דילוג לתוכן העיקרי

בעניין שווה כסף

קובץ טקסט
מקורות לשיעור
1. חציו הראשון של תוספות (ב.) ד"ה בפרוטה.
2. רמב"ן (ב.) ד"ה בדינר [שים לב לכך שיש טעות דפוס בהוצאה של ר' איסר זלמן מלצר וכתוב: "בגרעון" במקום "בפרעון"].
3. [אבני מילואים (כט:) ד"ה ונראה].
4. [קידושין (ז:) "ההוא גברא...בתליסר"].
5. השיעור בעוד שבועיים יעסוק בנושא "חליפין בקידושין", ועל כן מומלץ להתחיל בהכנת הגמרא עד דף ג..
 
שאלות
1. באיזה מובן יכולים חפצים שווי ערך לשמש כתחליף לכסף ובאיזה מובן מהווה כסף תופעה ייחודית?
2. האם ייתכן להבדיל בין תחומים הלכתיים ביחס לאפשרות להשתמש בחפצים שווי ערך במקום בכסף?
3. באיזה שוני קונספטואלי ניתן להבחין בהשוואה בין גישת הרמב"ן לגישתם של בעלי התוספות?
 
*******

המשנה בריש מסכת קידושין אומרת שאדם יכול לקדש אישה בכסף או בשווה כסף. צורת הקניין הראשונה נידונה בגמרא בהרחבה (ג:), אולם 'קידושי שווה כסף' - קידושין שנעשים על ידי נתינת חפץ בעל ערך שאיננו כסף - אינם זוכים להתייחסות רבה. בשיעורנו היום נבחן את תהליך קידושי שווה כסף וננסה לעמוד על מהותם, בתקווה שלימודנו זה יעזור לנו להבין טוב יותר את מהות מערכת הקידושין בכלל.

כנקודת מוצא נתייחס למקור המקראי לקידושי שווה כסף. הגמרא מאריכה בבירור המקור בתורה לקידושי כסף ומסיקה כי יש לו שני מקורות אפשריים, אולם היא אינה מביאה מקור כלשהו לכך שניתן לקדש אישה בשווה כסף במקום בכסף. תוספות (ב:) עומדים על כך שבתחומים אחרים בהלכה שבהם יש צורך בכסף אך אפשר להשתמש בשווה כסף כתחליף - כגון קניין עבד עברי ופדיון הבן - הגמרא מצריכה מקור מפורש לכך ששווה כסף ככסף ואינה מניחה שיש זהות בין כסף לשווה כסף. העובדה שלגבי קידושין הגמרא אינה טורחת למצוא מקור מורה על כך שבקידושין ההרחבה של קניין כסף לשווה כסף מובנת מאליה ואינה זקוקה לתימוכין. מהו ההבדל בין התחומים המוזכרים לעיל לבין קידושין אשר בגללו קידושי שווה כסף מובנים מאליהם כווריאציה של קידושי כסף?

על מנת לענות על שאלה זו ניתן לנקוט באחת משתי דרכים: 1. ההנחה שגלומה בשאלה (שאין בתורה מקור לקידושי שווה כסף) מוטעית (ויש למצוא מקור). 2. הנחת הקושיה נכונה, ויש למצוא הסבר לעובדה שדווקא לגבי קידושין אין צורך למקור. שתי אפשרויות אלה מהוות גרעין למחלוקת ראשונים: תוספות בוחרים בדרך הראשונה ומוצאים מקור בתורה לקידושי שווה כסף, בעוד שרמב"ן מעדיף את הדרך השנייה ומסביר מדוע אין צורך במקור. תוספות טוענים שדין קידושי שווה כסף נלמד באמצעות בניין אב על ידי השוואה לעבד עברי, על אף שבגמרא אין אזכור להשוואה כזאת. באותה צורה מוצאים תוספות מקורות גם למקרים אחרים שבהם אפשר להשתמש בשווה כסף כבכסף, ובכך הם יוצרים מקבץ הלכות שבכולן אפשר להשתמש בשווה כסף במקום בכסף ואשר בכולן, לדעת תוספות, האפשרות איננה מובנת מאליה ויש ללמדה מן הפסוקים. רמב"ן חולק על תוספות וטוען שבקידושין אין צורך בלימוד ואפשרות השימוש בשווה כסף מובנת מאליה מעצם האפשרות לקדש בכסף.

סיכום: הבאנו מחלוקת בין תוספות לרמב"ן בשאלה אם האפשרות לקדש על ידי שווה כסף מובנת מעצם האפשרות לקדש בכסף או שמא היא מצריכה לימוד מן הפסוקים. כעת עלינו להבין מה יסוד מחלוקתם של תוספות ורמב"ן.

המילה "כסף", אשר סביב משמעותה סובב השיעור הזה, יכולה להתפרש בשתי משמעויות: היא יכולה לתאר חפץ פיזי - מטבע - אולם היא יכולה להתפרש גם כתיאור לערך שנמדד ביחידות ממוניות. במילה "כסף" גלומים, אם כן, שני מושגים - המטבע והערך - ועל כן בכל מקרה שההלכה מתייחסת לכסף עלינו לבחון אם הדרישה היא למטבע או לערך.

כשעוסקים במשמעות המילה "כסף" יש להבחין בין השימוש שנעשה בכסף לצרכים טקסיים וסמליים לבין השימוש שנעשה בו כמדד של שווי, כאשר יש צורך בתמורה ממונית. ישנם מקרים שבהם כסף איננו ניתן כתמורה אלא משמש בתפקיד סמלי. לדוגמה: נתינת השקלים לכוהן בפדיון הבן אינה תשלום עבור שוויו של הבן כי אם מעשה סמלי של פדיון שנעשה באמצעות חמשת הסלעים. במקרה של פדיון הבן ברור שהכסף משמש כחפץ טקסי, כמטבע, ואינו מגלם ערך, שכן מעשה הפדיון הוא מעשה דתי ולא מסחרי. ברם, טענה דומה רלוונטית גם במקרים מסוימים בעולם המסחרי. אם גורד השחקים אפמיר סטייט בילדינג יכולים להיקנות במסירת פרוטה אחת (ששווייה במטבע בן ימינו הוא פחות מחצי שקל) - ברור שאי אפשר לומר שהכסף קונה באמצעות הערך שהוא מגלם. גם במקרה זה הכסף משמש, אם כן, כחפץ סמלי, על אף שבמקרה זה הסמליות אמורה לשקף התרחשות עסקה ממונית שבה ישנו מעבר של שווי כסף בין אנשים. גם כאן - כבפדיון הבן - יש מעשה סמלי ולא מעבר אמתי של ערך, על אף שמובנו של טקס זה שונה בעליל ממשמעותו של פדיון הבן. קיים אפוא מגוון של מקרים שבהם ניתן להשתמש בכסף כאמצעי טקסי וסמלי.

מצד שני, ישנם מקרים רבים שבהם מהות השימוש בכסף בהוצאת עסקות לפועל הוא מעבר ערך בין צדדים שונים. כאן משמש הפן הממוני כסטנדרט אוניברסלי להערכת שווי, וכוח הקניין שגלום במטבע משמש ערובה להגינות העסקה. המוכר מעביר לקונה סחורה בשווי מסוים ומקבל בתמורה את הערך המתאים בצורת כסף. במקרה כזה יש החלפה של שני ערכים - האחד גלום במטבע והשני גלום בחפץ, בסחורה - והעסקה מתבצעת באמצעות החלפת שני ערכים מתאימים, בלא אלמנט סמלי כלשהו.

ייתכן שהיכולת להשתמש בשווה כסף במקום בכסף תלויה בשאלה איזה פן של כסף משמש בהלכה הנידונה: אם הכסף משמש במעשה סמלי, בטקס מסוים, ייתכן שלא יהיה ניתן להחליפו בחפץ בעל אותו שווי אלא אם כן יש לימוד מפורש מן הפסוקים שמאפשר זאת, משום שבמקרה כזה המוקד הוא המטבע עצמו כאובייקט סמלי ושוויו אינו משמעותי לגבינו; אולם אם בתמורה ממונית מדובר אזי אין הבדל בין שווי שמיוצג על ידי מטבע לבין שווי שמיוצג על ידי חפץ - לשניהם יש בסופו של דבר אותו ערך ממוני - ובמקרה כזה לא יהיה צורך בלימוד על מנת לאפשר את השימוש בשווה כסף, שהרי אין כל סיבה להבדיל ביניהם.

על פי ניתוח זה המחלוקת בין תוספות לרמב"ן תלויה בהבנת תפקידו של הכסף בתהליך הקידושין. ברור שמעשה הקידושין מורכב ממסירת כסף מן הבעל לאישה בהסכמתה, אולם משמעות מעשה זה אינה ברורה: כיצד ניתן ליצור מערכת בינאישית על ידי העברת שווי כספי? האם אפשר לקנות מסירות או אהבה? מערכת יחסים איננה ברת קניין, ואף על פי כן קידושין פועלים באמצעי כספי. לכן עלינו לנקוט באחת משתי אפשרויות:

1. קידושי כסף אינם נועדים ליצירת מערכת היחסים בין הבעל לאישה אלא ליצירת מערכת של מחויבויות משפטיות ושל בעלויות ביניהם. זוהי ההבנה הפשוטה העולה מן המקורות המובאים בגמרא בעניין קניין כסף - הפסוק "כי יקח איש אשה", המתפרש על בסיס השוואה לפסוק העוסק בקניין שדה (גזרה שווה "קיחה - קיחה" משדה עפרון), וההשוואה לקניין אמה עברייה.

2. השימוש בכסף אינו צורת תשלום אלא גורם ממסד ומייצב ליצירת המערכת הבינאישית.

[יש מקום להרחיב בשתי גישות אלה, אולם לא נעשה זאת כאן. דיינו אם נאמר שניתן להוכיח את שתיהן מתוך המקורות העוסקים בקידושין. אנו נתמקד ביישומן בענייננו - קידושי שווה כסף.]

אם מערכת אישות נרקמת באמצעות קניין שבו הבעל קונה את אשתו, הכסף פועל על בסיס הערך שטמון בו, ועל כן מסתבר שכל דבר שמייצג ערך יוכל לפעול בתפקיד זה. לכאורה כך יש לפרש את הסברו של רמב"ן: "אי נמי איכא למימר שבכל מקום שנאמר 'כסף' סתם בקנין - שוה כסף בכלל... לענין מקנה, כיון דניחא ליה בשוה כסף, ככסף הוא, שהרי שניהם שוים אצלו". ברם, אם נבין שהקידושין אינם קניין רגיל אלא חלק מרקימת מערכת יחסים בינאישית אזי הכסף משמש כחפץ סמלי, וכדי לאפשר את השימוש בשווה כסף עלינו למצוא מקור מפורש, שכן אין זה ברור שכל חפץ שווה ערך יכול לתפקד ככסף מבחינה סמלית. ייתכן שהבנה זו היא שמפלסת את דרכם של תוספות, המצריכים לימוד מפורש לכך שאפשר לקדש אישה בשווה כסף.

נסכם בקצרה את שראינו עד עתה:

1. למילה כסף ישנן שתי משמעויות: המטבע עצמו או השווי שטמון בו.

2. במעשים סמליים הכסף מתפקד כמטבע בעוד שבעסקות ממוניות אנו מתייחסים לפן הערכי שלו.

3. השימוש בשווה כסף במקום כסף מובן מאליו כאשר מדובר בעסקה המבוססת על העברת שווי ממוני, אולם הוא איננו ברור אם מוקד ההתעניינות הוא בתפקיד הסמלי של המטבע עצמו. לכן במקרים מן הסוג הראשון אפשר להניח בפשטות את השימוש בשווה כסף כתחליף לכסף ואילו במקרים מן הסוג השני יש צורך בלימוד מפורש שמאפשר להשתמש בשווה כסף במקום כסף.

4. משמעות הכסף במקרים שונים בהלכה נקבע על בסיס ניתוח של כל מקרה ומקרה.

5. אפשר להבין את מערכת הקידושין באחת משתי דרכים: כקניין שיוצר מחויבויות ממוניות בין הבעל לאישה או כמעשה סמלי שהוא חלק מיצירת המערכת האישית בין הבעל לאישה.

6. רמב"ן תופש את קניין הקידושין כקניין רגיל, שבו אנו זקוקים לערך שהכסף מייצג, וממילא אין צורך במקור לקידושי שווה כסף.

7. תוספות, לעומתו, מבינים את קניין הקידושין כמעשה הרוקם את מערכת היחסים בין הבעל לאישה, אשר הכסף משמש בו כחפץ סמלי, ועל כן יש צורך במקור מפורש שיאפשר להשתמש בשווה כסף במקום בכסף.

ברם, הבנתנו בשיטת רמב"ן אינה מניחה את הדעת. אפילו אם קידושין הם מעשה קנייני לכל דבר, אי אפשר לתאר אותם כהחלפת סחורות בין שני צדדים.

ראשית, ההבדל בין קניין רגיל לבין קידושי אישה ברור לכל אחד מבחינה אינטואיטיבית. רמב"ן עצמו מסביר (גיטין ט.) כי קניין הקידושין, 'כי יקח איש אישה', מתייחס לקשר המיוחד שנוצר תוך כדי יצירת המעמד האישי ולא לקניין כספי במובן המסחרי הרגיל. הקניין ביצירת הקידושין אמנם איננו נושא ערך רומנטי - הוא מתייחס לאישה כאל אובייקט ולא לקשר האישי שביניהם - אולם אף על פי כן קידושין אינם פעולה מסחרית, ולכן לא ייתכן שמדובר בתשלום ואי אפשר לראות את הכסף שפועל במעשה קניין הקידושין כמתפקד על בסיס ערכו.

שנית, גם אם נטען (כפי שאולי טוענים תוספות בכתובות ב:) שהקשר שהגמרא מוצאת בין לקיחת אישה לבין קניין שדה אינו מקרי ושהוא מהווה מקור לא רק להגדרת המעשה הטכני הנדרש לקידושי אישה בכסף אלא גם מורה על סוג הקניין שמתבצע - גם אז לא ניאלץ לומר שהכסף משמש באיצטלא של שווי. כפי שראינו לעיל, גם בקניינים ממוניים לכל דבר הכסף אינו חייב לשמש על תקן ערך. גם בקניין קרקעות אפשר להשתמש במטבע לשם ביצוע פעולת קניין סמלית ללא קשר לערכו של המטבע ולערך החפץ הנרכש על ידו.

למעשה אין ספק שכסף הקידושין הוא סמלי באופיו. פרוטה (או כל סכום כסף אחר) אינה יכולה לשקף את ערכה של האישה. הפרוטה היא סכום מינימלי שדרוש לשם ביצוע מעשה סמלי שמחיל חלות של קניין (אמנם האבני מילואים (כ"ט, ב) טוען שהכסף שניתן לאישה אכן ניתן עבור ערכה, אך רעיון כזה אינו מתקבל על הדעת ויש לקוות/להניח שלא הראה חידוש זה לאשתו [הספר עצמו יצא לאור לאחר מותו של האבני מילואים]).

לסיכום: אפילו אם נאמר שקידושין הם מעשה קניין, הכסף אינו דרוש בהם בגלל ערכו אלא לשם השימוש הטקסי/הסמלי שנעשה בו, ועל כן האפשרות להשתמש בשווה כסף במקום בכסף איננה מובנת מאליה משום שאיננו צריכים חפץ בעל ערך מסוים אלא את הישות הפיזית המזוהה כמטבע. יש אפוא צורך במקור לכך שאפשר להשתמש בחפצים אחרים על מנת לקנות אישה. כיצד, אם כן, מניח רמב"ן בפשטות וללא מקור שאפשר לקדש אישה בשווה כסף כבכסף?

כפי שציטטנו לעיל, רמב"ן משווה את הקידושין לעסקה בעלת אופי מסחרי לכל דבר ומסיק כי היות שבשני המקרים - הן בקניין קרקעות והן בקניין אישה - מדובר בהסכם בין שני צדדים, אין צורך בלימוד שיאפשר את השימוש בשווה כסף. ברם, טיעון זה לוט בערפל אף הוא: אם קידושי כסף הנם מעשה סמלי שאלת ההסכמה של הצדדים לכאורה איננה רלוונטית- במעמד כזה יכול לשמש רק חפץ שמתאים לתפקיד הסמלי שבו מדובר.

ניתן להסביר שרמב"ן סובר כי כשם שלמטבע יש שווי מסוים והוא יכול לשמש כסמל על מנת לממש את הקניין, כך גם יכולים חפצים אחרים שיש להם שווי זהה לתפקד במערכת זו, הדורשת חפץ סמלי לקניין. על פי הסבר זה המחלוקת בין רמב"ן לתוספות היא אם היכולת שיש למטבע לפעול בעולם הקניינים מוגבלת למטבע או שמא גם חפצים אחרים יכולים לתפקד במערכת שדורשת מעשה סמלי.

אולם גישה זו אינה פשוטה. ראשית, קיים הבדל איכותי בין מטבע לבין כל חפץ אחר: על אף שלכל חפץ יש ערך, תפקידו הוא ברמה הראשונית פונקציונלי; המטבע, לעומת זאת, איננו חפץ פונקציונלי כלל - עיקר הגדרתו הוא כשווי מסוים. לכן ברור שכל חפץ אחר - גם אם ערכו כערך המטבע - אינו נושא את המשמעות הסמלית שנושא המטבע, אשר מייצג ערך במהותו. יתר על כן: השוואת רמב"ן בין קניין מסחרי, שבו מועברות מצד לצד סחורות ממשיות, לבין קידושין, שבהם מדובר בשינוי מעמד אישי, היא בעייתית במיוחד.

יש להציע, אם כן, הסבר אחר לשיטת רמב"ן. ההסבר שנציע עתה מדגיש פן מסוים בקידושין והוא הסכמת האישה ורצונה. עד עתה הנחנו שהמרכיב הבסיסי והמרכזי בקידושי כסף הוא העברת הכסף מן הבעל לאישה (אמנם הזכרנו הבנות שונות באשר למשמעות המעשה, אולם בכולן המוקד היה מעשה הקניין עצמו). תפישה זו מוצדקת, היות שהמקור לקידושין אלו הוא קניין שדה בכסף, שבו המוקד הוא ההעברה הפיזית מן הקונה למקנה. ברם, בשיטת רמב"ן ניתן להעלות הבנה שונה. הגמרא בתחילת המסכת מנגידה את המושג שבו משתמשת התורה - קיחה (/קניין) - למושג שבו משתמשים חז"ל - קידושין. תוספות (ב:) מסבירים שמשמעות המילה "קידושין" היא ייחוד וייעוד. חז"ל משתמשים במילה זו משום שבמעשה הקידושין נרקמת מערכת יחסים בין האיש לאשתו שבראשיתה הם מייחדים זה את זו להיות בני זוג ובכך יוצרים את המעמד של בעל ואישה, שמשמעותו אקסקלוסיביות ונאמנות. המושג "קיחה" מדגיש את הפן הקנייני בתהליך הקידושין, ולכן גם עולה בו נימה של אי-שוויון בין הצדדים - צד קונה וצד נקנה - בניגוד למושג "קידושין", המתאר מערכת יחסים בינאישית שלשני הצדדים מעמד שווה בה. שתי גישות אלה לקידושין באות לידי ביטוי במהלך המסכת. כדי להמחיש את השוני בין שני סוגי הקידושין ואת הייחוד של כל אחד מהם די להשוות שתיים מדרכי הקידושין: קידושי כסף וקידושי ביאה. מעשה הביאה מסמל, ללא ספק, בצורה הברורה ביותר את הקשר האישי הנרקם בין בעל לאשתו, בעוד שקידושי הכסף מדיפים ריח של קניין (ניתן להדגים חילוק זה בין כסף לביאה במקורות שונים; עיין, למשל, בירושלמי יבמות ריש פרק י"ד). ברם, אף בקידושי כסף ניתן להעלות את שני המסלולים (ראה תוספות ז. ד"ה ונפשטו וז: ד"ה וחצייך שמעלים כפילות שונה במקצת לגבי קידושי כסף). הכסף יכול להיתפס ככלי הקניין שבו "רוכש" הבעל את אשתו, אולם אפשר גם לתפוס את העברת הכסף ככלי לביטוי היוצר את הקידושין: העברת הכסף אינה דווקא צורה של תשלום; היא יכולה להיות גם מחווה של ברית והתקשרות - נכונותו של הבעל לתת ונכונותה של האישה לקבל, שניהם מרמזים על המסלול המשותף שהם בונים יחד. במילים אחרות: מהותו של מעשה הקידושין איננו מעבר הממון אלא האיחוד של שני אנשים, שני לבבות, המבוטא באמצעי ממוני.

לפי הבנה זו ניתן להבין את דעתו של רמב"ן לגבי שווה כסף. בין אם קידושין נוצרים באמצעות טקס סמלי שבו מככב הכסף (בדומה לפדיון הבן) ובין אם זהו מעשה סמלי של קניין - דעת תוספות מתקבלת יותר על הדעת. אולם רמב"ן מסתמך על הסוג החלופי של קידושין, שבו מככב הפן הבינאישי ואשר לשמו דרוש בעיקר רצונם של שני הצדדים. העברת הכסף היא בסך הכול ביטוי להסכמת הצדדים, ולכן רמב"ן מדגיש את אלמנט ההסכמה. [תפישה זו מזכירה הבנות מסוימות בנושא דעת בקניינים: יש ראשונים המבינים שמעשה הקניין מתבצע בעיקר מכוח הדעת, ולא מכוח מעשה הקניין; כאן משתמשים אנו באותו עיקרון על מנת להבין את תהליך הקידושין.] ואם הסכמת הצדדים היא שחשובה אין כל סיבה שלא להשתמש בחפץ שונה מכסף.

סיכום: לפי תוספות צריך מקור מיוחד על מנת לאפשר את השימוש בשווה כסף במקום בכסף, היות שתפקידו של הכסף בתהליך הקידושין הוא סמלי או טקסי, ומסיבה זו יש לומר גם כי חפצים שאינם כסף הם בהחלט סוג ב בנוגע לשימוש בקידושין אפילו לאחר שגילה לנו המדרש כי אכן אפשר להשתמש בשווה כסף בקידושין. לפי רמב"ן קיימים שני סוגי קידושין: הסוג הראשון- קידושין קנייניים - מתבצע על ידי מעבר סמלי של כסף, ואם יש לרבות לעניין זה גם חפצים שווי כסף הרי שצריך לשם כך פסוק, כדברי תוספות; הסוג השני הוא קידושין בעלי אופי אישי, ובהם אין שווה כסף פועל כקניין כסף סוג ב אלא בדרך המלך, כאמצעי ליצירת הסכמה וחיבה בין הזוג.

לשיעור הבא:

השיעור הבא יעסוק ב"חליפין". הסוגיה מתחילה בדף ג. בסוף העמוד ונגמרת בשורה השנייה של דף ג:. השיעור יעסוק בשיטתם של תוספות, רמב"ן ורשב"א.

שאלות מנחות:

1. הסבר את ההבדל הבסיסי בין הבנת הנימוק שבאמצעותו דוחה הגמרא את קניין החליפין לפי שיטת רש"י לבין הבנתו לפי תוספות. נסה להעלות נפקא מינה בין שני ההסברים.

2. תוספות טוענים שהגמרא מסתפקת בשאלה אם חליפין הם סוג של קניין כסף. הגדר את השווה ואת השונה בין השניים.

3. "קיחה קיחה משדה עפרון" - מה באמת לומדים מפסוק זה?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)