שיעור 25 - `ושמרו דרך ה'` - חשבון נפש הציבור הדתי המודרני (א)

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"ושמרו דרך ה'" - חשבון נפש הציבור הדתי המודרני (חלק א)

א. 'העתקה ימינה'

הציבור הדתי המודרני,[1] מוצא את עצמו נתון תחת התקפות גוברות. בעוד שבדרך הטבע הזרם האמצעי שבאורתודוקסיה חשוף להתקפות מימין ומשמאל, שכן מיקומה המרכזי חושף אותה לשני הכיוונים, הרי שטיב הביקורת והיקפה אינם אחידים. (אני משתמש כאן בביטויים 'ימין' ו'שמאל' לא בהקשרם הפוליטי, אלא בהקשר הדתי.) נכון להיום, נדמה לי שבעיקר בכל הקשור לימין - היינו, לחרדים ולקרובים אליהם - הן התוקפים והן המתגוננים חשים שהביקורת היא אינטנסיבית במיוחד, רחבת היקף, מתייחסת למרחב גדול של מחשבה ומעשה, וחודרת לעומק. אין מדובר בחיפוש מומים גרידא, או בקנטרנות המכוונת לתכונה זו או אחרת, אלא בביקורת רדיקלית, המטילה ספק בלגיטימיות היסודית ובכשרותה של העמדה הדתית המודרנית לבוא בקהל.

תופעה זו, הבולטת בארה"ב ומכונה שם "העתקה ימינה", היא במידה מסוימת תופעה כללית. המשבר באמונה ובהתנסות, הנובע מהריקנות הרוחנית של המודרנה, הביא לידי קיטובו של העולם המערבי, ודרבן את התפשטותם של האינדיבידואליזם הנהנתני מצד אחד, ושל הרוחניות הנכנעת לסמכות מצד שני. בעולם הדתי פנימה, ושוב בהכללה, תמורה זו לוותה בחיפוש אחר הוודאות המוצקה של הטהרנות הרעיונית, תוך דחייה של מה שנתפש בעיני רבים כבינוניות פושרת ופשרנית של דרך האמצע.

לשם דוגמה, הפופולריות והלוחמנות של הארגונים הפוליטיים של הנצרות הפונדמנטליסטית, לא היו עולות על דעתו של איש לפני שנות דור. הפונדמנטליזם האיסלמי, אם ניקח דוגמה אחרת, מתפשט כאש בשדה קוצים, וזאת בארצות שהיה נראה שכבר עברו את נקודת האל-חזור של המודרניזציה הדתית, על פי הערכת ההיסטוריונים החילוניים של פעם. ברמה אחרת, וכפי שלמדו יהודים רבים - במיוחד בארצות הברית - על בשרם, מגפת הכתות לוכדת ברשתה רבים, שלא הצליחו להימלט מן השממה הרוחנית הזו דרך כל מוצא אחר.

ועם כל זה אנו נוטים, וכך ראוי שנעשה, להשקיף באופן עצמאי על המצב היהודי הייחודי. אנו מאמינים בני מאמינים, ובהתאם לכך מקובלת עלינו הוראת חז"ל: "אין מזל לישראל" (שבת קנו ע"א). אין בכוחות אסטרולוגיים כדי לקבוע, וממילא גם לא כדי להסביר, את החוויה היהודית; במונחים של ימינו, יש לשלול גם הסברים הנשענים על סיבתיות היסטורית או על קטגוריות סוציולוגיות. נר לרגלנו היא הקביעה, שיש בה גם ציווי וגם הבטחה, המופיעה בפרשת לך לך: "אני א-ל ש-די התהלך לפני והיה תמים" (בראשית י"ז, א). רמב"ן על אתר מצטט את ביאורם של אבן עזרא ושל רבי שמואל הנגיד לשם "ש-די": "מגזרת 'שודד', כלומר מנצח ומשודד מערכות השמים". בהמשך לדבריהם מעיר רמב"ן שם:

ולכן אמר עתה לאברהם אבינו כי הוא התקיף המנצח שיגבר על מזלו ויוליד, ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם, שיהיה 'חלק ה' עמו' (דברים ל"ב, ט), וברצונו ינהיגם, לא יהיו תחת ממשלת כוכב ומזל.

על פי זה יש לנסות להבין את האירועים הפוקדים את כנסת ישראל מבחינת יסודותיהם המיוחדים.

אותו תהליך של תזוזה ימינה, במיוחד בכל הקשור לדור הצעיר בארה"ב, הוא רווי כאב ותחושת אירוניה מרירה. הורים ששילמו מחיר יקר כדי לשמור שבת, או לכונן בתי ספר יהודיים ולתמוך בהם, לפני שכל אלה היו 'באופנה', פתאום מגלים שמטבחיהם אינם כשרים מספיק, ושגביע הקידוש שלהם קטן מדי. וכן בתחום המקצועי: מחנכים שפעלו בחלוציות בפרברי ניו-יורק או ביוהנסבורג כאשר אלה היו מדבר שממה מבחינה תורנית, נדהמים לגלות שאפילו תלמידיהם מסתכלים עליהם עכשיו בעין עקומה ומתנשאת.

איננו משקיפים ללא מעורבות, המשתדלים לרדת לפשרה של תמונה חולפת. זרם האירועים משפיע עלינו במידה ניכרת, אם בהיותנו נתונים ישירות תחת המתקפה, ואם, ברמה אחרת, בתור נפגעים פוטנציאליים מהסחף המאיים לערער את הקרקע שמתחת לרגלינו. ועל כן אנו נדחקים לא רק להבין, אלא גם להגיב.

ב. הצורך בחשבון נפש

התגובה המתבקשת היא ברמה מוסרית. האתגר שאותו מציב המחנה החרדי מחייב אותנו לערוך חשבון נפש רוחני. על חשבון נפש זה לבדוק - לאורם של מקורות יסוד, תקדימים היסטוריים ורגישות רוחנית - האם העמדה הדתית המודרנית היא לגיטימית ורצויה.

יהיה מקורו של התהליך אשר יהיה, אני, לפחות, חש שיש לקדם הזדמנות זו בברכה. עליי להודות שאינני מגיע לרמת הבדיקה העצמית של אחד מעמיתיי, המכהן כראש ישיבת 'הסדר'. לדבריו, הוא מאמץ את דוגמתו של ר' ישראל סלנטר, שהעיד על עצמו שלא היה ממשיך להפיץ את רעיון המוסר אפילו יום אחד, אילו לא היה מאמין שהצורך בתנועת המוסר מצדיק את הקמתה באותו יום 'מאפס'. גם עמיתי ראש הישיבה לא היה ממשיך לקיים את מסגרת ה'הסדר', אילו הצורך בה לא היה מצדיק את יצירתה יש מאין. אולם להרגשתי, אדם צריך לקבוע בנקודות מסוימות את נתוני היסוד ואת הכיוונים של זהותו הרוחנית, בלי להעמיד את ההנחות הבסיסיות למבחן מתמיד. ועם זאת מקובל עליי שיש בהחלט לעסוק מזמן לזמן בהערכה מחדש.

הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"ו) אומר שלמרות שמצוות התשובה קיימת כל השנה, ישנה חובה מיוחדת לשוב בעשרת ימי תשובה. רבים שואלים, מה היחס בין שני החיובים האלה - מצוות התשובה הכללית והמצווה המיוחדת בעשרת ימי תשובה. פעם הצעתי, שאם בדרך כלל האדם בוחן את חטאיו המסוימים במסגרת הווייתו הרוחנית, הרי שבין ראש השנה ליום הכיפורים ישנו חיוב לבדוק את אותה ההוויה עצמה.

חוששני שיותר מדי זמן עבר מאז ערכנו בדיקה מחודשת כזו ברמה הציבורית. ואני סובר שאנו עדיין משלמים את מחיר ההתנשאות המוסרית והשלווה האידיאולוגית שאחזו בנו, במשך אותה תקופה שבה נהנינו מבלעדיות יחסית. אם כעת אנו נדחקים להסביר את עמדתנו, אל לנו להסס מלהרים את הכפפה. חשבון נפש כן ואמיץ יהיה רק לברכה לנו.

ברור שלחשבון נפש זה נחוצים שני מרכיבים. הרשו לי לצטט מתוך ספר שאסתמך עליו גם להלן. סמוך לתחילת הפרק 'יהדות ויוונות' בתוך ספרו של מתיו ארנולד תרבות ואנרכיה (Culture and Anarchy), מביא המחבר את מכתמו של בן זמנו, הבישוף ווילסון: "קודם כל, לעולם אל תלך בניגוד למאור הטוב ביותר שיש לך; ושנית, הקפד על כך שהמאור עצמו אינו מחשיך". חשבון הנפש אכן מצריך בדיקה של הפנס המאיר את דרכנו, ויחד עם זאת, יש לנתח גם את טיב הליכתנו לאורו של אותו פנס, האם טובה ועקבית היא.

ג. המשותף והשונה ביחס לימין החרדי

נפתח בבדיקת המאור. מהם סימני ההיכר של ההשקפה המכונה אורתודוקסיה מודרנית אוCentrist Orthodoxy, ובאיזה מובן שונה היא מעמדתם של מבקריה החרדים?

באופן בסיסי, מובן שמטרתנו המשותפת היא זהה: מבחינה אוניברסלית - "לתקן עולם במלכות ש-די"; מבחינה לאומית - לממש את ייעודנו בתור "ממלכת כֹהנים וגוי קדוש"; ברמה האישית - להתכונן לאותו דין וחשבון משולש המתואר בגמרא: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? ...ציפית לישועה?" (שבת לא ע"א). חשוב שנהיה מודעים מאוד לאחדות ייעוד זו.

ככלות הכול, עלינו להכיר ולהבין שמה שמאחד אותנו עם הקהילה החרדית הוא בעל משקל מכריע, הרבה מעבר למה שמפריד בינינו; אם כי, מטבע הדברים, המודעות הציבורית נתונה בעיקר ליסוד המפריד. יש לי תחושה, שאנו חוטאים לעתים קרובות בהערכתנו כלפי אותו ציבור.

עקיבא ארנסט סימון, שהיה פרופסור לחינוך באוניברסיטה העברית, העיר פעם על מבוכתו של פרופסור דתי בירושלים (ועלינו לזכור שזה היה לפני שנים לא מעטות): עם האנשים שאני יכול לדבר אתם, אמר סימון, אינני יכול להתפלל; ועם מי שאני יכול להתפלל, אי-אפשר לדבר. כמובן, אצל בני תורה יש דבק רב עצמה: העולם המשותף של השיח התלמודי והוויות דאביי ורבא. אבל גם בקרב בני תורה רבים במחננו, אין ספק שנוח יותר לשוחח, ואולי גם לעבוד, עם עמית חילוני משכיל מאשר עם חסיד קרלין. אותם בני תורה שלנו שוכחים שהעברת זמן מנומסת אינה משתווה להשקפה משותפת על ממד הנצח. ברור שעלינו להכיר, ואי-אפשר להפריז בחשיבות ההדגשה הזו, שזיקתנו הבסיסית היא לאותם אנשים - בעבר, בהווה ובעתיד - המתייחסים לקיום האנושי במושגים של צלם א-לוהים, מלכות שמים ועבודת ה'.

ואף על פי כן, ברור שהבדלים חשובים אכן קיימים, ואלה הם עניין של מהות וגם של סגנון, של אסטרטגיה לא פחות מאשר של טקטיקה. כולנו מייחלים לחזון אסכטולוגי אחד במובן המופשט, אבל מסתבר שתכני החזון משתנים, אפילו במידה משמעותית. האידיאל של 'גוי קדוש' מלהיב את כולנו, אבל הגדרתו רחוקה מלהיות מוסכמת. ואם כולנו פועלים מתוך מודעות שנצטרך להשיב על אותם השאלות בפני בית דין של מעלה, הרי שקיימים בינינו חילוקי דעות גדולים באשר למשקלן היחסי.

אם יכריחו אותנו להגדיר את תחומה של המחלוקת העיקרית בין הקהילות התורניות השונות, יש להניח שתשובות שונות יתקבלו בחוץ לארץ ובארץ. בגולה, מסתבר שמבחן הלקמוס עדיין יהיה כיצד מתייחסים לתרבות החילונית; בישראל, היחס למדינה הוא שיקבע. ברור על כל פנים ששני אלו מהווים נושאים מרכזיים בשני המקומות. ברצוני לטפל בשני הנושאים הללו, ולאחר מכן לנתח את המכנה המשותף של השניים.

ד. ערעור האמון בתרבות הכללית

נפתח בשאלת התרבות הכללית. בשנות השישים כתבתי מסה קצרה שבה שרטטתי את עמדתי בדבר הלגיטימיות והערך של תרבות זו, וכיצד להתייחס לבעיות-התאומות שהיא מעוררת: ביטול תורה והשפעות הרסניות.[2] מבחינות מסוימות, ברור שזמנו של המאמר ההוא עבר. למשל, ציינתי שם בתור עובדה שהבעיה נתפשת ככלל כשייכת לבנים ולא לבנות. זאת משום שככלות הכול, גדולי ישראל לא היססו לשלוח את בנותיהם ללימודים אקדמיים. אכן, בהסתכלות אחורה לאותה תקופה, אנו נזכרים לא רק בדוגמה הבולטת של מורי ורבי הגרי"ד סולובייצ'יק, אלא בבתו של מורי ורבי הרב יצחק הוטנר שזכתה בתואר דוקטור, כפי שעשתה גם בתו של הרב אהרן קוטלר. לפחות אחת מבנותיו של הרב משה פיינשטיין למדה באוניברסיטה, ואם בנותיהם של גדולי תורה אחרים כגון הרב יעקב רודרמן והרב יעקב קמינצקי (זכר כל הגדולים האלה לברכה) לא עשו כן - ואינני יודע זאת - על כל פנים לא נבע הדבר מהתנגדות עקרונית. ואילו כיום, מובן מאליו שאין חניכה אחת של 'בית יעקב' המכבדת את עצמה שהייתה מוכנה להסתכן בלימודים אקדמיים, אף אם מדובר בבתו של איש עסקים או של מתכנת מחשבים, וזאת מחשש לפגוע בסיכוייה למצוא שידוך הגון.

אף על פי כן, מבחינה מושגית וערכית, בעיית היסוד של לימודים כלליים עומדת בעינה. הואיל וכך ברצוני להדגיש נקודה אחת. המאמר הנזכר התפרסם בתקופה שבה סיימתי זה לא מכבר את לימודיי לתואר מתקדם, ועדיין עסקתי בהוראה אקדמית במידה מסוימת. אחרי שעליתי ארצה, הגיעו אלי שמועות שמאחר שהשקעתי את כל מאודי במוסד תורני מובהק, משמע שחזרתי בי מן הדברים.

אני מודה בפה מלא שבמשך השנים שחלפו, התערער באופן כללי האמון בתרבות - וכוונתי לתרבות כפי שהבינה מתיו ארנולד, "חקר השלמות" - וזאת לפחות משלוש סיבות. ראשית כל, התרבות הגבוהה - "מיטב מה שנחשב ושנאמר בעולם כולו", כהגדרתו של ארנולד - מוערכת הרבה פחות מכפי שהיה פעם. ההתעניינות במדעי הרוח היא בירידה, באקדמיה ומחוץ לה, והמוקד עובר לתחומים מעשיים וטכנולוגיים. לא רק שהעדיפויות השתנו, אלא שבעיני רובנו נתפשים דבריו של ארנולד, בתארו את התרבות הספרותית כ"סכר האחרון העומד בפני האנרכיה הברברית הגואה ושוטפת", כנאיביים ללא תקנה.

שנית, ואולי באופן פרדוקסלי, השפעת השואה הייתה בה כדי לתרום לפגיעה במעמדה של התרבות. אז, בסביבות השנה 1960, היינו קרובים יותר לאירועים עצמם. אך ייתכן שדווקא מסיבה זו שמנו לב אליהם הרבה פחות מאשר היום. מודעות זו לאותה תקופה נוראה, ובמאמר מוסגר - התעשייה הזעירה שצמחה סביבה לצערנו, הציבו את שאלתו האיומה והמחרידה של אחד מגדולי אנשי הספר בדורנו, ג'ורג' שטיינר, בהקדמה לספרו שפה ושתיקה (Language and Silence):

אנו באים אחרי. אנו כבר יודעים שייתכן שאדם יקרא גיתה או רילקה בערב, ואחר כך ינגן באך ושוברט, וילך לעבודת יומו באושוויץ בבוקר. לומר שהוא קרא אותם בלי להבין, או שאוזנו ערלה, היא אמירה לא רצינית. כיצד משפיעה ידיעה זו על הספרות ועל החברה, על התקווה שהפכה לאקסיומה מימי אפלטון ועד מתיו ארנולד, שהתרבות היא כוח מעדן, ושאפשר להפוך אנרגיות של הרוח לאנרגיות של התנהגות?

שלישית, ככל שתרבות זמננו מתרחקת באופן מוחשי מהמקובל עלינו, והולכת ונעשית גסה יותר ושטופת מתירנות, פריצות ואלימות, אנו חשים ביתר שאת את הצורך לתפוש מרחק, ואפילו לבודד את עצמנו ממנה, ועל דרך ההרחבה, מהתרבות החילונית בכלל. בזמן שהילת צניעות ויקטוריאנית אפפה את אמריקה, וכאשר למשל, שחקנית משיעור קומתה של אינגריד ברגמן לא העזה להניח כף רגלה על חופי אמריקה במשך עשרות שנים עקב רומן שניהלה עם במאי איטלקי, היה קל יותר לשווק את זכויותיה של התרבות הכללית, מאשר באקלים הנוכחי של הפקרות מוסרית גמורה באמצעי התקשורת.

ה. מורכבות החוויה

עם זאת, ברצוני לחזור ולהדגיש שאני ממשיך להחזיק בתזה המרכזית של אותו מאמר: הקביעה שמתוך גישה נכונה ומאוזנת (ויש להקפיד על התנאים האלה - יש צורך בזהירות רבה), יכולה התרבות הכללית לשמש כוח מאציל ומעשיר.

יש לשים לב: אינני מתכוון ללימודים אקדמיים כשלעצמם (בישראל, גם לימודים תיכוניים עומדים בסימן שאלה). הרבה ממה שנחשב להשכלה אקדמית אינו יותר טוב מאינסטלציה מתוחכמת - לכל היותר, חידוד השכל והרשאה להחזיק בתעודת גמר או בכרטיס חבר באיגוד מקצועי, אבל רק השפעה מועטה על הרוח, נגיעה אך בקושי בעמקי הנפש. כוונתי היא לערך הרוחני של ההשכלה הכללית, לא רק השכלה לשם פרנסה. מבחינה זו, עמדתי הבסיסית החיובית לא השתנתה.

אדרבה. ניסיוני האישי על פני העשורים האחרונים רק חיזק את הכרתי במשמעות הרוחנית של "מיטב מה שנחשב ושנאמר בעולם כולו". שכן מה מציעה לנו תרבות כזו? ביחס לאמנות - ביטויים עמוקים לרוח היוצר, מודעות למבנה ביחסיו ההדדיים עם המהות, ומכאן - היכולת לארגן רעיונות ולהציגם; ביחס לחיים - הכושר להבין, להעריך ולעמת את הקשרנו האישי, הציבורי והקוסמי, רגישות למצב האנושי וסיוע מסוים בהתמודדות אתו; ולגבי שניהם - מודעות ספרותית המכשירה אותנו להתעלות מעבר לנסיבות שלנו ולמקם אותן בהסתכלות רחבה יותר. מעל לכול, התרבות משרה בנו את תחושת המורכבות המוסרית, הפסיכולוגית והמטפיזית של הקיום האנושי.

לחבר טוב שלי היה אחיין שלמד בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הרוורד. לאחר שסיים, שאל אותו הדוד: "אמור לי, מה למדת?". הלה השיב: "למדתי שאפשר להרוויח כסף רק מכספם של אחרים". תגובת הדוד הייתה: "אם כך, זכית לחינוך טוב".

אם ילחצו עלי לסכם את מה שהפקתי מלימודיי המתקדמים, תשובתי תהיה: מורכבות החוויה. ואידך פירושא הוא, זיל גמור. ביחס לכל מגוון הנקודות שמניתי לעיל, אני חוזר ואומר שניסיון חיי בארצות הברית ובישראל, בזירה הציבורית והאישית, רק חידד את הכרתי בחשיבותן של תכונות אלו.

היסודות האלה - ובמיוחד האחרון - מהווים, אם תרצו, ערכים 'דתיים מודרניים'. העמדה הדתית המודרנית, עמדת האורתודוקסיה המרכזית, היא מזג לא פחות מאידיאולוגיה, דרך של תחושה לא פחות מסגנון חיים. ממהותה של המרכזיות היא, להסתייג מגישות פשטניות וחד-צדדיות. משוקעת בה החתירה לקראת מפגש מקיף עם המציאות על מורכבותה, ובמסגרת אותו מפגש - השאיפה לאחדות המתרוממת מעבר לריבוי הגוונים.

אילו נעמדנו בפני שאלתו של ארנולד בסונטה שלו 'אל חבר': "מי את רוחי מייצב, שואל אתה, בימים הרעים האלה?", אני מתאר לעצמי שאיש מאתנו לא היה משיב כמוהו:

ואולם תהא תודתי לאיש, אשר נפשו, שווה ושקולה,
מבחרות עד שיבה עמדה במבחן,
לא הוקהה מרוב מסחר, ולא הטריפו כל יצר.
את החיים ראה בעין יציבה, בראייה שלמה;
ההוד הצלול של הבמה היוונית,
בן ומשורר לקולונוס המתוקה.[3]

לנו אין יחס כזה אל סופוקלס. אבל ראוי לנו להיות שותפים לאותו רצון נעלה לראות את החיים בעין יציבה, ובראייה שלמה. וגם נכון הדבר, שסופוקלס, בין השאר, עשוי להיות לעזר בהשגת היעד הזה. אינני מתכוון לרמוז שאי אפשר להגיע לחזון חיים כזה בדרכים אחרות, או שאי-אפשר להיות תלמיד חכם או ירא שמים בלעדיו. ככלל, אני מתנגד להצבת דגם יחיד בתור אידאל לעבודת ה', ואילו היה הדבר תלוי בי, הייתי מאפשר להעניק הסמכה להוראה בישיבת רבנו יצחק אלחנן אפילו למי - כרבי עקיבא איגר - שלא השיג תואר אקדמי.[4]

ו. רגישות ספרותית, פסיכולוגית והיסטורית

אולם, אם לדבר בשם עצמי, אני מדגיש שהשכלתי הכללית תרמה רבות לצמיחתי האישית. ברור לי שבלעדיה, הבנתי בתנ"ך הייתה רדודה הרבה יותר. אני יודע שהיא שיפרה את הבנתי באשר לחיים בישראל. ברור לי גם שהיא העלתה את רמת חווייתי הדתית. אני יודע שכאשר אבי ז"ל התעוור, שאבתי כוח מהסונטה, העמוקה בדתיותה, של מילטון - 'על עוורונו', ומסיומה הנהדר: "They also serve, who only stand and wait" (גם הם נחשבים כעובדים, הם שרק עומדים לשרת). אני יודע גם - וזו לעתים תגלית מכאיבה ביותר - שרבים מן היסודות האלה חסרים אצל מבקרי התרבות מן הימין החרדי.

הרגישות הפסיכולוגית באותם חוגים לקויה מאוד. נסו להיזכר, אם נוכחתם בהלווייתו של רב גדול, כמה מופשטים, נדושים וחסרי טעם היו ההספדים. כאשר נפטר הרב אהרן קוטלר ז"ל התקיימה הלוויה שנחשבה גדולה ביותר. הייתה שורה ארוכה של מספידים - ראשי ישיבות ורבנים - אבל היחיד שנגע בדבריו באש שבערה בענק ההוא, היה דווקא 'אדם מן השורה', לא רב - אירווינג בונים. כאשר חסרה רגישות פסיכולוגית, התוצאה היא שהרבה מהתורה - פרשיות שלמות על הדמויות שבהן - אינו מובן כראוי, בבחינת 'גילוי פנים בתורה שלא כהלכה', ומסורת מדרשית מופלאה מתעוותת לעתים קרובות עד בלי הכר.

הרגישות ההיסטורית בחוגים אלה מצומצמת מאוד במקרה הטוב, והציווי "זכֹר ימות עולם בינו שנות דור ודור" (דברים ל"ב, ז), שלדעת החתם סופר מתייחס לקריאת ההיסטוריה ולהבנתה, מוזנח בדרך כלל. לצמצום זה יש מספר השלכות. ברמה אחת, הוא מגביל את היכולת להבין נכון מקורות תורניים רבים ואת הקשריהם. ברמה אחרת, הוא מקהה את המודעות לאתגרים היסטוריים - ואולי הבולט שבהם הוא הציונות - ואת החובה ליטול חלק בתהליך ההיסטורי במישור הציבורי, ולא רק האישי. ברמה שלישית, לעתים קרובות פשוט מעוותים את המציאות.

נקודה זו זכתה להמחשה בוטה לפני מספר שנים כאשר נתבקשתי לארגן תוכנית (מטעם 'יד אבי היישוב' בשיתוף מספר כוללים ירושלמיים) להכשרת רבנים שיכהנו בתפוצות לפרקי זמן מוגדרים. החלטתי לכנס את כל התלמידים ליום עיון שבו הם או ראשי ישיבותיהם יעבירו שיעורים סביב נושא מסוים. מכיוון שמגמתם הייתה להיות למנהיגי ציבור, הצעתי שהכינוס יעסוק בנושא המנהיגות.

נפגשתי עם אחד מהתלמידים, בחור שנחשב עמוד תווך בכולל שבו הוא למד. הוא אמר לי: "אני לא מבין - מה יש פה לדון? למה לבזבז יום שלם על נושא כזה?". שאלתי אותו: "אינך רואה חשיבות בנושא זה עבור מי שרוצה להיות רב ומנהיג?". הוא ענה: "זה פשוט מאוד. מנהיג הוא מי שמתנהג כמו החזון איש". שאלתי: "האם זה הדגם היחידי של מנהיגות יהודית?". הוא ענה: "בוודאי". עניתי: "האם לדעתך העביר משה רבנו את יומו כמו החזון איש?". "ללא ספק", אמר. טענתי מולו: "אבל ישנם פסוקים בתורה שמספרים לנו על פעילותו...". תשובתו הייתה שהפסוקים האלה, ככל הנראה, הם כולם מלפני פרשת יתרו; אחרי פרשת יתרו, משה היה בדיוק כמו החזון איש. המשכתי: "ומה עם הרמב"ם?". אמר הוא: "בוודאי. אלא איך יעביר הרמב"ם את היום?". עניתי: "ביחס לרמב"ם יש לנו תיעוד ברור. הוא אומר לנו באיגרותיו כיצד הוא העביר את זמנו. יש להניח שהחזון איש לא היה מבלה את זמנו בטיפול בפילגשי הסולטן בהרמון...". אבל הטיעונים הללו לא הותירו בו כל רושם.

לבסוף, חוסר ברגישות היסטורית מייצר לעתים קרובות את אותו קוצר ראות בשימוש בכוח מול הציבור החילוני, שבגללו משלם העולם הדתי הרחב בישראל מחיר כה כבד.

זה מביא אותנו לנקודה האחרונה שהזכרתי לעיל - תפישות פחות מורכבות על המצב האנושי. בניגוד למתחולל בעולם ההשקפה הדתית המודרנית, גישה פחות מתורבתת נוטה תכופות לשטחיות ולפשטנות. אמנם אני רחוק מלהציע, חלילה, שכל מי שחסרה לו חשיפה תרבותית יחשוב בהכרח במונחים כאלה - אבל הנטייה קיימת.

העמדה הדתית המודרנית במיטבה, מעודדת תחושה של מורכבות וחיבור, וזאת מכמה בחינות. קודם כל, במידה שאדם בעל מגמה כזאת מסתכל גם ימינה וגם שמאלה, הסיכוי גדול יותר שהוא ידחה את הפתרונות הפשטניים, הצבועים בשחור-לבן, ונחשבים כה קוסמים בעיני אחרים. שנית, ושוב בהתחשב בעמדה הבסיסית, הרי שהשקפה זו מורכבת יותר, משום שהיא מכילה חלק גדול יותר מהמציאות. היא מתייחסת לתחומי חיים רבים יותר, ולמגזרים גדולים יותר של קיומנו הציבורי והאישי. שלישית, לא רק בכמות אלא גם באיכות, הגישה הדתית המודרנית, גישת האורתודוקסיה המרכזית, נוטה יותר לקלוט גוונים שונים ודקויות, הבדלים בין תחומים ורמות של מציאות מוסרית ורוחנית. היא נוטה יותר להבין, למשל, את משמעות המושג "דבר הרשות".[5] היא נוטה יותר לדחות את המיתוס הרווח שהפתרון לכל בעיה אפשרית נמצא בשולחן ערוך, אם רק יודעים איך לחפש. אצל אלה החסרים חשיפה מסוימת, תובנות אלו הן נדירות.

בהמשך לנימה זו, ישנם נושאים אחרים שלגביהם אנו חלוקים בגלל מגמותינו השונות. למשל, לאחר הבריתות הכלל-אנושיות עם אדם הראשון ועם נוח, הייתה התגלות מיוחדת לאבות וכן לכנסת ישראל. האם הברית המיוחדת נחשבת כבנויה על לקטגוריות הבסיסיות של 'צלם א-להים', או שמא מדובר בדבר שונה לחלוטין? על פי הגישה הדתית המודרנית, הנטייה הטבעית היא להניח - גם אם שני הדברים נכונים - שחלק מקדושת ישראל הוא חידודה של המציאות הרוחנית האוניברסלית והעלאתה.[6]

שנית, בתחום ההלכה המעשית, ישנם חילוקי גישה באשר לשאלה כמה רחוק וכמה מהר יש לדחוף כדי להגיע להתנהגות מעשית הנקייה מבעיות. לאיזה גובה יש לבנות את ה'סייג לתורה', כאשר הרמתו גבוה מדי עשויה לפגוע בערכים אחרים, או להשפיע על מעמדה של הקהילה כפי שהתקיימה מדורי דורות? אפשר שהמנטליות השקועה בפרטי הלכה תחסר לעתים קרובות את העצמה הרוחנית הנחוצה כדי להתערב בתחומים אחרים, וממילא תמעט ממשקלם הראוי. דיוק בפרטים הוא, כמובן, חלק חיוני ממחשבת ההלכה ומחווייתה, והדבקות באמות המידה הדרושות ליישומם היא מרכיב מהותי במחויבות תורנית רצינית מכל צורה שהיא. אולם יש להשקיף על הפרטים, ובגבולות מסוימים אף להגדיר אותם, בהקשרם של גורמים רוחניים וערכיים כלליים.

כאן יכולנו לעסוק בתחומים ספציפיים של פסיקת הלכה. אולם כל מי שמעורב בכך יודע שהרבה ממה שנחשב היום בתור 'יראת שמים' נדחה לחלוטין על ידי הראשונים. למשל, הרא"ש (סוכה פ"ג סימן יג) דן בגדרי הערבה, באמרו שמקריאה פשוטה של הסוגיה התלמודית עולה לכאורה שהיא חייבת לגדול בקרבת מים (לפחות לפי חלק גדול מן הדעות). ואז הרא"ש כותב: "מכל מקום לא ראיתי לרבותי שהיו מצווין להביא ערבה הגדלה על הנחל". וזאת למרות שמדובר במצווה מן התורה! הוא אינו משיב על כך: הואיל וכך עולה מן הסוגיה, יש להתעלם ממה שעשו רבותינו; אנחנו נהיה טובים וחכמים יותר. במקום זה הוא מציע דרך אחרת לפרש את הגמרא.

ניקח דוגמה אחרת. הכסף משנה (הלכות תרומות פ"א הי"א) דן בפירות נכרי שנמרחו בארץ ישראל, האם חייבים הם בתרומות ומעשרות מדרבנן. הדבר שנוי במחלוקת בין הראשונים, ואולם המנהג המקובל היה להקל על פי שיטת הרמב"ם. אחר כך הוא כותב על חכם בן תקופתו, שרצה לנהוג לפי הדעה המחמירה של החולקים על הרמב"ם, ואף שכנע אחרים ללכת בעקבותיו. הכסף משנה קובע בפסקנות ובהחלטיות: חס ושלום שנשנה את המנהג העתיק שהתקבל בציבור, שהרי שינוי כזה יוציא לעז על אבותינו ויציג אותם כחוטאים.

גם זה הוא נושא המפריד בינינו במידה מסוימת. יש מקום להרחיב יותר בעניין זה, אלא שהייתי רוצה לעבור לסוגיה הגדולה השנייה שהזכרתי למעלה: היחס לציונות ולמדינת ישראל בכלל.

 

שיעור 26 - `ושמרו דרך ה'` - חשבון נפש הציבור הדתי המודרני (ב)

שיעור 27 - `ושמרו דרך ה'` - חשבון נפש הציבור הדתי המודרני (ג)

 
 

[1] במקור השתמש הרב בכינוי האנגלי "Centrist Orthodoxy", היינו: האורתודוקסיה המרכזית. שיחה זו נאמרה בפני ארגון מחנכים תורניים בארה"ב בחודש חשוון תשמ"ו (1985). על אף שהרב התייחס בדבריו להקשר דתי-חברתי מסוים, העקרונות המופיעים בשיחה ניתנים ליישום גם בהקשרים אחרים.

[2] 'A Consideration of Synthesis from a Torah Point of View', Gesher 1, 1963; פורסם מחדש בספרו של הרב ליכטנשטיין, Leaves of Faith, vol. 1: The World of Jewish Learning, Jersey City 2003. הרב ליכטנשטיין כתב מאמר עברי באותו נושא: "טובה חכמה עם נחלה", בתוך ממלכת כהנים וגוי קדוש, ירושלים תשמ"ט, עמ' 25-43.

[3]

...But be his

My special thanks, whose even-balanced soul,

From first youth tested up to extreme old age,

Business could not make dull, nor passion wild;

Who saw life steadily, and saw it whole;

The mellow glory of the Attic stage,

Singer of sweet Colonus, and its child.

[4] כנרמז פה, ישיבת רבנו יצחק אלחנן ("ישיבה אוניברסיטה") מתנה את ההסמכה לרבנות בלימודים אקדמיים.

[5] עיין לעיל, פרק ב.

[6] עיין לעיל, בנספח לפרק א.