שיעור 27 - `ושמרו דרך ה'` - חשבון נפש הציבור הדתי המודרני (ג)

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"ושמרו דרך ה'" - חשבון נפש הציבור הדתי המודרני (חלק ג)

יא. מתח דיאלקטי או אדישות פושרת?

מבחינה אידיאלית, עמדה מרכזית חיה ותוססת צריכה לנבוע מהמתח הדיאלקטי בין ערכים שונים, לעתים מנוגדים. אורתודוקסיה מודרנית, הבוחרת בדרך האמצע, יכולה להיות חזקה רק אם הקשר לתורה הוא עמוק ונלהב, אלא שיש יסודות נוספים המשלימים אותו. היא תוכל להצליח כאשר נהיה מסוגלים לומר ביושר - על דרך משפטו של ביירון (בתוך 'Childe Harold's Pilgrimage'), "אינני אוהב את האדם פחות, אלא את הטבע יותר" - שבהשוואה לאחרים איננו אוהבים את התורה פחות, אלא את דרך הארץ יותר, במובנה המלא והעשיר.

חוששני שבדיוק כאן מתחיל חשבון נפשנו. כמה מתוך השקפתנו המרכזית נובע ממתח דיאלקטי, וכמה מאדישות פושרת? האם אכן עמוקה מחויבותנו לתלמוד תורה כמו זו של העולם החרדי, אלא שהיא מאוזנת למעשה על ידי הצורך לטפח ערכים אחרים? האם מקדישים תלמידינו את אותו הזמן והמאמץ לתלמוד תורה, רק בהפחתת מה שנדרש לבנות מדינה ולרכוש ידע תרבותי? נעזוב את ההשוואות, ונפנה לשאלות חינוכיות ספציפיות: כל הזמן המבוזבז על טלוויזיה, החופשות המוגזמות, מערכת חינוך דתי שבה בתי הספר סוגרים את שעריהם בשעה אחת או שתיים אחר הצהרים - מה הקשר בין כל זה לבין תרבות או ציונות?

האם אי-אפשר להשיג את שני הערכים האלה בבתי ספר המכוונים, ללא סייג, להישגים מרביים בתורה? אדרבה; על מנת שיצליחו בעלי ההתמקדות הרבגונית בתלמוד תורה, נחוצה מידה גדולה יותר של דבקות במטרה, מסירות והתמדה, מאשר במקרה של חסידי החדגוניות, המדברים - במינוח האהוב על העולם החרדי בארה"ב - על ייצור 'שמן זית זך'. אבל האם קיימת אצלנו דבקות כזאת?

הנוער המשתתף בקייטנות של הציבור הדתי המודרני אינו מבזבז את חופשות הקיץ שלו בגלל להיטות להשתלט על באך או אוקלידס. בדרך כלל הצעירים נמנעים מלימוד תורה משום שהוריהם, או הציבור שמתוכו הם באים, אינם מעריכים תלמוד תורה, או אולי את היהדות בכלל, כחשוב 'עד כדי כך'. כל עוד זהו המצב, אנו אכן בצרות. האתגר שלפנינו הוא כיצד לבנות ציבור בעל מחויבות נלהבת לתורה, שיחד עם זאת מבין את הצורך ב'גרירה'. נכון להיום, משימה זו מתבררת כקשה וכחמקנית.

בחלק, האשמה היא על הציבור. הוא פחות מחויב, פחות מעורב ופחות מחובר. ואולם הגענו כאן לרגע של חשבון נפש. האם זה הכול? האם מנהיגי הציבור ומחנכיו חפים מאשמה? חבר קרוב ויקר, המשמש כמגיד שיעור בישיבה אחת, שאל אותי פעם: כיצד יוכל תלמיד בישיבה שלי לרחוש כבוד לראש הישיבה, כיצד תוכל להיות לו מחויבות לתורה, אם בכל פעם שהוא נכנס למשרדו של ראש הישיבה, הוא מוצא אותו לא רכון על גמרא, אלא קורא עיתון?

הרשו לי להביא דוגמה נוספת, ותקוותי שאנשים לא ייעלבו. פעם חגג ארגון רבני אמריקאי את יובלו החמישים בירושלים. במהלך שנים עשר ימי הכינוס בישראל, הם מצאו זמן להיפגש עם ראש הממשלה, הנשיא ושר הביטחון. הם מצאו זמן לתצוגת אופנה, לטיול בחוצות תל אביב בלוויית כמה מעוזריו של ראש העיר, ולעוד פעילויות. אבל אף מוסד תורני אחד לא נכלל בסדר יומם. המארגנים התעניינו באנשים 'המזיזים דברים', באנשים בעלי עצמה. האדמו"ר מבעלז, לדוגמה, הוזמן; לו יש עצמה. אני מעלה זאת בכאב; אלה חברים שלי. מה יש לנו לומר על זה?

יב. חינוך להתלהבות

דיברתי לפני כן על קשר נלהב עם תורה. אכן, הלהט הוא המפתח - התלהבות שהיא חשובה כשלעצמה בתור מרכיב בעבודת ה', והתלהבות שהיא גם מפתח לטיפוחם של מרכיבים אחרים, בבחינת "יראת חטאו קודמת לחכמתו" (אבות פ"ג מ"ט). על מנת לשמר את אותה התלהבות, אנו כמחנכים צריכים להיות מוכנים להקריב - ואפילו להקריב במידה משמעותית - חלק מן ההישג השכלי האובייקטיבי. התובנה שדברי התורה הם אכן "חיינו ואורך ימינו", ותחושת אהבת התורה, הן חשובות בהרבה מהידע עצמו.

חסידי חב"ד רגילים לספר שבגיל מסוים, החליט בעל התניא לנסוע לווילנה ללמוד תורה מפי הגר"א. בדרך נפגש עם זקן אחד (אליהו הנביא, לפי החסידים) ששאלו לאן הוא הולך. "לווילנה, ללמוד אצל הגר"א", אמר. אמר לו הזקן, "אתה יודע קצת ללמוד, אבל להתפלל אינך יודע כלל. עדיף שתלך למגיד ממזריטש".

בלי לשפוט את המקרה המסוים הזה, הבה נשאל את עצמנו: מהי הבעיה הדוחקת יותר בתוך הציבור הדתי המודרני? נדמה שעל בסיס השוואתי, אנו אולי מצליחים יותר בתחום הלימוד מאשר בתחום התפילה. הכרתי אדם שזוהה כרב אורתודוקסי, אם כי מבחינת השקפותיו היה בעצם קונסרבטיבי. פעם הוא נשאל מדוע אינו מזדהה בגלוי עם הקונסרבטיבים. תגובתו הייתה: "איך אוכל ללכת אל הקונסרבטיבים? הם לא בוכים ב'נעילה'!". נשאל את עצמנו: האם הציבור הדתי המודרני בוכה מספיק בתפילת נעילה?

רק החינוך להתלהבות כזו יוכל להציל את האידיאולוגיה הדתית מודרנית מלהידרדר ולהפוך לפשרנות גרידא. ישנן הזדמנויות שבהן צריך להתפשר, וזה עצמו מהווה סלע מחלוקת בינינו לבין העולם החרדי: כיצד להעריך את האיכות מול היסוד הכמותי. הם מצדדים באיכות, ב'שמן זית זך'. הם דבקים בשיטה שהוצגה על ידי ה"ד תורו במשפט נהדר בספרו אי ציות אזרחי: "אין זה כה חשוב שרבים יהיו טובים כמוך, כפי שזה חשוב שהטוב המוחלט יימצא במקום כלשהו; שכן אותו טוב יתסיס את העיסה כולה". אבל לנו יש מחויבות רבה יותר ליסוד הכמותי, להתחברות למגזרים גדולים של הציבור, גם אם החיבור הוא חלקי וההישגים מוגבלים.

גם אם ניאלץ להתפשר במובן כלשהו, אסור שזה יהיה מתוך כניעה. זכורני שקראתי לפני שנים הערה חכמה מאוד של האדמו"ר מלובביץ' ז"ל; הוא אמר: "הבעיה עם הקונסרבטיבים אינה שהם עושים פשרות, אלא שהם הופכים את הפשרנות לעיקרון". אסור שנעשה, חלילה, את הפשרה לעיקרון, וגם אסור שנחליק לתוכה מתוך כניעה לנסיבות. ואולם, אם רצוננו להימנע מהחלקה כזו, אנו חייבים לשמור על אש המחויבות. רק אם נצליח להגיע למחויבות נלהבת, תוכל דרכנו להתקיים ככוח רוחני תוסס ואמין. רק אם נייצר שכנוע פנימי עמוק, נוכל לחזק את עצמנו מבפנים ולעמוד בפני מתקפות חיצוניות: שכנוע באשר לחשיבותה הכללית של תורה, ובאשר לערך - ואכן יש ערך! - של גישתנו התורנית.

ישנן כמה שורות בשיר של המשורר האירי, ויליאם בטלר ייטס, המבעתים אותי מאוד כאשר אני סוקר את מצבנו כיום:

סובב לו סובב במעגל המתרחב
לא יכול הבז לשמוע את הבזייר;[1]
הדברים מתנתקים: המרכז אינו יכול להחזיק;
אנרכיה פשוטה משתלחת על פני העולם,
הגל הגואה המוכתם בדם משתחרר, ובכל מקום
טקס התמימות נשטף.
הטובים מחוסרים כל שכנוע, בעוד הרעים
מלאי עצמה לוהטת.[2]

אינני משייך בשום אופן את המונחים 'טובים' ו'רעים' להקשר שלנו, ובוודאי שאינני קובע בפסקנות שהאנשים שעליהם אני מדבר "מחוסרים כל שכנוע". אבל אין כל ספק בכך שלאנשים טובים במחננו חסרה אותה התלהבות שיש למתקיפיהם.

הקנאות היא מונח גנאי בחוגים שלנו. אולם לדעתי יש ללמוד להבחין בין שני מובנים של קנאות. כבר הזכרתי כאן את הרב אהרן קוטלר ז"ל. בעמדותיו האובייקטיביות הוא היה ליברלי הרבה יותר מתלמידיו בהווה. אבל הוא עמד על דעתו בדינמיות, באש, במרץ ובלהט שכמעט לא יאומנו. רק "לראותו מאחוריו", כדבריו חז"ל (עירובין יג ע"ב), היה חוויה של ממש - הוא היה פקעת אנרגיה! הייתה בו קנאות, לא לעמדות קיצוניות, אלא לעמדותיו שלו.

יג. הצורך ברוחניות

עלינו להגן על עמדותינו לא רק בשכנוע נמרץ, אלא גם בעזרת עומק רוחני. אני מודה שרוחניות היא תכונה לא מוגדרת, ורבים אינם יודעים כיצד יש לתפוש אותה. בציבור שלנו, היא אפילו נראית בעין חשדנית, ובמיוחד בישראל. אם תאמר שפלוני הוא 'איש רוח', מיד יתחילו אנשים להרים גבה - האדם הוא כנראה שמאלן, משורר, אומן בוהמי, או אולי פרופסור, אבל בוודאי לא 'אחד מאנ"ש'. ואילו בתנ"ך מתואר יהושע בן נון בתור "איש אשר רוח בו" (במדבר כ"ז, יח) - והרי הוא האיש שאליו עברה גלימתו של משה רבנו!

ככל שתהיה קטגוריה זו חסרת הגדרה, ואולי עמומה, היא בכל זאת מרכזית. אמנם, ניתן לנתק בינה לבין מחויבותנו המסוימת. פעם בא אלן דה-רוטשילד, שהיה רחוק מאוד מעולם התורה והמצוות, לערוך ביקור אצל הרב סולובייצ'יק ז"ל. מאוחר יותר שאלתי את הרב כיצד הוא התרשם ממנו. הרב ענה, "אתה יודע, הוא אדם רוחני". בעיני הרב סולובייצ'יק, הייתה לכך חשיבות.

ובכן הנה תכונה נוספת החסרה לנו לעתים. ייתכן שהעמדה המרכזית שלנו, בעלת הפתיחות לעולם ולעיסוקיו המרובים, נוטה באופן טבעי לסיכון הזה. אבל המחסור ברוחניות פשט הרבה גם בקרב הציבור החרדי. לעתים קרובות יש דגש מוגזם על עושר וחיצוניות גם אצל בני תורה. לפעמים בהיאספם יחד, הם נשמעים כמו אנליסטים בבורסה. על כן נראה, שבכל הקהילות יש מקום לערוך חשבון נפש.

יד. פיזור ודילול

מבקרינו מן הימין החרדי יטענו שאני בעצם מנסה כאן לרבע את העיגול. לפחות בכל הנוגע להמונים, החוסר בהתלהבות וברוחניות כאחת אינו מקרה, אלא תוצאה בלתי נמנעת מן ההתעניינות במימדים התרבותיים והמדיניים של הקיום. אני מסכים לטענה זו באופן חלקי. כמעט אין מנוס מכך, שהפיזור יוביל למידה ידועה של דילול. אכן, המרכיב התורני הטהור שבתוך גישה של 'תורה עם דרך ארץ' עשוי למשוך נאמנות ללא סייג במידה פחותה מאשר אותו יעד יחידי, שהוא משאת נפשם של מצדדי ה'שמן זית זך'.

אבל האם נתחיל לדחות ולהתנער ממשניות שלמות במסכת אבות, רק משום שהן מביאות לידי תוצאות שמישהו הגדיר כנחותות? "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות פ"ב מ"ב). הלקח של המשנה הוא בדיוק זה, שהמחויבות לתורה תהיה כזאת שמחזיקה מעמד גם בהקשר רב פנים. מובן שבתוך הקשר זה עלינו להבדיל בין הקמח והתורה. אמנם נכון ש"אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח" (אבות פ"ג מי"ז), אבל מבחינה ערכית אין מדובר ביחסי גומלין. הקמח משרת את התורה, וזאת ללא כל קשר למחלוקת רבנו תם ורבנו אלחנן האם המרכיב העיקרי בצמד זה הוא "תורה" או "דרך ארץ" (תוספות ישנים יומא פה ע"ב, ועוד). הוויכוח הוא כיצד על האדם לארגן את חייו דרך כלל; אך מבחינה ערכית לא היה איש מציע שדרך ארץ הוא ראשוני בהשוואה לתורה.[3]

אפילו אם מקפידים להבחין בין קמח לתורה, מהותה של משנה זו (ואחרות דוגמתה) עדיין מלמדת שהקמח והתורה צריכים לפעול יחדיו ברמה ציבורית ואישית. ועל כן, איננו אחראים לכל מידה של דילול הנובעת מקיום הוראת חז"ל, ואין צורך שהדבר יטריד את מצפוננו. ואולם השאלה היא מעבר לדילול הכרחי זה, האם הכללת חלק מהתרבות החילונית או נאמנות למדינה בעלת אוריינטציה חילונית, היא הרסנית.

שנית - וגם זו היא שאלה חשובה - עלינו לשאול את עצמנו כיצד להעריך פגם זה מול הכישלונות המוסריים והדתיים הנובעים מהחתירה ל'שמן זית זך': לוחמנות, התנשאות, צידוק עצמי, הערמות מזדמנות וגנבת דעת. אני מאמין באמונה שלמה שניתן לייצר שמן זית זך ביושר ובענווה. אני גם משוכנע שניתן לחנך לתורה עם דרך ארץ בלהט ובעצמה. אבל זה אינו מבטל את העובדה שבתוך מחננו יש מקום לשיפורים. וכאן מונח האתגר שלנו.

טו. עדיפות המוסרי על השכלי

ייתכן שהרבה ממה שאמרתי ביחס לתרבות, תוך ציטוט סופרים כמו ארנולד וייטס, נראה נשגב מאתנו. אנשים ישאלו את עצמם: "איך כל זה קשור אלינו? אנחנו צריכים לטפל בילדים בבית ספר יסודי או תיכון, והדברים האלה אינם נוגעים לנו". אף על פי כן, התייחסתי לפסגת התרבות, משום שאופי ההסתכלות בפסגה משפיע, וצריך להשפיע, על מה שנעשה ברמות נמוכות יותר. מבחינה זו, המודעות לערך התרבות היא בעלת השלכות מעשיות בכל רמה חינוכית שבה נעסוק.

האתגר שלנו הוא לדאוג לשמור על העמדה שלנו בעומק ובמרץ. מובן שבהתחשב בציבור שלנו, אין לנו היכולת להנחיל לרבים מתלמידינו אהבת תורה ברמתה המרבית; הרי אנו יודעים מניין הם באים. ואולם במסגרת הקהילה כולה, ובוודאי במנהיגותה, רמה כזאת חייבת להיות. אבוי לנו, אם כל הבחירה תהיה בין פשרנות פושרת וקנאות שחצנית.

כמה שנים לאחר שעלינו ארצה, התהלכתי עם בני משפחתי בשכונת בית ישראל בירושלים. רוב השכונה עשויה מסמטאות צרות. הגענו לפינת רחוב שבה סוחר אחד נתקע עם רכבו. התלבטנו כיצד לעזור לו; זה היה מקרה ברור של חיוב פריקה וטעינה. היו שם כמה נערים מהשכונה, בני עשר או אחת עשרה, אם לשפוט על פי חזותם. הם ראו שהנהג לא חבש כיפה. מייד התחילו לפלפל, בהתבססם על הגמרא בפסחים (קיג ע"ב), אם כן או לא לעזור לו. אמרו, "אם הוא גלוי ראש, מן הסתם אינו מפריש תרומות ומעשרות, ואם כן חשוד הוא על הטבל...".

באותה עת כתבתי למורי ורבי הרב סולובייצ'יק ז"ל וסיפרתי לו על האירוע. סיימתי בהערה, שנערים ממחננו לא היו מכירים את הגמרא בגיל זה, אבל הם היו עוזרים לו. תחושתי אז הייתה: מדוע, למען ה', אנחנו חייבים לעמוד בפני הבחירה הזאת? האם בלתי אפשרי למצוא בחורים שהיו עוזרים לו וגם מכירים את הגמרא? האם הכרח הוא לבחור? אני מקווה ומאמין שלא. אבל אם יכפו עליי את הבחירה, אין לי ספק לאיזה צד הייתי נאמן: הייתי מעדיף שידעו פחות גמרא, ושיגישו עזרה.

כאשר אני חוזר לבחון את ניסיוני על פני העשורים האחרונים, אחת הנקודות המרכזיות שהתחזקה לדעתי היא תחושת העליונות הערכית של המוסרי על פני השכלי - וזאת עם כל אהבתי ומחויבותי לתלמוד תורה צרוף. בשורה התחתונה, לא מה שאנו אוהבים ידריך אותנו; המדריך שלנו הוא התורה. והתורה אומרת לנו מהו הטוב:

הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך (מיכה ו', ח).

מזמור ט"ו בספר תהילים, מוקדש כולו לנושא שלנו:

מזמור לדוד
ה' מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך.
הולך תמים ופֹעל צדק ודֹבר אמת בלבבו.
לא רגל על לשֹנו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרֹבו.
נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימִר.
כספו לא נתן בנשך[4] ושֹחד על נקי לא לקח
עֹשה אלה לא ימוט לעולם.

זוהי אמת המידה. גם חז"ל מוסרים לנו:

אמר להם [רבן יוחנן בן זכאי]: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם.
...רבי אלעזר אומר: לב טוב. אמר להם [רבן יוחנן], רואה אני את דברי אלעזר בן ערך, שבכלל דבריו דבריכם (אבות פ"ב מ"ט).

אם חייבים לבחור, יש להעדיף "לב טוב".

ברם, הייתי מעז לקוות שברירה כזו אינה על הפרק. הייתי מקווה שמתוך המיקום שלנו באמצע, מתוך רגישותנו הן למוסרי והן לשכלי, לרוחניות על כל בחינותיה, יש לנו היכולת, האמצעים, הכוח והכישרון לגבור על כל הקשיים הקיימים בשטח - ואכן גדולים הם - ולהתקדם לבניית אותה מציאות תורנית עשירה יותר, הראויה שתפעים את רוחנו.

טז. "לא תגורו מפני איש"

על אף שדיברתי על בעיית המחלוקת וההתקפות מכיוון הימין החרדי, אינני סבור שמשימתנו העיקרית היא להילחם בחרדים, ואפילו לא לבלום את המתקפה שלהם. משימתנו העיקרית היא לבנות בתוך עולמנו שלנו: לבנות באומץ, בשכנוע, בתחושת ערכנו העצמי, בהבנה שאנו מייצגים דבר חשוב וחיוני.

לכך ישנן השלכות מעשיות. ישנו לאו בתורה: "לא תגורו מפני איש" (דברים א', יז). מובן מאליו שהאיסור מתייחס לדיין, או כדברי הגמרא (סנהדרין ו ע"א), לתלמיד היושב לפני רבו. אולם יש גם השלכות רחבות יותר. מחנך של כיתה או בית ספר היודע מה נחוץ לתלמידיו מבחינת תועלתם הרוחנית, ומבחינת צמיחתם בתור בני תורה, יראי שמים ושומרי מצוות, אלא שהוא מתכנן להם תוכנית לימודים שונה משום שהוא חושש ל"מה יאמרו" - גם הוא עובר על "לא תגורו מפני איש".

אין שום סיבה לפחד או לדאגה מעין אלה. עלינו להתאזר באומץ למען הערכים שבהם אנו מאמינים; אבל קודם אנו צריכים להאמין. אנו זקוקים לאמונה זו בכל עומקה ועושרה, למען עצמנו, וגם כדי לבנות עליה את העתיד.

אחד המבחנים הנדושים המועלים בפנינו חדשות לבקרים הוא: האם עמדתנו היא 'לכתחילה' או 'בדיעבד'? בישראל אני שומע זאת כל הזמן ביחס ל'הסדר'. אם שואלים אותי את השאלה הזאת, תשובתי היא שזה יכול להיות כך או כך; הדבר תלוי בנו. אם רק נשאבים לתוך המערכת, ועושים פשרות מתוך כניעה לנסיבות, המצב הוא אכן בדיעבד. אך אם עמדתנו נובעת ממחויבות עשירה, משמעותית, עמוקה ומקיפה, אם היא צומחת מן המתח הדיאלקטי של הניסיון להתייחס למגוון המלא של יעדים רוחניים העומדים מולנו, אם היא מהווה נדבך בבניית ההשקפה והמציאות של הציבור שלנו בעומק ובהיקף - הרי שהמצב הוא לכתחילה מכל הבחינות. ועל ההולכים בדרך זו יש לקרוא את הפסוק: "ילכו מחיל אל חיל יֵראה אל א-להים בציון" (תהילים פ"ד, ח).

 
 

[1] צייד עופות הנעזר בעוף דורס שאומן לכך.

[2]

Turning and turning in the widening gyre

The falcon cannot hear the falconer;

Things fall apart: the center cannot hold;

Mere anarchy is loosed upon the world,

The blood-dimmed tide is loosed, and everywhere

The ceremony of innocence is drowned.

The best lack all conviction, while the worst

Are full of passionate intensity.

[3] עיין לעיל, בסיום הפרק השני.

[4] הגמרא (מכות כד ע"א) מפרשת את הכתוב במי שאינו מלווה בריבית אפילו לנוכרי.