כיבוד אב ואם | עיון מחודש | 4

כיבוד אב ואם ושבת[1]

בשיעור שעבר סקרנו שוב את דרשות המכילתא דר' ישמעאל על הפסוק "כבד את אביך ואת אמך", ואגב הילוכנו חשפנו בהן מספר רמזים ברורים למצות השבת. נציג אותם כאן באופן מרוכז:

1. "'כבד את אביך ואת אמך': שומע אני בדברים, תלמוד לומר: 'כבד את ה' מהונך' - במאכל ובמשתה ובכסות נקיה...".

2. "רבי יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר: 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו' - מה שבת לא חלק בו בין איש לאשה וטומטום ואנדרוגינוס, אף מורא לא תחלוק בו בין איש לאשה טומטום ואנדרוגינוס ".

3. "בוא וראה מתן שכרן... 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו' - מה אמור בשבת? 'אם תשיב משבת רגלך - אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ' ".

דומה שקשה לראות בכל הרמיזות הללו דבר מקרי. לפני שנעמוד על משמעות העניין, נציג הקשרים נוספים בהם נמצא רמיזות מסוג זה, היוצרים זיקה בין מצות כיבוד אב ואם לשבת.

ראשית, נזכיר שלזיקה זו בין כיבוד אב ואם לשבת ישנו שורש כבר במקרא עצמו. בפסוקינו הם מופיעים בסמיכות:

"זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד... על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו.
כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך" (שמות כ, ז-יא)

מצות השבת נסמכת גם למקבילה בויקרא יט, ג:

"איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלוהיכם"[2].

ננסה לבחון את יחסן של הדרשות במכילתא על כיבוד אב ואם לדרשות הסמוכות על שבת, ולמצוא ביטויים נוספים לקיומה של זיקה ביניהם.

הדרשה במכילתא

"זכור ושמור, זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקדש, משל לזאב שהוא טורד מלפניו ומלאחריו. אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן חנניה בן גרון אומר, זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת. רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת. - לקדשו, לקדשו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו. אין לי אלא קדושה ליום, קדושה ללילה מנין, ת"ל ושמרתם את השבת (שמות לא יד). אין לי אלא שבת, ימים טובים מנין, ת"ל אלה מועדי ה' וגו' (ויקרא כג ד).

ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. וכי איפשר לו לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים, אלא שבות כאלו כל מלאכתך עשויה. ד"א שבות ממחשבת עבודה; ואומר אם תשיב משבת רגליך וגו', ואומר אז תתענג על יי (ישעיה נח יג - יד).

ויום השביעי שבת לה' אלהיך. למה נאמר, לפי שהוא אומר כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת (שמות לא טו), עונש שמענו אזהרה מנין, ת"ל ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה; אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום, עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין, ת"ל מחלליה מות יומת, עונש שמענו ואזהרה לא שמענו, ת"ל ויום השביעי שבת לה' אלהיך, שאין ת"ל שבת אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה, דברי רבי אחאי בן יאשיה.

אתה ובנך ובתך. אלו הקטנים או אלו הגדולים; אמרת, והלא כבר מוזהרים הם, הא מה ת"ל אתה ובנך ובתך, אלו קטנים. - עבדך ואמתך, אלו בני ברית; אתה אומר אלו בני ברית, או אינו אלא עבד ערל, כשהוא אומר וינפש בן אמתך והגר (שמות כג יב), הרי עבד ערל אמור, הא מה ת"ל עבדך ואמתך, אלו בני ברית. - וגרך, זה גר צדק, או אינו אלא גר תושב כשהוא אומר והגר, הרי גר תושב אמור, הא מה ת"ל וגרך, זה גר צדק.

כי ששת ימים וגו', מגיד שהים שקול כנגד כל מעשה בראשית. - וינח ביום השביעי. וכי יש לפניו יגיעה, והלא כבר נאמר לא ייעף ולא ייגע (ישעיה מ כח), ואומר נותן ליעף כח (שם כט), ואומר בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג ו); ומה ת"ל וינח, אלא כביכול הכתיב על עצמו שברא את עולמו בששה ימים ונח בשביעי; והרי דברים קל וחומר, מי שאין לפניו יגיעה הכתיב על עצמו שברא עולמו בששה ונח בשביעי, אדם שנאמר בו אדם לעמל יולד (איוב ה ז), על אחת כמה וכמה.

על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. ברכו במן וקדשו במן, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר ברכו במן וקדשו בברכה; רבי יצחק אומר ברכו במן וקדשו במקושש; רבי שמעון בן יוחאי אומר ברכו במן וקדשו במאורות; רבי שמעון בן יהוד איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון, ברכו במן וקדשו במאור פניו של אדם - על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". (מס' דבחדש, יתרו, פרשה ז)

הזיקות האסוציאטיביות

בדיקה של הדרשות בפרשה זו, מעלה מספר זיקות אסוציאטיביות וספרותיות בין שתי הפרשות המסוכמות בטבלה שלהלן:

ממכלול הממצאים שהעלינו עד כה, עניין השבת שעולה - באופן ישיר או מרומז - בפרשת כיבוד אב ואם, והזיקות האסוציאטיביות והספרותיות שבין פרשה זו לפרשת השבת במכילתא, מתקבל הרושם, שעורך המדרש מבקש לרמוז לקיומה של זיקה משמעותית יותר בין כיבוד אב ואם לשבת, שיש לעמוד על פישרה[5].

אם נדייק יותר בחלק מן הרמיזות הללו, נשים לב שהזיקה האמורה אינה סתם זיקה כללית בין כיבוד אב ואם לשבת, אלא ספציפית יותר - בין כיבוד אב ואם לכבוד שבת:

1. "'כבד את אביך ואת אמך': שומע אני בדברים, תלמוד לומר: 'כבד את ה' מהונך' - במאכל ובמשתה ובכסות נקיה...". "מאכל ומשתה וכסות נקיה" הם פעולות שמטרתם הוא כבוד שבת:

"'זכור את יום השבת לקדשו': במה אתה מקדשו? במאכל ובמשקה ובכסות נקייה. שלא תהא סעודתך שלשבת כסעודת החול, ולא עטיפתך שלשבת כעטיפתך בחול. ומנין שאפילו עני לא יהא מאכלו שלשבת כמאכלו שלחול, ועשיר לא יהא מאכלו שלשבת כמאכל החול? תלמוד לומר 'זכור את יום השבת לקדשו'" (מכילתא דרשב"י כ, ח).

2. "בוא וראה מתן שכרן: 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו', מה אמור בשבת? 'אם תשיב משבת רגלך - אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ'". הפסוק המתאר את שכר שומר השבת מקורו בישעיהו נח, יג-יד. ניטיב אם נקרא פסוקים אלה במלואם:

"אם תשיב משבת רגליך, עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפציך ודבר דבר. אז תתענג על ה', והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דיבר".

השכר המתואר בפסוקים הללו מכוון בעיקרו לא אל שומר השבת ה"רגיל", אלא למי שבמעשיו יש משום כבוד לה' ולשבת[6].

למשמעות הזיקה

על פי כל זה מסתבר, שבאמצעות שלל הזיקות הללו, מבקש עורך המכילתא לעצב את מצות כיבוד אב ואם לאורה של מצות כבוד שבת.

עלינו, אם כן, לנסות לבאר את פישרה של זיקה זו. אך בטרם נציע את אפשרויות הביאור, אני מבקש להסב את תשומת הלב למבנה הלוגי של חלק זה. בשלב ראשון ניסינו להציב את הנתונים העובדתיים, בלא כל הערכה או ביאור. מ"נתונים" אלה משתקפת זיקה הקיימת בעיני הדרשנים בין מצות כיבוד אב ואם לכבוד שבת, ומתקבל הרושם שעניין כבוד שבת משמש כמודל לאורו מעוצבים פרטים שונים של כיבוד אב ואם. אך השלב השני, בו ננסה לבאר את משמעותה של זיקה זו ואת שורשיה, הוא שלב ספקולטיבי יותר בטבעו, וייתכן מאד שניתן יהיה להסביר את הזיקה האמורה בדרכים אחרות. מטרתי, אם כן, בשלב זה, צנועה יותר: להציע מספר קווי חשיבה אפשריים שיתכן שטמונים בהשוואה שיוצרת המכילתא.

גם כיבוד אב ואם וגם כבוד שבת עוסקים ב"כבוד", ובמובן זה לשתי המצוות הללו תוכן דומה. יחד עם זאת, נראה שבכל אחד מסוגי ה'כבוד' הללו ישנם אי אלו אלמנטים השונים זה מזה, והנגזרים מאופיו המיוחד של כל תחום - אב ואם ושבת. וייתכן שבעובדה שעורך המכילתא מייבא לפרשה זו את עניין כבוד השבת, משתקף הניסיון להעתיק אל פרשתנו גם את מכלול המשמעויות והדימויים הנקשרים במושג זה, ובכך לעבות ולהעשיר באמצעותו את מושג הכבוד ביחס להורים[7].

על פי הסבר זה, הבחירה במודל של כבוד שבת איננה בחירה הנובעת מזיקה ישירה הקיימת בין התחומים - שבת והורים, אלא מכך שבשני התחומים ישנו היבט של כבוד, ועצם קיומו של היבט זה מאפשר להעתיק את משמעויותיו מתחום אחד למשנהו.

אך יתכן שהזיקה בין שני התחומים ישירה יותר. כבוד של השבת הוא לא עניין העומד בפני עצמו, אלא בסופו של דבר שורשו הוא בכבוד שמיים. יש לכבד את השבת מכיוון שבהענקת כבוד לשבת יש משום מתן כבוד לרבש"ע עצמו. על כן, ייתכן שמטרתו של עורך המכילתא היא בעצם ליצור זיקה בין כיבוד אב ואם לכבוד שמיים, ולשם כך הוא משתמש בעניין של כבוד שבת, שהוא ביטוי חד ואולי אף מובהק לכבוד שמיים[8].

אם יש באפשרות זו ממש, הרי שבנקודה זו נפגשת מגמתו של עורך המכילתא עם מגמת עורך הספרא: בספרא הצענו שיסודה של מצות כיבוד אב ואם טמון בדמיון שלהם לריבונו של עולם ('בוראים'). על פי ההסבר המוצע, גם לפי עורך המכילתא היחס הראוי להורים קשור בטבורו ליחס הראוי לקב"ה, ובכך ישנה התקרבות מסויימת לתפיסת הספרא.

בין הספרא למכילתא

יחד עם זאת, נראה שעדיין ישנם הבדלים חשובים: הספרא מדגיש הרבה יותר את מעמדם של השווה של ההורים ביחס לרבש"ע, וכן הדימוי שנבחר כדי ליישם את התפיסה הזו הוא הדימוי של קרבן. אך לפי המכילתא ההשוואה היא לא בין ההורים לקב"ה כשלעצמם, אלא היא נותרת במישור ההתייחסות: יש להתייחס להורים כפי שמתייחסים לקב"ה. כמו כן, הדימוי שהיא בחרה כדי לבטא נקודה זו שונה מהספרא - כבוד שבת.

להצעה זו ניתן לקשור נקודה נוספת: דומה שהן בשבת והן באב ואם ישנו יסוד מרכזי של בריאה: שבת היא סיומם של ששת ימי בראשית וגולת הכותרת שלהם, וגם ההורים דומים לבורא העולם בכך שהם שותפים לו ביצירתו של בנם. אם נקודה זו אכן קיימת אי שם ברקעה של השוואת המכילתא בין שבת לכיבוד אב ואם, הרי שבנקודה זו תפיסות המכילתא והספרא - שהוא בעל התפיסה של ההורים כבוראים - מתקרבות זו לזו עד מאד, ואולי - אם נעז לומר - אף נושקות[9].

לתגובות, הארות והערות: [email protected]

---