דילוג לתוכן העיקרי

תיחום הסיפור | 2

שיעור 16 - תיחום הסיפור (ב)

למרות שבדרך כלל הסיפורים המקראיים נבדלים בקלות זה מזה, וכבר בקריאה ראשונה יכול הקורא לפענח באינטואיטיביות את גבולות היחידה, ישנם מקרים בהם מלאכה זו פרובלמאטית במידה רבה. יתר על כן, לעתים יש לראות בגמישות גבולות היחידה הספרותית תפקיד ספרותי בפני עצמו, ובמובן זה, יכול הכתוב 'לשחק' עם קוראיו ובכך לתרום תרומה של ממש למשמעות הנסתרת של הסיפור.

בדיוננו הנוכחי נעמוד על תיחומים עדינים, או חצאי תיחומים, כאלו שאומנם מבקשים לתחום סיפור נפרד, אך באותה עת ממש רומזים לכך שלמעשה הסיפור איננו כל כך נפרד ואיננו עצמאי כל כך כפי שנדמה בתחילה.

מחזור סיפורים

דבר זה בולט באופן מיוחד במחזורי סיפורים, עת כל סיפור עומד בפני עצמו, אולם קשור בקשר תמאטי עם הסיפורים העוטפים אותו.

כך למשל, נוסחאות הפתיחה בספר שופטים המבדילים בין סיפור שופט אחד למשנהו נזכרים לעתים תוך שימוש בפועל 'ויוסיפו': "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (שופטים ג', יב; ד', א; י', ו; י"ג, א). פועל זה משדר כמובן רציפות,[1] למרות שמדובר בפתיחת סיפור חדש. יפה כתב על נוסחה אמביוולנטית זו פולצין, שבעזרת השימוש בפועל זה מתחזקת אצל הקורא תחושת המעגליות של הספר כולו הבנויה מחטא-זעקה-ישועה.[2]

למעשה, באופן דומה יש לפענח גם תיאורי זמן בתחילת סיפור, כפי שכבר הערנו, שהרי נוסחאות כמו "אחר הדברים האלה" או "בעת ההיא", כמו גם "ויהי אחרי כן" (שמ"ב י"ג, א) פותחות מחד יחידה חדשה, אולם קושרות אותה למה שסופר קודם לכן, מאידך.[3] כך יש לפענח גם נוסחת זמן ספציפית, כמו "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חלם" (בר' מ"א, א); "ויהי לשנתים ימים ויהיו גזזים לאבשלום בבעל חצור" (שמ"ב י"ג, כג).

במקרים אלו, הכתוב מבקש לרמוז לקורא שלמרות שהוא מתחיל סיפור חדש, נפרד מקודמיו, יש בסיפור זה בחינת שיח עם הסיפורים שקדמו לו. לעתים דבר זה מובן מאליו בשל עצם רציפות העלילה ("מבנים של השתלשלות" בלשונם של פרי ושטרנברג), אולם לעתים דבר זה יכול להפתיע ולרמוז לקריאה המונחת מתחת לפני השטח. כך למשל סיפור העקידה אשר פותח בכותרת "אחר הדברים האלה", רומז שיש לקרוא את הסיפור על רקע מה שקדם לו, למרות שבקריאה ראשונה קשה לראות את הקשר המיידי בין עקידת יצחק לבין מערכת היחסים שבין אברהם ואבימלך (המתוארת לפני העקידה - בר' כ'-כ"א). כבר רשב"ם התייחס לפתיחה זו, והביא דוגמאות נוספות להוכחת טענתו שכותרת מעין זו קושרת את הסיפור למה שלפניו:

"כל מקום שנאמר 'אחר הדברים האלה' מחובר אל הפרשה שלמעלה. 'אחר הדברים האלה' שהרג אברם המלכים אמר לו הקב"ה אל תירא אברם מן האומות (פתיחת בר' ט"ו); 'ויהי אחר הדברים האלה' שנולד יצחק, 'ויוגד לאברהם לאמר... ובתואל ילד את רבקה' (בר' כ"ב, כ). וכן 'אחר הדברים האלה' שהגיד מרדכי על בגתן ותרש 'גדל המלך אחשורוש את המן' שרצה להרוג את מרדכי והועיל לו מה שהציל את המלך ונתלה המן (אס' ג', א)".

סביר שרשב"ם הביא את הדוגמאות אותן יכול היה הטוען כנגד הנחת הרשב"ם להביא כראייה. כלומר, הדוגמאות אותן הביא רשב"ם הן הדוגמאות הפחות מובהקות, ואף לגבן טוען רשב"ם שהכלל שנקט תקף. לאור הנחה זו ממשיך רשב"ם ומבאר מהו פשר הזיקה לדעתו בין ניסיון העקידה לברית שכרת אברהם עם אבימלך:

"אף כאן: אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב"ה על זאת שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם... והקב"ה צוה עליהם לא תחיה כל נשמה, לכן 'והאלהים נסה את אברהם' - קנתרו וצערו, כדכתיב 'הנסה דבר אליך תלאה'; 'על נסותם את ה''; 'מסה ומריבה'; 'בחנני ה' ונסני'. כלומר, נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם, ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך".

פירושו הנועז של רשב"ם אשר רואה את העקדה כעונש לאברהם על שכרת ברית עם אבימלך על הארץ שהובטחה לו ולזרעו, נסמך כולו על הפתיחה "אחר הדברים האלה" אשר רומזת לפענוח סיפור העקידה על רקע היחידה הספרותית הקודמת! גם אם ניתן לפרש את פשר הזיקה שבין היחידות באופן אחר מהצעתו של רשב"ם, אכן נדמה כי הכתוב רומז בדרכים נוספות לזיקה שבין סיפור העקדה למערכת היחסים שבין אברהם ואבימלך,[4] ובמובן זה, כותרת תמימה שעיקר תפקידה לפתוח יחידה חדשה נושאת בחובה מסר נסתר משמעותי ביותר להבנת מגמת הסיפור כולו.

'יחידה משרשרת'

ישנם מקרים בהם פתיחת הסיפור אינה מסתפקת ברמיזה לסיפור הקודם, אלא יוצרת שרשור של ממש בין שני סיפורים נפרדים. כלומר, יש יחידה קטנה החותמת את הסיפור האחד ובו בעת פותחת את הסיפור העוקב.

כך ככל הנראה יש לפענח את מפגש יעקב עם המלאכים במחניים. התלבטות תיחום הסיפורים בולטת במקום זה עת חלוקת הפרשות המקובלת רואה במפגש יעקב במלאכים את סגירת סיפור גלותו בחרן (פרשת ויצא כולה), ואילו סטפן לנגטון, בחלוקת הפרקים שלו, ראה ביחידה קטנה זו את פתיחת הסיפור הבא - מפגש יעקב ועשיו.[5]

ואומנם נדמה שעיצוב מפגש יעקב והמלאכים ומיקומו הטקסטואלי מעודד את שתי הקריאות גם יחד. מחד - מפגש זה מהווה סגירת מעגל (inclusio) ליציאת יעקב לגלות (חלום הסולם). הלשונות הדומים מוכיחים דבר זה:

יציאת יעקב לחרן (בר' כ"ח, יא-יט):

חזרתו מחרן (ל"ב, א-ב) 

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם

וַיִּפְגְּעוּ בוֹ 

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים

מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים 

וַיֹּאמַר... אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה 

וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם:

ואומנם, כבר רש"י נעתר לזיקה ספרותית זו במשמעות המסגרת שהיא יוצרת לסיפור גלות יעקב. כך כתב על חלום הסולם: "עולים ויורדים - עולים תחלה ואח"כ יורדים: מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו (פירוש רש"י לבר' כ"ח, יב). וכך פירש את מפגש יעקב עם המלאכים במחניים: "ויפגעו בו מלאכי אלהים - מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללותו לארץ" (רש"י על בר' ל"ב, א).

מבחינה זו הצדק עם חלוקת הפרשות ויש לראות בסיפור מחניים תמונה שסוגרת את סיפור גלות יעקב בחרן.

מן הצד השני דומה שצדק גם לנגטון בחלוקת הפרקים ויש לראות בתמונה זו את פתיחת סיפור מפגש יעקב ועשו. הדבר מוכח בראש ובראשונה מתוך המלים המנחות המיוחדות לפרשת מפגש יעקב ועשו, ביניהן: 'מחנה', ואף 'שני מחנות'. מילה זו אשר נזכרת במפגש יעקב עם המלאכים במחניים ("מחנה אלהים זה"), ומודגשת בשל קריאת השם למקום על רקע מאורע זה, ובלשון רבים ("מחניים") יוצרת קשר עם סיפור מפגש יעקב ועשו וככל הנראה פותחת אותו.[6]

דבר זה מסתבר גם בשל השימוש ב"מלאכים" בתחילת סיפור מפגש יעקב ועשו: "וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו" (ל"ג, ג). לזיקה זו נעתר המדרש עת דרש:

"כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ? ר' הונא בשם ר' אייבו אמר: ס' רבוא מלאכים היו חלים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ. הה"ד: 'ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה' ואין שכינה שורה פחות מששים רבוא. רבנן אמרי ק"ך רבוא: 'ויקרא שם המקום ההוא מחנים' - מחנה הרי ששים רבוא, מחנים הרי ק"ך רבוא. אמר רבי יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו, הה"ד: וישלח יעקב מלאכים לפניו" (ב"ר פר' ע"ד, י"ז).[7]

למעשה, מפגש יעקב והמלאכים במחניים קשור גם מבחינת חומרי העלילה המרכיבים את סיפור מפגש יעקב ועשיו. המלאכים אותם פגש יעקב נדמים כלוחמים ("מחנה אלהים זה"), והכתוב הלוא מוסר על פגישת-מאבק יעקב עם מלאך ("איש") במעבר יבוק, תוך כדי סיפור מפגש יעקב בעשיו אחיו. ייתכן שלשון "ויפגעו בו מלאכי אלהים" בו נפתחת תמונת מחניים אף מבקשת לרמוז לפגיעה שאינה רק 'פגישה', אלא אף 'לפגיעה' של ממש העתידה להתרחש.

מסתבר, אם כן, שהצדק גם עם חלוקת הפרשות וגם עם חלוקת הפרקים: פגישת יעקב עם המלאכים במחניים מהווה חתימה לסיפור גלותו בחרן ובה בעת פתיחה למפגש יעקב עם עשיו. ניתן לכנות יחידה זו כ'יחידה משרשרת'.[8]

מה תרומת שילוב שני הסיפורים זה בזה, שרשורם האחד ברעהו? התחושה העולה היא שעד שלא כבה סיפור יעקב ולבן זרח סיפור יעקב ועשו. כלומר, הכתוב רומז שגם אם סיפור מפגש יעקב ועשו הוא סיפור העומד בפני עצמו, הרי שיש לקוראו גם כהמשך מתגלגל מתוך סיפור יעקב ולבן.

דומני, כי בקריאת מפגש יעקב ועשו כהמשך לסיפור לבן מובלעת בכתוב ביקורת על יעקב ועל עמידתו מול עשיו. מול לבן עמד יעקב בגבורה, הטיח בו דברים קשים ואף הדגיש את שמירת ה' עליו: "וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי... לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" (בר' ל"א, לו-מב). בעקבות דברים אלו כרת יעקב ברית עם לבן, וגם אם שתי דמויות אלו התנתקו איש מעל אחיו, הרי שנפרדו בפיוס. לאחר פרידה זו פוגש יעקב במחנה מלאכים. כאמור, תמונה זו סוגרת את סיפור הגלות תוך הדגשה שמלאכי אלוהים מלווים את יעקב בדרכו, ממש כשם שאמר ללבן שאלוהי אבותיו מלווים אותו ושומרים עליו.

אולם כאמור, תמונה זו פותחת אף את מפגשו עם עשיו אחיו. מלאכי אלוהים מלווים את יעקב גם לקראת מפגש זה. למרבה האכזבה, עמידתו האיתנה של יעקב מול לבן נעלמת לחלוטין במפגש יעקב עם עשיו. מלאכי אלוהים אינם מוזכרים עוד בסיפור זה כמלווים וכשומרים על יעקב אלא מלאכי יעקב נזכרים כנושאים מנחה ומבקשים לרצות את עשיו! שרשור שני הסיפורים מעלה את הצפייה שיעקב ינהג באחיו כשם שנהג בדודו. הצפייה היא שרציפות הסיפורים יציגו גם רציפות באישיותו של יעקב, אולם לא כך. יעקב מתפייס גם עם עשיו אך לשם כך הוא בחר להשתחוות לפניו ולתת לו מרכושו.

שרשורי יחידות רווחות במקרא יותר מן המקובל לחשוב, ובכל פעם ששני סיפורים משורשרים באופן כזה, מבקש הכתוב לעצב גבול אמביוולנטי: מתחילה אומנם יחידה חדשה, אך יש לקוראה גם כהמשך היחידה הקודמת, ולאורה לבחון את מגמת היחידה החדשה.

'גבול עביר'

תיחום היחידה מבקש לומר היכן יש להתחיל לקרוא את הסיפור והיכן הוא מסתיים. במובן זה התיחום מבקש להיות גבול ברור המבדיל ומבחין בין הסיפורים השונים. אולם, במקרים מסוימים, ניכר שהסיפור אומנם פותח במקום מסוים אך בה בעת נדמה כי הסיפור החדש אינו אלא המשכו של הסיפור הקודם. דומה הדבר לשרשור היחידות, אולם כאן איננו עוסקים בתמונה בעלת שני פנים הסוגרת סיפור אחד ופותחת סיפור אחר, אלא ששני הסיפורים הנפרדים נדמים כהמשך רציף של אותה יחידה. במקרים אלו על הקורא לפענח את משמעות הזיקה שהכתוב יצר בין שתי היחידות ואת תרומתה.

דוגמה לתופעה זו ניתן, ככל הנראה, לראות בפרק ט"ו בספר בראשית. חלקו הראשון (פס' א-ו) עוסק בהבטחה על יורש שיקום לאברהם, וחלקו השני (פס' ז-כב) עוסק בברית על הארץ ('ברית בין הבתרים'). האם יש להתייחס לשתי יחידות אלו כאל סיפור רציף אחד בעל שתי בשורות משלימות, או שמא אלו שתי יחידות נפרדות? בקרב הפרשנות המודרנית לסיפור חלוקות הדעות. וולהויזן ופון-ראד למשל סברו שמדובר בשני סיפורים נפרדים לחלוטין (לשיטתם, הם אף יצאו משני מקורות שונים),[9] ואילו ואן סטרס, למשל, כתב בנחרצות שלפנינו יחידה אחת: "נראה שאין עוד צורך להתווכח, שהטקסט, למרות כמה סרבולים סגנוניים, הוא יחידה שלימה".[10] עם זאת, בפועל, גם לאחר קביעתו הנחרצת של ואן סטרס נמשך הדיון בשאלה זו.

ניתן לעמוד על שלושה מאפיינים עיקריים אשר הופכים את בשורת הזרע ובשורת הארץ לשתי יחידות נפרדות:

א. פסוקי חתימה ופתיחה: פס' ו, אשר סוגר את בשורת היורש - "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" - משרה תחושה חזקה של סיכום. זהו מעין חתימה של הכתוב המסכם בתוכו את הדיאלוג עליו שמע הקורא קודם לכן. יתר על כן, פס' ז, אשר פותח את הברית על הארץ, משרה תחושה חזקה של פתיחה, שהרי ה' מציג עצמו בפני אברהם, כביכול מעולם לא נפגשו קודם לכן: "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה".

ב. תיאורי הזמן: אחד מן הדברים הבסיסיים שמלכדים סיפור והופכים אותו ליחידה אחת הוא רציפות הזמן. במקרה שלפנינו יש פער בזמנים שלא מאפשר קריאה רציפה של היחידה כולה. בבשורת הזרע מוציא ה' את אברהם ומראה לו את הכוכבים. הסיפור יובן באופן הפשוט ביותר לו מדובר בלילה, עת הכוכבים נראים. לעומת זאת, בשורת הארץ העוקבת נעשית בעת שקיעת החמה. בתחילה נאמר: "ויהי השמש לבוא" (יב), ובהמשך "ויהי השמש באה" (יז). קשה לקרוא את הסיפור ברצף אם בתחילתו מתוארת התרחשות בלילה, ובהמשכו השמש שוקעת (ואין שום רמז לכך שעבר יום שלם בין תיאור הזמן הראשון לשני).

ג. חומרי העלילה: אומנם הקישור בין בשורת הזרע ובשורת הארץ נעשה בהתגלויות נוספות בספר בראשית, אולם במקומות אחרים השילוב בין השניים הוא שילוב אורגני לגמרי. כך למשל עיקר עניינה של הבשורה שבפרק י"ג ("אחרי הפרד לוט מעמו") היא על ירושת הארץ כולה. תוך כדי הבטחת הארץ נמסרה לאברהם גם בשורת הזרע: "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (טז), ומיד לאחריה שב ה' לבשורת הארץ. בדומה, תוך כדי בשורת הזרע ששומע אברהם בברית המילה (בר' י"ז) משולבת גם בשורת הארץ: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם" (ח). במקומות אלו ואחרים, השילוב הוא אורגני ושתי הבשורות שזורות זו בזו ומשרתות זו את זו. לא כן במקרה שלפנינו. בפרק ט"ו כל בשורה ניצבת בניתוק גמור מרעותה, דבר המחזק את התחושה שלפנינו שתי יחידות נפרדות.

אולם, ישנם פרמטרים אחרים, על פיהם נדמה כי אכן לפנינו יחידה אחת, או שלפחות ישנה זיקה הדוקה בין שתי המערכות הנידונות:

א. דבר זה עולה בפסוק המעבר - פס' ז. הערנו קודם לכן שסגנונו מורה על פתיחה חדשה, אולם מן העבר השני סגנונו מורה על רציפות סיפורית שהרי שמו של הגיבור - אברם - אינו נזכר ודי לו לכתוב להשתמש בכינוי גוף רומז: "ויאמר אליו: אני ה'...". דבר זה מלמד שהכתוב מניח שברור לקורא במי המדובר, כלומר אין מדובר בפתיחת סיפור חדש.

ב. גם מבחינת מבנה שתי היחידות נדמה שיש קשר עמוק ביניהן. ניתן לתאר את מהלך הפרק באופן הבא:[11]

בשורה על יורש

בשורה על הארץ  

א: הבטחת ה' לאברם

ז: הבטחת ה' לאברם

ב-ג: פקפוק אברם בהבטחה

ח: פקפוק אברם בהבטחה 

ד-ה: תגובת ה' - הבטחת יורש
וחיזוק ההבטחה במעשה סמלי (ראיית הכוכבים)

ט-יז: תגובת ה' - הבטחת הארץ
והקמת ברית במעשה סמלי (מעבר בין הפגרים)

ו: חתימה: אברם האמין בה'

יח-כא: חתימה: ה' התחייב לאברם

הדמיון הרב בין התפתחות שני חלקי הפרק אינו יכול להיות מקרי. פקפוק אברהם בבשורת ה' אליו אינה דבר נפוץ בסיפורי אברהם, והנה, לפנינו שתי בשורות רצופות שלשתיהן מגיב אברהם באופן דומה, ובשתיהן ה' מחזק את הבשורה במעשה סמלי. דומה, כי ההתפתחות הדומה של העלילה מורה אף היא על קשר עמוק בין שתי הבשורות.

ג. מרקם מלים משותף: כפי שכבר הערנו יש במלים מנחות או בשדה סמנטי משותף בכדי ליצור לכידות ליחידה מסוימת. במקרה שלפנינו גם פרספקטיבה זו תומכת בהשערה כי לפנינו סיפור אחד. ראשית יש לציין את כינוי ה' החריג היוצא מפי אברהם בשני חלקי הפרק: "אֲדֹנָי יֱדוִֹד" (פס' ב, ח). כינוי כפול זה לה' אינו מופיע עוד בספר בראשית כלל, ולמעשה בכל התורה כולה הוא נזכר רק עוד פעמיים בספר דברים (ג', כד; ט', כו). הופעתו הכפולה של ביטוי חריג כל כך יוצרת שיתוף סמנטי עמוק בין שני חלקי הסיפור בהם הוא נזכר. יתר על כן: כינוי נדיר זה לה' נזכר באותו תפקיד סמנטי. בשני חלקי הפרק הכינוי משולב בשאלתו-פקפוקו של אברהם נוכח ההבטחה אותה הוא קיבל: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱדוִֹד מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי" (ב); "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱדֹוִד בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (ח).

בנוסף לכינוי זה, ישנן מלים נוספות המלכדות את שני חלקי הפרק, כדוגמת: 'ירושה' אשר נזכרת בחלקו הראשון של הפרק בדיאלוג שבין אברהם לה': "וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי… לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ" (ג-ד), ובדומה, גם בחלקו השני נזכרת בדיאלוג על אודות הבטחת ה' את הארץ: "לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ… בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (ז-ח). כך גם לשון 'יציאה' הנזכרת בשני חלקי הפרק: "לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ. וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה" (ד-ה); "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים" (ז), ועוד מלים נוספות.

כיצד ניתן אם כן לתחום את גבולות היחידה בה אנו אוחזים? ברצוננו לראות בה יחידה אחת אנו חשים כיצד הכתוב סיים ותחם את שני חלקי הסיפור וכיצד לא ניתן לקרוא ברציפות אחת את הסיפור כולו בשל שינויי הזמן, וברצוננו לראות בשני חלקי הפרק שתי יחידות נפרדות, קופצות מול עיננו הראיות שהובאו זה עתה, ואנו נשארים חסרי יכולת להכריע. במקרים מעין אלו סביר שחוסר היכולת להכריע (שאינו נובע מחוסר ראיות אלא מראיות כפולות וסותרות!) קשור בעיצוב היחידה. כלומר, הכתוב מבקש שנראה את הפרק כבעל שתי יחידות נפרדות מזה, וכסיפור אחד ואורגני מזה. מה יכולה להיות משמעות אמירה שכזו? ניתן להסיק מתוך תיחום מורכב שכזה שני דברים:

א. נדמה כי הלויים המצוטטים בנחמיה ט', היו הראשונים להתייחס אל הפרק כאל יחידה אחת ולהסיק מכך תובנה רבת חשיבות. בתפילתם, אותה אנו נוהגים לומר כל בוקר בתפילת שחרית, הם התבטאו: "אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם. וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה" (נחמיה ט', ז-ח). הביטויים המוזכרים בתפילה זו נשענים באופן ברור על הפרק בו אנו דנים. הביטוי 'והוצאתו מאור כשדים' רומז לנאמר: "אשר הוצאתיך מאור כשדים" (בר' ט"ו, ז). הביטוי "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", קשור לנאמר "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בר' ט"ו, ו). אין צורך לומר שדברי המתפללים - "וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני..." נשענים על סיום פרקנו: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת..." (בר' ט"ו, יח). למעשה, גם הביטוי "כי צדיק אתה" מזכיר את הנאמר בפרקנו: "ויחשבה לו צדקה" (בר' ט"ו, ו). ניכר מתוך עיצוב התפילה כי היא נשענת על שני חלקי הפרק גם יחד ורואה בפרק כולו רקע טוב לתיאור בחירת אברהם וכריתת הברית עמו.

מבחינתו, הדבר החשוב הוא פענוח הקשר שבין שני חלקי פרק ט"ו בבראשית כפי שעולה מתפילת הלויים בנחמיה: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך - וכרות עמו הברית"! כלומר, מאחר שה' מצא את לבבו של אברהם נאמן לפיכך כרת עמו ברית. לפי דברים אלו עולה שאכן לא ניתן להפריד בין החלק הראשון בו עמד אברהם בניסיון האמונה, ולמרות שלא זכה עדיין לבן 'האמין בה'', לבין החלק השני בו זכה לגמול על אמונתו - כרת עמו ה' ברית על הארץ אותה עתיד זרעו לרשת. על פי הצגה זו, ניתן לראות בשני חלקי הפרק מעין ניסיון וגמולו הטוב, וממילא אכן מדובר בשני חלקים שונים, אלא שהכתוב ביקש לשזור אותם יחדו בכדי לרמוז למגמה הרחבה שלהם.

ב. מעבר לדברים אלו נדמה כי פשר הזיקה שבין שני חלקי הפרק קשור בתוכן הבשורה המיוחדת המובלטת דווקא בשתי התגלויות אלו.

אין מדובר רק בבשורה על עתיד וורוד, אלא במודעות לקושי ובדרישה מאברהם לאורך רוח מיוחד מפני שהבשורה עתידה להתגשם בעתיד הרחוק. בבשורה הראשונה, בשורת היורש, הדבר ניכר מתוך תפילתו הכפולה של אברהם. תחילה מובאים דברי אברהם לה': "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" (ב). על דברים אלו לא בא כל מענה מאת ה', ועל כן באה כותרת נוספת בהמשך דברי אברהם אשר נושא תפילה נוספת: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" (ג). טענה זו נוקבת יותר מהטענה שהושמעה קודם לכן (לא עוד "מה תתן לי" אלא "הן לי לא נתת"; לא עוד ברמיזה - "ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר", אלא קביעה ברורה וכואבת: "והנה בן ביתי יורש אתי"). תגובת ה' לאברהם מובאת תוך ניצול מילת ההפתעה "והנה" - "וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ" (ד). דומה, כי הכתוב מתאר את תפילתו הקבועה של אברהם לפני קונו, את חששותיו ואת ספקותיו, ואין מדובר בתפילה חד פעמית של אברהם. לפתע פתאום, בהפתעה ("והנה"),[12] הגיב ה' וחזר על ההבטחה שהבן שיצא ממעיו הוא אשר עתיד לרשת אותו.

עיצוב כזה מזמין את הקורא לבחון את נבכי נפשו של אברהם. לראות את טרדותיו, ולהבין את האתגר הקשה הניצב בפני אברהם ושרה, שהרי עובר חודש אחר חודש ושרה אינה נפקדת. למרות כל זאת נאמר על אברהם "והאמין בה'", וזהו נושא העומק של יחידה זו: לא רק עצם הבשורה וההבטחה, אלא אמונת אברהם בה למרות קשיי המציאות ולמרות שה' לא מקיים את דבריו, לעת עתה.

למעשה, זהו גם תורף הברית על הארץ המובאת בפרק שלפנינו. עיקרה אינה עצם הבטחת הארץ, אלא דווקא דחיית מימוש בשורה זו לעוד ארבע מאות שנה: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (יג-טז). אברהם וזרעו נדרשים גם בהקשרי הברית על הארץ לאורח רוח מיוחד, לסבלנות ולאמונה גדולה.

ייתכן שזוהי משמעות הזיקה שיצר הכתוב בין שתי ההבטחות הנפרדות הללו. אומנם מדובר בשני סיפורים שונים, אולם הגבול ביניהם אינו חד, שהרי שתי הבשורות המתוארות בסיפורים אלו מבשרות אתגר זהה: האמונה בתקפות ההבטחה למרות שאין היא מתממשת כאן ועכשיו. הן לגבי בשורת הזרע (חלקו הראשון של הפרק) והן לגבי בשורת הארץ (חלקו השני של הפרק) אברהם נדרש לאמונה הרואה למרחוק.

בעז"ה בשיעורנו הבא נחתום את הדיון בתיחום הסיפור עת נדון בתיחומים משתנים.

 

[1] השוו למשל: "וַיִּתְחַזֵּק הָעָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּסִפוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר עָרְכוּ שָׁם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" (שופטים כ', כב).

[2] R. Polzin, Moses and the Deuteronomist: a Literary Study of the Deuteronomic History, New York 1980, pp. 156-157.

[3] כפי שכבר העיר רשב"ם בפירושו לפתיחת סיפור העקידה (בר' כ"ב, א), וראו על כך בהמשך. בין מבקרי המקרא יש שטענו שאין צורך במחזור סיפורים לכתוב פורמולות מעין אלו המקשרות סיפור למשנהו שהרי הסיפורים מונחים זה לצד זה ממילא. לפיכך, יש לראות בנוסחאות מקשרות אלו עדות לכך שהסיפורים נכתבו תחילה בפני עצמם ורק מאורח יותר שולבו כמחזור סיפורים רציף (כך למשל טען קלאוס ווסטרמן בפירושו לבראשית ט"ו, א). אולם, לנוסחאות קישור אלו תפקיד ספרותי, ויש בהם בכדי לקשור באופן מיוחד בין שני סיפורים נפרדים שגם אם כתובים זה לצד זה אין סיבה - לולא הכותרת המקשרת - לקרוא את האחד על רקע השני (כדוגמת בר' ט"ו; כ"ב ועוד).

[4] כפי שהראה הרב יואל בן-נון, "פרשיות יצחק", מגדים כה (תשנ"ו), עמ' 44­-53.

[5] יש דפוסים בהם פרק ל"ב פותח בפרידת לבן ויש דפוסים (בעיקר בתרגומים אנגליים) בהם הפרק פותח במה שלפנינו פס' ב' - מפגש יעקב עם המלאכים. מחלוקת זו משקפת התלבטות נוספת: גם אם סיפור פיוס עשיו פותח במפגש המלאכים, האם יש לראות בעזיבת לבן את פתיחת הסיפור או שניתן לנתקו מן הסיפור ולפתוח בתיאור יעקב.

[6] למשל: E. A. Speiser, Genesis, AB, New York 1962, p. 254; G. J. Wenham, Genesis 16-50, WBC, Waco, TX 1994, p. 296

[7] וכך למשל תחם את הסיפור גם ספייזר וראה במפגש המלאכים חלק מסיפור מפגש יעקב ועשו (בפירושו לבראשית שהוזכר בהערה הקודמת, עמ' 252).

[8] למעשה, תופעה זו זהה לתופעה המכונה 'Janus Parallelism' בה מילה מקבלת שתי הוראות מקבילות: את האחת על פי מה שכתוב לפניה ואת ההוראה האלטרנטיבית על פי הכתוב אחריה. בעודJanus Parallelism מתאר תופעה זו ביחס למילה הבודדת, אנו עוסקים כעת ביחידה קטנה.

[9] G. von Rad, Genesis, OTL (trans. by J. H. Marks), London 1963, p. 177 למעשה, בסופו של דבר גם פון ראד טוען שלמרות שמדובר בשתי יחידות נפרדות, ניכר המאמץ שנעשה בכדי לשוות להן תבנית של סיפור אחד (עמ' 181). דברים אלו קרובים להצעתנו בהמשך.

[10] J. van Seters, Prologue to History, Louisville 1992, p. 249

[11] בדומה: וונהאם (שהוזכר בהערה 6), עמ' 325.

[12] על "והנה" כמילת הפתעה המשרתת מעבר בין נקודות תצפית שונות בסיפור, ראו: A. Berlin, Poetics and the Interpretation of Biblical Narrative, Sheffield 1983, pp. 62-63.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)