דילוג לתוכן העיקרי

חטאות ירבעם (י"ב, כה-לג; י"ג, לג-לד) | 3 | עגלי ירבעם בעקבות העגל במדבר

קובץ טקסט

המעשה הפותח את רשימת חטאות ירבעם, והזוכה לתיאור המפורט ביותר והביקורתי ביותר מבין כל חטאיו, הוא מעשה העגלים:

כח           וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם

הִנֵּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

כט           וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן.

ל               וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת

וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן.

...

           לב           ... כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל, לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה...

מעשה זה עורר את ביקורתם הנזעמת של נביאי ישראל – אחיה השילוני בראשית ימי ממלכת ישראל,[1] והושע בו בארי לקראת חורבנה[2]; הוא נזקף לחובתם של מלכי ישראל הבאים לאחר ירבעם;[3] והוא בא כנימוק (לצד נימוקים נוספים) לחורבנה של ממלכת ישראל.[4]

מעשה העגלים, מבין כל חטאות ירבעם, הוא גם המעשה העמום ביותר מבחינת מהותו ומבחינת כוונתו. מה משמעותם של אותם עגלים? ומה אופיו של הפולחן שנעשה בזיקה אליהם? בעיון זה ננסה לעמוד על טיבם של עגלי ירבעם.

אין ספק כי יש קשר בין עגליו של ירבעם לעגל שעשה אהרן במדבר (שמות ל"ב): בשני המקומות מדובר בעגלי זהב; בשני המקומות מדובר בעגל 'מַסֵּכָה', היינו הזהב נוצק בתבנית עגל (שמות ל"ב, ד; מל"א י"ד, ט; מל"ב י"ז, טז); בשניהם נשמעת הקריאה "אֵלֶה/הִנֵּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"; בשניהם נבנה מזבח לפני העגל ועליו מקריבים קרבנות.

כוונת ירבעם הייתה אפוא להחיות ולשחזר את מעשה העגל הקדום. הדיון במשמעות המעשה של ירבעם חייב אם כן להתחיל מדיון במשמעות מעשה העגל במדבר.

 1. העגל כפסלו של אליל

התפיסה הרווחת במדרשים וכן בדברי מפרשים רבים היא, כי מעשה העגל היה פולחן אלילי, והעגל היה פסלו של אל זר. הנה לדוגמה מדרש שמות רבה (מג, ז) על הפסוק בתפילת משה (שמות ל"ב, יא) "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם":

           מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא אמר משה:

           ריבון העולם, מהיכן הוצאת אותם? ממצרים, שהיו כולם עובדי טלאים...

הנחת כל העולם, ולא שִעְבַּדְתָּ בניך אלא במצרים, שהיו עובדין טלאים, ולמדו מהם בניך ואף הם עשו העגל!

על פי תפיסה זו, ישראל שישבו זמן רב במצרים הושפעו מתרבותה האלילית, ובמעשה העגל אימצו פולחן של אחד מאלי מצרים. המדרש מזכיר את האל המצרי המסומל באַיל (– חְנוֹּם), אך בין אליליה הרבים של מצרים הייתה גם אלה שפסלה פרה (חַתחוׂר), והיה גם אל שפסלו שור.[5]

אולם תפיסה זו אינה מתיישבת עם קריאת העם "אֵלֶּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". קריאה זו מעידה על הכרתם בא-ל שהוציאם ממצרים זה עתה. הפניית קריאה זו לפסל של אל מאלילי מצרים שאותה הניחו מאחוריהם עתה, אינה מסתברת כלל.[6]

אף תביעת העם מאהרן (ל"ב, א) "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ", אינה תביעה להמרת א-לוהי ישראל באל אחר, אלא בקשת תחליף למשה שלא חזר מהר סיני. ואף היענותו המידית של אהרן מלמדת שאין מדובר בפולחן אלילי. ומקרא מפורש הוא:

           ל"ב, ה     וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו

וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר: חַג לַה' מָחָר.

 

2. העגל כסמל מוחשי לא-לוהי ישראל

תפיסה אחרת, רואה במעשה העגל צורה מעוותת של עבודת ה', שהעגל הוא פסלו. ובכן, בני ישראל לא חדלו להאמין בה' מוציאם ממצרים, אך עשו להם פסל של עגל המסמל את ה', בניגוד למה שהוזהרו עליו מפורשות בעשרת הדברות זמן קצר לפני כן.

תפיסה זו מעוררת את השאלה: מניין נטלו אהרן ובני ישראל את סמל העגל? מדוע דווקא העגל, מכל סמל אחר, נבחר לייצג את ה'? אין לכך כל בסיס מוקדם שניתן להצביע עליו. בסעיף הבא נציג תפיסה אחרת על טיבו של העגל, שיש בה תשובה לשאלות אלו. בהמשך סעיף זה נתבונן בדברי הסנגוריה הידועים של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, המבאר במאמר הראשון של ספרו (סעיף צז) את מעשה העגל באריכות רבה. הנה קטעים אחדים מדבריו:[7]

העמים כולם בזמן ההוא היו עובדי תמונות. ואילו באו פילוסופים אל חכמי אומה אחת והביאו בפניהם ראיה על אחדות הא-לוה ועל ריבונותו, אי אפשר היה לחכמים אלו בלא שיְיַחדו תמונה, אליה אפשר לכוון בעבודת הא-לוה ובלא שיאמרו לעמם ולהמונם כי תמונה זו ידבק בה עניין א-לוהי וכי מיוחדת היא בתכונות נפלאות ומופלאות... כך לא הסכים אז ההמון על שום תורה אם לא נקשרה בדמיונו עם תמונה מוחשת שאפשר לכוון אליה.

והנה בני ישראל אף הם הובטח להם כי ירד אליהם מעִם הא-לוה דבר מה אשר יראוהו ויכוונו אליו, כשם שכיוונו, בצאתם ממצרים, אל עמוד הענן ואל עמוד האש, שהיו מסתכלים בהם ומכבדים אותם ופונים אליהם ומשתחווים נכחם לא-לוה יתברך (וכן יהיו פונים אל הענן שיֵרד על משה בכל עת דבֵּר הא-לוה אתו, ויהיו עומדים ומשתחווים נכחו לא-להים[8]).

ומששמעו בני העם את הדיבור הא-לוהי בעשרת הדברות, ומשה עלה אל ההר מתוך ציפייה ללוחות הכתובים אשר יוריד אל העם, ולארון (אשר יראה בהר למען) יעשה כתבניתו לעם והיה להם דבר נראה לעין, אליו יכוונו, ובארון –הברית הא-לוהית, הבריאה החדשה אשר יברא האלוה – רצוני לומר: שני הלוחות. ונוסף על אלה הענן אשר יכסה את הארון, והאור הא-לוהי, והמופתים שיֵראו בעבורו – נשארו עומדים ומצפים לרדת משה, בעודם באותה רוממות שבה היו ביום מעמד הר סיני: לא שינו פארם ועדיָם ובגדיהם אשר לבשו, ונשארו עומדים במצבם זה ממתינים לבוא משה מרגע לרגע.[9]

אולם משה נשאר בהר ארבעים יום, אם כי לא לקח אִתו צידה לדרך ולא נפרד מהם ויהי כהולך על מנת לשוב בו ביום. אז גברה האכזבה אצל אחדים מבני ההמון הרב ההוא... ולבסוף הרגישו אחדים מהם צורך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האומות, אך גם הם לא כיחשו בא-לוהותו של מוציאם מארץ מצרים[10] – הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמז מדי ספרם את נפלאות א-לוהיהם, כאשר עשו זאת לימים אותם המאמינים אשר בראותם את הארון אשר עשה משה ע"ה קראו: הנה הא-לוה![11] – וכמו שאנו עושים כיום ברמזנו לשמים...

חטאת העם הייתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה, דבר שנאסר עליהם, ובזה שייחסו כוח א-לוהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם, בלי אשר באה על כך מצוות הא-לוה...

כל חטאת העגל לא היה אפוא יציאה מעבודת א-ל מוציאם ממצרים, כי אם עברה על אחת ממצוותיו, כי הוא יתברך אסר את עבודת התמונות, והם עשו להם תמונה: היה עליהם להוסיף להמתין למשה ולא לעשות להם סמל מדעתם ולקבוע מקום אליו יכוונו, ולא לבנות להם מזבח ולהעלות עליו קרבנות...

אכן, העם לא חשב כלל כי על ידי מעשה זה הוא יוצא מעבודת הא-לוה, ולהפך! לדעתם היה מעשה זה משום השתדלות יתר בעבודת הא-לוה, ולכן באו אל אהרון...

והנה המעשה ההוא מוזר ומגונה בעינינו, כי בזמננו בטלה עבודת התמונות אצל רוב האומות, אולם בדור ההוא היה מעשה כזה מקובל, כי כל האומות היו עובדות תמונות.

ואילו הייתה חטאתם בזה שבנו להם מרצונם בית מיוחד לעבודת הא-לוה וקבעוהו מקום לתפילתם והיו מקריבים בו קרבנות ומרבים לכבדו, לא היה דבר זה זר בעינינו, שכן אנחנו נוהגים כך היום לבנות לנו בתי תפילה לפי בחירתנו ולגודל כבודם וליחס להם ברכות שנתברכנו בהן, ויש שאנו אומרים כי הא-לוה שוכן בתוכם ומלאכיו חונים סביבם, ולולא היה דבר זה נחוץ לנו לשם שמירה על אחדות קהלנו, היה מוזר מאד בעינינו, כשם שהיה מגונה בעיני אבותינו בימי המלכים, אשר מוחים ביד הקהל שרצה לבנות היכלות מיוחדים לעבודת הא-לוה שהיו נקראים במות, וטובי המלכים היו הורסים את ההיכלות ההם, למען לא יינתן כבוד כי אם לבית אשר בחר בו הא-לוה ורק בדרך העבודה אשר ציווה עליה,[12] ולעומת זה אותן התמונות שהתירן הא-לוה – הכרובים למשל – לא נראו לעם כדבר מוזר.

בדבריו האחרונים רומז ריה"ל לקשר בין העגל לכרובים, שעליו נדון בסעיף הבא. ובכן, לא עצם השימוש ב'תמונה' לשם ייצוג נוכחות הא-ל הוא האסור, אלא השימוש בתמונה שנעשתה ללא ציווי של ה' ולא בתנאים שהוא קבע לעמו.

רבי יהודה הלוי מעמיד אפוא את חטא העגל בהקשר ההיסטורי שלו, ולדעתו עבודת העגל לא הייתה עבודה לאל זר, אלא נעשתה בתוך מסגרת עבודת ה' א-לוהי ישראל.

 ריה"ל חוזר לדון בנושא זה גם במאמר הרביעי בספר הכוזרי (סעיף יג), אך שם מוקדש הדיון לעגלים שעשה ירבעם. ההקשר של הדיון שם הוא בשאלת מידת הקִרבה של הנצרות והאסלאם אל היהדות. ריה"ל אינו מכחיש קרבה זו, אך הוא מבקר את הדתות הללו על התרחקותן מתורת ישראל בשני עניינים: "הואיל ושינו ממקום הכיוון בתפילה (– שאינן פונות לירושלים) וביקשו את העניין הא-לוהי במקום אשר לא יימצא בו, ובייחוד מפני שביטלו את רוב המצוות השמעיות (– אלו שאינן מתחייבות מן השכל האנושי) – התרחקו מאִתנו רוחק רב". בקשר לכך הוא משווה את "ירבעם וסיעתו" לשתי הדתות הללו (ובכך מגלה ריה"ל את דעתו, כי פולחן ירבעם הוא מערכת דתית שלמה, מעין דת חדשה):

אשר לשתי הדתות, במידה שקרבו אלינו – בה במידה רחקו. ואל תתמה על הדבר, כי הלא ירבעם וסיעתו קרובים היו לנו יותר, והם בעינינו עובדי עבודה זרה. אם כי מישראל הם, נימולים, ושומרי השבת ושאר המצוות, פרט למועטות, אשר הכרח ההנהגה המדינית הביאם לעבור עליהן, והם הלא הודו בא-לוהי ישראל, המוציאם ממצרים, כדרך שהאמינו בו גם עושי העגל במדבר, שדיברנו עליהם למעלה.[13]

ובכן, מסביר ריה"ל, כשם שירבעם וסיעתו "הם בעינינו עובדי עבודה זרה"[14], אף שבאמת אינם כאלו, וזאת מפני סטייתם מקיום מצוות עקרוניות אחדות שבתורה (– איסור עשיית פסל ותמונה גם כשהללו אינם פסלי אלילים ואין עובדים אותם, וכן איסור עבודה בבמות), כך גם הנצרות והאסלאם, מפני סטיותיהם העקרוניות מתורת ישראל, הם בעינינו מעין עובדי עבודה זרה, אף שבאמת אינם כאלה.

דברי הביקורת על "ירבעם וסיעתו", שהם "בעינינו עובדי עבודה זרה", מביאים את ריה"ל להזדרז ולתקן את הרושם המוטעה, כאילו יש בכך אמת:

על צד האמת יש להבדיל הבדל מרובה בין סיעת ירבעם לסיעת אחאב, כי עובדי הבעל הם רק הם עובדי עבודה זרה, ועל זה אמר אליהו (מל"א י"ח, כא): "אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל – לְכוּ אַחֲרָיו"...אף קריאת אליהו (שם י"ט, י): "קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת" לא נגד עבודת העגלים הושמעה; כי אנשי סיעת ירבעם – לה' א-להי ישראל היו כל מעשיהם, ונביאיהם – נביאי ה' היו, ואילו נביאי אחאב נביאי הבעל היו.[15]

וכבר הקים הא-לוה את יהוא למחות את זכר אחאב, ויהוא, שהשתמש בתחבולת ערמה באמרו (מל"ב י', יח): "אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט, יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה", מחה כל זכר לעבודת הבעל, אך בעגלים לא שלח ידו .

הראיה שהביא ריה"ל מיהוא מבוססת על פסוקי ההערכה המסכמת של יהוא, שאותם דווקא לא הביא ריה"ל:

           מל"ב י', כח            וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל.

                           כט           רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל

לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם – עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן.

                           ל              וַיֹּאמֶר ה' אֶל יֵהוּא: יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי...

                                לא           וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ

לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל.

כמעט מפורש בפסוקים אלו כי בניגוד לעבודת הבעל שהכניס אחאב לישראל, שהיא עבודה זרה במלוא המובן, הרי שחטאות ירבעם, 'עגלי הזהב', אינם עבודה זרה, אף שהם אינם בהתאמה לתורת ה'.

אם כן, שלוש ראיות מן המקרא הביא ריה"ל לכך שעגלי ירבעם לא היו עבודה זרה:

(1) "הם הלא הודו בא-לוהי ישראל המוציאם ממצרים כדרך שהאמינו בו גם עושי העגל במדבר" – כוונתו לקריאה "הִנֵּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (פסוק כח) הדומה לקריאתם של ישראל במדבר לאחר עשיית העגל.

(2) שתיקתו של אליהו, הלוחם הגדול בעבודה הזרה בממלכת ישראל, ביחס לעגלים, לעומת מאבקו החריף נגד עבודת הבעל.

(3) מעשיו של יהוא, המעיד על עצמו שהוא מקנא לה' (מל"ב י', טז), הנלחם בעבודת הבעל ומבערהּ מישראל, אך נאשם כי לא סר מחטאות ירבעם – עגלי הזהב.

על הראיות שהביא ריה"ל לכך שעגלי ירבעם לא היו עבודה זרה יש להוסיף עוד שתיים ממקומנו:

ראשית, הרי מטרתו של ירבעם הייתה בסך הכול להניא את ישראל מלעלות לירושלים, ולשם כך הציע להם פולחן אלטרנטיבי לזה שבירושלים. פולחן לאל אחר לא היה משרת את מטרתו, שכן ישראל לא היו מקבלים פולחן זה. מטרתו של ירבעם הובילה אותו להציע לשבטי ישראל פולחן לה', שהוא שונה מזה שבירושלים במידה כזו שתתקבל על דעתם של ישראל.

שנית, אילו הייתה עבודת העגלים פולחן של עבודה זרה, קשה להבין שתיים מחטאות ירבעם שבהן מאשימו המקרא: את מינוי הכהנים מקצות העם שאינם מבני לוי, ואת עשיית החג בחודש השמיני. האם היה עדיף לוּ היה ירבעם משתמש לפולחנו האלילי בכהנים משבט לוי, ולוּ היה מקיים פולחן זה בחגים שקבעה התורה לישראל לחוג אותם לה'? אדרבה, אך 'צדקה' תחשב לירבעם שהתנתק בפולחנו האלילי מן המסגרות שקבעה התורה לעבודת ה'. שונה הדבר כאשר פולחנו של ירבעם הוא פולחן לה': עתה מאשימו הכתוב, לא רק על השימוש הפסול בעגלים, אלא על הדחת הכהנים ועל השימוש בכהנים מקצות העם, ועל זניחת לוח השנה המשותף לישראל וליהודה, בדרך שמועדי התורה לא נחגגו בזמנים אחידים.[16]

הנה סיכום טענתו של ריה"ל לגבי העגלים, תוך הרחבתו למקרה נוסף:

הרי שעובדי העגל הראשון ובעלי ה'במות' מסיעת ירבעם ועובדי פסל מיכה[17], לא כיוונו בעבודתם כי אם לא-להי ישראל, ובכל זאת עברו בזה עברה שחייבים עליה מיתה.

 3. העגל כמרכבה – סמל לנוכחות הא-ל הבלתי נראה

אחרי כל דברי הסנגוריה הללו בעקבות דברי רבי יהודה הלוי, עדיין חסר העיקר מן הספר: מהו פשר העגלים הללו שעשה ירבעם (וכן העגל שעשה אהרן), ומדוע הם נחשבו במהלך הדורות כסמל דתי ראוי לשימוש בעבודת ה' א-לוהי ישראל המוציאם ממצרים? מניין נטלו אהרן ובני ישראל את הסמל הזה? נראה כאילו דבר מוסכם הוא, שההיענות לתביעת העם מחייבת עשיית עגל. אולם אין לסמל העגל כל רמז מוקדם בתורה שניתן להצביע עליו.

בשליש הראשון של המאה העשרים החלו מלומדים אחדים להציע פירוש למעשה העגל (של בני ישראל במדבר ושל ירבעם) על בסיס הממצא הארכיאולוגי. ב-1929 פרסם החוקר ההולנדי אוׂבינק מאמר[18] שבו טען, כי עבודת ה' בישראל לא הכירה מעולם דמות שבו דימו את א-לוהי ישראל, ואף העגל לא שימש לצורך זה: עמים שונים באותה תקופה דימו את אלוהיהם, כאשר דמות האל ניצבת על גבו של בעל-חיים, בדרך כלל על גב אריה או על גבי שור צעיר (– עגל).[19] ומכיוון שבני ישראל לא דימו את ה' בשום פסל ותמונה, שימש פסל העגל שאין על גביו שום דמות, כסמל המרכבה שעליה ניצב הא-ל הבלתי נראה.

העגל היה אפוא סמל מקובל בין העמים באותם ימים לנוכחות האל, אלא שהעמים עובדי האלילים תיארו גם את האל עצמו ניצב על גביו, ואילו ישראל סימלו את נוכחות הא-ל בקרבם באמצעות מרכבתו בלבד.

אחרי אוׂבינק החרה החזיק ויליאם אולברייט, בספרו 'מתקופת האבן ועד הנצרות':[20]

מתוך ראקציה נגד דימוי ה' במקדש שלמה כא-ל בלתי נראה היושב מעל שני כרובים... תיאר ירבעם את ה' הבלתי נראה... כעומד על עגל זהב... הכנענים הארמים והחתים מתארים כמעט תמיד את אלהיהם כעומדים על גבי חיה... אבל לא בדמות חיה ממש. מכאן למד ק"ת אובינק, שעגל הזהב לא היה אלא הכַן הנראה, שמעליו עמד ה' הבלתי נראה. בשנת 1938 הראה המחבר, שלפי כל העובדות שבידינו אין להלום באמת כל פירוש אחר...[21] מבחינת המושג, אין כמובן הבדל של ממש אם מתארים אל הא-ל הלא נראה כיושב הכרובים או כעומד על פר (– עגל)...הרשות בידינו להניח, שגם העִברים מלפני משה נוהגים היו לדמות את א-לוהיהם... כעומד על פר... אפשר מאוד שגם ירבעם, שעה שעשה את עגלי הזהב, לא היה אלא חוזר למנהג מקובל לפנים בישראל.

אחר שני אלה חוזר גם מ"ד קאסוטו על הסבר זה לכוונת עשיית עגל הזהב, בפירושו לספר שמות:[22]

כבר ראינו למעלה, בפירושנו על כ"ה, יח ואילך,[23] שהכפורת שעל הארון, ובמיוחד כנפי הכרובים הפרושות עליה, היו מעין כיסא לאלוהים יושב הכרובים, כיסא ריק לא-להות סמויה מעיניו של אדם. וכן ראינו שם שבדרך כלל רגילים היו עמי המזרח הקדמון לתאר את האלים כשהם עומדים או יושבים על גבי חיות או בהמות. כגון אריות או שוורים או בעלי חיים אחרים. על סמך זה הביעו חוקרים אחדים בזמן האחרון את הסברה, שעגלי הזהב, כלומר שוורי הזהב, גם זה שנעשה במדבר וגם שני עגליו של ירבעם לפי הסיפור שבמל"א י"ב, לא היו נחשבים מעיקרם כאלים ממש, אלא נחשבו אף הם כמושב הא-להות הסמויה מן העין. וסברה זאת נראית קרובה, בייחוד כשאנו שמים לב לדבר, שמי שעשה את העגל במדבר היה אהרן, האיש שנועד להיות כהן לא-לוהי ישראל.

באמת הסבר זה עולה מן המקרא עצמו: יחזקאל מתאר את מרכבת הא-ל שנתגלה אליו על נהר כבר כמורכבת מארבע דמויות:

           יחזקאל א', י         וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם

וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן[24] וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן.

והמדרש (שמות רבה מג, ח) אכן קושר בין המרכבה שבחזון יחזקאל ובין מעשה העגל במדבר, ושם את הדברים הבאים בפיו של הקב"ה, הצופה את מעשה העגל מראש, עוד במעמד הסנה:

"רָאֹה רָאִיתִי..." (שמות ג', ז) – אתה (– משה) רואה אותן עכשיו, ואני רואה אותן היאך מתבוננים בי [ש]אני יוצא בכרוכין (– במרכבה) שלי שאתן להם את התורה...[25], והם שומטין אחד מן טטראמולין (– מרכבה שרתומים לה ארבעה בעלי חיים) שלי, שכתוב "וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול".

ובכן, חטאם של ישראל במעשה העגל בוודאי אינו עבודת אל זר, אף לא הגשמה של הא-ל עצמו, אלא עשיית דמות של מרכבת הא-ל, או של חלק ממנה.

(המשך עיון זה יבוא בשבוע הבא)

 


[1] לפנינו י"ד, ז-ט.

[2] הושע ח', ה-ו; י', ה-ח ושם טו; י"ג, ב.

[3] לכך בעיקר מתכוונים הכתובים המאשימים את כל מלכי ישראל הבאים אחר ירבעם שהלכו בדרך ירבעם ובחטאתו אשר החטיא את ישראל, ומפורש הדבר ביהוא (מל"ב י', כט):"רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם – עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן".

[4] מל"ב י"ז, טז ושם כא-כב.

[5] ראה א' שירון-גרומך, 'אל ואלים במצרים העתיקה', בתוך: 'אלֵי קדם', ירושלים תשס"ח, עמודים 36-37.

[6] הקריאה בלשון רבים היא ריבוי של כבוד (והרי השם א-לוהים עצמו הוא בלשון רבים). לשון יחיד 'זה אלוהיך ישראל' הייתה מעוררת את הרושם המוטעה, שהעגל הוא האל שהוציא את ישראל ממצרים, ולא זו הייתה כוונת בני ישראל. ואכן, לא נאמר 'ויאמרו לו' (לא בפסוק ד ואף לא בפסוק ח), אלא 'ויאמרו'.

[7] בתרגומו של י' אבן שמואל ובקיצורים אחדים.

[8] שמות ל"ג, ט-י.

[9] באותם ימים שהיה משה על הר סיני הוא נצטווה על עשיית המשכן. רבי יהודה הלוי אינו טוען שהעם ידע מראש על ציווי המשכן שעתיד משה להצטוות בו, אך העם ידע על מטרת עלייתו של משה מן הדברים שנאמרו לו טרם עלייתו להר סיני (שמות כ"ד, יב) "עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם, וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם". לוחות אלו – זקוקים יהיו כמסתבר לארון. והענן (הקיים במחנה מאז צאתם ממצרים), ודאי יכסה ארון זה בעת שובו של משה עם הלוחות. אם כן, אף בלא ידיעת ציווי המשכן, היה לעם מושג חלקי על העומד להתרחש עם שובו של משה מהר סיני.

[10] את זאת מסיק ריה"ל מקריאתם: "אֵלֶּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", וראה הערה 6.

[11] כוונת ריה"ל ללא ספק לנאמר בספר במדבר י', לה-לו: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה'...וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה'...". קשה להבין מדוע הוא מייחס זאת ל'מאמינים', כשהכתוב מייחס אמירות אלו למשה עצמו. כוונת ההשוואה בין שני המקומות היא להוכיח כי הפנייה לא-ל לנוכח חפץ המייצג אותו על הארץ (העגל/הארון) אינה מכוונת לחפץ עצמו, אלא לא-ל הבלתי נראה שהחפץ מייצגו.

[12] כוונתו לחזקיהו וליאשיהו אשר הרסו את הבמות שעליהן הקריבו בני ישראל לה' בניגוד לאיסור התורה. המרחק בין הבמות לבין בתי הכנסיות בימינו אינו רב לדעת ריה"ל. ראוי להוסיף על דברים אלו, כי עשרות בתי הכנסיות העתיקים שנתגלו בארץ ישראל, לא שימשו בזמן שבית המקדש השני היה קיים, אלא רק לאחר חורבנו.

[13] כוונתו לדבריו במאמר הראשון שהובאו לעיל.

[14] על כוונת דבר זה, שירבעם ואנשי ישראל הם "בעינינו עובדי עבודה זרה" ועל המקור לתפיסה זו נדון בסעיף 5 בהמשך עיוננו.

[15] לא ברור לי לאילו 'נביאי ה'' מתכוון ריה"ל. נראה שכוונתו לנביאי השקר שפעלו בממלכת ישראל, כגון הנביא הזקן מבית אל בסיפור שבפרק י"ג, שעל אך היותו נביא שקר הוא מתנבא בשם ה' (י"ג, יח).

ובמה שנוגע ל'נביאי אחאב', שלטענת ריה"ל היו 'נביאי הבעל', דבר זה אינו מדוייק: נביאי הבעל היו אוכלי שולחן איזבל (מל"א י"ח, יט). אולם כשאחאב מקבץ נביאים לפני מלחמת רמות גלעד, אף שהם אינם נביאי אמת, הם מתנבאים בשם ה' (מל"א כ"ב, ה-יב).

[16] את קביעת החג בחודש השמיני הסברנו בהרחבה בעיון ג.

[17] סיפור פסל מיכה בספר שופטים, פרקים י"ז-י"ח, ראשיתו בבית א-לוהים "משפחתי" (שנועד למשפחתו של מיכה ולעוברי אורח אשר סרו לביתו) בהר אפרים, וסופו במקדש שִבטִי שבנו בני דן בעיר דן, ושעמד שם "כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים בְּשִׁלֹה" (שופטים י"ח, לא). המעיין בפרקים אלו ייווכח בצדקת דברי ריה"ל, כי כוונת מיכה ובני משפחתו, כוונת הנער הלוי וכוונת אנשי שבט דן היא לעבודת ה' א-לוהי ישראל באמצעות פסל ומסכה, אפוד ותרפים. הכתוב אינו מגלה מה היו הפסל והמסכה הללו (ולא היינו מופתעים אם היה זה פסל של עגל).

היחס בין המקדש הזה בדן לבין "בֵּית הָאֱ-לֹהִים בְּשִׁלֹה" היה מעין היחס בין המקדש בבית אל לבין בית המקדש בירושלים. לא ייפלא אפוא שירבעם בחר להציב עגל אחד בבית במות שבנה בדן. במעשה זה שיקם ירבעם מקדש שנבנה לשם ה' וחרב כמאה וחמישים שנה לפני כן. המקדש בדן שימש לירבעם תקדים לפולחן דומה שייסד הוא, כאלטרנטיבה לפולחן הרשמי בירושלים.

[18] תמצית דבריו ומראה מקום להם מובאים במאמרו של י"מ גרינץ שעוד ייזכר להלן 'הרפורמה הראשונה בישראל – לזיקה שבין מעשה העגל במדבר לחטאות ירבעם בן נבט'. בתוך ספרו 'מחקרים במקרא', ירושלים תשל"ט, עמוד 131.

[19] כך כותב קאסוטו בפירושו לשמות ל"ב, ד (פירוש לספר שמות, עמוד 288):

השם 'עגל' אינו שם גנאי לשור, כפי שרבים סברו. פירושו: שור צעיר, שור במלוא כוח עלומיו. 'עגלה משולשת' (בראשית ט"ו, ט) היא עגלה בת שלוש שנים... ובתהילים ק"ו, יט-כ באים השמות עגל ושור בהקבלה זה לזה, דווקא בעניין עגל הזהב אשר עשו במדבר.

וראה את דבריו שם במלואם, וכן ראה הערה 21 להלן.

[20] ספר זה יצא באנגלית בכמה מהדורות בשנות הארבעים, תורגם לעברית בידי י"מ גרינץ ויצא בירושלים בשנת 1953. הציטוט הוא מעמודים 178-179 במהדורה עברית זו.

[21] כאן מוסיף אולברייט: "הפר שעליו הוצב אל הסערה (– אדד), מתואר לעתים בבירור כבן-בקר בן שתיים או שלוש שנים, בעצם אביבו וכוחו. נמצא שהשם 'עגל', הניתן במקרא גם לבעל חי בן שלוש שנים, הולם אותו לגמרי." וראה הערה 19 לעיל.

תמונה של מה שמתאר כאן אולברייט מופיעה בעולם התנ"ך, מלכים א, עמוד 135.

דוגמאות רבות לדמויות של אלים הניצבים על בעלי חיים ניתן למצוא במאמרה של טלי אורנן 'אלים וסמלים בארץ ישראל 1000-600 לפסה"נ' בתוך 'אלי קדם' עמודים 64-89.

[22] פירוש לספר שמות, בדברי המבוא לפירושו למעשה העגל, עמודים 284-285.

[23] שם עמודים 231-233.

[24] תיאור המרכבה חוזר ביחזקאל י', ושם בפסוק יד נאמר: "וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד, פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב, וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם, וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה, וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר". הרי ש'כרוב' כאן הוא 'שור' בפרק א'.

[25] המדרש רואה את ה' כמופיע במעמד הר סיני על מרכבה, ומביא את הפסוק מספר תהילים ס"ח, יח הנדרש על מתן תורה: "רֶכֶב אֱ-לֹהִים רִבֹּתַיִם, אַלְפֵי שִׁנְאָן".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)