעלבונות שהטיח בו נבל פגיעה בשליח ה', בדומה להוצאת לעז על הכהונה.
 
אביגיל משיבה לעומתו שמורד במלכות אינו עניין של מעמדו האישי של המלך אלא של סמכותו – המורד נחשב כאיום על בטחון המדינה וכסכנה ליציבות השלטון ושלום הציבור. לפיכך, אף שדוד זכה לקדושה על ידי משיחתו בשמן המשחה, הוא טרם הגיע לדרגת הסמכות הבלעדית המגדירה את מי שפוגע בו כמורד במלכות. כלומר, הגמרא בעצם דנה בשני פניה של המלוכה, האישיות מול התפקיד, ומציגה אותם כנושא הדיון בין שתי הדמויות המקראיות.
 
מחבר המשנה למלך, בספרו "פרשת דרכים" (דרוש אחד עשר), מרחיב נקודה זו ומפרש סיפורים רבים אחרים בתנ"ך על פי עניין זה; הוא מתמקד בסיפורו של שמעי בן גרא שקילל את דוד המלך (בעת בריחתו מבנו המורד אבשלום [עיינו שמואל ב', פרקים ט"ו-ט"ז]), ומסביר את הדעות השונות שהביעו המשתתפים כמבטאות את דעתם ביחס לסוגיה זו, לאחר שדוד חזר למלכותו:
 
"וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת זֹאת לֹא יוּמַת שִׁמְעִי כִּי קִלֵּל אֶת מְשִׁיחַ ה'?" (שמואל ב', י"ט, כב). כפי שמציין בעל "פרשת דרכים", הפסוק נוקט במילים "משיח ה'" במכוון – מכיון שדוד ברח מירושלים ואינו נמצא עוד בעמדת כח, ניתן להאשים את שמעי אך ורק אם איסור מורד במלכות קשור למעמדו האישי של דוד כמשיח ה', ולא אם הדבר תלוי במרידה במלך המולך בפועל. אבישי מצדד בעמדה זו; אך דוד, שקיבל את טענתה של אביגיל שמורד במלכות הוא עניין של סמכות פוליטית, דוחה את עמדתו של אבישי ומבטא את תפיסתו  בפסוק שלאחר מכן.
 
קריאה קפדנית של הפרקים הראשונים בספר מלכים מעלה שגם הוראות דוד לשלמה ומעשי שלמה לחיזוק מעמדו כמלך סובבים סביב נושא זה. נראה, אם כן, שגם מעשי שלמה מבוססים על ההנחה שמלך יכול להעניש על בגידה רק כאשר סמכותו מתערערת, ולא כאשר פוגעים במעמדו האישי של המלך בלבד.
 
למעשה, המסקנה שדין מורד במלכות תלוי באיום על סמכות השליט, ולא בפגיעה במעמדו האישי של המלך, אינה מפתיעה. הפסוק המלמד את דין מורד במלכות מובא בהקשר לקבלת שבטי גד וראובן את סמכותו של יהושע[4]. מכיוון שיהושע מייצג את הפן הפרקטי של המלוכה[5], מובא מקור בנוגע לסמכותו בהקשר לסמכות השלטון ולא למעמד האישי; ולכן מתקבלת להלכה דעתה של אביגיל.
 
ב. מעמד שלטון לא מלוכני ולא אישי
 
לאחר שהקדשנו זמן רב לסוגיית סמכות השלטון לעומת המעמד האישי, עלינו לשאול כעת את עצמנו מהן ההשלכות למעשה של שני פנים אלו בנוגע למצבנו כיום.
 
התשובה, על פי האמור לעיל, פשוטה למדי: אין ספק שכל ההלכות שמקורן במעמדו האישי של השליט אינן נוגעות לראש ממשלת ישראל כיום, שאינו מלך וּודאי שאינו נצר לבית דוד. כמו כן, ההלכות הקשורות במעמד האישי אינן חלות על הממשלה באופן כללי.
 
עם זאת, פרטי הלכות מלכים המבססים את סמכות המלכות, שתפקידה לייסד שלטון יציב, נוגעים לממשלות בתקופתנו. אמנם המדינה החליפה את חצר המלכות כזרוע השלטונית, אך בשני המקרים התפקידים והסמכויות חותרים למטרות דומות. לכן בענייני מיסוי, מדיניות חוץ, דרישה באורים ותומים, בגידה וכדומה, אמורה ההלכה להכיר בסמכות הממשלות בימינו. כלומר – אם, כפי שלמדנו בשיעורים הקודמים, מלכים שאינם מבית דוד הוכרו על ידי ההלכה כבעלי סמכות שלטונית, כמו מלכי ישראל בתקופת בית המקדש הראשון, מלכי בית חשמונאי וראשי הגולה, אזי גם כאשר אין מנהיג יחיד בעל כוח בלתי מוגבל מצב העניינים אינו אמור להשתנות; דהיינו, ההלכה רואה גם ממשלות רפובליקניות כבעלות השלטון והסמכות ההלכתית למשול, גם אם הן חסרות "הוד מלכות"[6] של מלך.
 
על פי התפיסה המובאת לעיל, טוען הרב קוק בתשובה מפורסמת (משפט כהן סימן קמ"ד) שכאשר אין מלוכה, סמכות השלטון חוזרת לעם, ובאפשרותו להפעיל אותה באמצעות נבחריו. אם מדובר בעניין שלטוני, והסמכות מוענקת ליחידים מסוימים על מנת שידאגו לצרכי הציבור (כמו יהושע או ירבעם), אין סיבה להגביל אותה לשליט יחיד ולפסול קבוצה או נציגים שבחר העם.
 
עם זאת, יתכן שהדבר מותנה בכך שמנהיגים אלו הגיעו לעמדת הכח באמצעים המותרים על פי התורה, והם מקפידים על ניהול מדיניות ההולמת את ערכי התורה, ולפיכך איננו יכולים להגיע בשלב זה למסקנה מוחלטת בנוגע למציאות הפוליטית העכשוית. כל שניתן לומר כרגע הוא שכל ההלכות הנוגעות לענייני מלכות, ולא לענייני המלך, יכולות לחול במשטר מוכר גם אם אינו מלוכני.
 
בשיעורים הקודמים ראינו שלדעת ספר החינוך התורה דורשת שליט יחיד כצורך פוליטי, וככל הנראה דעתו לא תהיה נוחה ממערכת שלטון מרובת ראשים. אולם על אף שהוא עומד על כך שיבחר מנהיג שכזה, וטוען שהמערכת הנוכחית איננה מתאימה לרצון התורה, אין פירוש הדבר שהוא ישלול את סמכותם של שליטים במערכת לא  מלוכנית: בדיעבד סמכות זו מואצלת עליהם, חרף העובדה שלא היה ראוי להקימה מלכתחילה.
 
 

[1]   עיינו שמואל א', פרק כ"ה.
[2]   מכיוון שמורד מלכות אינו זכאי להליך שיפוטי – עיינו בתוספות שם ובחידושי הר"ן סנהדרין לו ע"א.
[3]   כלומר – מלכותך.
[4]   עיינו סנהדרין מט ע"א, ורמב"ם הלכות מלכים ג', ח.
[5]   כפי שהערנו בשיעור הקודם, זהו פשט המקרא וגם ההבנה הרווחת בחז"ל; אך יש דעה הסוברת שיהושע נמשח למלוכה (מכילתא שמות יז, יד).
[6]   עיינו בשיעורנו הקודם בנוגע למושג זה.