אכילת כזית ופחות מכזית

מקורות: בשל רצוננו להמשיך ולברר את גדר האיסור בשבועה, לא נעסוק בשלב זה בסוגיות הראשונות של הפרק, אלא נמשיך לבירור מחלוקת רבי עקיבא וחכמים בסיפא של המשנה הראשונה, שנידונה בגמרא כא:.

כמבוא לעיון במחלוקת זו, שקשורה בין היתר בשאלה האם אכילת פחות מכזית קרויה אכילה, נעיין בשיעור הקרוב בשאלה מושגית זו ללא כניסה לסוגיות בפרקנו, מתוך תקווה ששיעור זה ייתן בידינו כלי עבודה שיסייעונו בהמשך.

 

מקורות:

ריטב"א מכות יז.

רבי שמעון אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן, פירשו בה דגמרא גמיר ליה, ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם דלמלקות כיון דאכל במזיד אחשבה לחומר איסור להתחייב בכל שהו אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות.

חזון איש חושן משפט, ליקוטים סי' כ"ג, על מכות יז.

רבי שמעון אומר: כלשהו למכות, לא אמרו כזית אלא לענין קרבן. כתב ריטב״א בשם ר״מ: כיון דאכל במזיד אחשביה לחומר איסור להתחייב בכל שהו, אבל קרבן, שהוא על אכילת שוגג, בעי כזית לחשיבות. אין כונתו ז״ל שנעים לו לאוכלו זה הכלשהו, דאם אכל בשוגג שסבור שזה בשר כשר נמי נעים לו זה הכלשהו. ועוד, אם אכל כלשהו מיד מלקין אותו, אף שלא היה דעתו להפסיק. אלא כונתו ז״ל דאוכל במזיד עונשו על המרד בצואת התורה, וכשאוכל כלשהו ג״כ מרדו מרובה וראוי לעונש; אבל שוגג, שכפרתו על המכשול שאכל חלב, שפיר בעי שיעורא, וכן מורה לשון הריטב״א.

רמב"ן, תורת האדם, שער המיחוש – עניין הסכנה

שאפילו צריכה לכשעור מאכילין אותה פחות פחות כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס, וכן פסק בעל ההלכות. ונראה שאף בחולה עושין כן כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות לאיסור בלחוד. ואם תשאל אם כן למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל טבל ותרומה מאכילין אותו תרומה והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא, אפילו הכי כיון דבשיעורן חמורין זה מזה לעונשין, אף בפחות מכשיעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה, אי נמי התם בשאמדוהו לכשעור והוא צריך לו בכדי צירוף.

צל"ח פסחים מד.

בריש פרק בתרא דיומא מפרש טעמיה דר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה הוא משום דחזי לאצטרופיה, ולפי זה באיסור התלוי בזמן כגון חמץ בפסח ואכל פחות מכשיעור ביום שביעי, באופן שאין שוב שהות ביום לאכול עוד כדי להשלימו, לא נוכל למילף מכל חלב, ולכן יליף הרמב"ם מלא יאכל.

 

בשיעורים הקודמים החלנו לברר את גדר האיסור בשבועת שקר, ובעיקר את גדר המחויבות בשבועה על העתיד והאיסור בהפרתה. בשלב זה נדלג על הסוגיות הראשונות של הפרק, ובעיקר סוגיית התפסה, שחלק משמעותי ממנה עוסק בבירור מהות הנדר והיחס בינו לשבועה, ונעבור לסוגיות המלבנות את מחלוקת רבי עקיבא וחכמים, משום שהדבר ימשיך את המלאכה בה פתחנו. אמנם, השיעור היום לא ייגע בכך ישירות, אלא יהווה מעין מבוא לנושאים שבהם נדון בהקשרים שונים בשיעורים הקרובים. במשנה הפותחת את פרקנו נחלקו רבי עקיבא וחכמים בעניין אדם שנשבע "לא אוכל", אם הוא עובר על שבועתו באכילת כלשהו או רק באכילת כזית. היום עוד לא נתחיל לעסוק בבירורה של מחלוקת זו, אלא נקדים לה דיון מושגי-כללי בהגדרת מעשה אכילה ומקומו של שיעור כזית בהקשר זה. אני מקווה שהנקודות שיידונו בשיעור זה ייתנו בידינו כלי עבודה שישמשו אותנו בהמשך לימודנו.

 

כתב הרמב"ם:

 

"כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני, בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמים... ושיעור זה עם כל השיעורין הלכה למשה מסיני הם, ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור, אבל אינו לוקה אלא על כזית, ואם אכל כל שהוא פחות מכשיעור מכין אותו מכת מרדות" (הל' מאכלות אסורות פי"ד הל' א-ב).

 

ויש לחקור אם שיעור כזית, שנלמד בהלכה למשה מסיני, הוא שיעור כמותי, דהיינו שגם אכילת פחות מכזית שמה אכילה, אלא שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאין ענישה אלא בכמות חשובה דיה שהיא כזית; או שמא שיעור כזית הוא כמות שמגדירה איכות – ללא חשיבות מינימלית זו פעולת הבליעה כלל אינה מוגדרת כמעשה אכילה.

 

[במאמר מוסגר, על פי הצד ששיעור כזית הוא תנאי לעצם הגדרת המעשה כאכילה, יש להסתפק אם לצד דרישה זו ישנה גם דרישה כמותית לאכילת כזית של איסור. בגמרא בפסחים מג: מובאת דעה שלפיה "היתר מצטרף לאיסור", כאשר על פי שיטת רש"י משמעות הדבר היא שניתן להתחייב על אכילת חצי זית איסור וחצי זית היתר אם נאכלים יחדיו, והדבר לכאורה תמוה מאוד, שכן אין כאן אכילת כזית איסור. נראה ששיטה זו סבורה ששיעור כזית נאמר רק בהגדרת המעשה כמעשה אכילה, ומשעה שהמעשה הוגדר כמעשה אכילה, על אף שלא נאכל כזית של איסור, ניתן להתחייב גם על איסור כלשהו. לאור פירוש זה יש לעיין כמובן בפירוש השיטות החולקות, ואכ"מ].

 

 

הגמרא בשבועות כא:, שנלמד לקראת השיעור הבא, מביאה שיטה חריגה של רבי שמעון בדיני מאכלות אסורות:

 

"רבי שמעון אומר: כל שהוא למכות, ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן".

 

ברור שרבי שמעון אינו סבור ששיעור כזית הוא תנאי לעצם הגדרת המעשה כאכילה, שהרי התורה אמרה "כל חלב וכל דם לא תאכלו" ורבי שמעון מחייב מלקות גם ללא כזית. גם הדרישה הכמותית אינה חלה לדעתו ביחס למלקות, אבל היא חלה ביחס לקרבן. וזאת מדוע?

 

רש"י בסוגיה המקבילה (מכות יז.) ביאר:

 

"דקסבר ר' שמעון בכל האיסורין כל שהוא למכות, ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן על שגגת כרת, והלכה למשה מסיני היא" (ד"ה כך).

 

על פי רש"י, לדעת רבי שמעון ההלכה למשה מסיני של שיעור כזית נאמרה ביחס לקרבן ולא ביחס לעונשין.

 

הריטב"א שם כתב חידוש מוקשה בשם הרמ"ה:

 

"ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם, דלמלקות, כיון דאכל במזיד, אחשבה לחומר איסור להתחייב בכל שהו, אבל קרבן, שהוא על אכילת שוגג, בעי כזית לחשיבות".

 

לפי פשטות דברי הרמ"ה, הקו המפריד אינו בין חיוב מלקות לחיוב קרבן, אלא בין מזיד לשוגג. כאשר אדם אוכל איסור במזיד, הוא מראה בכך שהאיסור חשוב לו, ויסוד זה של "אחשביה" מצליח לחפות על העדר הכמות על ידי הענקת חשיבות אלטרנטיבית. ויש לתמוה, שמנין לנו לומר חידוש זה שכוונה לאיסור מגדילה את חשיבות החפצא או המעשה? וכפי שהוסיף והקשה החזון איש[1], מה נאמר ביחס לאדם שהתכוון לאכול כזית איסור והחל לאכול לאחר קבלת התראה אך עצר לאחר חצי זית – האם נאמר שאדם זה לא החשיב חצי זית?

 

מדברי התוספות בשבועות עולה קו שונה:

 

"ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן.. שהקרבן תלוי בכרת, וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית".

 

לפי התוספות הקו אינו עובר בין מזיד לשוגג, ואף לא בין מלקות לקרבן (כפי שניתן להבין ברש"י במכות), אלא בין עונש מלקות לעונש כרת. וביאור גישה זו נראה על פי מה שכתב החזון איש (החזון איש כתב דבריו כביאור לדברי הריטב"א, אך לענ"ד קשה לומר כן, ולעומת זאת הדברים מסתברים כביאור לגישת התוספות):

 

"דאוכל במזיד עונשו על המרד בצואת התורה, וכשאוכל כלשהו גם כן מרדו מרובה וראוי לעונש; אבל שוגג, שכפרתו על המכשול שאכל חלב, שפיר בעי שיעורא".

 

החזון איש מתייחס להבחנה יסודית בין שני מרכיבים שליליים שיש בעבירה על איסורי תורה. מרכיב אחד הוא עצם המרד בצו הקב"ה, והמרכיב השני הוא עשיית המעשה שהוא שלילי במהותו, מוסיף רע בעולם ומזהם את הנפש. לפי החזון איש, רבי שמעון סבור שיסוד המרד מתקיים בעצם אכילת הדבר האסור (כמובן, מתוך הנחה שהדבר נקרא אכילה); אבל חיוב הקרבן, שחל על אדם שוגג שאינו מורד, מתייחס לפן השלילי שבמהות המעשה, ולשם כך יש צורך בחשיבות מסוימת שתלויה בכמות.

 

כאמור, לעניות דעתי אף את דברי התוספות יש לפרש בהתאם לקו של החזון איש. חיוב מלקות מתייחס אמנם לעצם המרד והפרת צו ה'. אולם, חיוב כרת אינו נובע מעצם הפרת הצו, אלא מכך שמדובר בעבירה בעלת חומרה מיוחדת ועל כן הוא תלוי גם במהות המעשה, ואינו חל אלא בכמות חשובה. לכן, הקו עובר בין מלקות לכרת.

 

מכל מקום, ודאי שלשיטתו החריגה של רבי שמעון יש אכילה בפחות מכזית. כעת יש לעיין אם חכמים חולקים עליו בנקודה זו, ומטעם זה אינם מחייבים אלא בכזית, או שמא הם מסכימים לעצם הקביעה.

 

 

בגמרא במסכת יומא (עג:-עד.) הובאה מחלוקת האם אכילת חצי שיעור אסורה מהתורה (רבי יוחנן) או מדרבנן בלבד (ריש לקיש). כפי שהבהירו התוספות אצלנו (כא: ד"ה כרבי) רבי יוחנן אינו מתבסס על שיטת רבי שמעון, אלא סבור שגם אם אין ענישה אלא בכזית, יש איסור דאורייתא גם בפחות.

 

מסברה, האם יש מקום לומר שגם כאשר יש דרישה לשיעור כמותי כדי להעניש עדיין יש איסור דאורייתא גם בפחות משיעור? בפשטות נראה שכן – התורה אוסרת את עצם הפעולה, אך לשם ענישה יש צורך בכמות מינימלית. אכילת שיעור הקטן מכזית אף היא חטא, אלא שאין די בה כדי להעניש. לאור זה, שיטת ריש לקיש היא זו שטעונה הסבר – מדוע אין כאן איסור דאורייתא?

ואמנם, הגמרא שמה בפיו הסבר:

 

"ריש לקיש אמר: מותר מן התורה, 'אכילה' אמר רחמנא וליכא".

 

ריש לקיש נוקט עמדה ברורה בחקירה המעסיקה אותנו: אכילת פחות מכזית אינה מוגדרת כאכילה. על כן, אין מקום למודל שהצגתי לעיל, לפיו יש חטא גם בעשיית עבירה הקטנה משיעור, משום שאכילת פחות משיעור מוגדרת כפעולה בעלת שם שונה לחלוטין מזה של אכילת שיעור שעליה מתחייבים.

 

וכעת עלינו לברר את עמדת רבי יוחנן, שהלכה כמותו, שחצי שיעור אסורה מהתורה. הראשונים העירו על כפילות שקיימת בסוגיה בהצגת תשתית שיטה זו: א. סברה: "כיון דחזי לאיצטרופי - איסורא קא אכיל". כמובן, יש להבין סברה זו מהי. ב. דרשת הכתוב המובאת בברייתא: "אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה, תלמוד לומר: 'כל חלב' ". לפי רבי יוחנן זו דרשה דאורייתא, ולדעת ריש לקיש אומרת הגמרא שמדובר באסמכתא בעלמא.

 

בביאור כפילות זו כתב הר"ן בשבועות:

 

"דאע"ג דהתם ביומא מריבויא דכל חלב מייתינן חצי שיעור, הא ודאי ההוא ריבויא לא כתיב אלא גבי חלב, ואפילו הכי ילפינן מיניה לכל איסורין, משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזיא לאיצטרופי" (ר"ן על הרי"ף שבועות ט. ד"ה אמר).

 

לפי הר"ן, הדרשה נאמרה לגבי איסור חֶלֶב, אך כיוון שמסתבר שיסודה הוא בסברת "חזי לאצטרופי", ניתן להרחיבה לכל איסורי תורה. אין זה ברור מלשונו אם כעת מדובר בכלל שמבוסס על סברה בלבד, או שסברה זו מלמדת שהדרשה חלה על כלל איסורי תורה.

 

בשונה מהר"ן, התוספות ביומא (ד"ה כיון) נקטו בבירור שמקור הדין הוא מהדרשה, והסברה רק נצרכת על מנת להבהיר שמדובר בדרשה גמורה:

 

"דאי מקרא דכל חלב הוה אמינא עיקר קרא לכוי איצטריך וחצי שיעור מדרבנן ואסמכוה אקרא; אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאיצטרופי, סברא הוא מהאי טעמא דדרשה גמורה היא לחצי שיעור".

 

 

כך או כך, סברת "חזי לאצטרופי" תופסת מקום חשוב בהבנת שיטת רבי יוחנן, ועלינו לנסות ולעמוד על טיבה. לעניות דעתי, ההבנה הפשוטה היא שסברה זו מתפקדת כ"סימן". כלומר, העובדה שהמעשה שנעשה ראוי להצטרף לאיסור בשיעור שלם ומחייב מלמדת אותנו שגם במה שנעשה יש היבט שלילי משמעותי דיו להגדירו כאיסור דאורייתא. אמנם, כאן יש להבין כיצד מתמודדת טענה זו עם קביעתו של ריש לקיש שאין אכילה אלא בכזית; ודומה ששתי דרכים שונות ניצבות לפנינו:

 

"שאלת עוד: מאי זה טעם חצי שעור אסור מן התורה ואין בו מלקות? שכיון שאסור, כבר הוזהרנו על אכילתו! תשובה: אין לוקין עליו, משום דעיקר קרא 'אכילה' כתיבא ביה: 'לא תאכלו כל נבלה', 'כל חלב וכל דם לא תאכלו', ואין אכילה פחות מכזית. ומכל מקום, מכיון דכתב 'כל' ולא כתב 'נבלה לא תאכלו', 'חלב ודם לא תאכלו', אשמעינן קרא דאפילו ליכא שיעור אכילה לא תאכלו. ואחר שריבה מיעט, ומאי רבי – רבי לאסור, ומאי מיעט – מיעט מלקות..." (ח"א סי' תל"ט).

 

הרשב"א ביסס את דבריו על לימוד איסור חצי שיעור מגזירת הכתוב של ריבוי "כל". אמנם, אפשר שיש מקום לבסס זאת גם על סברת "חזי לאצטרופי", ולומר שזהו אינו סימן לכך שיש כאן מעשה אכילה אלא שיש מקום לאסור גם אם אין מעשה שכזה - מכיוון שמדובר בחומר שאם נצרף ממנו כדי שיעור אכילה נתחייב עליו משום עבירה דאורייתא מלאה, אות היא שחומר זה חומר שלילי הוא, ואסור לנו לצרוך ממנו אף אם אין בכך משום מעשה אכילה. ניתן גם להוסיף, שרבי יוחנן מקבל את הקביעה " 'אכילה' אמר רחמנא וליכא", אבל סובר שאף שציווי הגברא של התורה אסר אכילה בלבד, אנו ממילא מבינים מכך שהחפצא הוא חפצא שלילי ושיש איסור לצרוך אותו על אף שאין בכך איסור גברא. בהמשך לימודנו בפרק נראה שיטות ראשונים שלפיהם חצי שיעור אסור מהתורה אבל אין הוא בגדר "מושבע ועומד מהר סיני" (ולא מפני שאין עליו עונש, שכן איסור עשה מוגדר כ"מושבע ועומד" על אף שאין עליו עונש), וייתכן שיסוד הדבר הוא בהצעתנו, שמדובר באיסור דאורייתא אבל לא בציווי על הגברא.

 

 

כפי שכתבתי, מסתבר לענ"ד להבין שסברת "חזי לאצטרופי" היא סימן לכך שגם מה שנעשה הוא בעייתי, וכך הנחתי בשני ההסברים שראינו. אמנם, יש שהבינו שמדובר בסיבת האיסור, דהיינו שאף שאין בעיה בעצם אכילת חצי השיעור, יש מקום לאוסרה משום שאם האוכל ימשיך במעשהו הוא יעבור על איסור תורה מלא. אפשר שמשמעות הדבר היא כעין גזירה דאורייתא שנועדה להרחיק את האדם מן האיסור. וכך, יש שנקטו למשל בדעה מפתיעה שלפיה אין איסור חצי שיעור דאורייתא באכילת חצי שיעור חמץ ברגע האחרון של שביעי של פסח או באכילת חצי שיעור ברגע האחרון של יום הכיפורים, אלא אם נמצא לכך מקור מיוחד:

 

בריש פרק בתרא דיומא מפרש טעמיה דר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה הוא משום דחזי לאצטרופיה, ולפי זה באיסור התלוי בזמן כגון חמץ בפסח ואכל פחות מכשיעור ביום שביעי, באופן שאין שוב שהות ביום לאכול עוד כדי להשלימו, לא נוכל למילף מכל חלב, ולכן יליף הרמב"ם מלא יאכל (צל"ח פסחים מד.).

 

כאמור, אינני נוטה להבנה זו, אולם אפשר שבהמשך לימודנו נראה שיש לה בסיס בדברי הראשונים.

 

 

שאלה מעניינת בהבנת איסור חצי שיעור עולה מדברי הרמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש – עניין הסכנה). הרמב"ן התייחס לחולה שיש בו סכנה, שמותר לו לאכול דבר איסור משום פיקוח נפש, אלא שנאמרו בכך שתי מגבלות: א. אם ניתן להסתפק בפחות מכשיעור יש לעשות כן; ב. הקל הקל תחילה – יש להעדיף לתת איסור בדרגה נמוכה יותר: כגון נבילה (לאו) ולא חֶלֶב (כרת). הרמב"ן התקשה בכך, שכן אם מדובר באכילת פחות מכשיעור, בכל מקרה מדובר על "איסור בעלמא" בלשונו, שאין בו כרת או מלקות, והיכן איפה חומרתו היתירה של אחד מהאיסורים? בתשובתו השנייה אומר הרמב"ן שאכן, כל הדין של "הקל הקל תחילה" נאמר רק ביחס למי שצריך לאכול שיעור שלם. רק בתשובתו הראשונה אומר הרמב"ן את הסברה המתבקשת: "כיון דבשיעורן חמורין זה מזה לעונשין, אף בפחות מכשיעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה" – חצי שיעור אינו מושג כללי אלא רמה חלקית של כל איסור בפני עצמו. כיצד ניתן להבין את גישת הרמב"ן בשאלתו ובתשובתו השנייה, ממנה עולה שאיסור חצי שיעור הוא איסור כללי, ואין הבדל בין חצי שיעור של איסור לאו או של איסור כרת[2]? על פי הכיוון שמדובר במעין גזירה דאורייתא הנשענת על האפשרות לעבור על איסור מלא, אפשר שנאמרה כאן גזירה שיש לה משמעות כללית שאינה משתנה לאור האיסור הספציפי. ניתן גם לומר, שגם אם איסור חצי שיעור הוא אכן סניף של כל איסור ואיסור, אין חומרה יתירה בחצי שיעור של חלב על פני חצי שיעור של חזיר, משום שהבדלי הדרגות ביניהם נוגעים לרמת הסנקציה, ולא לעצם העובדה שמדובר בחומר אסור שצריכתו שלילית, שהיא זו שמשמעותית ביחס לחצי שיעור.

 

 

על פי הדרך שבה קראנו את הגמרא ביומא, נראה לכאורה שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש אינה נוגעת אלא לאיסורי אכילה. כפי שהעליתי, ייתכן שנקודת המוצא הפשוטה היא שיש מקום לכך שדבר ייאסר גם אם אין בו שיעור חיוב, אלא שלשיטת ריש לקיש בהקשר של אכילה המושג שאותו אסרה התורה אינו מתקיים אלא בכזית, ולרבי יוחנן יש התמודדות כזו או אחרת עם טיעון זה. לאור זה, אפשר שבאיסורי תורה אחרים יהיה איסור דאורייתא בחצי שיעור גם לשיטת ריש לקיש. זאת, אלא אם כן נמצא שהשיעור הרלוונטי באותו איסור מגדיר את עצם מהות האיסור או הפעולה האסורה, שאז מסתבר שחצי שיעור יהיה מותר, לפחות מדאורייתא, וזאת בפשטות גם לרבי יוחנן.

 

אמנם, ייתכן לומר שאם עמדת רבי יוחנן מבוססת על "חזי לאצטרופי" כסיבת האיסור אזי היא חלה בכל מקום שבו המעשה החלקי ראוי להצטרף לאיסור מלא (כגון גילוח שערה אחת בנזיר). כמו כן, אם יסוד שיטת רבי יוחנן הוא בגזירת הכתוב של כל חלב יש מקום לומר שזו גזירת כתוב החלה בכל התורה כולה (אם כי יש שסברו שזו דרשה המתייחסת לאכילה בלבד, ראו שו"ת חכם צבי סי' פ"ו). אפשר גם שיש מקום לטעון שמחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש היא בשאלה כללית יותר של ראיית כמות כמגדירה את עצם מהות המושג, אך אפשרות זו קשה בעיניי.

 

מכל מקום, יש שנקטו במפורש שדין חצי שיעור לא נאמר אלא ביחס לאיסורי אכילה (ראו למשל תשובת החכם צבי הנ"ל, שהעלה זאת מנימוקים נוספים); אבל בפועל מצינו התייחסויות לאיסור דאורייתא בחצי שיעור ואף תלייה עקרונית של  שאלה זו במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש:

 

כאמור, הדברים אינם פשוטים ויש להוסיף ולעיין בהם, אבל מכיוון שניתקל בהמשך לימודנו גם באיסור חצי שיעור ביחס לאיסורים שאינם איסורי אכילה, ראיתי מקום להתייחס גם לכך.

 

מקורות: בשיעור הבא ננסה לעיין במחלוקת התנאים לגבי שיעור החיוב באכילה של מי שנשבע: "לא אוכל". נסו להסביר כל שיטה, במה נחלקו ומה פשר הטיעון שמגייס כל תנא לשיטתו.

מקורות:

יט: במשנה; כא: "שבועה שלא אוכל... שמע מינה"; כא: תוס' ד"ה היכן מצינו באוכל, היכן מצינו במדבר; רש"י יט: ד"ה מדבר; ר"י מיגאש כא: ד"ה מתני' (מצורף); [משנה למלך הל' שבועות פ"ד ה"א "ודע דבר"פ ג' דשבועות... ודברי הרא"ם צריכים תלמוד"; ירושלמי פ"ג ה"א "מה נן קיימין אם באומר... על דעתיה דרבנין אסורין"].

 

מתני' שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר"ע אמרו לו לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב פי' שהרי כל איסורין שבתורה האוכל אותן אינו חייב אלא עד שיאכל מהן כזית וזה כיון שנשבע על ככר זה שלא יאכלנה נעשית עליו אסורה וכיון שכן אמאי מתחייב עליה בכל שהוא אמר להן היכן מצינו דמדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן וכו'.

 

 

 

---