בשיעור הקודם התמקדנו בשתי שאלות הנוגעות להיתר המכירה: האם ומתי המכירה מותרת ואין בה משום "לא תחנם", ועד כמה המכירה בכלל מועילה להציל את הקרקע והפירות מאיסורי השביעית. היום נעסוק בשאלות אחרות הנוגעות להיתר זה.

א. תוקף המכירה

אחת הטענות המרכזיות שהועלו כנגד ההיתר נוגעת לתוקפו של מעשה המכירה. רבים טענו, שלאור האופן שבו מתבצעת המכירה, אין המכירה חלה כלל, כך שהקרקעות אינן עוברות לבעלותו של הגוי, ואיסורי השמיטה נותרו על כנם. הטענות השונות בכיוון זה מסתמכות בעיקר על שני כללים הלכתיים: "דינא דמלכותא דינא", והצורך בגמירות דעת[1].

דינא דמלכותא דינא

בגמרא בכמה מקומות קובע האמורא שמואל, ש"דינא דמלכותא דינא", היינו שדיני ממונות הנקבעים על ידי המלכות, יש להם תוקף גם על פי ההלכה. כך, למשל, נאמר בגמרא בנדרים (כח.), שישנה חובה על פי ההלכה לשלם מסים, כאשר המלכות דורשת את הדבר. ובגמרא בבבא קמא (קיג:) נאמר, שכאשר המלכות מפקיעה מאנשים פרטיים עצים ובונה מהם גשרים, אין בכך משום גזל, ולכן אין איסור ללכת על אותם גשרים.

ההלכה מכירה בכוחו של דין המלכות לא רק בנוגע להוצאת ממון מאזרחי המדינה, אלא גם בנוגע לכללים שעל פיהם ינהג המסחר שבין האזרחים עצמם. כך, למשל, קובע שמואל בגמרא בגטין (י:), שההלכה מכירה בשטרי מתנה הנעשים בבית דין של נכרים וחתומים עליהם עדים נכרים, מאחר שיש להם תוקף על פי דיני המלכות. ובגמרא בבבא בתרא (נד:) נאמר, שאם המלך קבע, שמכירת קרקעות לא תיעשה אלא באמצעות שטר, הרי שגם לפי ההלכה לא ניתן למכור קרקעות בקניין כסף וכדומה, אלא רק בקניין שטר.

הראשונים נימקו את דינו של שמואל באופנים שונים. הרשב"ם (בבא בתרא שם) תולה את הדין בכך, "שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו". באופן אחר כותבים הרשב"א והר"ן (נדרים שם) בשם התוס', שלמלך ישנה סמכות לקבוע את החוקים שישררו באדמתו, כיוון שהאדמה שייכת לו, והוא רשאי לגרש ממנה את מי שלא ינהג על פי הוראותיו[2]. הרשב"א והריטב"א (יבמות מו.) כותבים יותר מזה, שכאשר כבש המלך את הארץ, הוא זכה גם בגופם של תושבי הארץ, והוא מרשה להם לשבת לארץ רק בתנאי שינהגו על פי הוראותיו, אחרת ימכור אותם לעבדים. ובין הגאונים יש מי שכתב, ש"כאשר השליט הקב"ה את המלכויות בעולמו, כך השליטן על ממון בני אדם לשלוט בו כרצונם" (תשובות הגאונים - אסף (תש"ב), סי' ס"ו), היינו שסמכותו של המלך נובעת ישירות מן הקב"ה, ואינה מבוססת על הסכמת הציבור, או על היותו של המלך בעל השטח או האזרחים.

בכל מקרה, מאחר שדין המלכות דין הוא, יש בכך כדי להטיל דופי בהיתר המכירה, שכן כבר בימי השלטון הטורקי נקבע, שאין החוק מכיר במכירת קרקע כל זמן שלא נרשמה בטאבו, והרי מכירת הקרקעות לגוי בשמיטה אינה נרשמת בטאבו. בנוסף, עד השמיטה האחרונה נהגו למכור את הקרקעות לזמן קצוב, והחוק אינו מכיר במכירה כזו[3]. הדבר דומה בדיוק לדברי הגמרא הנ"ל בבבא בתרא, שאם המלך קובע שמכירת קרקעות צריכה להיעשות באופן מסויים (=בשטר), אין ההלכה מכירה במכירת קרקעות שאינה נעשית באופן זה. הרידב"ז, למשל, תקף את היתר המכירה בנקודה זו, והתייחס אליו בלעג[4].

ברם, רבים חלקו על כך, וסברו שאין לפסול את המכירה מטעם זה, שכבר פסק הרמ"א:

"דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל" (חו"מ שס"ט, יא).

הכלל "דינא דמלכותא דינא" אינו קובע שדיני הממונות של התורה בטלים ומבוטלים, ולעולם יש ללכת אחרי הוראות החוק. כלל זה אינו נוגע אלא למצב שבו השלטון כופה את תושבי המדינה לנהוג בדרך מסויימת, שיש בה משום טובת השלטון או האזרחים, אבל כל זמן שאין לשלטון תביעה כזו, והוא מרשה לנתיניו לנהוג על פי ההלכה, אין הולכים אחר החוק אלא אחר ההלכה. כך למשל ברור, שיהודי שומר מצוות הרוצה לתבוע את חברו לדין, חייב לעשות כן בבית דין רבני, ולא בבית משפט אזרחי. לאחר שיחתמו שניהם על שטר בוררות, יכיר החוק בפסק הדין של בית הדין, ומאחר שאין בכך בעיה על פי החוק, אין שום היתר שלא ללכת על פי ההלכה בתחום זה.

באופן דומה, אילו היה חוק האוסר לבצע מכירת קרקעות בלא רישום בטאבו, היינו אומרים שאין תוקף למכירה בלי רישום כזה, אולם אין שום חוק נגד מכירה כזו, אלא שפשוט הממשלה אינה מכירה בהעברת בעלות שאינה רשומה בטאבו. ממילא, אם המוכר והקונה מסכימים להעביר את הקרקע בדרך זו, והקונה סומך על המוכר שלא ינצל את העובדה שהוא עדיין רשום בטאבו כבעלים, אין סיבה שהקניין לא יחול[5]. כך כתב גם החזון איש (חו"מ, ליקוטים ט"ז, ה, ח), והגרש"ז (מעדני ארץ י"ח, יג) הביא רשימה ארוכה של אחרונים הסוברים כך.

ברם, קביעה זו נכונה לגבי יהודי הקונה קרקע מיהודי, ויש לשאול האם היא נכונה גם במקרה שהקונה הוא גוי. הגמרא בבבא קמא (קיג.) אומרת, שכאשר יהודי וגוי מגיעים לדיון בבית דין יהודי, הרי שאם ניתן לפסוק לטובת היהודי על פי דיני התורה, עושים כן, ואומרים לגוי: "כך דיננו". ואם לפי דיני התורה הגוי אמור לזכות, אך לפי דיני הגויים הוא אמור להפסיד, פוסקים לטובת היהודי, ואומרים לגוי: "כך דינכם". לפי זה ייתכן, שכאשר גוי קונה קרקע מיהודי, אם לפי דיני הגויים (או בית המשפט האזרחי) המכר אינו חל, כך הוא גם לפי ההלכה, שהרי "כך דינכם".

החזון איש שינה את דעתו בשאלה זו. בתחילה סבר החזון איש (שם), ש"כך דינכם" אינו ההלכה מעיקר הדין: עקרונית גוי שבא לדון עם יהודי מחוייב לדיני התורה, אלא שבית הדין רשאי לחרוג מן ההלכה הרגילה ולהיטיב עם היהודי, תוך ניצול העובדה שהגוי לא יוכל להתלונן, שהרי כך ההלכה בדיניו. ממילא, אם היהודי דווקא חפץ בקיומו של המכר (כגון בהיתר המכירה), הולכים אחרי ההלכה הרגילה, והמכר חל. וכך נראה מסתימת הגרש"ז (שם).

אולם החזון איש (בבא קמא י', ט) חזר בו, והסיק שטענת "כך דינכם" היא ההלכה מעיקר הדין, שאין הגוי זוכה ליותר ממה שהדינים שלו מעניקים לו, כך שאם על פי הדינים שלו המכר אינו חל, כך הוא גם על פי ההלכה, ואין זה משנה שהיהודי דווקא חפץ בקיומו של המכר. ולפי זה אין תוקף להיתר המכירה, כל זמן שהמכירה אינה נרשמת בטאבו (וכן בחזון איש לשביעית כ"ז, ז).

יש שרצו לפתור בעיה זו באופן אחר. כמה אחרונים טענו, שכל זמן שהמכירה נעשית לצרכים דתיים, אין השלטון משגיח כלל באופן המכירה, והוא מאשר לבצע אותה בלא רישום בטאבו (משפט כהן, סי' ע'; הר צבי זרעים ח"ב, סי' מ"ט, ועוד). ויש שדחו טענה זו וקבעו, שמה שהשלטון אינו מקפיד בכך, הוא משום שאינו מתייחס ברצינות למכירה זו, אלא הוא רואה אותה כטקס דתי בעלמא, ואם יבוא הקונה לבית משפט וירצה שיכירו בו כבעלים בלי רישום בטאבו, ודאי שלא ישמעו לו (מעדני ארץ י"ט, ט).

לקראת השמיטה של תש"מ התקבל בכנסת חוק הקובע, שכל עסקת מקרקעין הנעשית באישור הרבנות הראשית לצורך שנת השמיטה, תהיה תקפה גם אם היא מכירה לזמן קצוב, ואפילו אם אינה רשומה בטאבו. חוק זה פותר לגמרי את הבעיה של "דינא דמלכותא דינא".

גמירות דעת

בעיה אחרת נוגעת למחסור בגמירות דעת. כלל פשוט הוא בכל הש"ס, שאין מעשה קניין חל אלא אם המוכר והקונה רוצים בו בלב שלם. וכך לדוגמא פסק הרמב"ם (הל' מכירה פ"ד, הי"א) על פי הגמרא בבבא בתרא (פה:), שאע"פ שניתן לקנות מיטלטלין במשיכה או בהגבהה, אין הקניינים הללו חלים אם המוכר והקונה טרם סיכמו את מחיר הקנייה, שכן כל זמן שהצדדים אינם יודעים בדיוק כמה ירוויחו מעסקה זו, אין לבם שלם עמה, גם אם אינם אומרים זאת בגלוי. ובגמרא בקידושין (כו.) נאמר, שבמקום שמקובל למכור קרקע בקניין שטר, המעניק לקונה ראיה לבעלותו, מכירת קרקע בקניין כסף בלא שטר אינה חלה כלל, שאין לבו של הקונה שלם עם הקנייה כל זמן שאין לו שטר.

בנוגע להיתר המכירה מתעוררת בעיה זו בשתי רמות. ראשית, כל החקלאים המוכרים את שדותיהם במסגרת היתר זה, בעצם אינם חפצים למכור את אדמתם, ואין לבם שלם עם מכירה זו, אלא הם נאלצים לעשותה כדי שיתירו להם לעבד את אדמתם ולשווק את פירותיהם כרגיל, ונמצא שהרבנות או ההלכה כפו עליהם לבצע מכירה שאינם חפצים בה.

אמנם, נראה ש'בעיה' זו אינה בעייתית כלל, שכן כל חקלאי שמחליט שאינו יכול להתפרנס מאדמתו בלא המכירה, הרי הוא בוחר מדעתו למכור את אדמתו, ומעדיף אפשרות זו על פני האפשרות האחרת, להישאר עם אדמה בלא פרנסה, כך שלאור הנסיבות לבו שלם עם המכירה. הדבר דומה לאדם שנקלע למצב כלכלי קשה ונאלץ למכור את אדמתו, שאין לבו שמח עם הנסיבות שאליהן נקלע, אולם לאור אותן נסיבות הוא מוכר בלב שלם, כדי שלא לגווע ברעב. וגדולה מזו מצינו בגמרא בבבא בתרא (מז:-מח.), שמי שמאיימים עליו שיהרגוהו אם לא ימכור שדהו, ונכנע לדרישתם, המכר חל, ואף שברור שמלכתחילה לא היה מעוניין במכירה זו, סוף סוף לאחר שחייו היו תלויים בכך, הרי בחר מדעתו להעדיף את החיים על פני הקרקע. וכך גם מי שיודע שהמכירה הכרחית כדי להינצל מאיסור, או כדי להצליח להתפרנס בשמיטה, חותם על המכירה בלב שלם.

הבעיה היא, שרבים מן החקלאים החותמים על היתר המכירה אינם מפרשים את המציאות בדרך זו, אלא רואים את המכירה כ'טריק' דתי בלבד, שנועד רק 'להסתדר' עם ההלכה, ולא למכור את השדה באמת. הם לא הביעו נכונות לשלם מחיר כלשהו כדי שיתנו להם לשווק את פירותיהם, אלא סברו שניתן לעשות כן ע"י חתימה פשוטה על הרשאה, שאינה טומנת בחובה הפסד כלשהו.

כדי להגן על היתר המכירה יש לומר ש"דברים שבלב אינם דברים", היינו שאין מתחשבים במה שהמוכר חשב אלא במה שאמר ועשה, ומי שהשתתף במעשה קניין בלי להציב שום הסתייגות, אינו יכול אחר כך לטעון שלא התכוון ברצינות להקנות[6].

ברם, בגמרא מוזכרים כמה מקרים, שבהם כן מתחשבים במה שהמוכר חשב. כך, למשל, נאמר בגמרא בבבא בתרא (קמו:), שמי ששמע שמת בנו יחידו, ועמד והקנה את כל נכסיו לאחרים, אם התברר לבסוף שהבן חי, קניין הנכסים בטל, ואף שהמקנה לא אמר בפירוש שהקניין מותנה במות בנו, הרי ברור לכל שזו היתה כוונתו, והרי זו "אומדנא דמוכח", כלשון הגמרא. וכך נאמר שם לגבי אדם שעמד למות, והקנה את כל נכסיו לאחרים, ולבסוף החלים, שהקניין בטל, שהרי ברור שלא התכוון להישאר חסר כל, אלא הקנה את נכסיו רק מתוך הנחה שימות. הראשונים התקשו כיצד מתיישבים דברי הגמרא עם הכלל "דברים שבלב אינם דברים", והתירוץ המקובל הוא, שמצבים חריגים אלו אינם בגדר "דברים שבלב", אלא "דברים שבלבו ובלב כל אדם", היינו שמחשבותיו ידועות לכל, ואין צורך לומר אותן בפירוש (תוס' קידושין מט:; רמב"ן כתובות עח:; ריטב"א בבא בתרא שם ועוד).

לדעת החזון איש, כך הוא בדיוק המצב בהיתר המכירה:

"שבלב כל אדם שאינו קניין באמת, ובמכירת חמץ אמרינן כדי שלא יעבור ב'בל יראה' גמר ומקנה, אבל הכא בשביל הפקעת מצוות שביעית לא ימכרו כל הארץ לנכרי, אדרבה, נוח לנו לשמור את השביעית מלמכור כל הארץ לנכרי" (כ"ז, ז).

לכאורה, קשה לקבל את דבריו בכל הנוגע לחקלאי הבודד. עבור חקלאי כזה, ייתכן מאוד שנוח יותר למכור את האדמה לזמן קצר מאשר לשמור שביעית ולגווע ברעב, ועכ"פ אין לומר באופן החלטי, ש"בלב כל אדם" שאינו מתכוון לכך ברצינות. אולי משום כך דיבר החזון איש דווקא על מכירת "כל הארץ", היינו שכאשר מדינת ישראל מוכרת בבת אחת את כל אדמותיה לגוי, רק כדי 'לשרוד' את השמיטה, הדבר נראה כל כך מופרך ומנוגד לעקרונותיה הבסיסיים של המדינה, עד שניתן לומר ש"בלב כל אדם" שאין המדינה מתכוונת לכך ברצינות. כך כותב גם הציץ אליעזר (ח"ו, סי' ל"ב), שיש מקום לחלק בין מכירה פרטית לבין מכירת כללית של אדמות המדינה בהקשר זה, וכך סבור גם הרב אלישיב (מובא ב"שמיטת תשמ"ז בכפר עציון", הערה 85).

אמנם, יש לבעל הדין מקום לחלוק ולומר, שגם למדינה כולה ישנו אינטרס שהחקלאים יוכלו להתפרנס, ושיהיה לאזרחים מה לאכול, ואף שמכירת קרקעות לגוי נראית מנוגדת לכל מה שהמדינה מאמינה בו, סוף סוף מדובר במכירה לזמן קצר, שאינה פוגעת בערכי המדינה בטווח הארוך, ועכ"פ אין לקבוע ש"בלב כל אדם" שהמכירה אינה נעשית ברצינות.

הבעיה היא, שבפרטי הנוסח הקלאסי של המכירה ישנם סעיפים כל כך מופרכים, שברור כשמש שאיש אינו מתכוון אליהם באמת. כפי שראינו בשיעור הקודם, הגוי מקבל רשות לקלקל את השדה ולחפור בו בורות, ובנוסף הוא מחוייב (!) לעקור את כל העצים עם הקרקע הנחוצה ליניקתם, ולהעביר אותם למקום אחר. והרי ברור שאם יבוא הגוי למלא את התנאי המוטל עליו, החקלאי יתנגד לכך בתקיפות, וספק אם אפילו בית המשפט יעמוד מאחורי של הגוי בעניין זה, כך שניתן לומר ש"בלב כל אדם" שאין המוכר מתכוון ברצינות להסכם המכירה כמו שהוא. מבחינה זו היתר המכירה גרוע יותר מהערמות אחרות כמו מכירת חמץ והיתר עסקה: בהערמות אלו ניתן אמנם לשער שהמקנה אינו מתכוון ברצינות להקנות, אך אין "אומדנא דמוכח" שכך הוא[7], שכן אין בהסכם סעיף שהוא בבחינת "לא יעלה על הדעת", משא"כ בהיתר המכירה[8].

בשמיטה הנוכחית (תשס"ח) נעשה מאמץ רב לצמצם את בעיית גמירות הדעת[9]. ראשית, הסכם המכירה השתנה, כך שהמכירה אינה כוללת חיוב לעקור עצים ורשות לחפור בורות[10]. שנית, המכירה נוסחה בלשון משפטית בת זמננו, בניגוד לנוסח הישן, שלא היה מובן לחקלאי הממוצע. ומה שיותר חשוב הוא, שנציגי הרבנות ישבו עם כל חקלאי, הסבירו לו בדיוק על מה הוא חותם, והבהירו לו שמדובר במכירה רצינית ומחייבת. כמה מן החקלאים הלכו לקבל ייעוץ משפטי קודם שהסכימו להצטרף למכירה. מינהל מקרקעי ישראל קיים משא ומתן מתיש עם הרבנות, עד שסיכמו את כל פרטי ההסכם. לכולם היה ברור שמדובר בעסקה רצינית. המכירה לא נעשתה ע"י הרשאה לרבנות, אלא ישירות בין המינהל לקונה הגוי, לאחר שבעלי הזכויות והחקלאים מכרו את זכויותיהם למינהל. הגוי גם קיבל מפות מדוייקות של הקרקעות שקנה, מה שלא היה בעבר[11].

מכירה כוללת

מאז ימי הרב קוק מוכרת הרבנות הראשית לגוי לא רק את האדמות שבעליהן כתבו הרשאה למכירתן, אלא גם אדמות אחרות. בתחילה כללו במכירה אדמות שבעליהן לא הספיקו לכתוב את ההרשאה או שכחו וכדומה, אולם מאוחר יותר החל המנהג למכור את כל אדמות המדינה המשמשות לחקלאות, לרבות אלו שבעליהן אינם מעוניינים במכירתן, וכן את כל האדמות המשמשות לגידול צמחים כלשהם, כמו צמחי נוי, מספוא, כותנה וכדומה. מטרת המכירה הזו היא להציל מאיסור את מי שיעבוד בקרקעות אלו, והיא מבוססת על הכלל "זכין לאדם שלא בפניו". גם אם חקלאי כלשהו מזלזל בדיני השמיטה ואינו רואה זכות בקיומם, הרי שההלכה רואה בכך זכות. ממילא, כאשר הרבנות הראשית מוכרת את אדמתו של אותו אדם בלי ידיעתו, היא מביאה עליו ברכה ולא קללה, כך שניתן להפעיל כאן דין 'זכין'.

יש לציין, שפעולה זו תלויה במחלוקת אחרונים. לדעת קצות החושן (חו"מ רמ"ג, ח). דין "זכין לאדם שלא בפניו" נאמר רק לגבי זכייה, היינו מצב שבו האדם מקבל חפץ לבעלותו, אולם כאשר מדובר בהוצאת חפץ מבעלותו של אדם (כמו מכירת קרקעותיו), הרי שלכך דרושה הסכמה מפורשת שלו, ולא ניתן לעשות כן בלא ידיעתו[12]. לעומתו סבורים תרומת הדשן (סי' קפ"ח) ואחרים, שהמילה 'זכין' אינה מלשון זכייה אלא מלשון זכות, והיא נוגעת לאו דווקא לפעולות של קבלת חפץ, אלא גם לפעולות של ויתור על חפץ, ובלבד שמעריכים שהדבר מהווה זכות עבור בעל החפץ. בדרך כלל ויתור על חפץ אינו נחשב כזכות עבור בעליו, אולם במקרה שאמנם כך הוא, ניתן להפעיל דין 'זכין'. כך, למשל, פוסק בעל תרומת הדשן (שם), שאם משרתת רואה שעיסתה של בעלת הבית עומדת להתקלקל וחייבים להכניסה לתנור, מותר לה להפריש חלה עבורה, מתוך הנחה שזכות היא לה (שהרי מלכתחילה יש להפריש מן העיסה ולא מן המאפה), אע"פ שזוהי פעולה של ויתור ולא של זכייה. אמנם, להלכה נפסק כדעת תרומת הדשן (רמ"א יו"ד שכ"ח, א; ט"ז שם, סק"ב), כך שמנהגה של הרבנות מתיישב עם ההלכה.

ברם, הגרש"ז (מעדני ארץ א', כ) מפקפק בכל זאת במכירה זו. לדבריו, מאחר שאנו מעריכים, שגם אילו היינו שואלים את אותם חקלאים, לא היו הללו מסכימים למכור את אדמתם בלב שלם, אלא רק בתור טקס דתי שנועד להקל עליהם בשיווק הפירות, בכגון זה לא שייך להפעיל דין 'זכין'. הרי גם כאשר חקלאים כאלו, שאינם מתכוונים למכור באמת, חותמים בעצמם על המכירה, אין אנו מתחשבים בה אלא מצד "דברים שבלב אינם דברים", היינו שהולכים אחר מעשיהם ולא אחר כוונתם. ממילא, כאשר הללו אינם חותמים, אין כאן מעשה שניתן ללכת אחריו. ניתן להסתפק בהסכמה משוערת של הבעלים בלי מעשה קניין שלו, מדין 'זכין', ומצד שני ניתן להסתפק במעשה של הבעלים בלי כוונה אמיתית שלו, מדין "דברים שבלב אינם דברים", אולם כאשר אין לנו לא כוונה אמיתית ולא מעשה, אין לנו שום דרך להחיל את הקניין עבורו. הגרש"ז מוסיף, שהחקלאי לא רק שאינו עושה מעשה, אלא שהוא ממשיך להתנהג בשדה כבתוך שלו, ובכך סותר באופן חזיתי את הפעולה שמבצעת עבורו הרבנות.

מכירה כוללת זו עלולה גם לפגוע במכירת קרקעותיהם של אלו שחתמו על המכירה ומעוניינים לסמוך עליה, וכפי שראינו לעיל, שמכירת כל אדמות המדינה כאחת יש בה הרבה פחות גמירות דעת מאשר מכירה פרטית של הרבה קרקעות. גם מבחינת הגוי הקונה יש הרבה יותר גמירות דעת, כאשר הוא מקבל רשימה של קרקעות ספציפיות שקנה, מאשר במקרה שאומרים לו שקנה את כל קרקעות המדינה, ואין לו מושג בדיוק כמה והיכן.

לכן, בשמיטה הנוכחית, נעשתה הפרדה בין שתי המכירות. בשלב הראשון, נמכרו אדמותיהם של אלו שרצו להצטרף למכירה, לאחר שישבו עמם באופן מפורט והסבירו להם במה מדובר. בשלב השני נעשתה מכירה כוללת של אדמות המדינה על פי הנוסח הישן, בבחינת "אם לא יועיל לא יזיק".

ב. האם המכירה ראויה

עד כה דנּו בשאלה, האם היתר המכירה עומד במשימה שלשמה הוא נועד, לעקוף את איסורי השמיטה, והאם אינו מסתבך בדרך עם איסורים אחרים, כמו "לא תחנם". אולם יש מקום לפקפק בכשרותה של המשימה עצמה: האמנם מותר וראוי לעקוף את איסורי השמיטה בדרך זו?

הערמה

שאלה זו מכניסה אותנו קודם כל לסוגיית 'הערמה'[13]. בכמה מקומות בש"ס מתייחסת הגמרא לאפשרות, שבה האדם מערים ומוצא דרך לעקוף את דיני התורה, כשהללו אינם נוחים לו. היחס להתנהגות כזו אינו אחיד. ישנם מקרים שבהם הגמרא אוסרת לנהוג כך, ולפעמים אפילו מבטלת את מעשיו של האדם בדיעבד (תוספתא כלים פ"ה, הי"ד, ועוד), ומנגד ישנם מקרים שבהם הגמרא לא רק מתירה, אלא אף ממליצה לנהוג כך, וחושפת בעצמה את הדרכים שבהן אפשר להערים (תמורה כד: ועוד רבים). ישנם גם מקרים שבהם ישנה מחלוקת אם מותר להערים (שבת קיז:, מועד קטן יב:, ועוד), ולפעמים מתירים את הדבר רק לתלמיד חכם, ולא לאדם אחר (שבת קלט:)[14]. וכבר קבע הרשב"א (ביצה יא:), ש"אין אומרים בהערמות זו דומה לזו".

יש לציין, שישנם שני סוגים שונים של הערמה. ישנם מקרים שבהם ההלכה תלויה בכוונת הלב, וההערמה היא בכך, שהאדם מציג את מעשיו כאילו נעשו למטרה אחת, בשעה שהמטרה האמיתית היא אחרת. כך, למשל, אסור לטבול כלים טמאים בשבת, אך הירושלמי (תרומות פ"ב, ה"א) מתיר להערים ולשאוב מים בכלי כזה, באופן שייראה כאילו הוא מעוניין להביא מים, בשעה שכוונתו האמיתית היא טבילת הכלי. באופן דומה, ישנו איסור לסתום נקב בשבת, והגמרא (שבת קלט:) דנה במקרה שאדם מערים וסותם את הנקב באמצעות דבר מאכל, ואומר לסובבים אותו שהוא רוצה בסך הכל לטמון את האוכל שם לשימוש בעתיד.

סוג אחר של הערמה הוא כאשר מנצלים סעיף של ההלכה כדי לעקוף את ההלכה כולה. כאשר למשל מכניסים תבואה אל הבית דרך החלון (עיין ברכות לה:), עוקפים את המצווה להפריש מעשרות, תוך ניצול הסעיף הקובע, שחיוב מעשרות חל רק כאשר מכניסים את התבואה דרך הדלת. למעשה, כל ההערמות המבוססות על הקנאה לאחֵר שייכות לסוג זה השני. כאשר למשל אדם נפטר מדין בכור ע"י מכירת אוזנה של בהמתו לגוי, הוא עוקף את מצוות הבכור ע"י הסעיף הקובע, שדין בכור אינו קיים כאשר הגוי שותף בבהמה.

באופן כללי ניתן לומר, שחז"ל התייחסו להערמות מהסוג הראשון באופן שלילי יותר מאשר לסוג השני. הדבר מובן גם מסברה, שכן הסוג הראשון נראה קצת כמרמה ולא כהערמה[15], באשר האדם מנסה להציג את המציאות אחרת מכפי שהיא באמת, ואילו בסוג השני אין שמץ של רמאות: האדם בסך הכל נוקט בפעולה חריגה כלשהי, המסייעת לו להתחמק מקיום המצווה[16]. לכן גם ברור, שהאפשרות לומר שההערמה לא תועיל בדיעבד, שייכת רק בסוג הראשון, ולא בסוג השני. בסוג הראשון ניתן לומר, שההצגה שעשה האדם לא שכנעה אותנו, ואיננו מקבלים את האופן שבו הוא מנסה להציג את מעשיו. ואילו בסוג השני ניתן רק לכעוס על האדם המתחמק מן המצווה, אולם לאחר שכבר הביא את עצמו למצב שהמצווה אינה חלה עליו, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור.

היתר המכירה שייך כמובן לסוג ההערמה השני, ומבחינה זו הוא קל יותר, אולם עדיין לא ניתן להסיק מכאן שהוא מותר, כיוון שאין בעניין זה כללים ברורים, כפי שהתבאר. אמנם, לדברי החתם סופר (או"ח, סי' ס"ב), דווקא משום שאין כללים ברורים, איננו יכולים לאסור הערמה שאינה מפורשת בש"ס. והרב קוק (הקדמה לשבת הארץ, י"ג) ציין, שהירושלמי (ביצה פ"ג, ה"ד) מתיר להערים "כדי לחוס על נכסיהם של ישראל", והרי גם היתר המכירה נועד למטרה דומה[17]. ואילו הישועות מלכו (יו"ד, סי' נ"ג) תמה על כל הדיון, שהרי היתר המכירה דומה בדיוק למכירת חמץ ובכור, הנעשות בכל תפוצות ישראל, "ומעולם לא עלה על דעתי שיהיה איש חושש בזה להחמיר".

הפקעת המצווה מבחינת ערכית

אמנם, גם אם איסור פורמלי של הערמה אין כאן, עדיין מנסרת בחלל האוויר השאלה הערכית והרוחנית, מדוע אנו מחפשים דרכים לעקוף את המצווה, במקום לקיים אותה כפשוטה. ובאמת יש לציין, שראשוני המתנגדים להיתר המכירה כמעט לא הזכירו מאומה מכל הנימוקים ההלכתיים שהזכרנו לעיל כנגד ההיתר, אלא פשוט תמהו, איך ייתכן שבכל הדורות כמהּ עם ישראל לעלות לארץ ולקיים את המצוות התלויות בה, ועתה משהגיע אליה הוא מחפש דרכים להתחמק מקיום אותן מצוות, ובפרט מצוות השמיטה, שביטולה הוא שגרם לה לגלות שתבוא. ומה שייך לחשוש שקיום המצווה יביא לחורבן היישוב, הרי התורה מבטיחה ואומרת שהקב"ה יצווה את ברכתו בשנה השישית, כך שיהיה מה לאכול בשמיטה[18]. אין הדבר דומה למכירת חמץ, שכן שם המכירה היא דווקא קיום של המצווה להשבית את החמץ ולסלקו מן הבית, ואילו כאן המכירה אינה קיום של המצווה אלא בריחה ממנה. ואמנם דומה הדבר בדיוק למכירת בכור לגוי, אולם שם הדבר נעשה משום שאיננו יכולים לקיים את המצווה ולהקריב את הבכור על המזבח, ולכן אנו נאלצים בצער להפקיע אותה, ואילו כאן המצווה עומדת ומחכה לנו שנקיימנה.

אף הרבנים המתירים, לא בנקל הפקיעו את מצוות השמיטה. הרב קוק, למשל, חזר והדגיש פעמים רבות, שהיתר המכירה אינו פתרון של קבע:

"חזרתי כמה פעמים על דברי, שהוראה זו היא רק הוראת שעה, ורק לפי הצורך וההכרח הגדול, כי חלילה להפקיע מצוה גדולה וכללית כקדושת השמיטה בלא הכרח גדול הנוגע עד הנפש, בחיי נפש ממש, שלא יגוועו ח"ו ברעב נפשות רבות מאין עבודה ומחיה, ושלא יהרס יסוד הישוב הקדוש בראשית צמיחתו. אבל בכל עת אשר ימצא בית דין יפה שכבר הוטב המצב, ושיש יכולת בלא סכנה לקיים את השביעית במאמרה בלא שום הפקעה, חלילה וחלילה לשלוח יד בקודש ולהפקיע קדושת הארץ ולהכניס ראש בין הרים גדולים" (אגרות הראי"ה ח"ב, אגרת תקנ"ה).

מדבריו עולה, שהוא ראה את המצב כפיקוח נפש ממש. בהמשך האיגרת הוא מספר, שבאחת השמיטות הקודמות באמת מתו מספר אנשים, שחיו במקום שבו לא סמכו על היתר המכירה. גם בשמיטה של תר"ע אין לו ספק שמאות אנשים היו מתים אלמלא היתר המכירה. לדבריו, איננו זוכים כיום להבטחת התורה "וצויתי את ברכתי", או מפני ירידת הדורות, או מפני הספקות שנפלו בגוף השמיטה[19]. הרב קוק מוסיף, שאנשים רבים יראי שמיים המתגוררים בחו"ל סיפרו לו שאינם מוכנים לעלות לארץ בגלל הקושי לקיים את השמיטה, ורק אנשים חילוניים עולים לארץ, כך שהיתר המכירה עשוי לחזק את קדושת הארץ ואת קיום השמיטה לטווח הארוך, בכך שהוא ימשוך אל הארץ אנשים שומרי מצוות, שיקיימו את השמיטה כהלכתה לאחר שהיישוב יתבסס יותר.

וכבר העלה הרידב"ז טענה מחוכמת כנגד ההיתר:

"איך אפשר לומר, שנתיר להפקיע את מצוות שביעית ע"י הפקעת המכירה, משום שאנו אומרים שלגבי שביעית בזמן הזה יש קנין לנכרי להפקיע, משום ישוב ארץ ישראל - הרי כיון שאנו מפקיעים אותה מקדושתה, אין כאן מצוות ישוב ארץ ישראל!" (מובא במבוא לשבת הארץ, ט"ו).

כלומר, שלא שייך להצדיק את ההיתר בכך שהוא נחוץ ליישוב הארץ, שהרי הוא מפקיע את מצוות יישוב הארץ, כשם שהוא מפקיע את השמיטה.

שתי תשובות בפיו של הרב קוק כנגד טענה זו (שבת הארץ שם; משפט כהן סי' ס"ג). ראשית, אפילו אם היינו אומרים שמצוות יישוב הארץ בטלה בשנה השביעית, היא תהיה קיימת בשנים הבאות, והרי היתר המכירה אינו מחזק את יישוב הארץ בשנה זו דווקא, אלא בטווח הארוך, ודומה הדבר למאמר חז"ל, "חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה" (שבת קנא:).

אולם מעבר לכך, כל הקושיה בטעות יסודה, שכן היתר המכירה כלל אינו מפקיע את מצוות יישוב הארץ. הרב קוק מאריך לטעון, שמצוות יישוב הארץ תלויה בקדושתה העצמית של הארץ, וקדושה זו אינה תלויה כלל בקדושת הארץ לעניין המצוות התלויות בה. קדושת הארץ למצוותיה תלויה במשתנים רבים, ויש לחלק בה בין קדושה ראשונה לקדושה שנייה, בין גבולות עולי מצרים לגבולות עולי בבל, ואולי גם בין אדמתו של היהודי לאדמתו של הגוי, ואילו קדושתה העצמית של הארץ אינה תלויה בכל זה, אלא היא עומדת בתוקפה בכל זמן, שהיא "ארץ אשר ה' א-להיך דֹרש אותה תמיד". והרי יעקב ויוסף ומשה התאוו להיקבר בארץ ישראל עוד לפני שהמצוות התלויות בארץ נהגו בה, וכך גם כל אדם צריך לשאוף להתגורר בארץ ישראל, בלי קשר לשאלה האם המצוות התלויות בארץ נוהגות בה (וכן בכפתור ופרח פרק י', ובספר השמיטה עמ' ק"ח).

כאמור, הרב קוק התיר את המכירה רק מחמת פיקוח נפש, ומחשש לקיומו של היישוב בטווח הארוך. הוא חזר והדגיש שמדובר בהוראת שעה בלבד, ושיש לבדוק בכל שמיטה מחדש האם השימוש בהיתר המכירה נחוץ, הן משום שהוא נסמך על דעות יחיד (התרומה והגר"א), שאין לסמוך עליהן אלא בשעת הדחק, והן משום שאין זה ראוי להפקיע את קיום המצווה, אלא אם כן הדבר הכרחי. הרב קוק גם הדגיש (משפט כהן, סי' נ"ט), שאין להשתמש בהיתר לצרכים שאינם הכרחיים, ואף החמיר לשמור על קדושת שביעית בפירות הנמכרים, כדי לחוש לדעת המחמירים בכל דבר שאין הכרח גמור להקל בו (משפט כהן, סי' ע"ה, ועוד)[20].

ממילא עולה השאלה, האם מוצדק להשתמש היום בהיתר המכירה, כאשר אין חשש שמישהו יגיע לידי פיקוח נפש ממש, וגם קיומו של היישוב כולו אינו מוטל בסכנה. והרי אחת הסיבות לשימוש בהיתר המכירה מלכתחילה היתה חיזוק קיום השמיטה לטווח הארוך, לאחר שהיישוב יתבסס, והנה זכינו שהיישוב התבסס, ועלינו לפרוע את השטר, ולקיים את השמיטה באופן שיצדיק את הפקעת המצווה בעבר.

הרבנות הראשית באמת דנה בכל שמיטה מחדש בנחיצותו של ההיתר, כפי שציווה הרב קוק, אולם ההכרעה היא תמיד בעד ההיתר, ואף שהשיקולים המקוריים בעדו אינם קיימים עוד, ישנם נימוקים אחרים המצדיקים את השימוש במכירה גם כיום.

נימוק אחד מוזכר כבר בדברי הרב קוק (אגרות הראי"ה ח"א, אגרת קפ"ט, ועוד). לדבריו, אם לא תיעשה המכירה, רבים מן החקלאים יעבדו את האדמה בכל זאת ויעברו על כל איסורי השביעית, ואולי תימשך מזה גם ירידה בקיומן של מצוות אחרות, ו"מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבלות". גם כיום ברור, שמרבית החקלאים יעבדו את האדמה בכל מקרה, ועדיף שיעשו כן על פי היתר מכירה מאשר שיעשו כך בלעדיו. אלו המתריעים מפני היתר המכירה, שמכעיס את הארץ ומקרב את הגלות, צריכים לזכור שבלי ההיתר יבטלו חקלאים רבים את השמיטה באופן חמור יותר, מה שיכעיס עוד יותר את הארץ.

מעבר לכך, אם מרבית החקלאים יעבדו את האדמה באיסור, השווקים יוצפו בירקות האסורים באכילה משום ספיחין ופירות הקדושים בקדושת שביעית. במצב זה, לא זו בלבד שאנשים רבים ייכשלו באכילת איסורים, אלא שלא ניתן יהיה להעניק כשרות למרבית החנויות, המסעדות, המפעלים וכו', וממילא לא יהיו משגיחי כשרות במקומות אלו, ולא יהיה מי שיגן על המזון גם מפני בעיות כשרות אחרות. מערכת הכשרות תקרוס כליל, וספק אם ניתן יהיה לשקם אותה לאחר שנת השמיטה. בסופו של דבר, חלקים גדולים מעם ישראל יפסיקו לאכול כשר בכלל, ועם ישראל ייהפך לשני עמים, שאין האחד יכול לאכול בביתו של חברו. הציבור החרדי, המתנגד להיתר המכירה, אינו מתרגש מחשש זה, מאחר שאינו משגיח אלא בכשרות המזון הבא אל פיו שלו, אולם הרבנות הראשית מחוייבת ורוצה לדאוג לכלל האוכלוסייה, ושואפת שכמה שיותר חנויות ומפעלים יהיו כשרים עכ"פ ברמה מינימלית.

בנוסף, גם אם שמירת השמיטה כהלכתה לא תביא לחורבן היישוב היהודי, היא כן עלולה לפגוע באופן משמעותי בחקלאות היהודית בארץ. חקלאים רבים קשורים בחוזים ארוכי טווח עם שווקים בארץ ובחו"ל, ואם במשך שנה אחת לא יעבדו, יתפסו אחרים את מקומם, והם יאבדו את אותם שווקים גם לשנים הבאות. בסופו של דבר, הם ייאלצו למצוא לעצמם מקצוע אחר, החקלאות בארץ תלך ותצטמצם, וייבוא הפירות והירקות מחו"ל ילך ויגדל. והרי פשוט שעבודת האדמה היא מרכיב מרכזי במצוות יישוב הארץ[21], ואין זה רצונה של התורה שנעסוק רק במקצועות אחרים, ונשאיר את עבודת האדמה לאחרים, וגם שום מדינה אינה מוכנה לוותר על החקלאות, אפילו אם מבחינה כלכלית ניתן להסתדר בלעדיה. בנוסף, ישנם מקומות נידחים בארץ, שהאחיזה בהם מבוססת על חקלאות, וספק אם יהודים יחיו שם בלעדיה[22].

אמנם, אותה התורה שרצתה שנשב בארץ ונעבד את אדמתה, קבעה שבשנה השביעית עלינו להימנע מלעשות כן, כך שוודאי אין זה פתרון לטווח הארוך, שנפקיע מצווה אחת כדי לקיים מצווה אחרת, אלא יש לשאוף עם הזמן לצמצם כמה שאפשר את ההיתר, ולחפש דרכים איך תוכלנה מצוות השמיטה ומצוות יישוב הארץ להתקיים יחד.

גם בתחום זה חלה התקדמות בשמיטה הנוכחית. מאחר שנציגי הרבנות ישבו ממילא עם כל חקלאי, הם בדקו עד כמה המכירה בכלל נחוצה עבורו, והציעו לו אלטרנטיבות אחרות, וכך הצליחו לצמצם את היקף המכירה באופן משמעותי. בסופו של דבר נכללו במכירה זו רק כ-7% מקרקעות המדינה[23].

מובן שחקלאי ירא שמיים, שאינו קשור בחוזה ארוך טווח, ואין חשש שיאבד את אחיזתו בקרקע, צריך לעשות מאמץ ולא לסמוך על היתר המכירה. כפי שראינו בעבר, החזון איש היה מוכן להקל בכמה מדיני השמיטה, כדי שחקלאי החפץ בכך יוכל 'לשרוד' את השמיטה בלי להסתמך על המכירה. ועדיין מדובר לפעמים במשימה קשה מאוד, הכרוכה בבעיית פרנסה חמורה, וקשה לבוא בטענות אל מי שאינו עומד בה[24].

 

---