שיעור 20 - כי אם החרש תחרישי בעת הזאת - הדאגה לכלל ישראל

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"כי אם החרש תחרישי בעת הזאת" - הדאגה לכלל ישראל

א. מדוע נקראת המגילה על שם אסתר?

בפורים, שהוא לא רק יום של שמחה אלא גם יום של חשבון נפש, אנו קוראים את המגילה השגורה בפינו בשם 'מגילת אסתר'. שמה של המגילה משקף יותר מאשר זהותה של הדמות המרכזית, שעליה סובבת העלילה. כך לימדונו חז"ל:

אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים - קבעוני לדורות [נוסח אחר: כתבוני לדורות] (מגילה ז ע"א).

מכאן נראה שחיוב כתיבת המגילה וקריאתה עלה מפנייה ישירה מצד אסתר, שיכתבו אותה או יקבעו אותה לדורות: קבעוני, כתבוני.

אך המגילה מספרת סיפור המתנהל בזירה הציבורית. האם זהו רק סיפורה של אסתר? זהו סיפור של עם שלם, במאה עשרים ושבע מדינות, העומד בסכנת השמדה וכיליון. ובאותו סיפור יש גם גיבורים אחרים, כגון מרדכי. ואף על פי כן, נקרא הספר במשך הדורות לא 'מגילת היהודים' ואף לא 'מגילת מרדכי', אלא 'מגילת אסתר'.

הואיל וכך הדבר, הרי קריאה נכונה וממצה של המגילה, מחייבת תשומת לב יתרה לא רק להיבט הציבורי של הפרשה, לסכנת ההשמדה ולגאולה שבאה בעטייה, אלא גם לסיפורה האישי של אסתר עצמה. לקרוא ולהבין את המגילה נכוחה, פירושו להבין מה קרה לאסתר, ולעמוד על השלבים השונים בהתפתחותה. מהו בעצם סיפור המגילה מנקודת ראות זו?

ב. אסתר א': אישיות סבילה ונטולת זהות

דומני, שהתפתחותה של אסתר מוצאת את ביטויה בשני מישורים הכרוכים זה בזה: כוחות הנפש ומודעות מוסרית. אסתר של הפרקים האחרונים היא שונה לחלוטין מאסתר של הפרקים הראשונים. נעיין קודם בצמיחתה הנפשית ואחר כך בהתקדמותה המוסרית.

מיהי אותה אסתר, העולה על הבמה בפרק השני? נערה יפת תואר, אבל נטולת עָצמה וחסרה כל עצמאות מחשבתית ומעשית. היא מצויה תחת חסותו של מרדכי; והוא מתייחס אליה כבת. גם לפי אותה דעה הגורסת: "אל תקרי '[לקחהּ מרדכי לו] לבת', אלא 'לבית'" (מגילה יג ע"א), דהיינו שהייתה נשואה לו, הרי שמדובר באישה הנמצאת כל כולה תחת חסות בעלה. את אשר יאמר אליה היא עושה. "ואת מאמר מרדכי אסתר עֹשה כאשר היתה באָמנה אתו" (ב', כ).[1]

יש בה גם חוסר תחכום, פשטות ותמימות. נקודה זו מודגשת לא רק באופייה של אסתר, אלא גם בדמותה החיצונית. כל בחורה אחרת, באה אל בית המלך כשהיא מאופרת ומטופחת ככל האפשר: "ששה חדשים בשמן המֹר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים" (שם, יב). אבל "ובהגיע תֹר אסתר ... לבוא אל המלך לא בִקשה דבר" (שם, טו). היא בחורה פשוטה, תמימה וישרה, ללא כחל, שרק או פרכוס.

בצד זה, בולטת כמובן הפסיביות. את מה שמרדכי מבקש היא עושה, מפני שהיא בבית מרדכי. וכשהיא עוברת לבית אחשורוש - לא עוד תחת חסותו של מרדכי, אלא תחת חסותם של אנשי חצר המלכות - אינה עושה אלא "את אשר יאמר הגי סריס המלך שֹמר הנשים" (שם). הכל לפי הפקודות, ללא כל רצון אישי.

חוץ מיופייה החיצוני, אין לאסתר בשלב זה תכונות המייחדות אותה. למרות החשיבות הציבורית של הצטרפותה לארמון המלוכה, איננו מוצאים שום דבר המעניק לדמותה שיעור קומה רוחני או לאומי. הגמרא מעירה (חולין קלט ע"ב): "אסתר מן התורה - מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר [פני]' (דברים ל"א, יח)". בראשית המגילה לא רק השכינה נסתרת, אלא גם אסתר עצמה מופיעה כנסתרת. "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה" (ב', כ). אסתר היא בבחינת tabula rasa (= לוח חלק), ללא זהות לאומית, ללא שיוך ערכי, חסרת שורשים ורקע. היא מציגה תדמית טבעית, בינלאומית, של בחורה שהתגלגלה מתוך אי-שם מבין מאה עשרים ושבע מדינות, והגיעה לבית המלך. אין יודעים אם הגיעה ממדי או מפרס, מצפון או מדרום. רק דבר אחד יודעים: בחורה בעלת חן, קוסמת ומושכת. אך מהי זהותה? מהי אישיותה? איזו השקפת עולם מסתתרת מאחורי אותה דמות?

ג. אסתר ב': פעילה וגאה ביהדותה

כך היא אסתר של פרקי הפתיחה. הסתכלות בהמשך הסיפור מגלה, כיצד אותה בחורה תמימה מפגינה פתאום יוזמה שמעולם לא ציפינו לראות בה. היא מתמודדת מול המן ואחשורוש; היא מגלה ערמומיות, ומושכת את שניהם באף. היא מכניסה את המן למלכודת, כשהיא מעלה את חמתו ואת תשוקתו של אחשורוש. בצד אותה יוזמה אישית, מגיעה לביטוי מלא גם זהותה הפנימית - הרוחנית, הלאומית והערכית.

אסתר האנונימית, אסתר חסרת השורשים, אסתר של "שבע ועשרים ומאה מדינה", מתגלה בפנינו כאשר היא לובשת דמות חדשה. מעתה היא אסתר מיוחדת וייחודית, המשתייכת לעם יחיד ומיוחד. מנקודה זו והלאה לא תתואר אסתר כמי שנסוגה לתוך זהות מטושטשת, אלא להפך - ייחודה האישי הוא שיובלט, כבת ל"עם אחד", אשר "דתיהם שֹנות מכל עם" (ג', ח).

מכאן ולהבא, לא רק שאסתר מגלה יוזמה בדרכיה העקלקלות של הפוליטיקה, אלא היא אף מתעמתת עם המן, תוך גילוי ביטחון עצמי גדוש. כאן תופסת אסתר את מקומה כראויה למלכות וכמנהיגה.

מנהיגות זו בולטת כל כך לקראת סוף המגילה, עד שבמידה מסוימת מאפילה היא גם על דמותו של מרדכי. היו ימים ש"את מאמר מרדכי אסתר עֹשה". הוא היה בעבר הכוח המושך בחוטים, ולפתע, הישגיו של מרדכי עצמו אינם באים אלא בעקבות יוזמתה של אסתר. כיצד מגיע מרדכי לשלוט בבית המן? על ידי אסתר. מיהו כותב המגילה? בעוד מרדכי מתלבט, "ותכתֹב אסתר המלכה בת אביחיל" (ט', כט), ורק אחר כך הצטרף אליה מרדכי.

עתה ניצבת בפנינו אסתר המוכנה לעמוד לא רק בפני אחשורוש, אלא גם לשלוח לחכמים דרישה ותביעה: כתבוני! קבעוני! הזאת הבחורה התמימה, שעליה נאמר: "את מאמר מרדכי אסתר עֹשה", "את אשר יאמר הגי סריס המלך"?

ד. התעוררות המצפון

את התשובה, את ההבדל בין הסוף להתחלה, יש לחפש במקום אחר: באמצע הסיפור, ובמיוחד - בארבעת הפסוקים שבהם מתחולל המפנה. ארבעה פסוקים אלה הם המפתח למגילה כולה.

לאחר שפתשגן כתב הדת ניתן בשושן להשמדת היהודים, שליחים יצאו לרחבי האימפריה להפיץ את דבר הגזרה. כאן, לראשונה, לשמע השמועה הנוראה מנערותיה ומסריסיה, התחילה אסתר להתעורר מתנומתה, מן הפסיביות שכה אפיינה אותה. אך בשלב הראשון, אסתר, שבכוחה לבטל את רוע הגזרה, הנמצאת בבית המלך והמסוגלת להפעיל את הקשרים הנכונים, אינה עושה דבר. אסתר, מן הסתם, רואה עצמה כבחורה תמימה וצעירה, חסרת אונים ומעוטת יכולת. היא אינה רואה עצמה כמי שבכוחה לחולל שינויים ולהזיז עולמות.

מה, בסופו של דבר, הניע את אסתר לפעול? מרדכי הוא שהעיר אותה משלוותה. עם ישראל עמד כולו בסכנת כיליון, ואת זה אסתר יכלה לסבול. ואולם אך הגיעה אליה השמועה שמרדכי, היקר והחביב לה, המיר את בגדיו המכובדים בלבוש שק, ומיד: "ותתחלחל המלכה מאֹד ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קִבל" (ד', ד). במקום שתבקש לבטל את גזרת המלכות, במקום שתביע הזדהות עִם עַמה, ובמקום שתצטרף אל מרדכי במחאתו ובאבלו, היא מתחננת בפניו שיעזוב את השיגעונות הללו, שישלים עם הגזרה כמות שהיא, ושישוב ויתלבש כמו בן אדם.

ולמרות זאת, יש כאן תזוזה. אסתר כבר אינה משותקת לגמרי, דבר מה התחיל לנוע. כשמתחילים בדאגה למרדכי אחד, ויוצאים מביצת הפסיביות, הדברים מתחילים להתגלגל מעצמם.

מרדכי דחה את הבגדים שנשלחו על ידי אסתר, והיא שגרה אליו שליח שני, "לדעת מה זה ועל מה זה" (שם, ה): מה מטריד אותו? מרדכי שלח לאסתר מסר ברור: את פתשגן כתב הדת. אמנם, לא ברור מן המגילה - וזו נקודה קריטית כשלעצמה - האם אסתר ידעה עליו לפני כן או לא. אפילו אם נניח, וכך גם אני נוטה, שאסתר שמעה עוד לפני כן על הגזרה, יש עדיין הבדל עצום בין שמועות עמומות שהגיעו אליה בדרכים שונות, לבין העתק של הגזרה עצמה, שנשלח אליה ישירות ממרדכי. אסתר מתחילה להיות מושפעת, אך במידה מוגבלת.

מרדכי הוסיף לפנות אליה, ובעצם אמר לה: עם ישראל כולו - מנער ועד זקן - שרוי בסכנה. כולם. וזהו התאריך המיועד. לכי ועשי משהו, במעמדך כרעיה בבית המלך: זעקי! בקשי! התחנני! התפללי!

מסביב כבר צחצחו את החרבות, מרקו את הנשקים, אבל אסתר - בשלה. היא אומרת למרדכי שאין ביכולתה לגשת אל המלך, כי זה בניגוד לנהלים: "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יֹדעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית"! אכן, "לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה", אבל אני? "לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום" (שם, יא). כבר חודש ימים שלא התראינו. אכן יש בעיה!

וכל זה אחרי "ותתחלחל המלכה מאֹד", אחרי שמרדכי שלח אליה את פתשגן כתב הדת. פתאום, ניצבה אסתר בפני סכנה אישית. כל עם ישראל בצד אחד של כף המאזניים, והיא בצד השני. ומה מכריע? כמובן, הבעיות שלה. כאשר אינטרס אישי עומד מול הצורך הציבורי - מה עשוי להכריע?

ה. "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים"

בנקודה זו, שולח לה מרדכי תשובה, שאם קוראים אותה נכון, הריהי איומה ונוראה. אני עצמי נחרד מחדש בכל פעם שאני מגיע לפסוק הזה:

ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים
(שם, יג).

איזו האשמה חריפה! לכאורה, מרדכי היה צריך להתייחס לאסתר כבחורה חסרת אומץ ונטולת יוזמה, ולהוכיח אותה על חולשתה. זוהי תוכחה שיש בה גם לימוד זכות: אמנם נורא הוא שאסתר אינה מוכנה להסתכן גם כדי להציל עם שלם, אבל בכל זאת - הדבר נובע מחולשה בלבד.

אך מרדכי איננו תולה את חוסר היענותה של אסתר בחולשתה. הוא מהמר על כל הקופה, כאשר הוא פורט בעָצמה על נימי הנשמה היהודית. הוא מטיח באסתר שהיא מסרבת ללכת אל המלך לא מפני שחסר לה האומץ, ולא מתוך חולשה, אלא מתוך שיקול דעת קר; אסתר כביכול חושבת בלבה שעם ישראל ירד כולו לטמיון, שימותו כולם - נער וזקן, איש ואישה, ובלבד שהיא תישאר בטוחה בבית המלכות. כך הוא מפרש את דבריה, ואתם הוא מתמודד. הוא אינו מתעמת עם חולשה או עם חוסר אומץ, אלא עם מה שלדעתו עלול להסתתר מאחורי הכל. מאחורי חוסר האומץ המדומה, מצויה האדישות. אילו באמת היה אכפת לך, אילו באמת היה מדובר בנפשך, האם היית מסוגלת לומר "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום"? כך מדברת מי שמאמינה שעמה בסכנה? כך מגיבה מי שאכפת לה?

מי שאכפת לו באמת, מי שתודעתו מושרשת בעבר המשותף של עם ישראל, מי שקשור בגורלה ובייעודה של האומה, מסיח את דעתו מכל החשבונות, מן הסכנה ומכעסו האפשרי של המלך. יתרה מזאת: אין כל צורך להסיח את דעתו מהם, כי הם בכלל אינם עולים על דעתו. חשבונות כאלה באים, אם במודע ואם בתת-מודע, מתוך תפישה שגם אם כולם יאבדו, אני את נפשי הצלתי.

יש כאן, כאמור, האשמה חריפה וחמורה. מה, בסופו של דבר, מבקש מרדכי מאסתר? הלוא הוא מכיר אותה. זה עתה הייתה אצלו באמנה, בחורה צעירה ותמימה, פסיבית ונאיבית. מדוע הוא תוקף אותה באישום הנורא הזה? מדוע אינו מלמד עליה זכות, מדוע אינו מבין את חולשתה? כיצד ניתן לצפות שאותה עלובה, בחורה יתומה שהתגלגלה במרוצת השנים תחת חסותם של אחרים, תיכנס לחצר המלך בחירוף נפש?

אבל מרדכי איננו מתפשר. מרדכי מבין שאם יודעים מהו המצב, ואם אכפת מהמצב, אין מקום לשיקולים ולנהלים. על האדם להיות מוכן להקרבה עצמית, לדאוג לכך שלא התועלת האישית אלא הציבורית היא שתכתיב את התוכניות ואת דרכי הפעולה. "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים"!

ו. "אם החרש תחרישי"

על נדבך זה, מוסיף מרדכי נימה נוספת:

כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רֶוַח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות (שם, יד).

אומר מרדכי לאסתר: דעי לך שחשבונך - מוטעה הוא. תגובתך מציגה לא רק ריקבון מוסרי, אלא גם טעות בשיקול דעת מבחינה מעשית. האם את חושבת שכולם ירדו לטמיון, ואת תישארי שם, בבית המלך, מפני שהצלחת להיכנס לפמלייתו? כך לדעתך מנהל הקב"ה את עולמו? מי שמנער מעליו כל אחריות, מי שלא אכפת לו ואיננו מוכן להסתכן, אותו אדם המעדיף את התכנית האישית שלו על פני זו הכללית - הוא זה שישרוד? הוא זה שיצליח? כל הערכים פשוט ייעלמו? לא; "ואת ובית אביך תאבדו".

"כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". התשועה תבוא. איני יודע כיצד והיכן, אבל היא תבוא! בעלי השיקולים והחשבונות, המהססים והמפחדים למיניהם, אלו הדואגים לעצמם בראש ובראשונה, כל אלה - יאבדו! "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"; עכשיו שעת האפס. זהו המבחן.

זוהי גם שעת המפנה. מרדכי מטיח את ההאשמה החמורה הזאת באסתר המתלבטת, ההססנית והמפוחדת, לוחץ אותה אל הקיר, ותובע ממנה שתחדל מהמצאת תירוצים ומצידוק עצמי. הוא דורש ממנה שתביט בעומק מכמני הנפש ותראה מה עומד מאחורי ההיסוס. אל לה להערים על מרדכי, על עצמה, או על הקב"ה. אם תקבל על עצמה לערוך חשבון נפש חסר פניות, או אז תראה שמה שעומד מאחורי כל האמתלאות הוא אדישות.

התירוצים נפלו; מרדכי פוסל, אחד לאחד, את כל טיעוניה ושיקוליה. לאחר שנחשפה מבחינה מוסרית, על אסתר לעמוד בפני הבחירה הגורלית: אכפת או לא אכפת?

באותה שעה הגיעה אסתר, הבחורה הפסיבית וחסרת היוזמה, אל סף האמת, ויכלה לו. היא עמדה במבחן. באותה שעה היא מזדקפת מלוא קומתה, ומתגלית - לא רק פורמלית אלא מהותית - כאסתר המלכה.

באותה שעה מבינה אסתר שאין מדובר בעוד עניין פרטי של מרדכי. היא מבינה את ממדי האיום, את הטרגדיה הפוטנציאלית האופפת את עם ישראל כולו, והיא בתוכו. באותה שעה כבר אין מדובר באסתר האנונימית. זוהי אסתר המוכנה לגלות את עצמה, להזדהות בריש גלי. זו אסתר המוכנה לתת את חלקה, ולהתייצב עִם עַם ישראל כולו. היא מבינה שגורלה וייעודה אינם עניין פרטי ואישי, אלא כרוכים בגורל ובייעוד הלאומי. וממילא כשהסכנה והמשימה הן ציבוריות, אף דרך הפעולה חייבת להיות ציבורית: "לך כנוס את כל היהודים" (ד', טז).

ז. הרצון והדרך

מודעת לייעודה האמיתי, ניצבת אסתר לפני אחשורוש. השיקול האישי נדחק מפני זה הציבורי. רק לאחר שעמדה במבחן ההזדהות והדאגה, מסוגלת היא לעמוד בפני אחשורוש, ללכת לפני העם, להתייצב בראש מחנה, ליזום, לתבוע, לדרוש, ואפילו - להכריע.

המפתח להבנת המפנה מאסתר הכנועה של פרק ב' לאסתר המלכותית של פרק ט', נמצא באותה אסתר של פרק ד'. באותה שעת אפס של פרק ד', הכריע העימות הגורלי שבין מרדכי ואסתר את המאבק בין אדישות לאמפתיה, בין אנוכיות למסירות נפש.

כפי שפתחתי ואמרתי, מספרת המגילה על התפתחותה של אסתר בשתי רמות: מבחינת כוחות הנפש, היוזמה והאומץ, וכן מבחינת מודעות מוסרית והערכה מחדש של סדרי עדיפויות. שני התהליכים שלובים זה בזה. כאשר אסתר מגלה בעצמה את הרצון להשיג את התוצאה החשובה, היא מוצאת גם את היכולת לעשות כן. זוהי תמצית דברי מרדכי אל אסתר: אם יש רצון, יש גם דרך. אלא שקודם כל עליך באמת לרצות.

ואכן כך מתרחשים הדברים. כשאכפת - אסתר אמנם חושבת ומגיעה לפתרון. תכניתה הכפולה מורכבת מדרך של תפילה וקריאה לריבונו של עולם, "כנוס את כל היהודים", ולהבדיל - דרך של לבישת מלכות כדי למצוא חן בעיני מלך בשר ודם. ישנם צום, זעקה, והבקעת שערי שמים, ויש גם כניסה לפעולה במישור הארצי. כאשר הרצון גובר, פתאום מתברר שישנם אמצעים העומדים לרשותנו. אותם כוחות נפש פוטנציאליים, שהיו מכוסים ומוצנעים, פורצים החוצה. משאבים שהיו טמונים במכמני הנשמה, שבים ומתגלים עם התגברות הרצון, ומפגינים את כוחם להפוך עולמות, לבטל גזרות, ולשנות גורלו של עם שלם.

ח. האם באמת אכפת לנו?

כך היה בגאולת אסתר, בימים ההם. וכך, גם בזמן הזה.

גם אנחנו - מי פחות ומי יותר - בבחינת "אסתר". לכל אחד מאתנו, מסיבה זו או אחרת, יש היסוסים ולבטים לגבי מידת יכולתו לפעול. גם אנחנו מפקפקים. כל אחד מאתנו תוהה, האם באמת הוא יכול להשיג כל כך הרבה, האם אכן יוכל לחולל מהפכות ולשנות את עתידו של העם.

כאן באה התביעה. איני רוצה לדבר בלשונו של מרדכי, אבל לפחות אעמיד את השאלה. כאשר אנו מצטנעים ומסבירים לעצמנו עד כמה כוחנו קטן, מה נובע מחוסר יכולת משוער, ומה נובע מן העובדה שדאגתנו פשוט אינה עמוקה מספיק?

החרדה של אסתר אינה עמוקה מספיק משתי סיבות, ושתיהן חמורות. מצד אחד, ייתכן שאינה פועלת כתוצאה מחוסר ידע. אמנם באו והגידו לה על הגזרה, אך היא לא כל כך שמה לב. מה שחדר לעומק נשמתה היה רק העניין המשפחתי, המצוקה של מרדכי.

והשאלה נשאלת מאליה: הייתכן? כל שושן רועשת וגועשת, הכרזות תלויות בכל פינת רחוב, ילדים מצחצחים חרבות בחוצות העיר, כולם יודעים. הייתכן שדווקא אסתר - היושבת במרכז העניינים, בארמון המלך - אינה רואה?

גם היום, הכול יודעים שעם ישראל בסכנה גדולה. ישנה סכנת התבוללות, סכנת נישואי תערובת, סכנת אבדן דרך, סכנת ניתוק ממורשת ומערכים. ורק אתה לא יודע? האם הידע הזה מוסתר במקום כלשהו? האם יש קושי להשיג את הנתונים על מצב החינוך היהודי בארץ ובגולה? מי שאכפת לו - יכול להגיע למספרים: לפחות שישים אחוז מהיהודים בחו"ל הולכים לאיבוד! גם המצב בארץ אינו מרנין במיוחד. כל אדם, אם רק יהא מעוניין בכך, יכול לגלות מהם ממדי הנשירה מהחינוך הממלכתי-דתי, או כמה זורקים את הכיפה בעת השירות הצבאי!

אבל דברי מרדכי לאסתר הם עוד יותר חמורים. אפשר לכאורה ללמד עליה זכות: אמנם כל שושן יודעת על הגזרה, אך אולי סיפרו לה שזו רק אפשרות, או הרהור, ואולי חשבה שהסכנה אינה מיידית. אבל לאחר שפתשגן כתב הדת ניתן בפומבי בשושן, ומרדכי מביא אותו לידיעתה של אסתר, עדיין תמהה היא על מאמציו של מרדכי לנער אותה ממצב רוחה הרגוע?!

כאן טמונה שאלת השאלות, והיא מופנית לכל אחד ואחד מאתנו. כל אחד יעשה את שעשתה אסתר: יעמוד לפני עצמו, יעמוד לפני הקב"ה, ואחרי שהמצב לאשורו ידוע לו, ישאל את עצמו היכן הוא עומד, ומה נמצא בראש סדר העדיפויות שלו. אין זה אומר שהדברים שתופסים מקום משני בסדר העדיפויות אינם חשובים. גם תוכניותיה של אסתר, להיות מלכה, למלוך על מאה עשרים ושבע מדינות, ייצגו שיקולי קריירה כבדי משקל. השאלה איננה האם תוכניותיו האישיות של אדם אינן הגונות מצד עצמן. האדם צריך לשאול את עצמו לא רק אם מה שהוא עושה - טוב הוא, אלא האם זהו הדבר הטוב והראוי ביותר שיכול הוא לעשות. עליו לשוב ולשאול את עצמו: האם זהו באמת צו השעה? האם זהו הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות בעת הזאת?

ישנה תביעה, שחז"ל שמוה בפיו של הקב"ה כלפי מלאכי השרת בעצמם. בשעה שהציל הקב"ה את ישראל על ידי הטבעת המצרים בים סוף, ביקשו מלאכי השרת לבצע את תפקידם הצודק, להגשים את עצמם, לתת ביטוי לנפשם - ביקשו לפצוח בשירה אדירה! אמר להם הקב"ה: אכן, השירה יפה ונפלאה היא, והיא נותנת ביטוי לנפש. אבל ישנן שעות שאפילו השירה אינה יפה להן. ישנן שעות של "מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה?!" (מגילה י ע"ב).

שירת המלאכים לא נפסלה מצד עצמה; היא רק לא התאימה לאותה שעה. זהו עניין של סדרי עדיפויות. יפה לשיר, טוב לשיר, אך האם זה כל מה שיש לעשות בזמן המסוים הזה?

"מעשה ידי טובעין בים" - בים של התבוללות, בים של בורות, בים של ניתוק מכנסת ישראל, בים של ניתוק משורשים. ואתה - המסוגל להירתם להוצאת העגלה הזאת מן הבוץ, אתה המסוגל לתת כתף, אתה היכול לרומם את העם, אתה המסוגל להחדיר ערכים - אתה אומר שירה?!

זו שאלת השאלות. אם אתה מבין את המצב - ואין סיבה שלא תבין - הרי שאתה שומע את הזעקה העולה מכל פינות הארץ, מכל רחבי תבל, בדבר הסיכונים הרוחניים הסובבים אותנו, והמאיימים עלינו מכל צד. מי שאכפת לו, יודע. ואם אתה יודע, עליך לשאול את עצמך: עד כמה הידיעה משמעותית לגביי? עד כמה אני כואב? עד כמה אני מזדהה עם כל היהודים, בצום ובתפילה? ועד כמה מבנה עולמי הרוחני והלאומי הוא כזה, שכנסת ישראל וסיכוניה עומדים מצד אחד, ואני עם החשבונות והתכניות האישיות שלי, עומדים מצד שני?

כמו אסתר, כולנו נידרש לתת דין וחשבון על שאלה זו בבוא העת. יכולנו להציל; האם הצלנו? וכשנישאל, מה תהיה תשובתנו אז? ויותר חשוב: מהי תשובתנו כיום?

 
 

[1] הפניה סתמית בפרק זה מכוונת למגילת אסתר.