שיעור 4 - `בכל דרכיך דעהו` - שני דגמים בעבודת ה' (א)

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"בכל דרכיך דעהו" - שני דגמים בעבודת ה' (חלק א)

א. עבודה ועבודת ה'

בפרק הקודם, דנו בחשיבות העבודה בהשקפת עולמנו. האדם הושם בגן עדן כדי "לעָבדה", וזאת גם לפני שחטא, ומכאן שעבודה בונה היא חלק מן העיסוק שנדרש מן האדם דרך קבע. ציווי זה הוא רב פנים. ניתן לראותו כביטוי של גמילות חסדים, על ידי עזרה לזולת ושכלול העולם; פשוט כמילוי חובתנו כלפי הקב"ה, המוטלת עלינו בתור שלוחיו; כפעילות הנחוצה לשמירת הבריאות הנפשית ופיתוח עצמי מוסרי; ולבסוף, בתור הטבעת חותם אנושי בעולם. כל אחת מן הבחינות הללו הודגשה על ידי אסכולה מסוימת, ולדעתי הצדק עם כולן. השקפת עולמנו נותנת גיבוי מוחלט למה שידוע כ'אתיקת העבודה', המטעימה את חשיבות העבודה במובן המוסרי, הפסיכולוגי, הדתי והחברתי. כאשר הברירה שלנו היא - כדברי טניסון בשניים משיריו - להצטרף לאוכלי הלוטוס העצלנים, או לדבוק יחד עם יוליסס ב"חתירה, בקשה, גילוי, ואי-כניעה", אין שום ספק במה נבחר.

ואולם, כל זה הוא נכון וחשוב כשאנו מעמידים מול העבודה את הבטלנות. אבל, כמובן, אין אלו הברירות היחידות העומדות בפנינו. השאלה המקדמת את פנינו, בתור יחידים הבוחרים בחירות קונקרטיות, היא: למה רוצים אנו להקדיש את חיינו? כיצד רוצים אנו להתפרנס? כיצד ניתן לאזן בין מקצוע לבין תלמוד תורה, או לבין עבודת ה' במובנה הצר? כתבתי "במובנה הצר", משום שכאשר אנו משווים מול עינינו את אותה צורת החיים שהתורה דורשת מאתנו, עלינו לחשוב בשני הקשרים, ואחר כך לנסות להבין את היחס שביניהם. שני הקשרים אלה הם: עבודת ה' על ידי 'דבר מצווה', שעליו נצטווינו מפורשות, ועבודתו באמצעות 'דבר רשות', אותו תחום בחירה רחב הקיים בחיינו.

ב. דבר מצווה: מוגבל ובלתי מוגבל

ידוע לכולנו שישנן מצוות רבות שעלינו לקיים. חלקן מוגדרות בבירור, עד כדי כך שכל תוספת עליהן חסרת משמעות. אפשר שהוספה כזאת אף תהווה בעיה. אם יחליט אדם לשבת בסוכה במשך עשרה ימים במקום שבעה, הרי שעבר על "בל תוסיף". אפילו אם אין עבירה על איסור, ההוספה הכמותית היא לעיתים קרובות נייטרלית. לדוגמה, אם יחליט אדם שבמקום כזית מצה הוא יאכל שני 'כזיתים', לא הועיל כלום, לרוב השיטות.

ואולם, ישנן מצוות - ודווקא בין המצוות שחשיבותן מכרעת - החסרות גבולות מוגדרים, ומכאן שייתכן לראותן כציוויים התובעים את התמסרותנו הטוטלית. חלק מן המצוות האלו, שאין ההלכה תוחמת אותן בבירור, מתייחסות למצבים נפשיים - מצוות שבלב כגון אהבת ה', יראתו, דבקות בו, וכיוצא באלה. לכל המצוות האלו אין מוקד מסוים מבחינה מעשית. ועל כן, לפחות תיאורטית, אין הכרח שמצוות אלו יתנגשו בדבר אחר, ולכן אין צורך שנשאל את עצמנו האם הן זוכות לעדיפות בהשוואה לכל פעילות אנושית אחרת.

בתיאוריה, יכול האדם לאהוב את ה' או לירא מפניו ללא כל קשר להיכן הוא נמצא ומה הוא בפועל עושה. אמנם, למעשה אין זה תמיד כך, שהרי אדם שתשומת לבו ממוקדת בפעילות אחרת, עלול להתקשות להתרכז גם באהבה וביראה. ייתכן שהאדם יגלה שכדי שרגשי אהבה ויראה יהיו מודעים בלבו, ולא רק מתחת לסף הכרתו, עליו לצמצם את פעילויותיו האחרות כדי להתרכז באלה. ואולם בכל זאת, מבחינה תיאורטית לפחות, אין צורך שייווצר קונפליקט בין המצוות הבלתי מוגבלות הללו לבין כל דבר אחר.

לעומת זאת, ישנן מספר מצוות אשר, במישור המעשי, נמצאות בעימות עם מגמות אחרות. למשל, הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ג ה"ט) דן בשתי התנגשויות אפשריות בין ציווי שלטוני לבין ההלכה. הראשונה היא תביעה של המלכות, שהיא כשלעצמה כשרה, אלא שבפועל ייתכן שהיא תצריך ביטול מצווה. במקרה זה, הוא אומר, "דברי הרב [= הקב"ה] ודברי העבד [= המלך], דברי הרב קודמין". ההתנגשות מהסוג השני נוצרת על ידי חוק האוסר בפירוש על קיום הלכה מסוימת. גזרה כזו, אומר הרמב"ם, היא בטלה ומבוטלת.

אין ברצוני לדון כאן בסוג השני של התנגשות, דהיינו - התנגשות ישירה, חזיתית ומהותית. כוונתי כאן היא להתנגשות מהסוג הראשון, שבה האדם אינו מסוגל באופן מעשי לעמוד בשתי הדרישות. כאן ברור שאנו עלולים להיתקל בקונפליקט בין אינטרסים כלליים יותר לבין ההתייחסות הממוקדת לעבודת ה'. וזה, עלי לחזור ולהדגיש, באשר לכמה חיובים בלתי מוגבלים, בעיקר אותם שלושה תחומים המנויים במשנה באבות: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות פ"א מ"ב). לפי המשנה במסכת פאה (פ"א מ"א), תלמוד תורה וגמילות חסדים הנן בכלל הדברים "שאין להם שיעור", ואנו מוצאים גם את העבודה בסיווג דומה: "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים י"א, יג). מכיוון ששלושת התחומים הללו אינם מוגבלים, כל אחד מהם יכול למעשה להציב בפני האדם תביעה בעלת היקף מוחלט.

כך, בהיותם קטגוריות כלליות, מקיפים שלושת התחומים הנזכרים את ישותו של האדם באופן טוטלי. גם אם נתרגם אותם למעשים פרטיים, אנו מוצאים דעות שונות בגמרא באשר להטלת מגבלות על פעולות אלו. למשל, "עבודה" מהי? במובן הרחב, הכוונה היא פשוט לעבוד את ה', וזו מחויבות מוחלטת. באופן ספציפי יותר, ניתן לפרש את המונח כמתייחס לעבודת הקורבנות בבית המקדש, או לעבודה שבלב, כלומר - תפילה. באשר לתפילה, נחלקו חכמים. רבי אלעזר מגביל את היקפה של התפילה, בעוד שרבי יוחנן אומר: "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו!" (ברכות כא ע"א).

זה מעורר שאלה שנייה. אם אמנם תובע כל אחד משלושת התחומים האלה את התמסרותנו המוחלטת, איך נוכל ליישב את התביעות זו עם זו? איך נמתח את קווי הגבול בין הנושאים הללו עצמם - תורה, עבודה וגמילות חסדים? שאלה זו נשאיר לפרק אחר.[1] כאן ברצוני להתמקד בתביעה הכוללת, שמציבה בפנינו שלישייה זו. כיצד עומדת כל השלישייה בהשוואה לשטחי חיים אחרים? האם שוללת היא את ערכה של המלאכה, או של עיסוקים אנושיים אחרים?

ג. דבר רשות: הכל לשם שמים

כאן הגענו לשאלת דבר הרשות. מצד אחד דיברנו על שלושה דברים שעליהם "העולם עומד", במונחים של מצוות וקיומן. אבל מאידך ישנו גם אידאל המבוסס על הפסוק "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג', ו). האדם אמור לעבוד את ה' בכל מהלכי חייו; וכל מה שהוא עושה צריך להיות מכוון בסופו של דבר לעבודה זו. כלומר, האדם יכול להיות עובד ה' במובן הרחב, לא רק על ידי קיום המצוות כשלעצמן, אלא גם בשטחים הרחבים יותר של דברי רשות. בדרך כלשהי, גם אלה צריכים להשתלב במכלול עבודת ה' של היחיד.

על נקודה זו עמד הרמב"ם[2] תוך דיון במאמר חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג ע"ב). בעקבות רבנו בחיי, הוא אומר שאכן האדם בעל שליטה רק בתחום של "יראת שמים", אלא שהמונח "יראת שמים" חובק את כל מרחב פעילותו של האדם. כל מה שהאדם עושה מבטא את מידת יראתו או חוסר יראתו. בעניין זה הרחיב הרמב"ם את הדיבור הן בשמונה פרקים והן בהלכות דעות:

צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר...
ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' (אבות פ"ב מי"ב), והוא שאמר שלמה בחכמתו: 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך' (משלי ג', ו) (הלכות דעות פ"ג הל' ב-ג).

ניסוח הדברים בהלכות דעות ובשמונה פרקים נושא את חותמו האישי של הרמב"ם. הוא מבאר את המאמר "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" כמתייחס לידיעת ה' - "לידע את השם ברוך הוא בלבד". הפסוק המובא בסוף דבריו - "בכל דרכיך דעהו" - תומך במידה מסוימת בהבנה זו. אבל התפישה כשלעצמה אינה מותנית בכך שנקבל את ניסוחו המסוים של הרמב"ם. אין ספק שבעיני רבים, הגדרתו של הרמב"ם היא רציונליסטית מדי, ממוקדת מדי בדעת, בניגוד לאפיקים אחרים שבהם ניתן להתקשר לקב"ה, כגון הרגש או הרצון.

על כל פנים, ויכוח זה על פרשנות הביטוי "לשם שמים" - האם הכוונה היא להגיע לידיעת ה', או לכניעה בפניו, וכיוצא באלה - אינו נוגע לדיון שלנו. איך שלא נפרש את המונח, משמעותו היא שמכלול הישות של הפרט מכוון כלפי הקשר שלו לריבונו של עולם, כלפי עבודת ה'.

ד. עבודת ה' באמצעות המקצוע

מצד אחד, גישת "בכל דרכיך דעהו" מרחיבה על פניה את הדרישות של עבודת ה', ומכאן שהיא שוללת יעדים אחרים. מאידך, היא דווקא תורמת לביסוסם של אותם תחומים נוספים. בפועל, בשורתה של גישה זו היא שגם בשהותך מחוץ לתחומן של תורה, עבודה וגמילות חסדים, וגם בהימצאותך מחוץ לבית המדרש ולבית הכנסת, לא נסתרה דרכך מעבודת ה'. הנך מסוגל להיות עובד ה' בשדה העסקים או בכל מקצוע אחר - "בכל דרכיך". הבנה זו היא מרכזית בכל תפישתנו את היוזמה האנושית. במובן מסוים, 'דבר הרשות' הוא מונח יחסי גרידא; כי לאמיתו של דבר, אין בחיים שטח נייטרלי. הרמב"ם כולל בעבודת ה' אפילו את השינה. אלא שבעולם הנרחב הזה של "בכל דרכיך", מתייחד מקצועו של האדם בתור צורה ישירה יותר של עבודת ה', למרות שאין בו קיום מצווה פרטית.

להשקפה זו על אומנותו של אדם כמעין מצווה, ישנן השלכות להלכה. לדוגמה, הגמרא אומרת שאין להפליג בספינה יותר משלושה ימים לפני השבת (שבת יט ע"א). ואולם, ממשיכה הגמרא, מותר לנסוע לדבר מצווה. ומה אם רוצה האדם לנסוע לרגל עסקיו? רבנו תם (מובא במרדכי, שבת פ"א סימן רנח) אומר שזה נחשב דבר מצווה, וכך פסק הרמ"א להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים רמ"ח, ד).[3]

דוגמה אחרת: בשני מקומות דורשת הגמרא, בצורה זהה, את מילותיו של הפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" (שמות י"ח, כ). הדרשה פותחת כך: "'והודעת להם', זה בית חייהם". באחד המקומות, מפרש רש"י: "בית חייהם - תלמוד תורה" (בבא קמא ק ע"א). ואילו במקום השני, מפרש רש"י: "ללמד להם אומנות להתפרנס בו" (בבא מציעא ל ע"ב).

מכל מה שהזכרנו ניתן ללמוד שהמלאכה אינה רק חשובה כשלעצמה, אלא נחשבת כחלק חשוב מעבודת ה' הכוללת. ואם נדייק יותר, ייתכן לראותה כמעין דבר מצווה במובן המצומצם, מעל ומעבר להבנת הפעילות האנושית כולה כבעלת משמעות במסגרת עבודת ה'.

אנו רואים לפי זה שישנן שתי רמות של עבודת ה'. אחת מוגדרת בצורה פרטית ומצומצמת יותר: זהו 'דבר מצווה'. האחרת מוגדרת ביתר הרחבה: זהו 'דבר רשות', התחום של "בכל דרכיך דעהו". הרמה ראשונה מתייחסת לקב"ה באופן ישיר ומיידי יותר, והיא מוגבלת לאותו תחום הנתפש כ'דתי' במובן הצר של המילה. בתחום הזה מוטלות על האדם דרישות מוגבלות (כגון שבת, כשרות ועוד), וגם דרישות המקיפות את מכלול חיינו (תורה, עבודה וגמילות חסדים). ואולם הרמה השנייה, "בכל דרכיך דעהו", אומרת לנו שכל מעשי האדם יכולים ואמורים להיות מכוונים כלפי הקב"ה.

מבחינה מסוימת, ניתן לראות את שתי הרמות הללו של עבודת ה' כמשלימות אחת את רעותה. אף על פי כן, מן הראוי שנבחן את ההבדלים ביניהן, ונדון האם אחת מהן דוחה את השנייה.

ה. שאיפה בלעדית לתורה

דוד המלך אמר: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש: שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנֹעם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כ"ז, ד). מקרא זה מעורר את חמתם של חסידי המלאכה. כיצד יכול הוא לומר: "אחת שאלתי"? זה הדבר היחידי שרוצה דוד לעשות?! ומה עם בניין הארץ, פיתוח החברה, הרחבת המשק? השאלה היא טובה, אך אין המקרא זז ממקומו. ברור שעלינו להבין מהי אותה משאלה המבוטאת בפסוק זה על ידי דוד המלך, ולאור זה לבדוק כיצד עלינו להעריך את חשיבות העבודה והמקצוע.

דרך אחת להבין את הפסוק היא לומר בפשטות, שעבודה היא טובה בהשוואה לבטלה; אולם אם מעמידים אותה בניגוד לשאיפה "לחזות בנֹעם ה' ולבקר בהיכלו", הרי שישיבה בבית ה' טובה לאדם הרבה יותר מאשר משרה בחברת היי-טק. ואכן ביאור זה הוא נכון. אלא שאין זה פוטר אותנו מלנסות להבין לפי זה, כיצד אמור בן תורה להתייחס לעבודה בחברת היי-טק וכיוצא בה.

נאמר בירושלמי:

אמר רבי שמעון בר יוחאי: אילו הייתי בהר סיני כאשר ניתנה תורה לישראל, הייתי מבקש מהקב"ה לברוא לאדם שני פיות; אחד לעסוק בתורה ואחד לעסוק בו בשאר צרכיו (ירושלמי שבת פ"א ה"ב; תרגום)

זהו ניסוח אחר של "אחת שאלתי מאת ה'". רשב"י רצה אישיות שתוכל להתרכז באופן שלם ובלעדי ב"נֹעם ה'", בעיסוק בתורה, במגע מיידי וישיר עם הקב"ה. פה אחד יעסוק בתמידות בתורה, ועניינים שגרתיים יותר יקבלו את טיפולם בפה שני, פה של חולין.

מובן שדבר זה נשאר בגדר משאלה, אך חשיבותו בתור משאלה היא מרכזית. הוא מציב כיוון ויעד סופי. נכון, ייתכן שהאדם העובד עוסק בדבר כשר ומועיל. אבל אם הוא מבלה כל כך הרבה מזמנו על מה שאינו שייך במישרין ל'דבר מצווה' שבעבודת ה' (על אף שיוכו לעבודת ה' הנרחבת), האם דרכו רצויה?

ו. שילוב תורה ועבודה

בפרק הקודם ציטטתי מן הרמב"ם, האומר שהאדם אמור להקדיש את כל עתותיו לשני דברים בלבד: דברי חוכמה ויישובו של עולם (הלכות גזלה פ"ו הי"א). מובן שמכאן אנו מגיעים לשאלת קביעת היחס הפרופורציונלי בין חוכמה ליישובו של עולם. שאלה זו נידונה בקטע מפורסם בגמרא:

תנו רבנן: 'ואספת דגנך' (דברים י"א, יד), מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' (יהושע א', ח), יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' - הנהג בהן מנהג דרך ארץ; דברי רבי ישמעאל.
רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: 'ועמדו זרים ורעו צאנכם' (ישעיהו ס"א, ה), ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: 'ואספת דגנך'; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: 'ועבדת את איביך' (דברים כ"ח, מח).
אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן (ברכות לה ע"ב).

הפסוק המשמש בפיו של רבי ישמעאל כתיאור של הקיום האנושי הרגיל, "ואספת דגנך", נחשב בעיני רבי שמעון בן יוחאי כקרוב לקללה. לדעתו זהו משא כבד, המתנגש בצורך וברצון של האדם להיות תלמיד חכם, להיות עובד ה' על פי הפרשנות המצומצמת של הביטוי.

לוויכוח זה שותפים לא רק תנאים, אלא גם רבותינו הראשונים. המשנה אומרת: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות פ"ב מ"ב). כיצד עלינו להבין זאת? איזה מן הגורמים - תלמוד תורה או דרך ארץ - הוא העיקרי, ואיזה המשני? מה משמש מוקד עיקרי לפעילותו של הפרט, ומה לא יותר מליווי? שאלה זו היא נושא למחלוקת בין הראשונים המופיעה במספר מקומות.[4]

רבנו תם סבור שבכל מקום שהתלמוד אומר "א' עם ב'", הכוונה היא ש-א' הוא רק ליווי, ואילו היסוד החשוב יותר הוא ב'. מכאן שכאשר הגמרא (יומא פה ע"ב) אומרת שיום הכיפורים מכפר "עם התשובה", פירוש הדבר הוא שהתשובה היא העיקר ויום הכיפורים הוא טפל. בענייננו, הוא אומר שדרך ארץ היא העיקר, ותלמוד תורה מהווה תוספת רצויה. ואילו בן-אחיינו של רבנו תם, רבנו אלחנן (בנו של הר"י), חולק עליו בכל המקומות האלה. לדעתו הגורם המוזכר קודם - תלמוד תורה או יום הכיפורים - הוא הגורם החשוב יותר.

לאמִתו של דבר, המחלוקת בין רבנו תם ורבנו אלחנן היא גלגול של ויכוחם של רבי ישמעאל ורבי שמעון בן יוחאי, בגרסה מחודדת יותר. גם כאן פוגשים אנו תפישות שונות הנוגעות לשאלה, כיצד אמור האדם לחיות את חייו. על כל פנים, נראה שרבנו תם מרחיק לכת הרבה יותר מרבי ישמעאל. בעוד רבי ישמעאל העניק הכשר למלאכה, לדעת רבנו תם היא העיקר. מכאן שרבנו תם דוגל בעמדה המנוגדת קיצונית לזו של רבי שמעון בן יוחאי, ששולל לחלוטין את ערך העבודה.

אלא שעלינו לדייק יותר בהבנת שיטת רבנו תם. אי-אפשר להעלות על הדעת שרבנו תם, הוא ולא אחר, היה סבור שתכלית קיומו של האדם והעיקר בחייו הוא לעבוד בשדה ולפנות את הפסולת. גם בלי לשלול את ערכן ותועלתן של פעולות אלו, האם ייתכן שהן העיקר?

על כן עלינו להבחין בין שני מובנים של המונח 'עיקר'. אפשר לפרשו במונחים ערכיים: מה חשוב יותר? אך ייתכן שהכוונה היא לדבר שהוא מרכזי לא מבחינה ערכית, אלא מבחינה כמותית: על פי ציפייתה של התורה, וציפייתם של חז"ל, כיצד אמור האדם לבלות את עיקר יומו? לדעתי יש לבאר את המחלוקת בין רבנו תם ורבנו אלחנן במובן השני: למה מצפה הקב"ה שהאדם שיקדיש את יומו?

ז. חלוקת זמן בין תורה ועבודה

בשאלה זו התבטא הרמב"ם במילים בוטות. מצד אחד, הוא מתח ביקורת חריפה על אנשים שאינם עובדים ונהנים מהקופה הציבורית, אף אם כל זמנם מוקדש לתלמוד תורה:

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא (הלכות תלמוד תורה פ"ג ה"י).

אך אותו הרמב"ם עצמו מתאר במקום אחר את האדם הממוצע כעובד שלוש שעות ביום - מספיק כדי להחיות את עצמו - ולומד תורה תשע שעות ביום (שם פ"א הי"ב). למרות שהרמב"ם עצמו היה מסוגל לחיות כך רק בתקופות מסוימות בחייו, זו בכל אופן צורת החיים שאותה הוא דרש.

צורת חיים זו המתוארת על ידי הרמב"ם, היא בדיוק מה שאינו מצופה מן האדם לדעת רבנו תם. לדעת רבנו תם, אם אדם עובד תשע שעות ביום ולומד שלוש, הוא לא אמור להרגיש שאין הוא ממלא אחר ציפיותיו של הקב"ה. הוא צריך להרגיש שאולי אין הוא מגלם בחייו את פסגת הקיום האנושי, אבל הוא כן מגיע לרמה של עבודת ה' הנאותה של "בכל דרכיך דעהו", שאותה דורש הקב"ה מן האדם.

רבנו אלחנן והרמב"ם דוחים את האפשרות שדרך ארץ יתפוש את רוב זמנו של אדם ושתורה תהווה רק מרכיב אחד בזמן שנותר. ברם, הוויכוח שלהם עם רבנו תם בקשר לחלוקת הזמן, אינו נוגע כלל לערכים. הגורם הכמותי אינו משקף בשום אופן את מה שאנו מעריכים ביותר בחיינו. אם יישן אדם שמונה שעות ביום ויתפלל שעתיים, האם זה אומר שלדעתו השינה חשובה פי ארבע מן התפילה? אם הוא עובד במשרדו שמונה שעות ביום ומקדיש שעה אחת בלבד לילדיו, האם פירוש הדבר שהילדים אינם כל כך חשובים לו?

ח. האידאל: להגדיל תורה

מסיבות שונות שאינן תמיד בשליטתנו, ייתכן שהאדם יקדיש יותר זמן לפעילות פחות חשובה מאשר לפעילות חשובה. כמובן, המבחן של סדרי העדיפויות הוא, מה היה עושה האדם לוּ היה משוחרר מכל הלחצים המשניים. מהי שאיפתו האמיתית? למה הוא עורג באמת?

לכתחילה, רוצה האדם להיות במצב שבו יוכל להקדיש כמה שיותר מחייו למטרותיו האמיתיות, וכמה שפחות לאותם דברים שהוא עושה רק משום שהוא חייב ולא משום שהוא רוצה. יש דברים שהוא עושה מחמת ערכם המהותי, ויש דברים שהוא עושה רק בגלל רווחם התועלתי. לכן, למרות שידוע לנו כי "אם אין קמח אין תורה" (אבות פ"ג מי"ז), ורבנו תם נתן אישור לחיים המוקדשים ברובם להשגת קמח, זה בוודאי אינו מוחק את ההבדל האיכותי והערכי בין קמח לתורה.

גם רבנו תם מכיר את הפסוק "אחת שאלתי מאת ה'". הרי דוד המלך הוא שכתב את הפסוק הזה. האם דוד היה דגם לאותו אדם שכל זמנו מוקדש "לחזות בנֹעם ה' ולבקר בהיכלו"? כלל לא. דוד המלך ניהל מדינה, פיקד על צבא, ועם כל זה ראה את עצמו כמושרש בעבודת ה', ואת שאיפתו האמיתית ראה בהתקרבות לקב"ה.

במונחים מעשיים, זה מיתרגם לניסיון למצוא את ההזדמנויות המאפשרות לאדם להגדיל את נתח הזמן המוקדש לדברים המשמעותיים בחיים. שיקול זה חשוב עבור האדם הבוחר מקצוע. כרגע אינני רוצה להיכנס לשאלה האם לבחור במקצוע חול או במקצוע תורני. גם אם יבחר האדם בקריירה של חול, ברור שראוי לתת עדיפות לקריירה שתאפשר לו יותר זמן פנוי לתלמוד תורה ולעסקי הרוח, בניגוד למקצוע שיתבע יותר מזמנו. אינני אומר שזה חייב להיות השיקול היחידי, אבל ראוי שהוא יהיה אחד השיקולים (לא אפרט כאן את כל השיקולים, אולם ברור שביניהם צריכות להימנות נקודות כמו: מהם צורכי החברה, באיזה תחום יש לו כישרון, אילו מקצועות הם בעלי ערך מהותי, ועוד). מבחינת שאיפותיו האמיתיות של האדם, עליו לחתור ליותר תורה ופחות קמח. אבל אין זה אומר שעל האדם לשאוף לאפס קמח, מן הסיבות שעליהן עמדתי בפרק הקודם.

את הרעיון הזה ביטא הרמב"ם בסוף משנה תורה:

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד (הלכות מלכים פי"ב ה"ה).

מכיוון שלא יהיו לחצים פוליטיים, צבאיים, כלכליים או חברתיים, יהיו בני האדם חופשיים להקדיש את עצמם למה שחשוב באמת. מובן שאצל רוב האנשים השאיפה הזו אינה יכולה להתממש: דוד המלך לא היה מסוגל לעסוק כל הזמן באותה "אחת" שהוא ביקש; ולרבי שמעון בן יוחאי היה רק פה אחד. אבל השאלות עומדות בעינן: כיצד אמור האדם לבחור קריירה? איזו תדמית עצמית צריכה לעמוד מול עיניו בעת הבחירה?

אני חוזר: בתור הנחיה כללית, צריך היחיד לחפש צורת חיים שתקרב אותו לאידאל של רבנו אלחנן ולא לזה של רבנו תם. עליו להיות מוכן להסתפק ברמת חיים שתאפשר לו להקדיש יותר זמן לעבודת ה' במובן הישיר, בניגוד למובן הרחב והבלתי ישיר. אבל אין בדברים האלה כדי לשלול את חשיבותם של האומנות ושל "לעָבדה ולשָמרה".

(המשך בשבוע הבא)



[1] נדון בשאלה זו להלן בפרק ה.

[2] הקדמת הרמב"ם לאבות ('שמונה פרקים'), פרק ח. ראה גם באגרתו לרבי עובדיה הגר, אגרות הרמב"ם א, מהד' שילת, עמוד רלו (= תשובות הרמב"ם, מהד' בלאו, סימן תלו).

[3] תפישה רחבה זו של 'דבר מצווה' צריכה עדיין עיון רב, משום שהמונח מופיע בהלכה בהקשרים מגוונים, שבהם הוא מוגדר באופנים שונים.

[4] תוספות רבי יהודה החסיד, ברכות לה ע"ב; הגהות מיימוניות, הלכות תלמוד תורה פ"ג, ב; תוספות ישנים, יומא פה ע"ב.