דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | החסיד והבהמה הדקה | 1

קובץ טקסט

א. מבוא

ימים אלה הם ימים של חגיגת החזרה לארץ ישראל, ובחרתי לעסוק בהם באריכות באגדה שנמצאת בסוגיה שקשורה להלכות ארץ ישראל והשמירה על הצומח בה – סוגיית איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל.

בשיעורים הקרובים נעסוק בסיפור מתוך מסכת בבא קמא דף פ ע"א שעוסק בחסיד שגידל, מטעמים רפואיים, בהמה דקה, למרות האיסור על גידולה של בהמה כזו בארץ ישראל. בניתוח הסיפור על מקבילותיו במקורות אחרים והקשרו הרחב בתלמוד הבבלי, ננסה להדגים כיצד הבדלים קטנים בניסוח ובהקשר הרחב משפיעים על מסרו של הסיפור.

 

ב. הקשר הסיפור בסוגיה

בפרק ז' במשנה בבבא קמא שנינו-

"אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל".

(משנה בבא קמא ז, ז)

סוגיית הבבלי על משנה זו[1] פותחת בשתי ברייתות, שמצמצמות באופנים שונים את האיסור (בברייתא השניה שולבו דברי ביאור ופרשנות על ידי הגמרא):

"ת"ר: אין מגדלין בהמה דקה בא"י, אבל מגדלין בחורשין...

תניא אידך: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין במדבר שביהודה...

אבל מגדלין בהמה גסה לפי שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה...[2]

ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, אבל משהה הוא קודם לרגל שלשים יום, וקודם משתה בנו ל' יום, ובלבד שלא ישהה את האחרונה שלשים יום;

דסד"א...

והטבח לוקח ושוחט, לוקח ושוהה, ובלבד שלא ישהה העגונה שבהן ל' יום.

שאלו תלמידיו את ר"ג: מהו לגדל? אמר להן: מותר,

והתנן: אין מגדלין!...

ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר, אלא קושרה בכרעי המטה".

מיד לאחר סופה של הברייתא השנייה מובא הסיפור.

 

ג. הסיפור

1 "תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו,

2 ושאלו לרופאים,

3 ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית;

4 והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה,

5 והיה יונק ממנה [בכתבי היד הטובים נוסף כאן: חלב רותח] משחרית לשחרית.

6 לימים נכנסו חביריו לבקרו,

7 כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם,

8 ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו!

9 ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז.

10 ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי".

(בבלי בבא קמא פ ע"א)

ד. דין איסור גידול בהמה דקה – רקע היסטורי

כפי שראינו לעיל, המשנה בב"ק קובעת איסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל. ממשנה סתומה זו לא ניתן להסיק הרבה לגבי זמן היווצרותו של איסור זה, היקפו, והסיבה לתיקונו. מחקרים אחדים עסקו בשאלות אלה תוך דיון במקורות התנאיים והאמוראיים העוסקים בדין, ועל רקע הריאליה של התקופה.[3] לאחרונה נאספו וסוכמו הדברים באופן מקיף וממצה על ידי ר' עציון.[4] נביא להלן את תמצית הדברים כרקע להמשך.

בין החוקרים השונים אין הסכמה מוחלטת בנוגע לתיארוך לידתו של האיסור, כמו גם באשר לשלבי התפתחותו בתקופות השונות. חלק מהחוקרים סבורים שהאיסור עצמו נתקן באופן רשמי בשלהי תקופת הבית השני, ולדעת אחדים מהם ייסודו נעוץ באירועים הפוליטיים הסוערים של המרד והחורבן. אחרים סבורים שראשיתו הפורמאלית של האיסור דווקא בתקופת יבנה. מגוון הדעות בעניין נובע מכך שרוב המקורות התנאיים העוסקים באיסור נאמרו בסתם, ללא ייחוס לתנא מסוים וללא נימוק חד-משמעי, ועל כן קשה לתארכם ולעמוד על הנסיבות המדויקות של התפתחות האיסור. הצד השווה במסקנות החוקרים הוא שתוקף איסור גידול הבהמה הדקה, היקפו, והתפשטותו לא היו אחידים בכל התקופות.

מהמקורות שבסוגייתנו ומהמקבילות התנאיות שלהם עולה כי ביבנה, בימי רבן גמליאל, לא שררה תמימות דעים בין החכמים בעניין זה. מן התוספתא עולה כי רבן גמליאל עצמו התיר לקיים בהמה דקה בתנאים מסוימים, בעיקר מגבלות של זמן:[5]

"שאלו את רבן גמליאל מהו לגדל בהמה דקה אמ' להן מקימין את העגונה שלשים יום והטבח לוקח ומוכר ובלבד שלא ישייר את האחרונה שבהן יתר משלשים יום".

אף לפי חלק מהמקורות בסוגייתנו (כגון הברייתות שציטטנו לעיל) התיר רבן גמליאל לגדל בהמה דקה,[6] או לקיימה.[7] בברייתא בסוגייתנו מיוחס לרבן גמליאל גם תנאי הקשירה בכרעי המיטה, שבתוספתא מופיע בסתם[8] ואילו במקור אחר[9] מצינו שר' אליעזר, בן דורו של רבן גמליאל, התחמק ממתן תשובה ברורה בעניין איסור גידול הבהמה ואיסורים דומים אחרים, משום שלא הייתה לו לגביהם מסורת מפורשת,[10] מה שאולי מטיל ספק מסוים בהנחה שלהלכה זו מקור עתיק כלשהו.

ישנו מקור נוסף המעיד על מצב האיסור בתקופה ספציפית אחרת- הדור החמישי של התנאים (דור ראשון בגליל). במשנת דמאי[11] נמנה האיסור בין הקבלות שמקבלים עליהם החפצים להיקרא 'חברים', ואף דבר זה הינו רק לדעת היחיד של ר' יהודה, שנחלקו עליה חכמים. מכאן שקיומו של איסור שכזה בתקופה האמורה לא היה מקובל על דעת הכול.

על רקע המקורות שהבאנו עד כה, ובייחוד הברייתות שפותחות את הסוגיה קודם להבאת המעשה הנדון, בולטת ההתייחסות החמורה של חברי החסיד ב'מעשה החסיד' בסוגייתנו, ששוללת את קבלת עמדת רבן גמליאל[12] אפילו במקרה של צורך רפואי. אמנם, קיימים גם מספר מקורות תנאיים אחרים שזמנם אינו ידוע, שמתבטאים באופן קשה כנגד 'מגדלי בהמה דקה', כגון התוספתא בביכורים[13]:

"תגרי סמטה ומגדלי בהמה דקה וקוצצי אילנות טובות אינן רואין סימן ברכה לעולם".

(תוספתא ביכורים ב, טז [מהד' ליברמן עמ' 293])

 

מקורות אחרים מגנים בחריפות רבה את רועי הבהמות הדקות, או את הרועים והמגדלים כאחד.[14]

אף בטעם האיסור נחלקו פרשנים, ולחלק מהדעות תלויה כמובן שאלה זו בשאלה הקודמת על זמנו של האיסור. הסבר נפוץ אחד גורס שהאיסור הוא סייג לאיסור גזל, שעוברים עליו כשהבהמה אוכלת מפירות ושדות שאינם שייכים לבעל הבהמה.[15] הסבר זה נתמך מהקשרה הרחב של משנת 'אין מגדלין בהמה דקה' במסכת.[16] משנה זו ממוקמת בסופו של פרק 'מרובה', שעוסק בדיני גנבים וגזלנים. יתר על כן, הפרק שלפניו, פרק 'הכונס צאן לדיר', עוסק בחציו הראשון של אב הנזיקין 'מבעה' – נזק הנגרם על ידי בהמה שאוכלת יבול בשדות של אחרים. בהסבר זה תומכים גם המקורות שהובאו לעיל, שכוללים רועי/מגדלי בהמה דקה עם גזלנים למיניהם.

הסבר אחר, המופיע ברש"י על המשנה ומפותח גם על ידי חלק מהחוקרים הוא 'משום ישוב ארץ ישראל שמבעיר את השדות'.[17] הבהמה הדקה, ובייחוד העז, ניחנה ביכולות טיפוס ואכילה יוצאות דופן,[18] שהעמידו בסכנה משמעותית את החורש ואת החקלאות באיזורי המרעה שלה.

 

ה. ניתוח הסיפור והשוואה למקבילות

למעשה החסיד והבהמה הדקה קיימות מקבילות בתוספתא בבא קמא, פרק ח הלכה יג,[19] בירושלמי סוטה פ"ט ה"י, כ"ד ע"א ובבבלי תמורה ט"ו ע"ב. המקבילה בבבלי תמורה דומה מאד לסיפור בבבלי בבא קמא. המקבילות בתוספתא ובירושלמי מובאות בטבלה הבאה:

 

תוספתא ב"ק

ירושלמי סוטה

בבלי ב"ק

שאלו את רבן גמליאל מהו לגדל בהמה דקה אמ' להן מקימין את העגונה שלשים יום והטבח לוקח ומוכר ובלבד שלא ישייר את האחרונה שבהן יתר משלשים יום

כל האשכולות שעמדו להן לישראל משמת משה עד שעמד יוסה בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם אי איפשר ליתן בהן דופי משמת יוסה בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם ועד שעמד ר' יהודה בן בבא איפשר ליתן בהן דופי

אמרו עליו על ר' יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשם שמים אלא שגידל בהמה דקה

 

 

כך היה

פעם אחת חלה

 

נכנס רופא אצלו

אמ' לו אין לך רפואה

אלא חלב רותח

 

 

לקח לו עז וקשרה בכרעי המטה

והיה יונק ממנה חלב רותח

שהיה גונח

 

פעם אחת בקשו חכמים ליכנס אצלו

 

 

אמרו היאך נכנס אצלו

 

שליסטים עמו בבית

 

 

וכשמת דקדקו חכמים במעשו ולא מצאו בו אלא אותו עון

אף הוא אמ' בשעת מיתתו יודע אני שאין בידי עון אלא זה בלבד שעברתי על דברי חבירי

ולא עמד אשכול עד שעמד ר' עקיב' וכל הזוגות לא היו אשכולות אלא אילו שימשו פרנסות ואילו לא שמשו פרנסות תני כל הזוגות שעמדו משמת משה ועד שעמד יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם איפשר ליתן בהן דופי <<משמת יוסה בן יועזר איש צרידה ויוסה בן יוחנן איש ירושל<ם> >> עד שעמד ר' יהודה בן בבא איפשר ליתן בהן דופי

 

אמרו על ר' יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשום שמים אלא שגידל בהמה דקה

 

 

וכך היה [מעשה]

פעם אחת חלה

 

ונכנסו הרופאים אצלו לבקרו

אמרו לו אין לך רפואה אלא חלב רותח

שהיה גונח

מה עשה

לקח עז וקשרה לכרעי מיטתו

והיה יונק ממנה חלב רותח

[בשעה] שהיה גונח

 

וכשביקשו חכמ' להיכנס אצלו

 

 

אמרו היאך אנו יכולין להיכנס

והליסטיס עמו בבית

ובשעת מיתתו אמ' אין בידי עון אלא זה שעברתי על דברי חביריי

וכשמת דיקדקו חכמ' על כל מעשיו ולא מצאו בידו אלא עון אותה העז בלבד

שאלו תלמידיו את ר"ג: מהו לגדל? אמר להן: מותר.

והתנן: אין מגדלין! אלא הכי קא בעו מיניה: מהו לשהות? אמר להן: מותר, ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר, אלא קושרה בכרעי המטה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ת"ר:

מעשה בחסיד אחד

שהיה גונח מלבו,

ושאלו לרופאים,

ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית;

 

 

והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה,

והיה יונק ממנה [חלב רותח] משחרית לשחרית.

 

לימים נכנסו חביריו לבקרו,

כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם,

ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו!

ישבו ובדקו

ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז.

ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז,

שעברתי על דברי חברי.

 

 

 

מעיון בטבלה ניכר שהסיפורים בתוספתא ובירושלמי דומים מאד. שונה מהם במעט הסיפור שבבבלי אם כי לא בעיקר העלילה, אלא בעיצוב ובניסוח.

ההבדל הבולט במבנה הכללי של האגדה הוא שבתוספתא ובירושלמי מקדימים את הסיפור מספר משפטים כלליים על ה'אשכולות' ועל ר' יהודה בן בבא, והסיפור מובא ברצף אחד איתם. במקבילה בבבלי תמורה חלק ממשפטים אלו קיימים ('כל אשכולות...'), אמנם לא ברצף אחד עם הסיפור אלא כברייתא נפרדת שהסיפור המובא לאחריה כביכול סותר אותם, ואילו בבבא קמא אין זכר להקדמה זו. הסיבה להבדל בין סוגיות הבבלי נעוצה ככל הנראה בהקשרים השונים של כל אחת מהסוגיות: בתמורה מהווה הברייתא על 'כל האשכולות...' חלק מהותי מסוגיה שנושאה הוא דורות לומדי התורה מאז משה רבנו ולא עניין הבהמה הדקה.[20] לעומת זאת, בסוגיית בבא קמא שעניינה הוא רק בבהמה הדקה, אין התייחסות לעניין ה'אשכולות' כלל.

 

הסיפור בתוספתא ובירושלמי:

הסיפור בתוספתא ובירושלמי זהה, למעט הבדלים מזעריים בנוסח. בתוספתא ובירושלמי מיוחס המעשה לר' יהודה בן בבא, לעומת הבבלי שמספר על 'חסיד אחד'. ר' יהודה בן בבא הוא תנא בדור השני של יבנה.[21] ממילא, המציאות ההלכתית שעומדת ברקע הסיפור באופן שהיא מוצגת במקורות התנאיים שהבאנו לעיל, היא שקיים איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל, ברם ישנו גם היתר לקיים בהמה כזו בתנאים מסוימים. אחד התְנאים שנשנו בתוספתא (ח, יא) הוא קשירה לכרעי המיטה, כפי שעשה ר' יהודה בן בבא בסיפור. ברם, תנאי נוסף הוא מגבלת זמן. ההיתר לקיים בהמה דקה מוגבל בתוספתא, גם לפי רבן גמליאל בן דורו של ר' יהודה בן בבא, להקשר של אירוע ספציפי כמו הרֶגֶל או משתה, ומוגבל לשלושים יום (תוספתא שם). קיים יוצא דופן אחד והוא הטבח, שאינו זקוק לאירוע ספציפי כדי להתיר לו קיום בהמה דקה, אך גם עליו חלה מגבלת הזמן – שלשים יום לאחרונה שבבהמות.[22] הצד השווה העולה מהמגבלות הנ"ל הוא שההיתר לקיים בהמה דקה ניתן כאשר תכלית הקיום היא שחיטת הבהמה למאכל בעיתוי קרוב.

לכאורה, הסיטואציה המתוארת בסיפור אינה עומדת בתנאים הנ"ל. ר' יהודה בן בבא החולה מגדל בביתו בהמה דקה ללא הגבלת זמן ושלא למטרות שחיטה, אלא להיפך – הוא מעוניין בחייה של הבהמה היות והוא יונק ממנה. אמנם, ניתן היה להצדיק את מעשהו שכן מדובר בצורך רפואי, ואולי אף בפיקוח נפש, ולא ברצון לגדל בהמה דקה לצורך רעיה בשדות. במקרה מעין זה אינה קיימת בעיה אמיתית של גזל או יישוב ארץ ישראל. ברם, לפחות ברמה הפורמאלית ר' יהודה בן בבא 'עובר על דברי חביריו', שתקנו איסור גידול בהמה דקה.[23]

המעבר על 'דברי החברים – החכמים' מוזכר בפירוש בסוף הסיפור בפי ר' יהודה בן בבא כחטא שבו הוא אשם. הבעייתיות שבמעבר על דברי החברים מודגשת מאד גם בעיצובו הספרותי של הסיפור. הסיפור מתחלק לשני חלקים שמקיימים ביניהם תקבולת ישרה, הנוצרת על ידי ביטויים שחוזרים על עצמם בשני החלקים, כדלהלן:

פעם אחת חלה

נכנס רופא אצלו

 

אמרו לו אין לך רפואה אלא חלב רותח

 

לקח לו עז וקשרה בכרעי המטה

והיה יונק ממנה חלב רותח

שהיה גונח

פעם אחת בקשו

חכמים ליכנס אצלו

 

אמרו היאך נכנס אצלו

 

שליסטים עמו בבית

 

 

מבנה זה מעמיד את החכמים לעומת הרופא, ומדגיש את העובדה שר' יהודה בן בבא נשמע לרופא ולא לחכמים. התוצאה הינה שהרופא נכנס אצלו, ואילו החכמים, בהחלטה מודעת הנובעת מהמציאות בביתו, אינם עושים כן. לפי מבנה זה, מוקד הסיפור הוא הקונפליקט בין ציות לרופא לציות לחכמים, ובחירתו של ר' יהודה בן בבא ברופא. אמנם כאמור, ר' יהודה בן בבא בסיפור הוא חולה, ודברי הרופא לא מותירים לו אופציה רפואית אחרת. ברם, ממספר מקורות תנאיים ואמוראיים[24] עולה כי המעבר על דברי 'החברים' החכמים נתפס כבעייתי מאד באופן כללי אצל התנאים בני תקופתו של ר' יהודה בן בבא גם במקרה של מחלה,[25] כפי שמתבטא למשל בסוגיה ובברייתא בירושלמי ברכות:

"...והא רבי (שמעון) [עקיבא] פליג על רבנין ולא עבד עובדא כותיה. והן אשכחנן דרבי מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה. דתני: סכין אלוונתית לחולה בשבת. אימתי, בזמן שטרפו ביין ושמן מערב שבת. אבל אם לא טרפו מערב שבת אסור. תני אמר ר' שמעון בן אלעזר מתיר היה ר' מאיר לטרוף יין ושמן ולסוך לחולה בשבת. וכבר חלה ובקשנו לעשות לו כן ולא הניח לנו. ואמרנו לו: ר', דבריך מבטל בחייך? ואמ' לן אף על פי שאני מיקל לאחרים מחמיר אני על עצמי דהא פליגי עלי חברי".

(ירושלמי ברכות פ"א ה"א, ג' ע"א)

אמנם, גם במקור זה לא ברורה רמת החומרה של המחלה, והאם הדברים מגיעים לספק פיקוח נפש או לפיקוח נפש של ממש. ביטוי נוסף לחריפות העניין ניתן לראות גם בברייתא הבאה שהובאה בבבלי שבת, בדברי ר' יוסי, מהדור שאחרי ר' יהודה בן בבא:

"ואמר רבי יוסי: מימי לא ראו קורות ביתי אימרי חלוקי. ואמר רבי יוסי: מימי לא עברתי על דברי חברי. יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן - אני עולה".

(בבלי שבת קי"ח ע"ב)

 

הסיפור הנוכחי על ר' יהודה בן בבא שעובר על תקנת חכמים מזכיר גם את הסיפור על ר' עקיבא, בן זמנו, המופיע בברייתא בבבלי עירובין.[26] ר' עקיבא סירב לאכול בבית האסורים ללא נטילת ידיים אף כשהדבר היה כרוך בסכנת נפשות עבורו. כל זאת, למרות שעמדתו האישית בעניין נטילת ידיים הייתה אחרת, אלא שהקפיד בעניין זה על דברי חביריו:

"...אמר לו: מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי..."

(בבלי עירובין כא ע"ב)

עמדה זו של החכמים כלפי 'דברי חבריהם', עשויה להסביר את החומרה שבה נתפס מעשהו של ר' יהודה בן בבא בעיני החכמים ובעיני ר' יהודה בן בבא עצמו, שעל פי הודאתו עבר על דברי חבריו. המבנה של התקבולת בסיפור ר' יהודה בן בבא והבהמה הדקה מדגיש לא רק את חטאו של ר' יהודה בן בבא, אלא גם את השיפוט המחמיר של החכמים כלפיו, שבניגוד לרופא לא מוכנים 'להיכנס אצלו'.

מבחינה ספרותית, סוף הסיפור תורם משמעותית לשיפוט המחמיר כלפי ר' יהודה בן בבא. הסיפור מסתיים במשפט:

"וכשמת דקדקו חכמים במעשיו ולא מצאו בו אלא אותו עון. אף הוא אמ' בשעת מיתתו יודע אני שאין בי עון אלא זה בלבד, שעברתי על דברי חברי".

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

נראה שרציפותו של המשפט הפותח במילה 'וכשמת', עם המשפט שלפניו, מהווה מעין משחק ספרותי עם מימד הזמן בסיפור, שמיועד ליצור אצל הקורא רושם ראשוני של רציפות עם זמן מעשה העז, אף אם אין הסיפור מתכוון לטעון שכך היה למעשה. רושם זה רומז עבור הקורא לאפשרות שהגיבור מת בשל החטא המסופר כאן, אולי מהמחלה המתוארת בסיפור, ובכך מוחרף ומועצם הרושם של חטא המעבר על דברי החכמים.

בשיעור הבא נעסוק בגרסה השונה מעט המצויה בבבלי בבא קמא ונראה כיצד המסר שלה הוא אחר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] עט ע"ב.

[2]  הש' תוספתא שביעית ג', יג (מהד' ליברמן עמ' 177): "אין מגדלין בהמה דקה אבל מגדלין בהמה גסה שלא גדרו אלא גדר שיכול לעמוד". וראו עוד על כך להלן.

[3]   למעוניינים לעיין במחקרים אלה ראו בעיקר גולאק, 'על הרועים ומגדלי בהמה דקה', תרביץ יב (תש"א), עמ' 181–189 ובמקורות המצויינים בהערה 1 שם; י' בער, 'היסודות ההיסטוריים של ההלכה', ציון יז (תשי"ב), עמ' 40–41; א"א אורבך, 'היהודים בארצם בתקופת התנאים', מחקרים במדעי היהדות, [מאת] א' אלימלך אורבך (בעריכת מ"ד הר וי' פרנקל), ירושלים, תשנ"ח, כרך ב', עמ' 687–700; ג' אלון, תולדות היהודים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, תל-אביב, תשי"ג, כרך א', עמ' 175; ב"צ לוריא, 'מהיר – מקום שמגדלין בהמה דקה', סיני פג (תשל"ח), עמ' כד–כו; י' שבטיאל, 'אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל', בשדה חמד 48 (תשס"ה), עמ' 15–22.

[4] רפי עציון, הלכות חכמים שבטל טעמן בפסיקת הדורות האחרונים, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תשס"ח עמ' 147–156.

[5] תוספתא בבא קמא ח, יב (מהד' ליברמן עמ' 39).

[6] כך עולה מפשט הברייתא המובאת בסוגיה, קודם שהיא מפורשת על ידי הגמרא.

[7] כך למסקנת הגמרא.

[8] הלכה י"א.

[9] תוספתא יבמות ג, א, מהד' ליברמן עמ' 9.

[10] הש' בבלי יומא ס"ו ע"ב; בבלי סוכה כ"ז ע"ב, ומקורות נוספים אצל: ליברמן, תוספתא כפשוטה יבמות עמ' 24.

[11] פ"ב מ"ג.

[12] ראה ליברמן, תוספתא כפשוטה ב"ק עמ' 88 (ע"פ שטמ"ק) "שעברתי על דברי חברי, וסמכתי על דברי ר"ג".

[13] הש' מקבילה מאוחרת, ככל הנראה, בתוספתא דרך ארץ, פרק היוצא, הי"א (מהד' היגר עמ' 311), שבה מיוחסים הדברים לר' עקיבא ותלמידיו, מה שמתאים לתקופה של הסיפור הנדון. והש' תוספתא סוכה ב, ה (מהד' ליברמן עמ' 262): "מפני ארבעה דברים מאורות לוקין מפני כותבי פלסטיר ומפני מעידי עדות שקר ומפני מגדלי בהמה דקה ומפני קוצצי אילנות טובות".

[14] ראו למשל תוספתא בבא מציעא ב, לג (מהד' ליברמן עמ' 72): "הגוים והרועים בהמה דקה ומגדליה לא מעלין ולא מורידין...". על ברייתא זו ראה ליברמן, תוספתא כפשוטה יבמות, עמ' 23–24. למקורות נוספים ראה גולאק, 'על הרועים', עמ' 181–182.

[15] בלשונו של רש"י בתמורה, ד"ה 'לסטים מזויין': 'בהמה דקה אין יכולים לשומרה והולכת ורועה בשדות אחרים'. והש' ליברמן, תוספתא כפשוטה יבמות עמ' 23.

[16] הש' שבטיאל, 'אין מגדלין', עמ' 15.

[17] רש"י, ע"ט ע"ב, ד"ה 'אין מגדלין'.

[18] לסקירת תכונותיה של העז ראה שבטיאל, שם, עמ' 17.

[19] מהד' ליברמן עמ' 39.

[20] לכן גם נוסף בבבלי תמורה משפט בסיום הסיפור: "שהרי אמרו חכמים אסור לגדל בהמה דקה", שכן הסוגיה לא עסקה כלל בדין זה, והיה צורך באזכור כלשהו של הדין על מנת שהסיפור יובן.

[21] ראו ח' אלבק, מבוא למשנה, עמ' 226.

[22] תוספתא שם, וראו תוספתא כפשוטה ב"ק עמ' 87.

[23] ליברמן (תוספתא כפשוטה שם, עמ' 88) הבין, כפי שהבינו חלק מהראשונים (ראה למשל 'הגאון' שמוזכר בשטמ"ק על אתר, שליברמן הביא את דבריו) שמעשה ריב"ב היה מותר על פי דעת היחיד של רבן גמליאל, ומכל מקום הוא נחשב 'עובר על דברי חבריו' הרבים. ראה את המקורות שהוא מביא שם בהמשך דבריו (חלקם יובאו בדברינו להלן) לכך שאף במקום של מחלוקת חששו חכמים לעבור על דברי דעת הרוב. אמנם, יש להעיר שבמקורות הנ"ל מדובר בחכם שפוסק אחרת מחבריו, ומקפיד לא לסמוך על דעת עצמו בניגוד לדעתם, ואין הדבר זהה בהכרח לאדם שבוחר לסמוך על דעה הלכתית של חכם מסוים, אף שנחלקו עליו חכמים אחרים. מכל מקום, מפשטות דברי ר"ג בתוספתא נראה שהוא מקפיד על מגבלת הזמן, ולכן יתכן שריב"ב עובר על התקנה אף לשיטת ר"ג. וראה להלן בדיון בסוגיית הבבלי, ששם אכן מופיעה דעת ר"ג ללא מגבלת זמן, ולכך ככל הנראה התכוונו אותם ראשונים.

[24] כמובן שכל מקור כזה צריך להיבדק לגופו לעומק כדי לראות עד כמה הוא באמת משקף מציאות היסטורית של תקופת התנאים שמתוארת בו, והדוגמאות שמובאות להלן אינן בגדר הוכחה, אלא באו כדי לסבר את העין, ולתת כיוון פרשני-כללי אפשרי ליחסו של הסיפור הנדון כאן ל'דברי חבריו', והש' אלון, שם .

[25] ולחלק מהדעות אף בסכנת חיים. דוגמא לקונפליקט דומה לסיפורנו אצל אמוראים ראשונים מצינו במעשה בבבלי שעסקנו בו מוקדם יותר השנה, מעשה האדם שנתן עיניו באשה והעלה לבו טינא, סנהדרין ע"ה ע"א, ראה שיעורים 9 - 10 בסדרת שיעורים זו בבית המדרש הוירטואלי.

[26] כא ע"ב. לסיפור זה על ר"ע קדמו כמה מימרות חריפות מאד בעניין קבלת דברי סופרים, שמעידות על אותה רוח גם בתקופת האמוראים: "דרש רבא: מאי דכתיב ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגו'. בני, הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים - כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה. שמא תאמר אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו - אמר קרא עשות ספרים הרבה אין קץ. ולהג הרבה יגעת בשר. אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרב אחא בר עולא: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. מתקיף לה רבא: מי כתיב לעג? להג כתיב! - אלא: כל ההוגה בהן טועם טעם בשר". וראה גם המעשה הקשה במקור המאוחר: בראשית רבתי, פרשת וישלח, מהד' אלבק, עמ' 146. ראה גם ציוניו של ר"ש ליברמן, יכ"פ, עמ' 481.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)