וגם חרבונה זכור לטוב

לאחר תדהמת המלך נוכח 'נפילת' המן על מיטת אסתר וגערת המלך ביועצו הקרוב ("הגם לכבוש את המלכה עמי בבית"), נאמר:

"ופני המן חפו" (ז', ח).

מה משמעותו של ביטוי זה בהקשר שלנו?[1] המונח "חפו" קשור ככל הנראה עם 'כיסוי', ולרוב הוא נזכר בהקשר של כיסוי הראש, כמו:

"וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה" (שמ"ב ט"ו, ל)

או: "בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּה כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ בּשׁוּ אִכָּרִים חָפוּ רֹאשָׁם" (ירמיה י"ד, ד). למעשה, תיבה זו עצמה נזכרה כבר במגילת אסתר, ובנוגע להמן עצמו:

"וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" (ו', יב).

בכך מובלטת הרציפות וההמשכיות בנפילתו של המן: לאחר שהמלך ציווה אותו להרכיב את מרדכי על הסוס הוא 'חפה' את ראשו, וכעת, לאחר שהמלך האשימו בכך שהוא מבקש לכבוש את אסתר המלכה, גם את פניו "חפו". ראב"ע פירש את "חפו" כפועל יוצא שעשו אחרים על המן:

"חפו - המשרתים. והטעם: כסו פניו, כי כן משפט מלכי פרס שיכסו עבדי המלך פני מי שכעס עליו המלך שלא יראנו עוד המלך, וזה דבר ידוע בספרי פרס".[2]

יש לזכור, שבממלכת פרס יש מעמד מיוחד של משרתי המלך הקרוי: "רואי פני המלך". ממילא, בכיסוי פני המן יש סימן מובהק לירידה בהיררכיה השלטון הפרסי. על רקע מעלתו המיוחדת של המן ("וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו" - ג', א), יש בכך מכה קשה.

אולם, אין ספק שהמן יכול היה לשמוח במכה זו לעומת המכה שמיד התרגשה ובאה עליו. לפתע נכנס לתמונה חרבונה, "אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים" ומתחיל לדבר "לפני המלך" (ז', ט). בעצם מעורבותו של חרבונה יש בכדי הפתעה גדולה: התחושה הכללית בה הקורא מצוי לאורך המשתה השני הוא של משתה אינטימי בה נוכחים רק המלך, המן ואסתר ("וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה" - ז', א), והנה לפתע מתברר שגם אחד מסריסי המלך מצוי באזור, ועוד סריס ששומע את דברי השותים, רואה את המלך בכעסו ומבין לאשורו את מהלך המאורעות.

הפתעה זו מבליטה כמובן את ההפתעה הגדולה יותר: דיבורו של חרבונה. ללא הזמנה מיוחדת מעיז חרבונה לפתוח בדברים ולגלות את אוזנו של המלך בדבר העץ שהכין המן. יש לזכור, שלא היה סיפק ביד המן לבקש את תליית מרדכי על עץ זה (שהרי המלך שאלו 'מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו' לפני שפתח את פיו), ועל כן זו הפעם הראשונה שהמלך שומע על דבר העץ הגבוה שמזדקר בביתו של המן. מה ראה חרבונה לעשות כן? כיצד לא חשש להתערב במהלך המשתה בעוד המלך כועס?

התשובה לדבר ברורה: ככל הנראה, ברור היה לכל הנוכחים לאן מצב רוחו של המלך נוטה וחרבונה אינו אלא מצטרף להלך הרוח הכללי הזה. אם נפרש את "ופני המן חפו" כדברי ראב"ע, הרי שבאופן פומבי גילה המלך את כעסו על המן, וברור כיצד חרבונה יודע שהוא יכול לצאת כעת כנגד המן ללא חשש. בעיצוב הספרותי של תמונה זו, כך שנדמה שחרבונה פורץ לפתע לדיון ללא הזמנה מיוחדת, יש תחושה של 'מקריות'. כביכול, העובדה האחרונה - מבחינתו של המן - שטוב שתיזכר כעת, היא ניסיונו של המן להמית את נאמניו של המלך, והנה דווקא עובדה זו נזכרת, ועוד מפי חרבונה שכביכול אינו נוטל תפקיד במהלך העניינים.

ההערכה המיוחדת לפעולתו של חרבונה באה לידי ביטוי במשפטים שנוהגים לומר לאחר קריאת המגילה בפורים. בסידורים רבים סודר הפיוט "אשר הניא" - אותו אומרים עם סיום קריאת המגילה בערב - כיחידה אחת עד לשורה:

"ראית את תפלת מרדכי ואסתר/המן ובניו על העץ תלית", ולאחר מכן מתחיל פיוט שנראה כפיוט נפרד: "שושנת יעקב צהלה ושמחה".

אולם, שתי השורות הראשונות של "שושנת יעקב" הן למעשה סיום הפיוט "אשר הניא", שהרי פיוט זה ערוך על פי סדר אותיות א-ב, אולם משום מה השורה האחרונה בפיוט פותחת באות 'ר' ("ראית את תפלת..."). להיכן נעלמו שתי האותיות האחרונות (ש' ות')? התשובה נחבאת בשתי השורות הראשונות של 'שושנת יעקב':

"שושנת יעקב... / תשועתם היית לנצח...".[3]

בהחלט סביר שהמשפט הסוגר: "לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ / וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ" הוא המשפט החותם את הפיוט כולו, וממילא, המשפטים שנאמרים לבסוף ("ארור המן" וכו') אינם חלק אינטגראלי מהפיוט. ואומנם, ניתן לעקוב אחר התגלגלות משפטים אלו, וככל הנראה יש לבחון אותם בפרספקטיבה הלכתית. בירושלמי (מגילה, פרק ג', הל' ז') נאמר:

"רב אמר: צריך לאמר ארור המן ארורים בניו. א"ר פנחס צריך לומר חרבונה זכור לטוב".

באופן מורחב נזכר דבר זה במסכת סופרים:

"ועוד אמרו שכן צריך ליתן שבח והודאה על הגאולה ועל הפדות וחותם: בא"י האל הנקמות המשלם גמול לאויבים ומגן לצדיקים ומושיע עמו מיד שונאיהם. ואחר כך מקלס לצדיקים ברוך מרדכי ברוכה אסתר ברוכים כל ישראל. רב אמר צריך לומר ארור המן וארורים בניו אמר רבי פנחס צ"ל חרבונה זכור לטוב".

דבר זה מובא על ידי הרא"ש (תוספות הרא"ש על מגילה דף ז' ע"ב) ונפסק להלכה בטור (או"ח סי' תר"צ), ובשולחן ערוך:

"צריך שיאמר ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל עובדי כוכבים ברוכים כל המאמינים בה' וכו' וצריך שיאמר וגם חרבונה זכור לטוב" (שו"ע או"ח, סי' תר"צ, ט"ז).

מדוע צריך לקלל את המן ובניו, ולברך את הצדיקים? כך נדרש הדבר בבראשית רבה:

"רב כי הוי מטי להמן בפורים אמר 'ארור המן וארורים בניו', לקיים מה שנאמר 'ושם רשעים ירקב' א"ר פנחס חרבונה זכור לטוב" (פר' מ"ט, א').

אם בשעה ששמע רב את שמו של המן הוא אמר 'ארור המן' בכדי לקיים מה שנאמר 'ושם רשעים ירקב', הרי שסביר, שדברי ר' פינחס על חרבונה הזכור לטוב מקיימים את תחילת אותו פסוק ממשלי: "זכר צדיק לברכה" (משלי י', ז). אם אומנם כך, הרי שלפחות לדעתו של ר' פינחס זכה חרבונה למעלה יתירה, והוא רואה בו "צדיק".

ייתכן - וכך משמע מתוך הניסוח שבבראשית רבה - שמלכתחילה התכוון רב שהקהל יאמר "ושם רשעים ירקב" בשעת קריאת המגילה עת מזכירים את שמו של המן (וייתכן שהרעשת הרעשנים מחליפה דבר זה). בכל אופן, גם בקללה מסכמת עם סיום קריאת המגילה (כפי שעולה ממסכת סופרים) באות לידי ביטוי תחושותינו ביחס להמן ולחבר מרעיו.

כאמור, דרישת רב זו מתממשת במשפטים אותם אומרים בסיום "אשר הניא":

"אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵשׁ לאַבְּדִי / בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי.

אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אֵשֶׁת מַפְחִידִי / בְּרוּכָה אֶסְתֵּר בַּעֲדִי.

אֲרוּרִים כָּל הָרְשָׁעִים / בְּרוּכִים כָּל הַצַּדִּיקִים.

וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב".

משפטי הברכה והקללה מנגידים בשלושה צמדים את 'הארורים' מול 'הברוכים'. פותחים בגיבורי המגילה - הגברים (המן מול מרדכי) והנשים (זרש מול אסתר). ומתוך גיבורי המגילה עוברים לאמירה כללית ומציבים את "כל הרשעים" מול "כל הצדיקים", ובכך רומזים שיש לראות בגיבורי המגילה אבות טיפוס לדמויות שקיימות לאורך ההיסטוריה כולה. והנה, לאחר הרחבה זו אנו שבים לדמויות המגילה, ותוך שנשבר המבנה הניגודי (ומקוימת דרישת ר' פינחס) אנו מוסיפים: "וגם חרבונה זכור לטוב".[4] יושם לב, חרבונה אינו "ברוך" כמרדכי, אסתר וכ'כל הצדיקים', אולם הוא 'זכור לטוב'. אזכור חרבונה לאחר שכבר עזבנו את גיבורי המגילה מתאימה ביותר לקצב של המגילה עצמה, באשר, כפי שראינו, גם בסיפור המגילה עצמו יש הפתעה רבה בהופעת חרבונה במשתה ובפתיחת פיו, וכך גם במשפטים החותמים את קריאת הגמילה: לאחר שחש הקורא שרשימת הברוכים והארורים הסתיימה, מפתיעים אותו באזכור נוסף של חרבונה.

מעניין שבטור, בשו"ע, ובעקבותיהם גם בנוסח המקובל שלאחר המגילה, הצגת חרבונה נפתחת במילה "וגם", למרות שבדברי ר' פינחס נאמר רק "חרבונה זכור לטוב" (המילה 'וגם' קיבלה כידוע משקל מיוחד בכמה מן השירים המפורסמים של פורים שמאדירים את חרבונה...). במילה זו פתח גם חרבונה את דבריו:

"גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי" (ז', ט),

והנה, משיבים לו טובה כנגד טובה... העובדה שחרבונה פתח את דבריו במילה זו קשורה כמובן לתחושתו שהוא ממשיך את האווירה השלטת במשתה בדבר גנותו של המן. כביכול אומר חרבונה: לא די בזה שהמן מנסה לכבוש את המלכה, הוא גם ביקש להמית את מרדכי הנאמן למלך! לא די בזה שהמן, כדברי המלך, כובש את המלכה "עמי בבית", הרי גם עץ עומד בביתו, מוכן לתליית מרדכי. ממילא, במילה זו ("גם") יוצר חרבונה זיקה בין יחס המן לאסתר ליחסו אל מרדכי, ובכך נרמז המלך לראשונה על הקשר הסמוי מן העין שבין אסתר ומרדכי (ואומנם, מיד בפתח הפרק הבא קשר סמוי זה ייהפך לגלוי עת יבוא מרדכי לפני המלך "כי הגידה אסתר מה הוא לה" [ח', א]).

למעשה, מילת "גם" כבר שימשה בתמונה הנידונה, ובהקשר דומה. כך אמר המלך להמן עת גילה שהוא שוכב על המיטה אשר אסתר עליה:

"הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" (ז', ח)

וגם שם מגמת השימוש במילה זו היא להורות על הרציפות וההתקדמות שבעוול שעשה המן: לא די בזה שהוא ביקש להשמיד את כל עמה של אסתר, הוא גם מבקש - לכאורה - 'לכבוש' את המלכה (לשכב עמה) בבית המלך.

בכל אופן, מדוע חש ר' פינחס שיש להזכיר את חרבונה לטובה?[5] האם ניתן להכריע מתוך דברי חרבונה על יחסו לדמויות המשתה? האם הוא נוקט עמדה בוויכוח המן ואסתר, או שמא הוא מדווח באובייקטיביות על הכנת העץ על ידי המן ללא נקיטת עמדה? נדמה כי חרבונה בהחלט נוקט עמדה וכוונתו להוסיף עוד על הכעס המופנה כלפי המן. דבר זה עולה בשל תיאור מרדכי בדבריו:

"וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה" (ז', ט).

משפט הלוואי המתאר את מרדכי כמי 'שדיבר טוב על המלך' אינו נצרך כלל. סביר שחרבונה מוסיף אותו בכדי לשוות למעשה המן נופך של בגידה במלך. הנה, רומז חרבונה, לא רק את המלכה מבקש המן לעצמו (לאחר ש"עמד" לבקש על נפשו), הוא גם מנסה לנטרל את אלו הנאמנים למלך (בתלייתם על עץ "העומד" בביתו).

ללא השהיות וללא האטות מכריע המלך את גזר דינו של יועצו הקרוב:

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו"

וכך אומנם נעשה:

"וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי".

גם בתיאור זה המגילה אינה מסתירה את לעגה להמן, וההדגשה בולטת: המן נתלה על העץ "אשר הכין למרדכי"! ונהפוך הוא!

לא ניתן לעזוב את חרבונה לפני הערה נוספת הקשורה באזכורו הנוסף בסיפור המגילה. כזכור, כבר בתחילת הסיפור חרבונה עלה על הבמה עת שלח אחשורוש סריסים לקרוא לושתי:

"בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת" (א', י-יא).

גם שם מדובר במשתה, כך שסביר שחרבונה (או חרבונא) שייך לקבוצת הסריסים המשרתים את המלך גם בעת המשתאות שעורך. מעניין, שחרבונה הוא מאותם סריסים "המשרתים את פני המלך אחשורוש", וכזכור, במשתה אסתר "פני המן חפו", כך שחרבונה הרגיש בטוח בעצמו, גם מול המן ומעלתו החדשה... בכל אופן, האם יש קשר מיוחד בין שתי התמונות בהן נזכר חרבונה?

כבר במבט ראשון בולטת זיקה תמאטית בין שתי התמונות הללו: חרבונה פועל בעת משתה, ובשתי התמונות הוא מקדם את העלילה באופן דומה: הוא הלך להביא את וושתי, ובעקבות כך (בעקבות סירובה) היא סולקה מתפקידה בארמון (ואולי גם נהרגה), וכך גם בתמונה המקבילה: הוא סיפר למלך על העץ אשר הכין המן, ובעקבות כך סולק המן (נהרג) מתפקידו. יתר על כן: בסיום שתי התמונות הללו, לאחר סילוק הגיבור מהבמה המלכותית, נאמר ש'חמת המלך שככה' (ב', א - ז', ט). לאחר שהמלך נרגע, באו לפניו שני הגיבורים היהודיים של הסיפור: אסתר נבחרה כמחליפה של ושתי, ומיד בפרק הבא נראה כיצד מרדכי נהפך למחליפו של המן.[6]

ניתן לסכם ולומר שתפקידו של חרבונה - בשתי הפעמים בו הוא נזכר במגילה - הוא לקדם את כעס המלך על אדם המקורב לו כך שמקומו יתפנה לאסתר ולמרדכי. על פי הניסוח הזה ברור מדוע "חרבונה זכור לטוב", שהרי עתידם של הגיבורים 'הברוכים', בלשון הפיוט, תלוי היה במעשיו. עם זאת, חרבונה מייצג את עולם התהפוכות של מלכות אחשורוש. העובדה שניתן לסלק מן הארמון מלכה או משנה למלך בשל דבריו של "אחד מן הסריסים" מעיד כמאה עדים על הפכפכותו של זה הסבור שהוא מולך מהודו ועד כוש. כמעט וניתן לומר שחרבונה מחזיק חרב בידו, חרב מתהפכת, ובכל עת היא עלולה להכות...

 

---