שיעור 2 - השגחה

  • הרב חיים נבון

השגחה

בריאה והשגחה

הרמב"ם טען שאמונתנו בבריאת העולם יש מאין חשובה, משום שבלעדיה תיפול אמונתנו בשליטתו של ה' בעולם. רק האמונה בבריאת העולם על ידי אלוקים יש מאין, מובילה אותנו להכרה בשליטתו של ה' על העולם:

"סברת הקדמות כפי האופן הנראה לאריסטו, שהוא על דרך החיוב, ולא ישתנה טבע כלל, ואין דבר יוצא ממנהגו, הרי זה סותר את התורה מעיקרה, ומכחיש את כל הנסים בהחלט, ומבטל כל התקוות שהבטיחה בהן התורה או הפחידה מהן" (מורה נבוכים ח"ב, כ"ה).

את שליטתו של הקב"ה בעולם אנו מכנים "השגחה". מהי אותה השגחה? איך היא מתבצעת? מהם ביטוייה? בזאת נעסוק בשיעור זה.

מהי "השגחה"?

המושג "השגחה" בשפת המחשבה היהודית, משמעותו היא - שליטתו של הקב"ה בעולם. ההשגחה כוללת את ידיעתו של הקב"ה מה מתרחש בעולם, וכן את יכולתו לשנות ולהתערב במתרחש בעולם. ההשגחה מתחלקת לשני חלקים: "השגחה כללית", ו"השגחה פרטית". "השגחה כללית" פירושה - קביעת חוקי טבע כלליים; "השגחה פרטית" פירושה - התערבות מתמדת של הקב"ה בכל מאורעות העולם. כשמְתכנת מוכר תוכנה מסוימת לשוק, הוא זה שקבע את ההתנהגות של התוכנה במצבים מסוימים; זוהי "השגחה כללית". חוץ מזה, הוא יכול לפעמים לעדכן אותה דרך האינטרנט, לתת תמיכה או עדכונים; זוהי "השגחה פרטית". ההשגחה הפרטית מעוררת דיונים רבים ושאלות נוקבות, ובה נעסוק בדיוננו כאן.

היקף ההשגחה הפרטית

הדיון הקלאסי והכולל ביותר בהשגחה ובהיקפה מובא בספרו של הרמב"ם, מורה נבוכים. להלן נביא חלקים מדיונו בחלק ג' פרק יז של המורה, ונעיר עליהם את הערותינו.

"השקפות בני אדם בהשגחה חמש השקפות, וכולן עתיקות, כלומר שהם השקפות שנשמעו מזמן הנביאים מאז שניתנה תורת האמת המאירה לכל המחשכים הללו.
ההשקפה הראשונה, היא דבר מי שחשב שאין השגחה כלל בשום דבר מן הדברים בכל המציאות הזו, ושכל מה שיש בה, מן השמים ועד כל שזולתה, הכל אירע במקרה ואיך שיהיה, ואין שם כלל לא עורך ולא מנהיג ולא משגיח במאומה, וזוהי השקפת אפיקורס".

ההשקפה הראשונה שבה דן הרמב"ם היא השקפת אלו ששוללים לגמרי את ההשגחה. אלו יכולים להיות גם אנשים שמאמינים באלוקים. בתקופה המודרנית, הייתה השקפה דתית-פילוסופית שנקראה "דֵאיזם", שדגלה באמונה שיש אלוקים, אך הוא אינו מעורב כלל במה שקורה בעולם. אנו כיהודים מאמינים איננו יכולים לקבל את ההשקפה הזו. האמונה שהקב"ה שולט בעולם ומשגיח עליו היא אחד מיסודות אמונתנו. כל מי שקורא תנ"ך מבין עד כמה בסיסית מבחינתנו היא התערבותו של הקב"ה בעולם. התנ"ך מתאר איך הקב"ה מכוון את ההיסטוריה ושולט בה. החיים הדתיים שלנו נראים אחרת בזכות האמונה הזו. הפילוסוף היווני אפיקורוס, שחי במאה הרביעית לפני הספירה, כפר בהשקפה הזו, וחז"ל ראו את עמדתו כחמורה כל כך, עד ששמו הפך לשם נרדף לכופר בעיקר. גם אפלטון אמר דברים שלא מצאו חן בעיני חז"ל; ובכל זאת הם אמרו "דע מה שתשיב לאפיקורוס", ולא "דע מה שתשיב לאפלטון".

נדלג על ההשקפה השנייה, שהיא השקפת אריסטו, שהתיישנה מאוד ואינה רלוונטית לזמננו[1].

"וההשקפה השלישית... והיא השקפת הסוברים שאין בכל המציאות מאומה במקרה כלל, לא חלקי ולא כללי, אלא הכל בחפץ וכוונה והנהגה, וברור הוא שכל המונהג כבר נודע (=לה'), וזו היא כת ה'אשעריה' מן המוסלמים, וחייבה השקפה זו זרויות גדולות, וקבלום וחייבו עצמם בהם. והוא, שהם מודים לאריסטו במה שהוא חושב מן השוויון בין נשירת העלה ומות אחד האדם, אמרו כן הוא, אלא שאין הרוח נושבת במקרה אלא ה' הניעה, ולא הרוח היא אשר השירה את העלים אלא כל עלה נשר במשפט ובגזרה מאת ה', והוא אשר השיר אותו עתה במקום זה, ולא ייתכן שיתאחר זמן נשירתו ולא שיקדם, ולא תיתכן נשירתו שלא במקום זה, כיוון שכל זה גזור מראש. ונתחייבו לפי השקפה זו שיהו כל תנועות החי ותנוחותיו גזורים, ושהאדם אין לו יכולת כלל לעשות דבר או שלא לעשות... וסבלו כובד כל הזרויות הללו למען שלום השקפה זו, עד שאם ראינו אדם שנולד סומא או קטוע אבר, שלא נוכל לומר שכבר קדם לו חטא שבו נתחייב עונש זה, נאמר כך רצה (= ה')".

הרמב"ם מציג לנו כאן את שני הקצוות בתפישת ההשגחה. לאחר שראינו שיש השוללים לגמרי את ההשגחה, יש גם כאלו שמעצימים אותה למקסימום האפשרי. ה'אשעריה' היו כת פילוסופית מוסלמית, בעלי השפעה גדולה מאוד על העולם המוסלמי. ככלל, האיסלם מתאפיין בהגדלת עוצמתו של האל, עד כדי רמיסת האדם. האשעריה נתנו למגמה הזו ביסוס פילוסופי. הם טענו שאין בעולם טבע כלל, אלא רק השגחה. כל תנועה בעולם נעשית ברצונו הישיר של הקב"ה. "חוקי הטבע" הם פיקציה: אין הם אלא מנהג שנוהג בו הקב"ה. בדרך כלל הקב"ה נוהג שעצמים שנעזבים באוויר נופלים למטה; אך לפעמים הוא יכול להחליט שהם עולים למעלה. אין "חוק המשיכה" אלא "מנהג המשיכה". ברצותם להעצים את שלטונו המוחלט של הקב"ה, הם הוסיפו עוד ושללו את יכולת הבחירה החופשית של האדם; שהרי ברור שאם לאדם יש בחירה חופשית, הרי שזה מצמצם את תחום שלטונו של האל. ועוד הוסיפו וטענו שהאל אינו כפוף אפילו לחוקי המוסר, והוא יכול לעשות רע וטוב כרצונו. כל המושג של "טוב" הוא מעוות ומוטעה. כל זה אינו מעיקר ענייננו כאן, אך רצינו להראות שהכל נובע מהלך רוח אחד ומגישה אחת. כמובן, אפשר לאמץ את גישתם בנוגע להשגחה, גם בלי לאמץ את גישתם בנוגע לבחירה החופשית או לשאלת האל והמוסר. ואכן, ישנה כת מוסלמית אחרת, שהלכה בדרך זו:

"וההשקפה הרביעית, היא השקפת הסוברים שיש לאדם יכולת (= בחירה חופשית), ולפיכך ייתכן מה שנאמר בתורה מן הציווי והאזהרה והגמול והעונש... וסוברים שכל מעשה ה' תוצאה של חכמה, ושחלילה לו מעוול, ואינו מעניש מיטיב. וגם ה'מעתיזלה' סוברים השקפה זו... והם גם בדעה שהוא יתעלה יודע נשירת אותו העלה ורמישת נמלה זו, ושהשגחתו בכל הנמצאים".

הרמב"ם עצמו מתנגד לשיטה זו, ומציע הבנה אחרת בהשגחה האלוהית:

"אבל דעתי אני ביסוד הזה, כלומר - ההשגחה האלוהית, הוא מה שאבאר לך... אני בדעה כי ההשגחה האלוהית אינה בעולם הזה השפל, כלומר מתחת גלגל הירח, אלא באישי מין האדם בלבד, והמין הזה לבדו הוא אשר כל מצבי אישיו ומה שמגיעם מן הטוב והרע הוא כפי הראוי לו, כמו שאמר 'כי כל דרכיו משפט'. אבל שאר בעלי החיים, וכל שכן הצומח וזולתו, הרי השקפתי בו כהשקפת אריסטו, איני סבור כלל כי העלה הזה נשר בהשגחה בו, ולא שהעכביש הזה טרף את הזבוב הזה בגזרת ה' וחפצו עתה על פרט זה, ולא שהרוק הזה אשר ירק ראובן נתעורר עד שנפל על הרחש הזה במקום מיוחד והרגו במשפט וגזרה... אלא כל זה לדעתי על פי המקרה המוחלט, כמו שסובר אריסטו".

הרמב"ם טוען שיש בעולם מקרים, היינו - אירועים אקראיים הכפופים לחוקי הטבע, ולא לשליטתו של הקב"ה. הוא טוען שיש בעולם גם השגחה פרטית - אך רק על בני אדם, ולא על שאר העולם. הרמב"ם אינו עושה כאן חלוקה שרירותית, אלא חלוקה עקרונית: ההשגחה מגיעה אל בני האדם באופן מיוחד:

"אלא ההשגחה האלוהית לדעתי כפי שנראה לי נספחת לשפע האלוהי, והמין אשר נצמד בו אותו השפע השכלי עד שנעשה בעל שכל, ונתגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל השכל, והוא אשר נתלוותה אליו ההשגחה האלוהית, וכולכלו כל מעשיו על דרך השכר והעונש. כי טביעת הספינה בכל מי שבה כפי שנזכר, וכריעת התקרה על מי שהיה בבית, אם היה זה במקרה המוחלט, הרי אין כניסת אותם האנשים לאותה הספינה וישיבת האחרים בבית במקרה לפי השקפתנו, אלא בחפץ אלוהי, כפי הראוי במשפטו, אשר אין שכלינו מגיעים לידיעת קני המידה בהם".

הרמב"ם מסביר שלא מדובר על הגבלה שרירותית של מושאי ההשגחה, אלא על אופן אחר של השגחה. השכל, החכמה שאנו צוברים, לדעת הרמב"ם, הם השראה מהקב"ה. יחד אתם מוריד לנו הקב"ה גם את השגחתו. הקב"ה אינו מתערב סתם כך במקרים הקורים בעולם. הוא מתערב רק בהתנהגותם של בני האדם, ומשפיע עליהם לנהוג בדרך הנכונה, אם הם ראויים לכך. אם אדם צדיק עומד לעלות על ספינה רעועה, הקב"ה לא ימנע את טביעת הספינה, אך ישלח לאדם את התבונה להימנע מלעלות לספינה זו. לדעת הרמב"ם העולם החיצוני עובד על טייס אוטומטי; אך הקב"ה מתערב בעולמו הפנימי של האדם. הרמב"ם מוסיף בהמשך (ח"ג, פרק י"ח) וטוען כי גם בין בני האדם יש הבדלים ברמת ההשגחה שלהם: כיוון שההשגחה תלויה בשכל, ככל שאדם יותר חכם - כך יקבל יותר השגחה מהקב"ה.

הרמב"ם מוסיף ומסביר לנו מה הביא אותו להשקפה זו:

"ואשר הביאני לדעה זו, לפי שלא מצאתי כלל לשון ספר נביא שמזכיר שיש לה' השגחה באיש מאישי בעלי החיים זולתי באישי האדם בלבד... ואל תחשוב כי השקפה זו נסתרת לי באמרו 'נותן לבהמה לחמה' וגו'... לפי שכל אלה השגחה מינית לא אישית, וכאילו הוא מתאר חסדיו יתעלה בזמנו לכל מין מזונו ההכרחי וחומר קיומו, וזה פשוט וברור" (מורה נבוכים, ח"ג, פרק י"ז).

אמנם, דעתו של הרמב"ם רחוקה מלהיות קונצנזוס במחשבה היהודית. חכמים רבים חלקו על הרמב"ם, והגדילו בהרבה את תחומה של ההשגחה האלוקית.

נעיין, למשל, בדבריו של הרמח"ל, הדן במידת הביטחון בקב"ה:

"וכבר היה האדם יכול להיות יושב ובטל והגזרה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם: 'בזעת אפך תאכל לחם'; אשר על כן חייב האדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי, אשר אין להימלט ממנו... אך שלא שההשתדלות היא המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח. וכיוון שהשתדל, הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו" (רמח"ל, מסילת ישרים, פרק כ"א).

הרמח"ל מעלה כאן מושג חדש וחשוב מאוד: "השתדלות". השתדלות פירושה חובתו של האדם להתאמץ למען פרנסתו, גם אם הוא יודע שבעצם שכרו בא מה', ואינו תלוי דווקא במאמציו. הרמח"ל יוצר נתק בין המאמץ לבין התוצאה: הוא טוען שלא חוקי הטבע יקבעו את פרנסתו של אדם, אלא רק השגחתו של ה'. החובה להתאמץ היא גזרה שגזר עלינו הקב"ה. מי שלא יתאמץ ולא עבד לפרנסתו - הפר את גזרת ה', ולכן לא יקבל פרנסה. אך הקשר בין המאמץ לפרנסה הוא עקיף, ולא ישיר. אם אדם לא ישקה מספיק את השדה שלו, הזרעים לא ינבטו, כעונש מה'[2]. הרמב"ם, לעומת זאת, היה אומר שהזרעים לא ינבטו כיוון שחוקי הטבע קובעים שזרעים גדלים רק אם משקים אותם. אלו שמפתחים את התפישה שראינו ברמח"ל מגיעים למסקנות מעניינות. לפי התפישה הזו, למשל, אין שום טעם להחליף מקצוע, אם אדם אינו משיג פרנסה במקצוע שבחר. כל עוד אדם עושה את המאמץ המינימלי שהוא מחויב בו - הוא יקבל את אותה פרנסה, בכל מקום שאליו ילך:

"מי שמצא בתכונתו ובטבעו תשוקה לאחת המלאכות, והיה גופו מתאים לה, וסובל את טורח ההתעסקות בה, יפנה אליה ויעשה אותה סיבה להשגת פרנסתו, ויקבל עליו את מתיקותה ומרירותה, ואל יקוץ אם באחד הזמנים לא ישיג את פרנסתו בה, אלא יבטח על השם יתעלה, שיתן לו פרנסתו בשלמות כל ימי חייו. ויתכוון בהתעסקות מחשבתו וגופו בסיבה מסיבותיה וגורמיה (=של הפרנסה) לקיים מצוות השם, אשר ציווה לאדם לעסוק בסיבות בעולם הזה... ואל יחשוב כי פרנסתו מבוססת על סיבה מסוימת, ושכל זמן שנעדרה אותה סיבה לא ישיג בסיבה אחרת, אלא יבטח על השם בפרנסתו, וידע שכל הסיבות שוות לפני השם, יפרנסהו במה שירצה וממקום שירצה" (רבנו בחיי, חובת הלבבות, שער הביטחון, פרק ג').

יש מקום, כמובן, להרבה תפישות ביניים בנקודה הזו. יש מקום לומר, למשל, שאנחנו בד"כ כפופים לחוקי הטבע, והקב"ה מתערב רק במקרים חריגים, היינו - כשמדובר באנשים שראויים במיוחד לעונש או לפרס[3].

אופן ההשגחה

כעת נעבור לשאלה אחרת: אופן השגחתו של הקב"ה. למה הכוונה? כדי להבהיר את נושא דיוננו, כדי שנעיין בדבריו המאלפים של הרמב"ן. הרמב"ן בפרשת בחוקותי מתייחס לברכות רבות שנאמרו שם לעם ישראל:

"וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים, אין בטבע שיבואו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמישה בעשותנו החוקים והמצוות, ולא שיהיה הכל היפך מפני זורענו השנה השביעית. ואף על פי שהם נסים נסתרים, שעולם כמנהגו נוהג עמהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ. כי אם הצדיק האחד יחיה, ויסיר ה' מחלה מקרבו, וימלא ימיו, יקרה גם זה בקצת רשעים. אבל שתהיה ארץ אחת כולה, ועם אחד תמיד, ברדת הגשם בעתו, ושובע, ושלווה, ושלום, ובריאות, וגבורה, ושברון האויבים, בעניין שאין כמוהו בכל העולם, ייוודע לכל כי מאת ה' היתה זאת...
והכלל, כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר 'כי אני ה' רופאך'. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים... התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ', מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים" (רמב"ן, ויקרא כ"ו, יא).

הרמב"ן קובע אבחנה קלאסית בין השגחת ה' ע"י נסים גלויים, לבין השגחתו באופן נסתר. זהו ניתוח מבריק: הרמב"ן קובע שגם ההשגחה הנסתרת של הקב"ה היא בעצם נס. אם יורד יותר גשם בגלל שעשינו מצוות - זהו נס, כי באופן טבעי הגשם אינו מושפע ממצוות, אלא מברומטרים. לכן בעיני הרמב"ן כל הברכות והקללות, ובעצם כל השגחתו של הקב"ה בעולם, היא בגדר 'נס נסתר'. ההבדל היחיד בין הנסים הנסתרים לנסים הגלויים הוא ביחסי הציבור שלהם: נסים גלויים הם ברורים ונראים לכל; נסים נסתרים הם כשמם - נסתרים. עוד אנו רואים בדברי הרמב"ן עמדת ביניים בנוגע להיקף ההשגחה הפרטית: בד"כ הדברים מתנהלים עפ"י חוקי הטבע, אך בתקופות מסוימות או בנוגע לאנשים מסוימים הקב"ה מתערב, ומנהל באופן ישיר את ההתרחשויות.

אמנם, יש כאלו שהלכו לכיוון ההפוך. הרמב"ן הדגיש שגם הטבע הוא נס; יש שטענו שגם הנס הוא טבע. כמה מדרשי חז"ל מספרים שכל הנסים הוטבעו בעולם עוד בימי הבריאה:

"אמר ר' יוחנן: תנאין התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל; הדא הוא דכתיב 'וישב הים לאיתנו' - לתנאו שהתנה עמו. אמר רבי ירמיה בן אלעזר: לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא, אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית... צויתי את הים שיהיה נקרע לפני ישראל, צויתי את השמים ואת הארץ שישתקו לפני משה... צויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע... צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו... צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, צויתי את האריות שלא יזיקו את דניאל, צויתי את השמים שיפתחו לקול יחזקאל... צויתי את הדג שיקיא את יונה " (בראשית רבה ה', ה).

הרמב"ם עמד על משמעותו העמוקה של המדרש הזה:

"הרצון היה בששת ימי בראשית, ושכל הדברים ינהגו לפי טבעיהם תמיד, כמו שאמר: 'מה שהיה הוא שיהיה, ואין כל חדש תחת השמש'. ולפיכך הוצרכו חכמים לומר בכל הנסים אשר הם מחוץ לטבע שהיו ושיהיו כפי שהוטבע בהם, כולם כבר קדם הרצון בהם בששת ימי בראשית, וניתן בטבע אותם הדברים אז שיתחדש בהם מה שנתחדש. וכאשר נתחדש בזמן הראוי חשבו בו שהוא דבר אירע עתה, ואין הדבר כן"
(רמב"ם, הקדמה לאבות, פ"ח, מהד' קאפח)[4].

הרמב"ם הדגיש את החשיבות של הטבע העצמאי הנוהג כפי חוקיו. לכן לדעתו גם הנס הוא בעצם טבע: בששת ימי בראשית הוטבעו בטבע העולם כל הנסים שעתידים להיות מעתה ועד עולם. כשם שיש חוק טבע שבכל פעם שיש גאות הים עולה, יש גם חוק טבע שבכל פעם שבני ישראל יוצאים ממצרים הים נקרע. אין כאן התערבות מתמדת של הקב"ה, אלא חוק טבע ככל חוק אחר. מדובר במגמה הפוכה מזו של הרמב"ן: לצמצם את הנסיות ולהגדיל את החוקיות שבטבע.

הנצי"ב מצמצם את התערבותו של הקב"ה בטבע מכיוון אחר. הוא אינו מדבר על הנסים הגלויים, אלא על הנסים הנסתרים. הנצי"ב מתייחס להשגחה הפרטית, לַגמול שהקב"ה נותן לכל אחד מאיתנו על מעשיו, וטוען שאין כאן התערבות מתמדת של הקב"ה בנסים נסתרים, אלא חוק טבע:

"דיש לדעת דשכר ועונש של המצוות אינם כגזרת מלך, שתלוי בדעתו ורצונו בכל שעה לעשות כמו שלבו חפץ, אלא כדבר הרופא המזהיר את האדם ממאכלים אלו שיזיקו, שאין הדבר תלוי ברצונו, אלא מודיע מה שנעשה בבריאת הטבע. וכך המצוות והעבירות, כך נוסדו מהבורא יתברך, שיהא שכר ועונש תלוי בקיומן ובביטולן... שוב אין הקב"ה עושה כלום, אלא המצוות עושות שלהן והעבירות עושות שלהן, שנאמר: 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". והרי זה כמו שכר ועונש של הרופא, שאין הרופא מעניש כלל בידיעתו שעבר האדם על אזהרתו, אלא נענש מעצמו; ולא כעונש של המלך" (העמק דבר, ויקרא כ"ו, ג).

הנצי"ב חולק במישרין על הרמב"ן, שטען שאין בטבע כל גמול טבעי על מצוות ועבירות. לדעת הנצי"ב, כשם שישנם חוקי טבע פיזיקליים, כך ישנם גם חוקי טבע רוחניים. ובאופן אוטומטי, כל אדם שעושה עבירה, מקבל מיד את גמולו הרע.

משמעותה של ההשגחה הפרטית

נסיים בעוד רעיון אחד, המובע בדבריו של רבי יהודה הלוי. ריה"ל מסביר מה התועלת ומה החשיבות של ההשגחה הפרטית, המתבטאת בנסים הנסתרים:

"...ויהיה מנהג הטבע נוהג בכל העולם כולו, אך לא בכם; כי כל עוד שכינתי שורה בקרבכם, תראו שובע בארצכם, וגשמיכם יבואו כסדרם, לא יכחשו זמניהם, ותגברו במתי מספר על אויביכם; ובזה תדעו כי עניינכם נוהג לא לפי חוקי הטבע, כי אם לפי רצוני. אך בעברכם על דברי תראו רעב ובצורת ונגף וחיה רעה, גם בימים אשר כל העולם כולו שרוי בשלווה; אז תדעו כי ענייניכם מונהגים על ידי דבר העומד למעלה מן החוק הטבעי" (ספר הכוזרי, מאמר ראשון, קט).

מגמתו של ריה"ל בקטע זה היא להראות שהשגחת ה' מהווה הוכחה לנכונות התורה. אך אגב דיונו, אנו רואים יסוד רעיוני חשוב נוסף: השגחתו של ה' היא עצמה תכלית, כיוון שהיא מגלמת את דבקותנו בעניין האלוהי. גם בעונשים שה' משית עלינו יש ערך ומשמעות, כיוון שהם ממחישים שה' קרוב אלינו ונמצא עמנו; כמו אמא, שמענישה את בנה, ובכך מוכיחה את אהבתה לו ואת קרבתה אליו. וכפי שאמר דוד המלך בספר תהילים: "שבטך ומשענך המה ינחמוני" (תהילים כ"ג, ד), ופירש מצודת דוד שם:

" 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני' - מה שאתה מכה אותי בשבט של ייסורין, ותחזור ותסמוך אותי, הם הם המנחמים אותי, כי בזה אראה שלא עזבתני למקרים" (מצודת דוד, תהילים כ"ג, ד).


[1] סיכומה, בלשון הרמב"ם: "שהשגחת ה' נסתיימה עם גלגל הירח".

[2] ייתכן שזו אינה דוגמה טובה, כי הרמח"ל אינו מפקפק בחוקי הטבע, אלא קובע שהקב"ה שולט בהם ומכוון אותם כפי רצונו. הרמח"ל אינו ה"אשעריה".

[3] השקפת הרמב"ן, שנראה בהמשך, היא השקפת ביניים כזו.

[4] ובדומה כתב ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר שלישי, עג.