דילוג לתוכן העיקרי

הספירה העשירית: דעת או כתר?

קובץ טקסט

שיעור 24: הספירה העשירית - דעת או כתר?

 

בשיעורנו הקודם השלמנו את דיוננו בספירות חכמה ובינה. כפי שמעידה כותרתו של שיעור זה אנו ניצבים בפני צומת וכהרגלנו נצייר את הפרדיגמה של הספירות:

כתר

חכמה          בינה

(דעת)

חסד          גבורה

תפארת

נצח       הוד

יסוד

מלכות

בפנינו שתי אפשרויות. ניתן לטפס מעלה אל ספירת הכתר ובכך להשלים את מנין עשר הספירות. מאידך, אפשר לרדת מטה אל ספירת הדעת ובכך להשלים את עשר הספירות.

בשיעור זה נפתח בבירור טיבה של המחלוקת ביחס לספירה העשירית. ננסה להבין את משמעותה, המחשבתית והמעשית, של הוצאת הכתר מחוץ לספירות לטובת ספירת הדעת, או לחילופין הוצאת הדעת לטובת הכתר.

'עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר'

המקובלים סוברים כי כבר בספר יצירה, נזקק המחבר לשאלת היחס שבין כתר לבין דעת, וכך מופיע בספר יצירה:

עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשר, הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בורייו והשב יוצר על מכונו (ספר יצירה פ"א מ"ג).

עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשר, מבהיר ספר יצירה ומפרשים המקובלים כי דברים אלו נוגעים לספירת הכתר והדעת, וכך כותב ר' משה קורדברו בפירושו לספר יצירה:

ומכל זה נשמר בעל המשנה באומרו עשר דווקא ולא אחד עשר, איזה שיהיה המוסיף על המניין. עוד כיוון לומר שאין הדעת ספירה בפני עצמה אלא הוא ענף הכתר, אם הכתר עמהם הרי הוא הוא הענף, ואם הכתר מסתלק הדעת משלים לעשר (פירוש לספר יצירה פ"א מ"ג).

ראשית מבהיר הרמ"ק כי לעולם לא נמנה גם את ספירת כתר וגם את ספירת דעת יחדיו, והוא מוסיף כי מדובר בעצם על יחס של שורש וגזע לענף. לעתים מסתלק הכתר ומשלימה הדעת ולעתים מופיע הכתר והדעת נעלמת.

הגר"א אף הוא מאמץ את העקרון על זמני הופעה שונים, ואף מגדיר את אותם הזמנים בהם מופיעה ספירת הכתר מול הזמנים בהם מופיעה ספירת הדעת, וכך מצטטו בעל ספר מבוא לחכמת הקבלה:

ואם נאמר עכשיו, הרי יש י"א ספירות. לכן תנן בס"י משנה ד', עשר ספירות בלי מה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה. (אשר לכן כתב האר"י הק' ז"ל שספירת דעת אין לה כלי). וכתב הגר"א ז"ל בפירושו על ס"י משנה א' אופן ג' שבבחינת הפנימיות נחשב הכתר ולא הדעת, ובבחינת החיצוניות נחשב הדעת ולא הכתר. ובספר התחלת החכמה פ' ראשון ה' ב', כתוב וז"ל, הנהגת הכתר שהוא רחמים גדולים אינה נראית עכשיו, רק עתידה להיות לעולם הבא בזמן התכלית, שהוא לאחר ששת אלפים שנה. ולכן כתר נקרא בשם אהי"ה לשון עתיד. (אהיה בא"ת ב"ש נעשה תצמ"צ בגימ' כתר). אך בבחינת ההסתר הגדול, גם הנהגת הכתר מנהגת עכשיו, כי ההנהגות של עכשיו הן הכנות לעתיד, ועיקר כוונת השי"ת להטיב, וכמו שאמרו כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. ולכן נאמר שרק בבחינה הפנימיות שהוא ההסתר הגדול נחשב הכתר גם כן, אבל בבחינת הנהגות הגלויות שהיא בחינת החיצוניות, לא נחשב כתר, ורק יש ממנו מקצת מעט, ואז לא נקרא בשם כתר כי אם בשם אחר - דעת, והוא במדרגה מועטת שנחשב בערך רק כמו הנהגה ממוצעת בין החכמה ובין הבינה, שהחכמה היא בלא דין כלל ובבינה דינין מתעוררין ממנה כנזכר למעלה, ודעת היא הנהגה ממוצעת ביניהם, ולכן נחשב דעת בסדר עמידתם תחת החכמה ובינה באמצע, שהוא בדרך משל הנהגה ממוצעת, כזה, חכמה דעת בינה, עכ"ל (מבוא לחכמת הקבלה - חלק א שער ג פרק ו).

הגר"א מדבר על הנהגת הסתר מול הנהגה גלויה. ספירת הכתר היא בבחינת הנהגה נסתרת וכשזו נחשפת הרי היא הופכת לדעת. בעל המבוא אף מסביר כי ספירת כתר היא סוג של הנהגה של העולם הבא, ועל כן בעולם הזה היא מתגלית בהסתר, רק כפי מידת הצורך להכין את העולם הזה בהנהגותיו לקראת העולם הבא.

בעל המבוא עומד על נקודה נוספת הדורשת עיון. כאשר ספירת הכתר הופכת לדעת, גם מיקומה ותפקידה משתנים, שהרי ספירת הכתר ממוקמת (עיין לעיל בתרשים) למעלה מן החכמה והבינה, בעוד שספירת הדעת ממוקמת תחתיהן והיא הממצעת בין הכתר לחכמה. אמנם גם ספירת הכתר נמצאת ב'קו האמצעי' שהוא לכאורה הקו הממצע בין החסד לדין, אולם אינה דומה ספירת הכתר הממוקמת בראש הפירמידה לספירות דעת ותפארת, (יסוד ומלכות[1]). שהרי במקומה של ספירת הכתר לא שייך לדבר על מיצוע שהרי מדובר במקור ובשורש. הדעת מגיעה בעקבות הדיכוטומיה שבין החכמה לבינה, התפארת מופיעה לאחר הניגודיות שבין החסד לגבורה, אולם ספירת הכתר איננה באה לפתור סתירה ולפשר בין קצוות, ועל כן צריך להבין מדוע כשספירת הכתר לובשת לבוש נגלה בעולם הזה, ומשנה את שמה מ'כתר' ל'דעת', היא משנה בכך גם את תפקידה והופכת לספירה מפשרת וממצעת.

על תפקיד זה של הדעת, אנו מוצאים באריכות אצל ר' יוסף ג'קטילה:

כי אתה הדע"ת מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני (הושע ה, ו). הא לך פשר הדברים על הקושיא שהקשיתי, כי כיצד יהיה הדעת שלישי בין חכמ"ה ובינה והרי אינו אלא בין גדול"ה וגבור"ה. אנכי אתרץ הקושיא בעזרת השם: דע שאילו היה הדעת עולה עד גבול הגדולה והגבורה ולא יותר, היה לנו לומר שהוא מכריע ביניהם לבד, ולא היה שלישי לחכמ"ה ובינ"ה. אבל מאחר שהדעת שהוא קו האמצעי והוא"ו עולים מלמטה עד סוף המעלות עד אין סוף, הרי הדע"ת שלישי ומכריע בין כל הספירות עליונות ותחתונות. כיצד? הרי קו האמצעי שהוא דעת עולה עד אין סוף שהוא הכתר, ואם כן נמצא שהוא אמצעי בין חכמ"ה ובינ"ה הקרובים לכת"ר; וכשהקו האמצעי בין גדולה וגבורה, הרי הוא אמצעי ביניהם. וכן קו האמצעי שהוא הדעת מכריע בין נצ"ח והוד, לפי שהוא האמצעי. שהוא הדעת העולה בין נצ"ח והו"ד, והולך ועובר בין גדול"ה וגבור"ה, והולך ועובר בין חכמ"ה ובינ"ה, עד שמגיע לכתר ומתאחז בו. והוא סוד ו' בסוד שם יהו"ה יתברך, שהוא אמצעי בין כל השמות והכינויין מלמעלה ולמטה לכל הצדדין וכולם נאחזים בו. והפירוש הוא במילת הדעת שהוא שלישי לחכמה ובינה, והוא שלישי לגדולה וגבורה, והוא שלישי לנצח והוד, לפי שהקו האמצעי שהוא סוד הדעת עובר באמצע כולן כגוף האילן עד שהוא מגיע עד אין סוף, והוא המחבר כל הספירות מלמעלה למטה ומן הצדדין. והנני מצייר לפניך צורה שממנה תבין העניין. וכמו כן שם יהו"ה, שהוא קו האמצעי והוא הדעת, הוא אמצעי בין אהי"ה ובין אדנ"י מלמעלה למטה, והוא אמצעי בין אל ובין אלהים מן הצדדין. זהו העניין במילת דעת שהוא קו האמצעי שהוא סוד יהו"ה יתברך, וזוהי הצורה: כתר חכמה, בינה גדולה, גבורה (שערי אורה, שער חמישי).

ר' יוסף ג'קטילה טוען כי ה'דעת' היא מילת קוד לרעיון המיצוע והחיבור בין הצדדים השונים.[2] עמדנו על כך בעבר כי ישנן נקודות רבות באילן הספירות הדורשות תכונה של חיבור. כך בין החסד לגבורה, בין הנצח וההוד, בין המלכות לבין התפארת, וכעת נוספו לנו שתי נקודות חיבור חדשות: בין החכמה לבינה ובין הספירות העליונות לבין שבע התחתונות (ושוב עיין בפרדיגמה לעיל). תפקידה של ספירת ה'דעת', לאפשר את כל החיבורים הללו.

'והאדם ידע את חוה אשתו'

עמדנו בעבר על אופיה של ספירת תפארת בחיבור שבין החסד לגבורה. אף עמדנו בעבר על אופיה של ספירת היסוד כמחברת בין התפארת לבין המלכות, ובין הנצח ובין ההוד.

אפילו על החיבור שבין חכמה ובינה עמדנו בשיעורים הקודמים, אולם כעת פנינו אל חיבור נוסף ובלתי מוכר: בין הספירות העליונות לבין שבע הספירות התחתונות, ונראה את הדברים אצל ר' שניאור זלמן מלאדי, מיסד חב"ד:[3]

והנה כל בחי' ומדרגה משלש אלו נפש רוח ונשמה כלולה מעשר בחי' כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן הנחלקות לשתים שהן שלש אמות ושבע כפולות פי' חכמה בינה ודעת ושבעת ימי הבנין חסד גבורה תפארת כו' וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים שכל ומדות. השכל כולל חכמה בינה ודעת. והמדות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו כו' וחב"ד נקראו אמות ומקור למדות כי המדות הן תולדות חב"ד (תניא פרק ג).

בדברים אלו, אנו רואים הדגשה ברורה לספירת הדעת על חשבונה של ספירת הכתר.[4] שלוש הספירות העליונות לפי בעל התניא הן חב"ד - חכמה, בינה, דעת - ושבע הספירות התחתונות הן תולדותיהן של החב"ד.

בהמשך, מסביר בעל התניא באופן ברור את תפקידן של כל אחת משלוש הספירות העליונות, והוא מתחיל בחכמה ובינה, והדברים ידועים וכבר ציטטנו אותם בשיעורים הקודמים:

וביאור הענין כי הנה השכל שבנפש המשכל' שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה כ"ח מ"ה וכשמוציא כחו אל הפועל שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו[5] (שם).

בהמשך, מסביר בעל התניא את תפקידה של הספירה העליונה השלישית - היא ספירת הדעת:

והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה ואינו מסיח דעתו כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת א"ס ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא ועל כן הדעת הוא קיום המדות וחיותן והוא כולל חסד וגבורה פי' אהבה וענפיה ויראה וענפיה (שם).

תפקידה של הדעת, על פי בעל התניא הוא כפול, ואף ניתן לומר 'דו כיווני', שהרי היא פונה גם כלפי מעלה, אל הכתר וגם כלפי מטה אל שבע הספירות התחתונות.

מחד, לשיטת בעל התניא, תפקידה של ה'דעת' הוא להתקשר בקשר אמיץ וחזק מאוד לתקוע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה. האינסוף, הוא עולם הכתר, והוא המרחף ממעל לאדם. כדרכו של כתר המונח על הראש ולא בתוכו, גם ספירת הכתר אינה בתוך האדם כי אם מעליו. ישנה אידיאה המתנשאת בעולם שכולו נעלם ונאלם, והדעת צריכה לטפס אליה ולגעת בה.[6] תפקידה של ספירת הדעת הוא לקשור את המחשבה הנמצאת בחכמה ובבינה עם האינסוף. מנקודת מבט זו, מקומה של ספירת הדעת הוא לכאורה, מעל החכמה והבינה, בינן לבין הכתר, אולם ההמשך מיד מבהיר מדוע אין זה כך, והדברים קשורים לתפקידה הנוסף של ספירת הדעת.

"אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא, ועל כן הדעת הוא קיום המדות וחיותן והוא כולל חסד וגבורה פי' אהבה וענפיה, ויראה וענפיה".

כאן מבקשת הדעת לחבר בין מקור החיוּת, שהוא השורש לכל המידות, לבין עולמן של המידות.

לשיטת בעל התניא, כפי שכתבנו, מקורן של המידות הוא בשכל. שורשן של שבע הספירות התחתונות הוא בספירות העליונות. האהבה והיראה הן תוצאה של התבוננות שכלית הכרתית.[7] האהבה והיראה לד' יתברך הן פועל יוצא של הכרה שכלית בגדולתו ובעוצמתו. וההכרה השכלית היא תהליך שהוא רציונאלי כמעט באופן צרוף, הנעשה בספירות החכמה והבינה, כפי שכותב בעל התניא בתחילת הדברים המצוטטים לעיל.

תפקידה של ספירת הדעת במובן זה הוא כפול. ראשית, היא אמורה להעניק את החיות לעולם המידות, ושנית היא אמורה לאפשר התמדה של תכונות אלו, התמדה האפשרית רק כשמקורן אמיתי ומוצק, וזה תפקידה של הדעת.

לדעת או להחכים?

ננסה לבאר את הדברים דרך התבוננות במושגים עצמם - חכמה בינה ודעת.

יש הבדל מהותי בין להחכים ולהבין לבין לדעת. 'אני מחכים' ו'אני מבין' מתארים פעולה מתהווית הפועלת על מושא כלשהו. 'אני יודע' איננה בהכרח פעולה מתהווית כי אם הצהרה קנינית על אינפורמציה, רעיון, אמת האצורים בשכלי. הידיעה משקפת את ארגונה ואיחסונה של האינפורמציה בקרבי באופן הניתן להשלף בעת הצורך.

רבים מנסים להבין פעולה זו של אחסון וארגון המאפשרת להפוך מפגש רציונאלי של הבנה לקנין הניתן לשליפה. האם יש תאים במוח המשמרים את המידע? האם ישנן מגרות הממיינות ומקטלגות את המידע המושג? האם ישנה טרנספורמציה כלשהי המאפשרת את קליטתו של המידע בקרבי[8] - כפי שבעל התניא אומר בעצמו: "אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת א"ס ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית".

בעל התניא קושר בין שני התפקידים שתארנו לעיל. ספירת הדעת, מאפשרת את לידתן של המידות ובעיקר את התמדתן רק כאשר היא מדבקת את המחשבה באופן בלתי אמצעי ובלתי מוסח אל האינסוף. אצל בעל התניא מתפרשת הידיעה על פי הוראתה של מילה זו בפסוק 'והאדם ידע את חוה אשתו'. לא מדובר, כפי שהצענו לעיל ב'אחסונו וארגונו' של המידע. מדובר בנסיון לגעת בשורשו של המידע, להתחבר אליו ולהדבק בו.

מעתה נאמר, כי ישנן שתי דרכים להפוך השגה בחכמה ובינה לידיעה שמאפשרת התמדה מחד, והולדה מאידך. דרך אחת, היא הדרך המודרנית, בה מציעים לבני האדם שיטות שונות לשמר את המידע אותו הם לומדים, במוחם. מדובר בשיטות הנוגעות לדרך האיחסון: זכרון חזותי, זכרון אסוציאטיבי, חלוקה לקטגוריות, שינון וחזרה ועוד כהנה וכהנה. המשותף לכל אלו, שהן אינן אומרות דבר על האופן שבו אמור האדם להפגש עם המידע ועם ההכרה, אלא על האופן שבו האדם צריך לעבד אותו.

הידיעה לפי בעל התניא איננה האופן בו משמרים את קליטתו של המידע או ההשגה, אלא האופן שבו משיגים והאופן שבו קולטים. לדעת בעל התניא, תלמיד שהלמידה עבורו היא בבחינת זיווג ובבחינת התקשרות והתחברות עם השורש, איננו צריך להשתמש בשיטות זכירה. אדם שעובר חוויה טראומתית, או לחילופין חוויה נשגבת וכובשת, איננו זקוק לכלים על מנת לשמרה בזכרונו. כל רגע וכל פרט אצורים במוחו, ובעיקר בלבו, ועולים הם מאליהם אף באופן בלתי רצוני.

הדרך להפוך השגה שכלית בכל תחום שהוא, ובעיקר בתחום של עמידה נוכח ד', לקנין פנימי שיש בו התמדה וקיום, איננה על ידי מתודה של שימור וזכירה, כי אם על ידי הפיכת ההשגה להתקשרות. הנסיון להחכים ולהבין, בחכמה ובינה, את הקב"ה ואת הנהגתו, לא יהפך לתמידי אם הוא לא ייעשה בדרך של ידיעה. בדרך של נסיון לגעת, להתחבר ולהתקשר אל האינסוף הניצב מאחורי כל חכמה וכל השכלה. הלימוד חייב להיות בלתי אמצעי. החכמה והבינה שייכות לעולם האמצעים, הידיעה נוגעת לעולם שכולו חיבור והתקשרות.

כשאדם מבקש לדעת את האמת הניצבת למולו ולא רק להחכים ולהבינה. כשהוא מבקש מן האמת להסיר את לבושיה ולהתיצב למולו במקורה ובשורשה - בבחינת הכתר שבה, הוא גם נתבע לעשות את אותו הדבר עם עצמו. הנגיעה בשורשה של המציאות, היא גם המוכנות לחשוף את שורשו של האדם, ולהפגש באמת בזיווג שלם ובלתי אמצעי. וכשזה קורה, חודר ונספג הקנין ההכרתי בשורשי ההכרה של האדם שהיתה חשופה במפגש זה, וממילא קונה לה הכרה זו, מקום עמוק ויסודי בנפשו של האדם.

המגע עם האינסוף, כפי שראינו לעיל, מאפשר גם להביא לידי ביטוי את תכונת החיבור שיש לספירת הדעת.

אחד מרעיונותיו המרכזיים של הראי"ה קוק זצ"ל, נוגע לאחדות הניגודים. טענתו של הרב היא, שככל שמטפסים אנו אל שורשי הדברים, כך מתברר יותר ויותר כי דברים שלמראית עין נראים חלוקים זה על זה, הולכים ומתקרבים בשורשם. היכולת להתבונן בשורשי הדברים מביאה להתבוננות אחרת על המחלוקת ומאפשרת להסיר את הלבושים ולמצוא את נקודת החיבור העמוקה והפנימית המשותפת.

היכולת לטפס אל הכתר, והיכולת למשוך ממנו אור אל שאר הספירות, היא גם היכולת לראות כיצד בשורשי הדברים נעלמת המחלוקת שבין חכמה ובינה, חסד וגבורה, נצח והוד. זוהי גם הסיבה, שעל פי בעל התניא, רק כשמצטרפת הידיעה אל החכמה והבינה, מקבלת ההכרה השכלית כח מוליד, שיכול להצמיח את עולם המידות.[9] הכרה שכלית, שאין בה חיבור ואין בה התמזגות, איננה יכולה להצמיח עולם שלם של תחושות, רגשות וחוויות. אין בהשגה רציונאלית כזו השתוקקות אל מה שמעבר לה. שיעור שאיננו מאפשר לתלמיד לגעת ולהתחבר אל האינסוף הניצב מאחורי הרעיונות. שיעור שמוותר על הידיעה ונותר רק עם החכמה והבינה, לא יוליד לעולם אצל התלמיד את האהבה והיראה וענפיהן.

הידיעה בבחינת 'והאדם ידע את חוה אשתו', שהיא החיבור וההתמזגות, כשהיא מתלווה אל החכמה והבינה, היא היא המטביעה במוחו ובלבו של האדם את ההכרה, והיא גם המולידה מהכרה זו את המאוויים והתחושות האמורים להתלוות לכל תהליך הכרתי.

נדמה, כי לכך מתכוון ר' יוסף ג'קטילה בדברו אל ספירת הדעת המחברת מלמטה ועד למעלה, ונדמה כי כך גם יש להבין את שורש דבריו של הגר"א על הכתר הנעלם שנהפך לדעת גלויה. הידיעה, על פי בעל התניא, מקנה לנעלם מעמד של גלוי. האינסוף המסתתר מאחורי כל רעיון וכל הכרה הוא מעין פוטנציאל בלתי ממומש, כשם שכח הזרע והביצית נעלמים הם. הידיעה המאפשרת את החיבור, מעניקה לנעלם ממשות. ממשות שתחילתה בהפריה וסופה בקרימת עור וגידים. הדעת הינה הנסיון שלנו, כאן בעולם להוציא את הנסתר והנעלם ולהעלותו אל סף תודעתנו, אל סף חכמתנו ואל סף בינתנו.

הכתר, יאמר בעל התניא, איננו ברשימת העשר, בעיקר כשאלו נוגעות להוויתו של האדם. הכתר הוא הנעלם, והדעת חושפת את הנעלם ומעניקה לו ממשות והגדרה במסגרת החכמה והבינה. המהלך הוא רציונאלי, אולם הוא מבקש לגעת בבלתי רציונאלי, ולצקת אותו לכלים של חכמה ובינה - זוהי ההכרה שהופכת לידיעה המעניקה ממשות אמיתית לאינסוף הנעלם.

בשיעורים הבאים, נעסוק בעז"ה בספירת הכתר. לאחר שננסה להבין את אופיה של ספירה זו, נפגוש את שיטתו של ר' נחמן ההופכת את ספירת הכתר לספירה קיומית ורלוונטית אף כשמדובר בתודעתו של האדם, וזאת בניגוד לשיטתו של בעל התניא.

ננסה, בעז"ה, לעמוד על ההבדל המהותי והקיומי בין תפיסתו של בעל התניא - מייסד חב"ד, לבין ר' נחמן מברסלב, שביקש לדחוק את רגלי הדעת עד כדי לומר 'איני יודע'. כשלתוך חלל פנוי זה של העדר הידיעה, הוא יוצק את ספירת הכתר ואור האינסוף שהיא נושאת בקרבה, ומעניקה לאדם אפשרות מפעימה של 'לגעת לא לגעת' באותו נסתר שהיה, הווה ונותר נסתר, גם כשהוא משתלשל מרום מעלתו ונשגבותו אל מחשבתיו ורגשותיו של האדם.


 

 

[1] רשמנו שתי ספירות אלו בסוגריים מפני שעל אף שהן באמצע, יש לכל אחת מהן נטיה: יסוד - ימינה אל החסד, ומלכות - שמאלה אל הדין.

[2] ניתן לראות באחת ההוראות של מילה זו בתנ"ך את המקור לרעיון זה: 'והאדם ידע את חוה אשתו'. הידיעה כאן היא במשמעות של חיבור והתקשרות בין שני דברים, ועוד נרחיב בכך בהמשך השיעור. אף בטרמינולוגיה הקבלית, רואים לא פעם בחיבור שבין הספירות בחינה של 'זיווג' כפי שראינו בשיעורים על ספירות יסוד ומלכות, וכן ביחס לחסד וגבורה וכן ביחס לחכמה ובינה.

[3] שמה של החסידות שאותה כונן: חב"ד - חכמה, בינה, דעת - מרמז כבר על החשיבות שבעל התניא מקנה לספירת הדעת, כפי שנראה גם להלן.

[4] ספירת הכתר מצויה אצל בעל התניא אולם בהמשך דברנו נברר מדוע ביחס לתיאור נפש האדם בוחר בעל התניא להתעלם מספירת הכתר ולהציב במקומה את ספירת הדעת, והדברים קשורים להבחנות שראינו לעיל, אצל הגר"א, לגבי הופעתן של שתי ספירות אלו.

[5] האהבה והיראה הן הביטוי לשבע הספירות התחתונות השייכות לעולם המידות, ובעל התניא כדרכו רואה בשבע הספירות התחתונות ביטוי נפשי להכרה השכלית, המתגבשת בשלוש הספירות העליונות, כפי שנראה בהמשך דברנו.

[6] ר' נחמן כותב באחת מתורותיו שבעז"ה עוד נתייחס אליה, כי הכתר היא בחינת 'מקיף' לשכל. רוצה לומר, שהיא איננה הופכת להיות קנינו הגמור אלא היא נותרת כל הזמן סובבת ומרחפת מעליו.

[7] עמדנו על הדמיון שיש בין דברים אלו לשיטת הרמב"ם: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ" (יסודי התורה ב, ב) ועמדנו אף על השונה בין השיטות. וראה בהרחבה בשיעור מס' 12.

[8] בעל התניא במקום אחר משתמש במערכת העיכול כמשל להבנת הענין. המזון הנכנס אל הקיבה איננו נותר כפי שהוא. הוא עובר תהליך של פירוק וחימצון, כדי לאפשר למרכיביו החיוניים להקלט ולהספג באדם. מהו 'תהליך העיכול' של האינפורמציה המוזנת?

[9] ממש כשם ש'האדם ידע את חוה אשתו' מביא להריון וללידה מחודשים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)