דילוג לתוכן העיקרי

חנוכה | נס הנרות במקדש

קובץ טקסט

א.

חנוכה, מנקודת המבט ההלכתית, הינו חג מיוחד במינו. מדוע אני טוען כך? ובכן, חז"ל (מסכת שבת כ"א:) קובעים שחג זה תוקן בעקבות נס שנעשה לפני אלפיים מאתיים שנה. חג זה כולו מדרבנן, הוא לא מוזכר בתורה, מאחר והוא מציין אירוע שקרה שנים רבות לאחר שניתנה התורה, ולאחר סיום התנ"ך כולו. עובדה זו כשלעצמה איננה מיוחדת כל כך, מאחר ויש אלפי הלכות שתוקנו ע"י חז"ל, למרות שבדרך כלל מדובר בהוספות וסייגים להלכות קיימות, ולא בדינים חדשות מעיקרן. מה שאכן מוזר כאן הוא האופי השונה שיש לחג זה בניגוד לשאר החגים מהתורה. בואו נבחן מה אומר התלמוד:

"מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון ... שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". (שבת כ"א:)

מדוע אני סבור שזו סיבה מוזרה לחג יהודי? שימו לב, שבגמרא לא מוזכר דבר על עצם הניצחון במלחמה באויב היווני. הנס מציין נס שקרה בזמן הניצחון ולא את הניצחון עצמו. יש בנקודה זאת הבדל בסיסי בין היהדות לנצרות. יהודים, באופן כללי, לא חוגגים נסים. לדוגמא, במהלך יציאת מצרים, נעשו נסים רבים לישראל, דוגמת עשרת המכות שהביא הקב"ה על המצרים, קריעת ים סוף, ונסים רבים אחרים. למרות כל זאת, בפסח אין אנו חוגגים את הנסים הגדולים שנעשו לישראל ביציאת מצרים, אלא את החירות עצמה. אף אם לא היה נעשה כל נס במסגרת יציאת מצרים, היינו חוגגים את חג הפסח באותו האופן. אותו הדבר לגבי שבועות - התורה ניתנה ע"י נסים מרשימים, ואף על פי כן, אנו מציינים את עצם נתינת התורה, ולא את האופן שבו היא ניתנה. בחנוכה המצב נדמה כהפוך, מאחר שעיון קל מוכיח שלנס זה לא היתה כל משמעות מיוחדת מצד עצמו. אציין כמה נקודות:

1. לאחר שמונה ימים, הופק שמן חדש, כך שברור שהנס לא ממש אפשר את הדלקת המנורה במקדשי, אלא רק הקדים את המעשה הזה בשבוע.

2. ההלכה אומרת, שאם אין שמן טהור במקדש, ניתן להשתמש בשמן טמא להדלקת המנורה. כך, שיכלו להדליק את המנורה בכל מקרה.

3. בכל מקרה, במבט ראשון נראה, שאין משמעות לנס זה על חיינו היום, מאחר והמנורה כבר מזמן כבה ואיננו.

יוצא, שאנו מציינים את עצם הנס, ולא את המשמעות המיוחדת שהיה לנס זה. וזה נראה דבר מאוד תמוה, בייחוד מאחר ולא חסרים נסים בתנ"ך שניתן היה לקבוע חג בעקבותיהם מאותה הסיבה.

ב.

באופן עקרוני יש מצוה אחת בחנוכה - להדליק נרות. מצוה זו קשורה ישירות לסיפור הנס שמופיע בתלמוד - הנרות מציינים את אורות הנס של המקדש לפני אלפיים מאתיים שנה.

כמו כל יום מיוחד אחר בלוח העברי, ישנה הזכרה של חג החנוכה בתפילה. קטע מיוחד, המתחיל במילים "על הנסים" נוסף בתפילה, ברכה בה אנו מודים לקב"ה. בחנוכה אנו מוסיפים שאנו מודים לו "על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". אנו ממשיכים ומפרטים בדיוק מה אירע בימים ההם, ועם זאת נס הנרות לא מוזכר כלל!! במקום זה אנו מסבירים איך ניסה השלטון היווני-סורי להגביל את שמירת הדת של היהודים והציות לתורה, אך, ברחמי הקב"ה, הצבא הקטן והחלש של היהודים הצליח לגבור על הצבא היווני העצום והחזק, ובכך טיהרו את המקדש.

הסיבה לכך שלא מוזכר נס הנרות בתפילה זו מאוד ברורה - אנחנו כאן מודים לקב"ה על ההטבות אשר גמלנו. הודיה שייכת רק כאשר משהו ניתן, משהו שהרווחנו ממנו, שעליו אנו אסירי תודה. נס, עד כמה שהוא יהיה מרשים, איננו סיבה מספקת כשלעצמה להודיה. פליאה, השתוממות וכדו', אלו אולי תגובות מתאימות לנס, אך לא שייך לדבר על הודיה. הודיה בחנוכה, מסבירה התפילה, באה בעקבות שתי תוצאות חשובות מאוד במאבק המוצלח עם היוונים: ההצלה של היהדות מהאויב המסוכן ביותר שלהן לאורך ההיסטוריה (מגובה בכח צבאי רב), וטיהור המקדש לאחר שזה הפך למקום עבודה זרה.

כעת, לאחר שראינו את משמעותה הרוחנית של חנוכה ההיסטורית, חוזרת השאלה למקומה - מדוע הושתת החג דווקא על מה שנראה כפחות משמעותי - נס פך השמן?

ג.

ברצוני להציע שתפקיד נס פך השמן הוא להיות המסנן דרכו אנחנו צריכים להבין את מאורעות סיפור החנוכה. חנוכה מציין אירוע היסטורי מאוד מסויים. חגים אחרים מבוססים על אירועים היסטוריים, אך אילו אירועים שחשיבותם מתעלה מעל ההיסטוריה, מאחר והמשמעויות שלהן יוצרות את הבסיס לקיום היהודי לאורך כל הדורות. חגיגת חג בהלכה פירושה יצירה מחדש לעצמנו של האירוע - או חשוב יותר, של החוויה - של החג המסויים. בפסח, אנו יוצאים שוב מעבדות לחרות (כפי שנראה בשיעור לפסח בעתיד); בשבועות, אנו שוב עומדים לפני הקב"ה בהר סיני ומקבלים את התורה; בסוכות, אנו שוב מעמידים את עצמנו תחת ההשגחה הא-לוקית. אנו לא חוגגים את ההיסטוריה היהודית בחגים אלו, כי אם את המשמעות העמוקה של החוויה היהודית הפנימית, שהיא מטא-היסטורית, מעל ההיסטוריה. בתקופת בית המקדש השני, היהודים אכן חגגו חגים היסטוריים, באופן דומה למה שחוגגים היום ימי העצמאות. ספר עתיק, הקרוי מגילת תענית, כולל רשימה של כל הימים בהם אסור להתאבל או להספיד. כמעט כל הימים האלו קשורים לניצחונות או להצלחות לאומיות מהעת הקדומה. בעצם, הקטע מהגמרא על חנוכה שמצוטט לעיל מקורו במגילת תענית. באופן לא מפתיע, חגים אלו התבטלו עם חורבן הבית השני - ההיסטוריה הלאומית של האומה הפכה ל"סתם" היסטוריה, וכבר לא היווה גורם לחגיגה - כולם מלבד החנוכה! מגילת תענית היום הוא ספר מת, לא יותר מספר היסטוריה, כל המגילה כולה מלבד חנוכה.

לאור עובדות אלו, כך עלינו להבין את שאלת הגמרא "מאי חנוכה?" - מדוע, מכל הימים שפיארו את חיי האומה בבית שני, רק זה הינו חג דתי אמיתי, כזה שתופס מקום של קבע בקיום היהודי? במילים אחרות, מהי המשמעות המטא-היסטורית של כ"ה בכסלו?

התשובה היא, שהנס של האורות מסביר לנו מהי החוויה שנתגלה, שהפכה לקבועה בקיום היהודי - "בימים ההם בזמן הזה". חוויה זו היא חווית ההתחדשות. בשני מישורים, החיים היהודיים באותו עת עמדו על סף אפיסה. ראשית, חיים לאומיים, שסבבו סביב שמירת התורה, הוצאו מחוץ לחוק ע"י כוח המלכות, בשם תרבות אוניברסלית שהיתה בתהליכי השתלטות על כל העולם - תרבות יון וכל ערכיה. הדרכים הישנות התנוונו כמעט לגמרי. שנית, בית המקדש, מקום מושבו של הקב"ה בעולם, הפך לפנתיאון שבראשו עומד זאוס, חולל וטומא, וקדושתו עברה ממנו. כל בחינה אובייקטיבית של מצב כוחה של היהודות, פנימית או חיצונית, היתה מגיעה למסקנה אחת בלבד - לא היו מספיק אמצעים ולא מספיק השראה בכדי לשנות את מהלך ההיסטוריה. בתוך זמן קצר, היהדות היתה קורסת באופן סופי, נרקבת מבפנים, נמחצת מבחוץ. ארנולד טוינבי, בהערה מפורסמת, תיאר את היהדות כ"תרבות מאובנת," קליפה ריקה בלי חיות פנימית. ברגע שמשהו מת, אין שום אפשרות להחיות אותו. ברגע שכבה הנר, לא נוכל שוב ללבותו.

אך זה לא מה שקרה. אובייקטיבית, המקדש נטמא, וזה בדיוק כמו לומר שהוא נחרב. כד קטן של שמן נמצא, אך לא היתה לו היכולת להמשיך את העבר אל העתיד. החוק הבסיסי של הפילוסופיה היוונית - ושל המדע המודרני - שאין במסובב מה שאין בסבות, מגביל את הנרות לבעירת יום אחד בלבד, שאין בה די להקדיש שוב את המקדש לה'. אך באורח פלא, המנורה דלקה במשך שמונה ימים, עד שהיהודים הצליחו למצוא מקורות שימשיכו לקיים את הדלקת הנרות באופן טבעי. מהיכן הגיע כד השמן הקטן? מהיכן הגיע לו הכח לבעור במשך זמן כה רב? התשובה היא, שבסופו של דבר, איננו מוגבלים ע"י נסיבות ההווה. אנחנו יכולים להתעלות מעליהם, מחדשים ויצרים כמעט יש מאין. המסובב מתעלה על סכום סיבותיו. כך היה במאבק בין תרבות יוונית לתרבות יהודית, וכך במאבק בין חיים וקדושה לבין מוות וטומאה. לא משנה עד כמה נדמה שמת, נוצר ניצוץ אחד של חיים, המאפשר הבערה מחודשת של הלהבה. זו איננה היסטוריה, כי אם מטא-היסטוריה במובן הכי עמוק שלה. כל רגע נתון יכול להוות תחילתו של מקדש חדש, להבה חדשה, ולא משנה איזה תהליך קדם לו בעבר.

זו המשמעות של הנס - תמיד יש אפשרות להתחלה חדשה, כי למרות הכל, זרעי התחלה חדשה נטועים כבר בעבר, כמו כד קטן של שמן החתום בחותמו של הכהן הגדול. בעצם, התרבות היוונית איננה רק יריב ליהדות - היא האנטיתזה לעקרון של הנס, של החופש. מבחינה פילוסופית, היוונים הם שנתנו את התודעה של חוקי הטבע, של הסיבתיות ככפייה שלא ניתנת לערעור. טרגדיה יוונית מוגדרת ע"י אריסטו כחוסר התועלת של המלחמה בגורל, הגורל העיוור. כל המסובב, טען אריסטו, חייב להיות מוצג כחלק פוטנציאלי של הסבות, מאחר ו "A" לא יכול לנבוע ממשהו שהוא לא "A".

הסמל (וזהו לא דוגמא מקרית) של עקרון הנס הוא הלהבה. גם היום, אני מקווה, יש אנשים מעטים שלא יכולים שלא להשתומם מול מראה הלהבה, כל הזמן מתחדשת תוך כדי ריקודה הקליל מעל השמן. נכון, כולנו יודעים שזו רק טרנספורמציה כימית של פחמן למים ופחמן דו חמצני. אך עליך להיות מאוד תשוש מהחיים, בכדי להרגיש באמת שההסבר הזה מונע את הייחודיות של האש, ומרוקן ממנה את הפלא שבה.

חגי התורה, פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור וסכות, לימדונו את התנאים להישגיות רוחנית אנושית - חרות, חוק, מלכות, תשובה והשגחה א-לוקית. חנוכה, תוספת של חז"ל ללוח השנה היהודי, מלמדת אותנו שעקרונות אלו יכולים להימצא, להידלק מחדש, לא משנה כמה נדמה ההשחתה, בין ברמה הלאומית, ובין ברמה האישית.

ד.

ברמה הלאומית, פירושו של העקרון של חנוכה הוא, אם נשתמש לרגע במילים של "על הניסים": "חזקים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך", איננו בלתי אפשרי. ברמה האישית, פירושו שלא משנה עד כמה אדם יכול להיראות מנוון מבחינה רוחנית, הניצוץ עדיין יכול להימצא, וניצוץ אחד מספיק בשביל להבעיר מדורה גדולה. ישנה עוד רמה אחת למשמעות של נס החנוכה, משמעות מרומזת בתוך הדלקת הנרות עצמם. אך בטרם ניגש לזה, עלינו לרענן קצת הלכה למעשה.

המצוה של חנוכה היא להדליק נר בכל לילה. המינימום הוא אחד - אך העדיפות ההלכתית היא להוסיף נר אחד בכל יום, מאחד לשמונה, מה שמראה איך גבר הנס בכל יום. למרות תעשיית היודאיקה, אין בעצם אין שום הלכה הנוגעת לחנוכיה עצמה. כל צורה של אש מועילה בנרות חנוכה. סביר להניח, שבעת העתיקה, הדליקו נרות חנוכה במנורות שמן רגילות, כאלה שהאירוו בהם את הבית בכל ימות השנה. אם אין לך מנורה, אתה יכול לשים את הנרות איפה שרק תרצה, מחצי תפוח אדמה ועד לאדן החלון עצמו (בהנחה שיש לך ביטוח במקרה של שריפה).

אסור ליהנות מאור הנרות בזמן שהם דולקים. מסיבה זו, מקובל להדליק נר נוסף, השמש, או להשאיר את האורות בבית דולקים. נרות החנוכה צריכים להיראות כלפי חוץ, כסימן לאחרים, אך אין להשתמש בהם לטובת התועלת האישית שלנו. בתפילה הקצרה הנאמרת לאחר הדלקת הנרות, זה נשמע כך:

"הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד".

המילה הבעייתית היא "קודש". העובדה שחפץ משמש כתשמיש מצוה לא הופך אותו לקדוש - האתרוג בסוכות, השופר בראש השנה, וכן המצה בפסח אינן קדושות. אך הקושי הוא לא רק לשוני. אם האיסור להשתמש בנרות הוא רק בשביל לשמר את המטרה העקרונית של המצוה, אזי מרגע שנגמרה המצוה, לאחר שדלקו במשך הזמן הדרוש לפי ההלכה (כחצי שעה אחרי החשיכה), לכאורה יהיה מותר להשתמש בנרות או ממה שיישאר מהשמן. אולם, אם השמן והנרות "קדושים", אזי קדושה זו תגרום להם להישאר בקדושתם גם לאחר גמר המצוה. בעצם, ההלכה המקובלת אוסרת כל הנאה מהשמן הנשאר במנורה. מה מקורה של קדושה זו?

אני מאמין שלנרות החנוכה יש מעמד דומה למעמד של נרות המנורה הקדושה במקדש, שעמדה לפני המזבח. אם כך, מצות הדלקת הנרות בחנוכה היא זו: בחנוכה, כל בית יהודי הופך למקום בו נרות המקדש בוערים - על אף שבפועל, נרות המקדש לא דולקים כבר למעלה מאלף תשע מאות ושלושים שנה. לא את המנורה של המקדש אנו מציבים בתוך בתינו- זה יהא חילול הקודש. אלא, את אור המקדש - הבית תופס את מקומו של המקדש. בין שאר הדברים, מצות החנוכה כמעט ייחודית בכך שהיא לא חלה על כל יחיד בנפרד. ההלכה דורשת שיהיה לפחות נר אחד בכל בית. (המנהג הנפוץ הוא להדליק נרות רבים בכל לילה, עבור כל אחד מבני הבית, לכן כל אחד מנסה להדליק בעצמו. אך המינימום ההלכתי הוא "נר איש וביתו"). הבית כאן תופס את מקומו של המקדש, האור הממלא את ביתנו הפרטי, הוא הוא האור של המקדש. לפיכך, ניתן לשמן מעמד של קדושה, השייכת לתשמישי קדושה, בדיוק כמו היחס שמקבל שמן המנורה במקדש.

כיצד זה ייתכן? כיצד יש באפשרותנו להדליק היום נרות מהמקדש, למעלה מאלף תשע מאות ושלושים שנה לאחר חורבנה? התשובה פשוטה - חנוכה! המכבים הדליקו את מנורת המקדש כמה שנים לאחר שהוא כבה ע"י היוונים. מאז, נרות המקדש הם נרות ניסיים, שלא דורשים כמות מדעית של שמן בכדי לקיים אותם. הניצוץ נשמר, מאחר וההדלקה המקורית ההיא היתה מניצוץ קטן, בלא שום פרופורציה לשמונת הימים שהוא היה צריך לדלוק. המספר שמונה עצמו מעיד על עקרון זה. בשבוע, מחזור של זמן, יש שבעה ימים. פסח וסוכות הם שבעה ימים. חנוכה הוא שמונה ימים, מאחר וההשפעה שלו עוברת מחזור שלם, ונשאר עוד קצת גם לעתיד.

המילה חנוכה פירושה לחנוך משהו, והיא מכוונת בבירור לחנוכת המקדש מחדש, לפני שנים רבות, ע"י המכבים. אך, האם אין זה מוזר שאנו חוגגים את חנוכת המקדש, לא ביום בו חנך שלמה המלך את הבית הראשון, וגם לא ביום בו נחנך בית המקדש השני ע"י השבים מגלות בבל, שבעים שנה לאחר חורבנו של הבית הראשון, אלא דווקא כאשר אותו מקדש שני נחנך מחדש, שלוש מאות שנים מאוחר יותר? התשובה, אני חושב, היא שבית המקדש הראשון והשני אינם, הם היסטוריה, ואנו לא חוגגים את ההיסטוריה. אך חנוכת המכבים את המקדש קיים - אם הם היו מסוגלים ליצור שמונה ימים של אש מתוך כד קטן אחד, אזי אש זו עדיין בוערת, מאחר ומה שנדרש להבערתה הוא ניצוץ קטן אחד ותו לא. אנו מראים, ע"י הדלקת הנרות כל שנה בבתינו, שהניצוץ הזה עדיין מלווה אותנו, לאו דווקא בהר הבית, אלא בבתינו, בתוך מסכת חייו של כל יהודי. אובייקטיבית, מדעית, זה אבסורד; במבחן המדע היווני וההגיון המערבי, במדד של חנוכה זהו נס, מה שעושה אותו נורמלי לחלוטין. הרמה האחרונה של המשמעות של חנוכה, היא לא ברמה הלאומית או האישית, אלא שילוב של השתיים - היכולת להדליק מחדש את המקדש, ייבנה במהרה בימינו, היא בידינו. הכד הקטן עם החותמת של הכהן הגדול הופקד בידינו. חנוכה מלמדת אותנו שבית המקדש לא יכול להיחרב באופן טוטאלי, בדיוק כמו שלא כל השמן יכול להיטמא לגמרי. הניצוץ נשאר, וניצוץ אחד יכול להספיק לשמונה ימים, או כמה שזה לא ייקח, בכדי להשיג את כל המקורות הנדרשים לאור רגיל וקבוע, לא אור ניסי,.

"הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד", להתבונן בהם בפליאה, מאחר והם טומנים בחובם את סוד ההתחדשות, הניצוץ של "הימים ההם בזמן הזה", העקרון שאחד יכול תמיד לעבור מעל מגבלות ההווה, רוחו של האור הקדוש של המקדש, שמעולם לא כבה לגמרי, כפי שבתינו עוברים שינוי עם אורות אלו, כך גם אנחנו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)