הדרך לאמונה

בשיעור זה נתייחס לדרך אל האמונה. שאלת הדרך אל האמונה אינה שאלה חד-פעמית. האמונה היא משימה מתמדת, שהאדם מתמודד עמה בכל יום. אדם קונה רכב, וחושב לפעמים שעכשיו רק צריך בכל בוקר להכניס את המפתחות ולנסוע. אבל אז הוא מגלה שהרכב צריך גם תחזוקה: טיפולים, תשלומים, תשומת לב... גם האמונה אינה נכס שמשיגים אותו פעם אחת ואז שומרים עליו בתרמיל.

אבל נכון הוא שקל יותר לברר מהי הדרך אל האמונה כשאנחנו מסתכלים בדרך שהיא ראשונית וחדשה לגמרי, ולא בדרך שכבר דרכנו בה פעמים רבות. לכן נתחיל את הדיון בדרכו אל האמונה של היהודי הראשון - אברהם אבינו. מדרכו הראשונית נוכל ללמוד על דרכנו המתמשכת.

א. אמונתו של אברהם

אנו נפגשים באברהם לראשונה בסוף פרשת נח. הפעם הראשונה שה' פונה אליו היא בתחילת פרשת לך לך. אברהם אז כבר היה קשיש:

"ויאמר ה' אל אברם - לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך: ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה: ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה: וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט, ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן"
(בראשית י"ב, א-ד).

נראה כאילו מכניסים אותנו למחזה במערכה השלישית. מה עשה אברהם עד גיל שבעים וחמש? מדוע ה' בחר להתגלות דווקא אליו? הרמב"ן מתייחס לשאלות הללו:

"והנה זאת הפרשה לא ביארה כל העניין; כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה 'עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו מעולם', מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוהים או צדיק תמים או שיאמר טעם לעזיבת הארץ שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלוהים..." (רמב"ן, בראשית י"ב, ב).[1]

יכול להיות שהתורה לא רצתה לכתוב על מעשיו של אברהם, דווקא משום שרצתה להשאיר מקום לדמיון. התורה לא רצתה שנחשוב שיש רק דרך אחת אל הקב"ה, ולכן השאירה לנו מקום לחשוב על דרכים רבות שבהן מצא אברהם את האלוקים.

חז"ל כבר עסקו בשאלה איך מצא אברהם את האלוקים. אך אנו נתחיל דווקא בדבריהם של הרמב"ם והראב"ד, שצעדו בעקבות חז"ל בנקודה זו:

"כיוון שנגמל איתן זה (=אברהם אבינו) התחיל לשוטט בדעתו, והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה[2] נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטיפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים, והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וידע שכל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו.
כיוון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים, ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים. וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיוון שגבר עליהם בראיותיו ביקש המלך להורגו, ונעשה לו נס, ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען" (רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים א', ג).

" 'ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו' - אמר אברהם: יש אגדה בן שלוש שנים, שנאמר 'עקב אשר שמע אברהם בקולי', מניין עק"ב[3]" (השגת הראב"ד שם).

הרמב"ם והראב"ד נחלקו האם אברהם אבינו הכיר את בוראו בגיל ארבעים, או בגיל שלוש. בחז"ל ישנם מקורות התומכים בשתי הגרסאות (נדרים לב ע"א; פסיקתא רבתי כ"א פ"א). ברור לנו שמדובר כאן בשתי דרכים שונות מאוד אל האמונה. אברהם של הרמב"ם עבר דרך קשה מאוד אל האמונה. הוא היה צריך לחקור ולחפש, לדרוש ולפשפש, עד שבסופו של דבר הגיע אל אמונת האמת. אברהם עבד קשה בשביל האמונה. לעומת זאת, אברהם של הראב"ד הגיע אל האמונה בגיל שלוש, שהוא בערך הגיל הצעיר ביותר שאדם בכלל מתחיל לקבל מושג על העולם. המחלוקת ביניהם היא בעצם מחלוקת על הטבעיות של האמונה: האם האמונה טבועה באדם מיום היוולדו, או שצריך עבודה קשה ומאמץ מתמשך כדי לחשוף אותה.

ישנו מדרש נוסף בחז"ל אשר הולך בכיוונו של הראב"ד, ומדגיש את הטבעיות של האמונה:

" 'כי אם בתורת ה' חפצו... ובתורתו יהגה' - אמר ר' שמעון: אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים, והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה" (בראשית רבה ס"א, א).

המדרש מדגיש בצורה חריפה מאוד את הטבעיות של אמונת אברהם: אברהם לא היה צריך מורים ורבנים; כליותיו, הלב והרגשות שלו, היו הרבנים שלו. לפעמים אנחנו נתקלים בקריקטורה של העמדה הזאת ברחוב. הרבה פעמים במילואים אני פוגש אנשים בלי כיפה שאומרים לי "אני לא צריך רב. אני מאמין לבד". למרבית הצער, לא כולם אברהם אבינו, ולכן אנחנו כן צריכים רבנים ומורים. אבל עדיין, לפי הגישה הזו, הרבנים והמורים רק עוזרים לנו לחשוף את האמונה שנמצאת בנו בפנים.

ב. שתי דרכים אל האמונה

חשוב להדגיש שאין בהכרח סתירה בין אמונת אברהם של הרמב"ם לאמונת אברהם של הראב"ד. ייתכן שיש רובד מסוים של האמונה שהוא טבעי, ורובד אחר שצריך לרכוש אותו מבחוץ. ייתכן גם שיש אנשים מסוימים שאצלם האמונה יותר טבעית ויותר פשוטה מאשר אצל אנשים אחרים.

הפסיכולוג והפילוסוף וויליאם ג'יימס מביא בספרו החשוב "החוויה הדתית לסוגיה" דוגמאות רבות לאנשים מעין אלו, שבשבילם האמונה הייתה טבעית ופשוטה. כך, למשל, כתב הסופר והמטיף הנוצרי, ד"ר אדוארד אוורט הֵיל:

"רואה אני, לצערי העמוק, כי ביוגרפיות רבות מתארות את נפתולי הדת כגורם יסודי וכמעט הכרחי לעיצובו של הגיבור. צריך הייתי להזכיר את אלה כדי לקבוע מה רב ועצום יתרונו של האיש אשר גדל, כמוני, על ברכי משפחה שבתוכה הדת היא פשוטה ורציונלית; האיש שנתחנך בתיאוריה של דת כזאת, עד שלא ידע מימיו, אפילו לשעה קלה, מה פירושם של נפתולי דת או כפירה אלו. אנוכי ידעתי תמיד כי אלוהים אוהב אותי, ותמיד הייתי אסיר תודה לו על העולם הזה, בו השכין אותי. תמיד אהבתי להביע לו את זאת, ותמיד שמחתי לקבל את רמזיו"
(א"ה היל, בתוך: החוויה הדתית לסוגיה, עמ' 56-57).

לעומתו, הפילוסוף קירקגור הדגיש עד כמה האמונה היא דבר מורכב הדורש מאמץ והתמסרות:

"בזמננו איש אינו אובה לעצור באמונה, כי אם מבקש ללכת הלאה. אפשר יהא זה נמהר לשאול לאן מועדות פניהם של כל אותם אנשים, אך לבטח לא אחרוג מכללי החינוך הנאות וההליכות הטובות כאשר אסיק שכל אחד מהם יש לו אמונה, שאם לא כן הליכתם הלאה הייתה נראית תמוהה. באותם ימים רחוקים הכל היה אחרת. האמונה הייתה משימה לחיים שלמים, כי הכל הבינו שהאמנות שבאמונה איננה נרכשת בימים או בשבועות מעט. הישיש למוד הנסיונות אשר לחם את המלחמה הארוכה והטובה ואמונתו נשתמרה בידו, בשכבו על ערש-דווי, עוד היה לבו צעיר-די לא לשכוח את החיל והרעדה אשר צרפו את ימי בחרו, אלו החיל והרעדה אשר איש איננו מתבגר על-פניהם" (סרן קירקגור, חיל ורעדה, עמ' 5).

לפי גישתו של קירקגור, האמונה היא משימה מתמדת, שלא קל לרכשה ולהחזיק בה. קירקגור מדבר על האמונה כמאבק, ולא על האמונה כנכס טבעי.

חשוב לשים לב לעוד נקודה בדבריו של הרמב"ם. גם אם הסכמנו שצריך לעבוד ולחפש בשביל להאמין, עדיין נותרה השאלה - איפה לחפש. הרמב"ם מתאר אדם שמגיע אל האמונה דרך השכל. לדעת הרמב"ם הדרך להגיע אל האמונה היא החיפוש השכלי:

"לא ייתכן שתהיה תכלית האדם לאכול או לשתות או לבעול או לבנות בית או להיות מלך, לפי שכל אלה מקרים עוברים עליו, ואינם מוסיפים במהותו. ועוד, שכל הפעולות האלה משותפות הן לו ולשאר מיני בעלי החיים... שהאדם לפני שילמד אינו אלא כבהמה, כי לא נבדל האדם משאר בעלי החיים אלא בהיגיון, שהוא חי בעל היגיון, רצוני במילת היגיון השגת המושכלות, וגדול שבמושכלות השגת אחדות הבורא יתעלה וישתבח וכל הקשור בכך מן המדעים האלוהיים" (רמב"ם, הקדמה לפירוש המשנה, תרגום הרב קאפח).

"אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו, כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג" (הל' תשובה י', ו).

"האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו...
וכיצד היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: 'צמאה נפשי לאלוהים לאל חי'. וכשמחשב בדברים הללו עצמם - מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה ב', א-ב).

הרמב"ם סבור שהדרך להגיע אל הקב"ה היא על ידי עיון מדעי-פילוסופי בטבע ובחכמה הגלומה בו. העיון השכלי מביא אותנו לא רק להכרת מציאות ה', אלא גם לאהבתו וליראתו.

אך ישנן גם דרכים אחרות להגיע אל הקב"ה. הפילוסוף עמנואל קאנט הוכיח שאי אפשר להוכיח מבחינה שכלית את מציאותו של הקב"ה. כיוון שכך, לכאורה מתמוטטת כל הגישה המציגה את הכרת האל כתלויה בשכל. אז איך אפשר להכיר את הקב"ה? האם מי שאינו מוצא את האמונה טבעית בלבבו חייב לומר נואש? הרב סולובייצ'יק סבר שלא כך:

"בשעה שהפילוסופיה של ימי הביניים וגם זו של ראשית התקופה החדשה ביטאו את דרישת האל-סופיות והנצחיות בצורה אובייקטיבית, ע"י ניסוח מופתים חותכים, לדעתם, בעלי תוקף הגיוני, באה התפיסה החדישה והעזה לכפור בערכם ההגיוני-אובייקטיבי של המופתים...
ברם, תפיסה זו באה לעקור ומצאה את עצמה נוטעת; באה להכחיש ומצאה את עצמה מאמינה. כפרה היא ביכולת האדם להסיק בעקיפין על ידי הוכחות... אבל במקום למחות את כל המופתים מספרה, קיימה וקיבלה אותם כחוויות בלתי-אמצעיות שאינן מיוסדות על פעולות ההיקש ההגיוני, כי אם מתבטאות בגילוי והארה פתאומיים" (הרב סולובייצ'יק, וביקשתם משם, עמ' 127-128).

"חווית האלוהים בעימות האדם עם המציאות מתבטאת לא על ידי מופת המבוסס על סיבוכי פעולת ההפשטה, כי אם בהרגשת גילוי פתאומי של עובדה בלתי ממוצעת בתוך תודעת המציאות" (שם, עמ' 131).

הרב סולובייצ'יק טוען שקאנט שחרר אותנו מהצורך לכבול את אמונתנו אל השכל המצומצם והמוגבל. המפגש שלנו עם הקב"ה הוא מפגש חווייתי ישיר. אפשר לפגוש את האלוהים דרך חוויית הקיום שלנו: החוויה של העמידה מול הטבע, החוויה של עצמה מוסרית, של הנאה אסתטית - בכל התחומים הללו אנחנו יכולים לפגוש את הקב"ה. המפגש הוא חווייתי, ולא אינטלקטואלי. חשבו על אדם שצריך להוכיח את קיומה של אמו על ידי השכל. ניסיון כזה רק יגביל ויחנוק את מערכת היחסים המשפחתית שלו. את קיומו של הקב"ה אנו חווים בודאות פנימית מלאה, ואין צורך להגביל אותו בנוסחאות מתמטיות הגיוניות.

יש להוסיף שגם מי שאינו חווה את נוכחות הקב"ה במישרין, הרבה פעמים חווה את נוכחותו על דרך השלילה: רוב האנשים אינם יכולים באמת לדמיין עולם שאין בו אלוקים, עולם קר ואכזר, שרירותי ואקראי.

ג. אמונה דרך ההיסטוריה

ראינו שהמפגש עם הקב"ה יכול להתרחש דרך הטבע, אם על ידי ניתוח שכלי, ועם על ידי מפגש חווייתי. אך יש עוד זירה שבה אפשר לפגוש את הקב"ה - ההיסטוריה. מי שעמד על הנקודה הזו בהרחבה היה רבי יהודה הלוי:

"אני מאמין באלוהי אברהם, יצחק ויעקב, אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים וכלכלם במדבר והנחילם את ארץ כנען, אחרי אשר העבירם את הים ואת הירדן במופתים רבים, ואשר שלח אליהם את משה בתורתו, ואחריו - אלפי נביאים, שכולם קראו אל תורתו ביעדם שכר טוב לכל שומרה ועונש לכל עובר עליה" (ספר הכוזרי, מאמר ראשון, יא).

ריה"ל מדגיש את המפגש עם אלוקים דרך ההיסטוריה, בניגוד לרמב"ם, המדגיש את המפגש עם הקב"ה דרך הטבע.

ד. ההתגלות

עד עכשיו ראינו כמה גישות בנוגע לדרכו של אברהם אל האמונה: א. האמונה הייתה טבעית לאברהם, והוא גילה אותה כמעט עם לידתו. ב. אברהם עמל קשה כדי להגיע לאמונה, בחיפוש שכלי ממושך. ג. המפגש עם אלוקים תובע חיפוש ומאמץ, אבל לאו דווקא דרך השכל, אלא דרך חוויות של עמידה מול האדם, הטבע וההיסטוריה.

אך ישנה עוד גישה חשובה מאוד העולה בחז"ל בנוגע לנקודה זו. גישה זו משתקפת במדרש מפורסם:

"אמר ר' יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שבירה זו בלא מנהיג?! הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?! הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם" (בראשית רבה ל"ט, א).

זהו מדרש מעניין מאוד. ראשית כל, ר' יצחק מתאר אדם שרואה "בירה דולקת", כלומר - בית בוער או מאיר. לא ברור האם העובדה שהבירה דולקת מחזקת את בטחונו שיש לה מנהיג, בגלל האור שהיא מפיצה, או שדווקא זורעת בו ספקות: הבירה בוערת, אולי היא מופקרת ואיש אינו דואג לה. לפי הגישה הזאת, אברהם אבינו מתואר כאדם בעל ספקות. לפי זה המסר של המדרש הוא שאפשר להיות מאמין גדול גם עם ספקות ולבטים.

כך או כך, בסופו של דבר האדם אינו מצליח לגבש לבדו מענה לספקותיו: "הציץ עליו בעל הבירה". לפי המדרש הזה, האדם אינו מצליח להעפיל לבדו אל האלוקים. אלוקים צריך לרדת אליו.

כך מפרש את המדרש ר' חסדאי קרשקש:

"שאמרו חז"ל במדרש משל לאדם שהיה הולך בדרך ממקום למקום, וראה בירה דולקת, אמר, תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה, אמר, אני בעל העולם וכו'. רוצה לומר, שעם היות לו נטייה אל האמת, הוא לא יצא מידי כל ספק עד שהשפיע ה' אורו, והוא הנבואה" (אור ה', מאמר א, כלל ג, פרק ו).

 

זוהי דרכו לאמונה של מלך כוזר, בספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי:

"מלך זה - מסופר שם - נשנה אליו חלום אחד פעמים רבות. בחלומו והנה מלאך מדבר אליו ואומר לו: 'כוונתך רצויה בעניני האלוה, אבל מעשך אינו רצוי'. והמלך היה זהיר מאוד במצוות דת הכוזרים, עד שהוא עצמו היה משמש בהיכל אשר להם ומקריב קרבנות בלב שלם. אולם עם כל אשר הוסיף לשמור את המצוות ההן היה המלאך נראה אליו לילה לילה ואומר לו: 'כוונתך רצויה, אבל מעשך אינו רצוי'. דבר זה גרם לו למלך הכוזרים לדרוש ולחקור בדבר האמונות והדעות, וסוף דבר התייהד הוא ועם רב מן הכוזרים אתו" (ספר הכוזרי, מאמר ראשון, פתיחה).

גם ריה"ל מתאר את דרכו של מלך כוזר אל היהדות כמתחילה בהתגלות אלוקית. זהו יסוד מרכזי מאוד ביהדות - יסוד ההתגלות. התגלות משמעה - ירידה של האלוקים מלמעלה למטה. במישור ההיסטורי, ה' התגלה אלינו במעמד הר סיני. אך הרב סולובייצ'יק הדגיש שה' ממשיך להתגלות אלינו בכל יום ובכל עת. לא תמיד אנחנו שומעים את קולו או מודעים אליו. אבל הרבה פעמים אנחנו מרגישים פתאום מחויבות לה' ולמצוותיו, אנו מרגישים שפתאום אנחנו קשורים יותר לאלוקים, בלי שעשינו שום דבר בשביל זה. זוהי ההתגלות. מצד שני, חשוב לשים לב שבעל הבירה נתגלה לאדם רק אחרי שזה התחיל לתהות מה פשר הבירה הדולקת. כך אירע גם למלך כוזר: המלאך התגלה אליו בחלום לאחר שהוא היה אדוק מאוד בדת הכוזרים. האמונה תובעת מאתנו מהלך כפול: לחפש את אלוקים, וגם להיענות להתגלותו.

---