שיעור 18 - סגולה ובחירה

  • הרב חיים נבון

סגולה ובחירה

א. סגולה ובחירה בבחירת זרע אברהם

שיעור זה שונה במקצת מהשיעורים האחרים שהעברנו בסדרה זו. בשיעור זה נתמקד בניתוח המקרא יותר מאשר בסוגייה המחשבתית, ונציג מהלך מסוים שאני מאמין בנכונותו.

בקרב לומדי התורה המאמינים, רווחת עמדתו של ריה"ל בנוגע למהלכו של ספר בראשית. ריה"ל רואה את האירועים המתוארים בספר כתולדות גלגוליה של הסגולה האלוקית. כך מתאר ריה"ל את שלבי המעבר מאברהם ועד לבני יעקב:

"...וסגולת אברהם מבין בניו היה יצחק, ולכן שלח אברהם את כל בניו האחרים מן הארץ המיוחדת ההיא, ארץ כנען, ואותה יחד ליצחק. וסגולת יצחק היה יעקב, ולכן הורחק עשו אחיו מן הארץ ההיא, כי יעקב לבדו נמצא ראוי לה. אולם בני יעקב היו כולם סגולה, כולם יחד ראויים לעניין האלוהי, ולכן היה להם המקום ההוא, המיוחד בהתגלות העניין האלוהי, לנחלה. מאותה שעה התחיל העניין האלוהי, שעד הנה לא חל כי אם על יחידים, שוכן בקרב קיבוץ" (ספר הכוזרי, מהד' אבן שמואל, א', צה).

ריה"ל טוען שבין צאצאי נח ואברהם נבחרו אלו שנשאו את הסגולה האלוקית, את היכולת הגנטית-המוּלדת להגיע לנבואה, ונדחו אלו שלא נשאו אותה. רבים מצאו חיזוק לתפישתו של ריה"ל מקריאה בתחילת פרשת לך לך: מתוארת שם בחירתו של אברהם, בלי שום נימוק או הסבר, ובלי שום תיאור של חייו הקודמים. מכאן ראיה, טוענים חסידי ריה"ל, שאברהם לא נבחר בגלל מעשיו, אלא בגלל סגולתו.

אך הרמב"ן הסביר שחז"ל הוטרדו בדיוק בגלל הנקודה הזו:

"והנה זאת הפרשה לא ביארה כל העניין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא הייתה כמוהו מעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוהים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלוהים...
אבל הטעם מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען, ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחילה, שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם להשם בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו כל הגויים ההם" (רמב"ן, בראשית י"ב, ב).

הרמב"ן מדגיש בעקבות חז"ל שאברהם נבחר לא סתם, אלא בגלל מעשיו. גם על פי פשט המקרא מודגשים המעשים שבזכותם זכה אברהם להיבחר:

"עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמר משמרתי, מצותי חקותי ותורתי" (בראשית כ"ו, ה).

"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט"
(בראשית י"ח, יט).

"והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, עקב אשר שמעת בקולי" (בראשית כ"ב, יח).

בשיעור זה אציג, לאור גישתו הערכית של הרמב"ן, קריאה אלטרנטיבית לקריאתו של ריה"ל בספר בראשית. לפי הבנתי, הבחירה באהובי ה' אינה נובעת מסגולה טבעית הטמונה בהם, ודחיית האחרים אינה נובעת מהעדר סגולה זו. הנבחרים נבחרו בגלל מעשיהם הבחיריים, והנדחים נדחו בגלל מעשיהם הבחיריים. אלו ואלו נידונו בגלל דרכם והחלטותיהם, ולא בגלל תכונות מטאפיזיות שהיו גלומות בהם מרגע לידתם.

דיוננו כאן יתמקד בבחירת זרע אברהם, מכונני עם ה'. אך הכלל הזה נכון, לדעתי, גם לגבי הדורות הקודמים[1]. הבחירה אינה נובעת מ'סגולה' טבעית, אלא מהכרעות רצוניות, מדרך החיים שאדם מאמץ לעצמו. לכל אורך הספר נדחים הבכורות הטבעיים - קין, ישמעאל, עשו, ראובן, מנשה - מפני אחיהם הצעירים, הראויים יותר. זהו המסר של ספר בראשית: גורלו של אדם אינו מוכתב על ידי נתוני פתיחה טבעיים, ומעשיו הבחיריים הם שיקבעו כיצד ייראו חייו. הקב"ה בוחר באדם שמוכיח את נכונותו לעבוד את ה', ולא באדם שגלומות בו סגולות טבעיות שאינן בשליטתו.

כאמור, אבחנה זו נכונה, לדעתי, בנוגע לכל הדורות. אך טענתי המרכזית במאמר זה היא כי לאחר שנבחר אברהם להקים את עם ה' (י"ב, א-ג), ברירת יורשיו נשענת על עיקרון ספציפי מאוד: נדחים רק אלו אשר דוחים את עצמם מהמשפחה. אין מדובר עוד בדחייה הנובעת מהתנהגות לא נאותה באופן כללי. לאחר שנצטווה אברהם על ייעודו הברור, צאצאיו מופקעים מהגשמת ייעוד זה רק במידה שהם כורתים עצמם במו ידיהם ממשפחת אברהם, וממילא גם מהגשמת חזון אברהם.

ב. לוט

דבר ה' הראשון אל אברהם מבשר לו "ואעשך לגוי גדול" (י"ב, ב). בהמשך, לאחר שאברהם מגיע לארץ, ה' מפרט יותר: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (שם, ז). אך מסתבר שבשלב זה גם לוט נכלל בהבטחה זו. המושג הכללי 'זרעך' יכול לכלול גם את לוט, שאר בשרו הקרוב של אברהם, שמתלווה אליו בכל מסעותיו[2]. כך עולה גם מדברי הרמב"ן בדברים. הרמב"ן עומד על כך שלבני לוט ניתנה נחלה בעבר הירדן המזרחי, באזור שהובטח לאברהם בברית בין הבתרים, וישראל נצטוו שלא לכובשה מהם. וכך כתב הרמב"ן:

"הכתוב אינו אומר אלא 'כי לבני לוט נתתיה ירושה', לומר שאף על פי שהייתה מנחלת אברהם, הקב"ה נתנה לבני לוט בעבור אברהם" (רמב"ן, דברים ב', כט).

מדבריו עולה שאפילו לאחר דחייתו של לוט, שעליה נעמוד להלן, עדיין הוא נוטל חלק בירושת אברהם; וכל שכן לפני דחייתו[3].

בהמשך מובהר לאברהם שלוט איננו יורשו. כך יש להבין את בשורת הזרע, החוזרת במודגש "לאחר הִפרד לוט מעמו" (י"ג, יד). ואכן, לאחר מכן אנו מגלים שאברהם סבור שיורשו יהיה עבדו אליעזר, ולא לוט (ט"ו, ב-ג). בברית בין הבתרים נאמר לאברהם במפורש "אשר יצא ממעיך הוא יירשך" (שם, ד), כשניסוח זה מבהיר שהכוונה דווקא לבן ממש.

מה קרה בינתיים? מדוע בתחילה סבר אברהם שלוט יירש אותו, ולאחר מכן הובהר לו שלוט לא יירשנו? אם אכן מלכתחילה לוט לא היה מיועד לרשת את אברהם - מדוע זה לא הובהר לאברהם מלכתחילה? טענָתי היא שלוט אכן היה אמור להיות יורשו של אברהם, או לפחות להימנות על יורשיו המרכזיים, לצד בנו העתידי של אברהם. אך לוט בחר לדחות את עצמו ממשפחת אברהם. פרק י"ג מתאר מריבה המתגלעת בין רועי אברהם לרועי לוט, שבעקבותיה נפרדים אברהם ולוט, כאשר לוט הולך לערי הכיכר. זוהי הנקודה שבה לוט פורש מהמשך משפחת אברהם.

כדי לברר את משמעות צעדו של לוט, יש לעמוד על ההקשר הגיאוגרפי. מוסכם כיום שערי הכיכר היו בעבר הירדן המזרחי[4]. י' גרוסמן כבר עמד על כך שכל אלו שנדחו בספר בראשית פנו מזרחה: אדם הראשון ("וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת" (ג', כד)); קין ("וישב בארץ נוד קדמת עדן" (שם, טז)); לוט; בני קטורה ("וישלחם...קדמה אל ארץ קדם" (כ"ה, ו)); עשו (שמתגורר ב"שעיר שדה אדום" (ל"ב, ג)), ולהלן נראה שגם ישמעאל.

אך יש להדגיש, שלוט אינו מגורש מזרחה; לוט בוחר בעצמו לנדוד מזרחה, ולצאת מתוך גבולות ארץ ישראל המצומצמת! אברהם מבין שעליו להיפרד מלוט, ומציע ללוט:

"הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי; אם השמאל ואימנה, ואם הימין ואשמאילה" (י"ג, ט).

כפי שמתרגם אונקלוס, אברהם מציע ללוט לנדוד 'ימינה' - לדרום (השווה - "מפאת נגב תימנה" (שמות כ"ו, יח)), או 'שמאלה' - לצפון (השווה - "משמאל לדמשק" (י"ד, טו)). ארץ ישראל, כידוע, ארוכה וצרה. אברהם רוצה שלוט יישאר בתוך תחומי ארץ ישראל המערבית, ולכן מציע לו לפנות דרומה או צפונה. בכיוונים אלו לוט יכול להתרחק, ובכל זאת להישאר בתחומי הארץ.

אך לוט בוחר באפשרות שאברהם כלל לא הציע, ואולי אף חשש מפניה: הוא פונה מזרחה, וחורג מגבולות הליבה של ארץ ישראל. וכאילו אין די בזאת, הוא בוחר בשכנותם של אנשי סדום הרעים (י"ג, יב). בכך לוט בוחר להיפרד ממשפחת אברהם, ולנטוש את חזונו וייעודו.

כך אכן קורה. הקב"ה מקבל את הכרעתו של לוט. לוט נדחק לשוליים, נדחה מירושת אברהם בארץ ישראל המערבית, ויורש את נחלתו בעבר הירדן המזרחי, לצד בני עשו. כידוע, בברית בין הבתרים הוגדרו רק גבולותיה הדרומיים והצפוניים של הארץ המובטחת:

"מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (ט"ו, יח).

הגבול המזרחי לא הוגדר, אולי משום שלעבר הירדן המזרחי מעמד ביניים: בו ירשו בני לוט ובני עשו, שהם צאצאי אברהם, אך פרשו מן המשפחה ומן הייעוד[5]. כאשר לוט מכריע לעזוב את ארץ ישראל המערבית, הוא מחליט לעזוב את משפחת אברהם. אז מתבשר אברהם המודאג שיינתן לו זרע אחר שימשיך אותו (י"ג, יד). בנקודה זו לוט חרץ את גורלו, להידחות ממשפחת אברהם.

ג. ישמעאל

אברהם מתבשר על הולדת יצחק (י"ז, טז) לאחר שנצטווה על ברית המילה. במועד הזה ישמעאל הוא כבר בן שלוש עשרה (ט"ז, טז; י"ז, א). אברהם מגיב בספקנות לגבי הסיכוי ששרה תלד בן. מיד לאחר מכן מבקש אברהם: "לוּ ישמעאל יחיה לפניך" (שם, יח). עד עכשיו אברהם לא ראה צורך בבקשה הזו, כנראה משום שסבר שלא ייוולד לו בן אחר, וישמעאל יהיה יורשו. רק עכשיו הוא מתבשר "ואת בריתי אקים את יצחק" (שם, כא), וממילא הופך מודאג בנוגע לגורלו של ישמעאל. יש כאן לכאורה ערעור על טענתנו המרכזית, שהרי התורה אינה מספרת לנו דבר על מעשי ישמעאל עד למועד זה, ולכן קשה לומר שהוא הפריש את עצמו במו ידיו מן המשפחה.

כדי להבהיר נקודה זו, נשוב לעיין בפרשת הולדתו של ישמעאל. התורה מספרת לנו על יוזמתה של שרה למסור את שפחתה לאברהם:

"הנה נא עצרני ה' מלדת, בא נא אל שפחתי, אולי אבנה ממנה" (בראשית ט"ז, ב).

שרה מתכוננת 'לאמץ' את בן הגר, ולהכיר בו כבנה וכיורש החוקי. כך תעשה בעתיד רחל, שמוסרת את אמתה בלהה ליעקב כדי להיבנות ממנה; ואכן, כשנולד דן הכריזה רחל: "דנני אלוהים וגם שמע בקולי, ויתן לי בן" (ל', ו), ורחל היא גם זו שמעניקה לתינוק את שמו. גם לאחר שנולדו לרחל בנים משלה, לא נדחו בני אמתה מן המשפחה ומן הירושה. זו גם תוכניתה של שרה. אך משהו משתבש, ושרה מצהירה לבסוף:

"כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כ"א, י).

מה קרה בינתיים? מדוע שרה חזרה בה מכוונתה להכיר בבן הגר כיורש? המקרא מספר לנו מה קרה:

"ויבא אל הגר ותהר, ותרא כי הרתה, ותקל גברתה בעיניה. ותאמר שרי אל אברם: חמסי עליך! אנכי נתתי שפחתי בחיקך, ותרא כי הרתה, ואקל בעיניה; ישפט ה' ביני וביניך!" (בראשית ט"ז, ד-ה).

אברהם נענה לזעקתה של שרה, ומוסר את הגר בידה. שרה מענה אותה, והגר בורחת. כאן אנו מוצאים את הפרישה מהמשפחה, אלא שלא ישמעאל הוא הפורש, אלא אמו, הגר. בזלזולה בשרה, הביאה עצמה למצב קשה של 'עינוי', ולבסוף ברחה מבית אברהם. המלאך המצווה עליה לחזור, מוכיח שהבריחה לא הייתה לרצון ה'. הגר הייתה צריכה להישאר בבית אברהם, כדי שבנה יהפוך ליורשו. בכך שהגר ברחה היא חרצה את גורל בנה, להינתק ממשפחת אברהם.

המלאך המתגלה אל הגר במדבר מורה לה לחזור, אך הוא כבר רומז לה שישמעאל בנה לא יהיה יורשו של אברהם. רבים מצאו בביטוי "ידו בכל ויד כל בו" (ט"ז, יב) רמז לכך שבני ישמעאל יהיו נוודים, ללא ארץ קבועה; בכך ביארו גם את העובדה שאין אנו מוצאים במקרא 'ארץ ישמעאל', בדומה לארצות שאר השבטים והאומות[6]. ועוד ביארו[7], שהביטוי "ועל פני כל אחיו ישכֹּן" משמעו שישכון למזרחם של אחיו, כמשמעות הביטוי 'על פני' במקומות רבים: "על הר הזיתים אשר על פני ירושלם מקדם" (זכריה י"ד, ד), "במדבר אשר על פני מואב ממזרח השמש" (במדבר כ"א, יא). כבר בהריונה של הגר נדחה ישמעאל מארץ ישראל, וכאמור, יש המפרשים שנדחה בפירוש למזרח, למקומם של לוט ועשו[8].

אם כן, אכן ישמעאל לא פרש מרצונו ממשפחת אברהם - אך הגר אמו עשתה זאת. היא התגרתה בשרה, ומסתבר שאף שאפה לתפוס את מקומה. בכך הובילה לסכסוך, שבסופו ברחה מבית אברהם. אמנם האשמה הישירה בבריחתה היתה שרה, שעינתה אותה (והרמב"ן מדגיש שזהו חטא), אך הגר היא שאשמה בתחילת התהליך, והיא גם זו שבסופו של דבר בחרה בבריחה ולא בהתמודדות[9].

יש להדגיש שאינני קובע שהגר נענשה על חטאה בכך שבנה הודח ממורשת אברהם. טעָנתי מתמקדת במישור האנושי, ולא במישור התיאולוגי: הגר במו ידיה עקרה את עצמה ממשפחת אברהם. לוט היה יכול לעשות חטאים כבדים יותר, ולהישאר יורשו של אברהם; הגר היתה יכולה לעשות חטאים כבדים יותר, ולהישאר אֵם היורש. אך הם עקרו את עצמם במו ידיהם מן המשפחה, וממילא גם מן הייעוד, וריבון העולם רק הטביע גושפנקא על הכרעתם שלהם.

ד. עשו

פירושים רבים נאמרו בנוגע להעברת הבכורה מעשו ליעקב. ישנם שלושה מוקדים מרכזיים לתהליך העברת הבכורה: א. נבואת רבקה "ורב יעבֹד צעיר" (כ"ה, כג). ב. מכירת הבכורה (כ"ה, כט-לד). ג. ברכת יצחק (פרק כ"ז). בסופו של דבר, יעקב מקבל מיצחק את ברכת אברהם, שהיא המשמעותית לענייננו, באשר היא מגלמת את המשך בית אברהם (כ"ח, ד). מבין שלושת השלבים שהזכרנו, איזה הוא המשמעותי בקביעת יורש ברכת אברהם? או שמא אף אחד מאלו אינו רלוונטי? איך המהלך הזה בבחירת ממשיך בית אברהם מתיישב עם טענתנו הכללית, שהנדחים מהמשך מורשת אברהם הם שדחו את עצמם?

כאמור, נתחיל בבדיקת שלושת המוקדים המרכזיים שציינּו. ראשית, נבחן את הנבואה שנאמרה לרבקה - "ורב יעבד צעיר" (כ"ה, כג). נראה שנבואה זו אינה הנקודה שבה נקבע שיעקב הוא זה שימשיך את בית אברהם ולא עשו, וזאת מכמה סיבות:

א. מדובר כאן בנבואה שאינה אלא הודעה על העתיד לקרות, ולא גזירה נחרצת הקובעת מעמד. והא ראיה, שנבואה זו נאמרה לרבקה רק בתשובה לשאלתה. אין כאן יוזמה של הקב"ה הקובע מי ימשיך את זרע אברהם, אלא מענה לשאלתה של רבקה בדבר העתיד להתרחש.

ב. כפי שהעיר הרד"ק[10], לשון הנבואה אינה ברורה, ואפשר לפרשה לכאן או לכאן: לא ברור מי הנושא ומי המושא, מי יעבוד את מי (השווה: "אבנים שחקו מים" (איוב י"ד, יט)).

ג. הנבואה כלל אינה מתייחסת לברכת אברהם ולהמשך השושלת, אלא רק ליחסי הגומלין הכוחניים בין האחים. ברכת אברהם אינה מזכירה כלל יחסי שליטה חומריים, כשם שנבואת רבקה אינה מזכירה את ברכת הזרע והארץ.

לכאורה אפשר היה להציע שהמוקד המרכזי בקביעת יורש ברכת אברהם, הוא במכירת הבכורה. אולי משמעותה של הבכורה כאן היא המשך בית יצחק, וקבלת ברכת אברהם. הבכור אינו בהכרח הממשיך היחיד, אך אפשר לטעון שהוא אמור להיות המוביל במימוש חזון אברהם, ולהנהיג את המשפחה[11]. עשו זלזל בבכורה ומכר אותה בנזיד עדשים; בכך הפגין עשו באופן הבוטה ביותר את זלזולו במורשת אברהם, ואת לעגו לייעוד הנשגב שנושא זרע אברהם. בהתאם לטענתנו הכללית, גם כאן עשו הוא שהוציא עצמו מן המשפחה, והקב"ה רק הסכים אחריו. ברוח זו כתבו חז"ל, שלאחר המכירה "הסכים הקב"ה... וקיים הבכורה ליעקב" (ב"ר ס"ג, יג), ומשמע שלפני המכירה, הבכורה - על משמעויותיה הרוחניות - לא הייתה שייכת ליעקב. וכן כתבו חז"ל גם באופן מפורש יותר:

"כשם שחל השם על יעקב, כך היה ראוי שיחול על עשו... עשו היה ראוי להעמיד מלכים, ויעקב היה ראוי להעמיד כהנים... לאה וזלפה ראויות לעשו, ורחל ובלהה ראויות ליעקב. ונטלו ממנו כל המתנות האלו; מכר בכורתו ליעקב, מיד נאמר עליו 'הנה קטן נתתיך בגוים, בזוי אתה מאוד' " (מדרש זוטא שיר השירים, פרשה א [טו]).

במדרש זה אנו רואים שעשו היה ראוי להמשיך את משפחת אברהם לצד יעקב, ונדחה בגלל שמכר את בכורתו. יש שהקשו איך מכירה מסחרית מוזרה שכזו יכולה להכתיב לקב"ה במי יבחר כממשיך מורשת אברהם[12]. לשיטתנו לא התוקף המשפטי של המכירה הוא המשמעותי, אלא העובדה שבמכירה זו הפגין עשו את ניתוקו מהייעודים הרוחניים של בית אברהם. עשו אינו רואה ערך בהמשך מורשת אברהם: "ויבז עשו את הבכֹרה" (כ"ה, לד).

אך לאחר העיון נראה שיש לדחות הצעה זו, אם כי אין הדברים מוחלטים. נראה שהבכורה רלוונטית רק להיבטים החומריים של מערכת היחסים בין האחים. מתיאור מערכת היחסים שבין בני יעקב עולה שהבכורה אינה משמעותית לעניין ההנהגה הרוחנית או לקביעת הממשיך הבלעדי, אלא רק לעדיפות בירושה. המקרא כותב (דבה"א ה', א-ב) שהבכורה בין בני יעקב עברה ליוסף. כידוע, בכורתו של יוסף התבטאה בכך שקיבל נחלה כפולה - מנשה ואפרים, ובמנהיגותו הלאומית לצד שבט יהודה. אין ראיה משם לתפישתם של חז"ל שלבכורה הייתה משמעות רוחנית מרכזית, בשלב הזה של תולדות האבות.

המוקד השלישי שצריך לבחון הוא ברכת יצחק. מוקד זה הוא הקל ביותר לדחייה, ואכן נראה לומר שגם ברכת יצחק אינה עוסקת בקביעת ממשיך בית אברהם. וזאת מכמה סיבות:

א. המדרש והפרשנים ביארו שיעקב חטא כשהטעה את אביו ולקח את הברכות, ואף נענש על כך[13]. גם בדברי יצחק עצמו משתמעת ביקורת על מעשהו של יעקב: "בא אחיך במרמה" (כ"ז, לה). קשה להניח שממשיכו של אברהם נבחר בזכות מעשה חטא שכזה.

ב. קשה מאוד לומר שבכוח ברכה הניתנת מידי האב להכתיב לקב"ה במי לבחור מבין שני הבנים. עמד על כך המלבי"ם (כ"ז, א), ובין החדשים הדגיש זאת בעיקר קאסוטו, שטען בתוקף שלפי תפישתה של התורה הברכה אינה אלא תפילה, ואין לה כל כוח מאגי[14]. ייתכן שהדמויות הפועלות ייחסו לברכה כוח והשפעה, אך ברור שהקב"ה לא הושפע ממנה. ובסופו של דבר, בקביעת ממשיך בית אברהם ומכונן עַם ה', לקב"ה יש את זכות המילה האחרונה.

ג. ועל כולנה, רבים כבר עמדו על כך שברכת יצחק עוסקת בעניינים גשמיים בלבד. אין היא כוללת את ברכת הארץ והזרע, שהיא 'ברכת אברהם'. ברכת אברהם ניתנת ליעקב מאוחר יותר (כ"ח, ד), לאחר שליצחק נודע על מכירת הבכורה (כ"ז, לו), ולאחר שרבקה הזכירה לו את נשיו החתיות של עשו (כ"ז, מו). רק אז ניתנת ליעקב הברכה המבטיחה שהוא זה שימשיך את בית אברהם, הוא ולא אחיו:

"וא-ל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אִתך, לרשתך את ארץ מגֻריך אשר נתן א-לוהים לאברהם" (בראשית כ"ח, ג-ד).

מסתבר שלולא ניתק עשו את עצמו מבית אברהם, שני בני יצחק היו מקבלים את ברכת אברהם וממשיכים את דרכו ביחד.

אם כן, נראה שכל שלוש נקודות הציון שתיארנו מהוות רצף אחד, המתאר את יחסי הכוחות החומריים בין האחים, ולא את קביעת ממשיך בית אברהם. אך אם כך, מדוע באמת נבחר יעקב להיות זה שימשיך את מורשת אברהם? האם אין כאן אלא גזירה אלוקית לא מנומקת?

נראה שכאן יש להתייחס לצעד אחר של עשו, שאינו פחות משמעותי מאלו שדנּו בהם לעיל:

"ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילן החתי, ותהינה מורת רוח ליצחק ולרבקה" (בראשית כ"ז, לד-לה).

צעד זה מצביע על ניתוק מודע מבית אברהם וממורשתו. עשו ידע ודאי על הקפדתו של אברהם שלא להשיא לבנו יצחק אשה מבנות הארץ (כ"ד, ג). ההתערות במשפחות עמי הארץ מנתקת את עשו ממורשת בית אברהם. נחמה ליבוביץ' התייחסה להיבט זה של נישואי עשו, וטענה שבגלל נישואיו לבנות הארץ, נדחה עשו מברכת אברהם (עיונים חדשים בספר בראשית, עמ' 195).

העברת ברכת אברהם ליעקב סמוכה לאזכור בנות חת שנשא עשו, ולציווי המופנה כלפי יעקב שלא ישא אישה מבנות כנען:

"ותאמר רבקה אל יצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת. אם לֹקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים. ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אֹתו ויצוהו ויאמר לו: לא תקח אשה מבנות כנען. קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. ואל שדי יברך אֹתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלהים לאברהם" (בראשית כ"ז, מו - כ"ח, ד).

גם עשו עצמו מכיר - מאוחר מדי - בכך שברכת אברהם שלא ניתנה לו, קשורה בנשיאת הנשים הנוכריות:

"וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושילח אותו פדנה ארם לקחת לו משם אשה בברכו אותו, ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען" (בראשית כ"ח, ו).

הפועל בר"ך, החוזר בפסוק פעמיים, נקשר כאן בבירור עם האיסור לשאת נשים מבנות כנען.

ניסינו להציע שעשו הוא שדחה עצמו מן המשפחה, בכך שביזה את בכורתו, ומכר אותה בנזיד עדשים. אך נראה יותר שהבכורה אינה קשורה כלל למורשת אברהם ולהמשך ביתו. לפי הבנה זו נדגיש את מעשהו השני של עשו - נשיאת הנשים החתיות. כאמור, אברהם הקפיד שלא להתערב בשוכני הארץ, ולמצוא אישה לבנו מבנות משפחתו. עשו אינו נושא אישה מבית אברהם, ובוחר את נשותיו מבין עמי הארץ. זהו אקט ברור של ניתוק בוטה מבית אברהם[15].

ה. בני יעקב

לפי דברינו עד כה, נצטרך להתמודד עם בעיה נוספת: מדוע בני יעקב נבחרו כולם להמשיך את מורשת בית אברהם, ואיש מהם לא נדחה?

לפי הצעתנו, מובן מדוע חטאם הגדול של בני יעקב - מכירת יוסף - לא הפקיעם מהמשך המשפחה ומהקמת העם. הרי לפי טענתנו, חטאים 'רגילים' אינם משפיעים על בחירת יורשי אברהם, אלא רק ניתוק יזום מהמשפחה. לאחר שכבר נבחר אברהם, בזכות מעשיו ואמונתו, בניו ממשיכים את דרכו ואת ייעודו, אלא אם כן ויתרו עליהם במפורש ובמוצהר. חטא מכירת יוסף הוא חטא חמור, אך אינו ניתוק יזום של האחים מהמשפחה וממורשתה.

אך בכל אופן ישנה כאן בעיה חריפה: לכאורה על פי הפשט, נראה שבני יעקב נשאו נשים כנעניות, שהרי לא שמענו על מסע לחרן לחיפוש נשים, בדומה למסעותיהם של אליעזר ויעקב. למעשה מדובר במחלוקת תנאים: לדעת ר' יהודה אחיות תאומות נולדו עם כל שבט, ואותן נשאו, ולדעת ר' נחמיה נשאו נשים כנעניות[16]. הרמב"ן מציע דעה שלישית: השבטים נשאו נשים נוכריות, אך לא כנעניות, אלא מצריות, עמוניות, מואביות וכו' (רמב"ן, בראשית ל"ח, ב). אך לפחות לגבי שמעון נאמר במפורש, על פי הפשט, שנשא אישה כנענית (מ"ו, י)[17].

אם נדחה את הפירוש שלפחות חלק מבני יעקב נשאו נשים כנעניות - אין בעיה. אך אם נקבל פירוש זה, נקלענו לכאורה לבעיה חריפה: לעיל טענּו שבגלל חטא כזה בדיוק נדחה עשו מהמשך בית אברהם ומקבלת ברכת אברהם; ומדוע בני יעקב לא נדחו?[18]

נראה שעלינו לומר, שלאחר בחירתו של יעקב ודחייתו של עשו, אנו נכנסים לשלב חדש בתולדות בית אברהם. לאחר שנבחר אברהם, נדחו מהמשך מורשתו ומברכתו רק אלו מצאצאיו שהפגינו ויתור עליה וזלזול בה. אך לאחר שנבחר יעקב אנו רואים יישום מלא יותר של הכלל "אף על פי שחטא, ישראל הוא" (סנהדרין מד ע"א). לאחר יעקב, כל בניו ממשיכים את בית אברהם, בלי קשר למעשיהם, ואפילו אם יש במעשים אלו משום ויתור על ייעודם כיורשי אברהם. כך הוא הדין גם בימינו, כאשר מבחינת היהדות גם יהודי מומר הוא יהודי. בני יעקב אינם עוד יחידים הנושאים את חזונו של אברהם, אלא עַם. מרגע זה שוב אין בכוחם לוותר על ייעודם הנצחי[19].

אין כאן סתירה בנוגע למהלך העקרוני שאנו מנסים להוביל. טענתנו המרכזית הייתה שכאשר יש דחייה של אחד ובחירה באחר, הדחייה הזו אינה נובעת מתכונות מטאפיזיות מולדות, אלא מהכרעתו האישית של הנדחה. בשום נקודה לא טענּו שבהכרח חייבת להיות דחייה כזו! הקב"ה אינו מפלה בין אדם לרעהו ללא הצדקה, אך לעתים הוא יכול לבחור שלא להפלות, גם במקרה שהפליה כזו הייתה מוצדקת. יעקב אבינו נבחר להיות אביו הישיר של העם. ולכן ממנו והלאה, שוב אין לזרעו שום דרך להתחמק מהייעוד הנצחי שמוטל עליהם. כאן הייעוד מתחיל להתממש, ואין מדובר עוד ביחיד הנוצר בלבו את חזון העתיד, אלא במשפחה שלמה, גרעינו של עם עתידי.


[1] התורה רומזת לנו מדוע קין נדחה והבל נבחר - הבל הביא מנחה ראויה יותר לה': "והבל הביא גם הוא מבכֹרות צאנו ומחלבהן", ועל כן - "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" (ד', ד). [הפניה סתמית בשיעור זה מכוונת לספר בראשית]. כפי שראינו, הדברים נכונים גם לגבי אברהם עצמו.

[2] אופייני למקרא ויתור על הקפדה בתיאור זיקה משפחתית. כך, למשל, בני יעקב מכנים את דינה "בתנו" (ל"ד, יז). ועיין גם ל"א, כג, וברש"י שם.

[3] עיין במאמרו של הרב י' בן נון, מגדים י"ז, עמ' 37.

[4] עיין באטלס דעת מקרא, עמ' 72, ובאנציקלופדיה מקראית, כרך ו', ערך צוער, עמ' 696-695. גם הרב י' בן נון, שחולק על הזיהוי המקובל של ערי הכיכר, ממקם אותן בעברו המזרחי של הירדן; עיין במאמרו בקובץ 'שומרון ובנימין', כרך ב', ירושלים תשנ"א.

[5] עיין בדברים ב', א-יט. כידוע, משה גם לא ראה בעין יפה את בקשתם של בני ראובן וגד להתנחל בעבר הירדן: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה' " (במדבר ל"א, ז); מדבריו עולה שעבר הירדן המזרחי אינו בכלל "הארץ אשר נתן להם ה' ". בנוגע למעמדו המיוחד של עבר הירדן המזרחי עיין במאמרו של הרב י' בן נון (לעיל הערה 3), ובביבליוגרפיה שם.

[6] כך הציע י' קיל ב'דעת מקרא' על אתר; וכך הציע י"מ עמנואלי, ספר בראשית, עמ' 244, בשם מ' בן ישר.

[7] ב'דעת מקרא', שם.

[8] י' גרוסמן, במאמרו במגדים כ"ט, טען שישמעאל עצמו עבר לדרום, למדבר פארן (כ"א, כא). אך הכתוב מעיד לגבי בני ישמעאל - "וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים בואכה אשורה, על פני כל אחיו נפל" (כ"ה, יח). כלומר, בני ישמעאל שכנו בכל השטח שממזרח לארץ ישראל, ובכולו עברו בימי נדודיהם.

[9] יש להעיר שגם אם דחיית ישמעאל לא הייתה מתאימה למודל הקבוע המוצג כאן, לא היה זה מפתיע; שהרי ישמעאל הוא בן אמה, והיה מקום לומר שמעולם לא התקבל למשפחה, בדומה לבני קטורה. אך מדברי ה' (פרק י"ז) עולה שלישמעאל יש מעמד ביניים, ושבכל אופן הוא זרע אברהם. זאת, כנראה, משום ששרה הבטיחה להכיר בו כיורש חוקי. הגר היא שפרשה מהמשפחה בבריחתה, והפרישה עמה גם את בנה ישמעאל.

[10] ובעקבותיו קאסוטו (ספר בראשית ומבנהו, עמ' 195).

[11] חז"ל (ב"ר ס"ג, יג) מדגישים את משמעותה הרוחנית של הבכורה, ובעקבותיהם פירשו רש"י, ספורנו, החזקוני ואברבנאל. ועיין בהקשר זה בדבריו של ג' ברין, סוגיות במקרא ובמגילות, עמ' 62-60, ובהערות שם.

[12] עיין בדבריו של ג' ברין, לעיל הערה 13; ובאחרונה, במאמרו של א' וינברג, מכלול ט"ז, תשנ"ח, עמ' 7.

[13] עיין - נ' ליבוביץ', עיונים חדשים בספר בראשית, עמ' 188-185.

[14] ספר בראשית ומבנהו, עמ' 197-196; אנציקלופדיה מקראית, כרך ב', ערך ברכה, עמ' 357.

[15] א. את הזיקה בין נישואיי עשו לבנות חת לבין דחייתו מבית אברהם הדגישו נ' ליבוביץ', עיונים חדשים בספר בראשית, עמ' 195; ע' שוחט, 'מגמות פוליטיות בסיפורי האבות', תרביץ כ"ד (ג), תשט"ו, עמ' 253; והרב מ' ברויאר, פרקי בראשית, חלק ב', עמ' 506.

ב. לא למותר לציין כי גם עשו בחר לצאת מארץ כנען (ל"ו, ו-ח), ויציאתו מתוארת בביטויים המקבילים לתיאור יציאתו של לוט מן הארץ. אמנם, עשו יוצא מן הארץ רק לאחר שהוברר שלא זכה בברכת אברהם.

[16] עיין ילקוט שמעוני, בראשית, רמז קמ"ג, ורש"י על בראשית ל"ז, לה.

[17] וכן משמע בנוגע לאשתו הראשונה של יהודה (ל"ח, ב), אך הדבר תלוי בפירושים השונים שם. בכל אופן, מההדגשה בנוגע לאחד מבניו של שמעון, אפשר אולי לדייק ששאר ילדיו וילדי אחיו לא היו ממוצא כנעני. ועדיין הבעיה קיימת לכל הפחות בנוגע לשמעון עצמו.

[18] עיין במאמרו של הרב י' מדן, דף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון, דף קשר 313 ; והשווה לדבריו של מ' זיכל, 'הנשאו בני יעקב נשים כנעניות?', שמעתין כ"ב (82), תשמ"ה, עמ' 10-15.

[19] המהר"ל, בהתמודדו עם בעיה זו, עמד גם הוא על השינוי המהותי במעבר מיחידים לעם, אולם בכיוון אחר. המהר"ל פירש (גור אריה, בראשית ל"ח, ב) שכיוון שמדובר בעם ולא ביחידים, אין איסור חמור לשאת נשים כנעניות, שכן מעתה הן בטלות בעם ישראל ונטמעות בו.