דילוג לתוכן העיקרי

חטאות ירבעם (י"ב, כה-לג; י"ג, לג-לד) | 2 | המהפכה הדתית שחולל ירבעם

קובץ טקסט

1. מניעיו של ירבעם

           כו            וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ:

עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד.

           כז                            אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם

וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם, אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה

וַהֲרָגֻנִי

וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה.

כח           וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ: וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב...    

 

מחשבות שחשב ירבעם "בְּלִבּוֹ" הביאו אותו להיוועץ בגורמים שאין הכתוב נוקב בשמם (ואולי הכוונה שעשה זאת בינו לבין עצמו), ולחולל מהפכה דתית קיצונית, אשר קבעה את סדרי הפולחן בממלכת ישראל עד לחורבנה. מהפכה זו כוללת כמה מרכיבים שנִמנה אותם בהמשך עיוננו, והיא מכונה במקרא 'חטאות ירבעם'.[1] אולם מפסוקים כו–כז עולה כי המניעים למהפכה זו אינם דתיים אלא פוליטיים אישיים ומטרתה: מניעת איחוד הממלכה מחדש תחת שלטון רחבעם, אשר יביא לביטול שלטונו של ירבעם על ישראל, ואף להריגתו בידי אלו שהמליכו אותו עליהם.

יש לתת את הדעת לעיצוב הספרותי של מחשבת ירבעם בלבו: התהליך שמפניו חושש ירבעם מצוי בתוך מסגרת של 'סיום כעין הפתיחה'. בפתיחה כבר מוצגת המסקנה: "עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד". כיצד יקרה דבר זה? בתהליך בן שלושה שלבים: א. העם יעלה לירושלים; ב. לב העם ישוב אל רחבעם; ג. הם יהרגו את ירבעם. עתה חוזרת הפתיחה (בשינוי המילים) שהיא תוצאת התהליך בן שלושת השלבים: "וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה". השורש שו"ב חוזר כפועל בדברי ירבעם שלוש פעמים: בפתיחה, בסיום, וכן בשלב המרכזי בתיאור התהליך. הנושא של הפועל מן השורש שו"ב שונה בכל אזכור: בפתיחה – הממלכה; בתהליך – לב העם; בסיום – העם עצמו. [2]

מובן שמניעיו אלו של ירבעם למהפכה הדתית שחולל לא נאמרו לעם בפירוש, אלא נאמרו "בְּלִבּוֹ" בלבד. לאוזני העם בוודאי נתן ירבעם נימוקים דתיים כבדי משקל למהפכה שלו, נימוקים שהמקרא אינו מגלה לנו אותם, משום שאינו מסכים עמם, וגם משום שהוא סבור שאינם כנים, אלא נועדו לחפות על שיקוליו האישיים של ירבעם. בעיון הבא ננסה בכל זאת לשחזר את התפיסה הדתית העומדת ביסוד מעשיו של ירבעם, על פי רמזים שונים במקרא ומחוצה לו, כדי שנוכל לעצב הערכה נכונה ביחס ל'חטאות ירבעם'.

על כל פנים, המטרה המעשית של 'חטאות ירבעם' ברורה לגמרי: למנוע את עליית 'הָעָם הַזֶּה' לירושלים, אל בית המקדש 'לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה'', מה שעשוי להשיב את לב 'הָעָם הַזֶּה' אל רחבעם ואל בית דוד. לשם כך יש להציע להם אלטרנטיבה דתית-פולחנית שאינה קשורה בירושלים ובפולחן המתקיים בה. עליה להיות שונה מן הפולחן הנוהג בירושלים, שכן לו תהיה העתק מדויק של פולחן זה (תוך שינוי מקום בלבד), סביר שאנשי ישראל יעדיפו את המקור. אלטרנטיבה זו, שומה עליה אפוא לשמש כוח משיכה לאנשי ישראל, באופן שהם יעדיפו את פולחנו של ירבעם על פני זה הנוהג בירושלים.

 2. בין מניעיו של ירבעם לבין נבואת אחיה השילוני

האם חששו של ירבעם, שעלייתו של העם לבית ה' בירושלים תביא לשובו אל מלכות רחבעם ולהריגתו שלו, הוא חשש סביר?

החשש מפני "וַהֲרָגֻנִי" נראה מופרז: אף אם ישנו שבטי ישראל את טעמם, וישובו אל רחבעם, מדוע יהרגו את מי שמסר נפשו עליהם, ושהם בעצמם בחרו בו למלוך עליהם?

אין זאת אלא שירבעם מנסח את חששו בדרך קיצונית, כדי להצדיק את המעשים הקיצוניים שהוא עומד לעשותם. הוא מצדיק מעשים אלו בטענה של 'פיקוח נפש' של עצמו.[3]

אולם החשש מפני התפייסות של העם עם רחבעם בעקבות העלייה לרגל לירושלים נראה דווקא סביר. הזמן העובר ישכיח את העלבון ואת הכעס שהתעוררו בתקרית בשכם, ושמחת החגיגות בירושלים תקרב את הלבבות, ותשיב את העם מחדש אל מלכות בית דוד. תהליך זה יביא על ירבעם את קץ שלטונו.[4]

ברם אם חשש זה סביר, נשאלת השאלה, מה סברה הנבואה שגזרה על מהלך של פילוג? האם ייתכן פילוג מדיני תוך אחדות דתית סביב מקדש משותף המצוי בגבול אחת משתי הממלכות? ואם הדבר אינו אפשרי, שמא ניתן להצדיק את חטאות ירבעם, או לפחות חלק מהן, כמתחייבות מנבואת אחיה השילוני?

ובכן, על אף סבירות חששו של ירבעם, אי אפשר להצדיק את פעולותיו. חזון פילוג הממלכה של אחיה השילוני אכן צפה מציאות מורכבת, אולי חסרת תקדים בעולם של אותם ימים: שתי ממלכות אחיות שאין שוררת ביניהן איבה, והן מאוחדות איחוד דתי סביב מקדש המצוי בבירת אחת מהן.

יש לשים לב שבנבואת אחיה לירבעם מוזכרת ירושלים פעמיים:

           י"א, לב  ...וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

                   לו    ...  בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם.

אם כן מודגש כאן כי בחירתה של ירושלים "מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" כעיר המקדש, שבה בחר ה' לשום שמו שם, תימשך אף לאחר הפילוג. לירבעם אמנם נאמר כי הוא רשאי למלוך "בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ" (שם לז), וכבר פירשנו שהכוונה לכל עיר בירה שיבחר לו, אך זו לא תהא עיר שבה בחר ה' כירושלים. וראה עיון ב הערה1.

אחדות דתית זו שבין שתי הממלכות האחיות מחייבת אותן לשמור על יחסים מדיניים מתונים זו עם זו, והיא מותנית גם בהתגברות של שני המלכים על יצרי השלטון שלהם, ויכולת שלהם להבחין בין הקיום המדיני הנבדל של כל אחת מן הממלכות לבין הקיום הדתי המשותף שלהן. חזון כזה אפשרי מבחינה אנושית,[5] ובנסיבות של שתי ממלכות אחיות, החולקות תרבות דתית אחת, ארץ משותפת, מורשת היסטורית משותפת ושפה אחת – זוהי הדרך הראויה לנהל את שתי הממלכות. 

ובכן, אף שחששו של ירבעם הוא חשש סביר, ומבוסס על המקובל ועל הנורמלי, דורשת ממנו הנבואה להתגבר ולהתעלות על הנורמלי, ולהאמין שדרישת הנבואה לפילוג מדיני בלבד אפשרית למימוש. אם אכן יקיימה – מובטח לו – לא יינזק, ושלטונו על שבטי ישראל יובטח:

           י"א, לח  וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ

וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי

לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי

וְהָיִיתִי עִמָּךְ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד

וְנָתַתִּי לְךָ אֶת יִשְׂרָאֵל.

אל מול דברים ברורים אלו שאומר נביא ה' לירבעם, מה ערך לחשש שמעלה ירבעם, חשש המתנגד חזיתית להבטחה שניתנה לו בנבואה?

ירבעם עומד לפני ניסיון, האם לכוון את דרכיו על פי שיקולים ריאליים ועל פי הטבע האנושי, או להאמין בדבר ה' ולהתגבר על שיקולים אלו ועל החששות שהם מעוררים. במקומות נוספים במקרא עומד היחיד או העם בניסיון דומה.[6] כאשר האדם אינו משליך יהבו על ה', אלא משליך את דבר ה' אחרי גוו, ונכנע לשיקול הטבעי והסביר, הוא נתבע על עברה זו, ומאבד את זכאותו להבטחה הא-לוהית שניתנה לו.

חששו של ירבעם לעתיד מלכותו – אף שהיה חשש 'סביר' ו'טבעי' – הביאוֹ להתנהל בניגוד לחוקי ה' ולעבור על מצוותיו, ולסטות מעשיית הישר בעיני ה'. נמצא כי דווקא מאמציו של ירבעם להבטיח את עתידו בעצמו, וחוסר האמון שלו בה' שיקיים לו את הבטחתו, גרמו לכך שסטה מדרך ה', ובכך איבד את עתיד מלכותו, וה' לא בנה לו בית נאמן.

 3. 'הרשעים ברשות לבן' – ירבעם הולך אחר יצרו

המניע לכל 'חטאות ירבעם' הוא אפוא חששו של ירבעם לעתיד שלטונו על ישראל (החשש מפני הריגתו, כפי שאמרנו, אינו אלא הקצנה בלתי סבירה של חששו זה). חטאו היה בכך שנכנע לחשש זה, ולא שם מבטחו על דבר ה' שניתן לו מפי הנביא.

אולם כאן עולה שאלה: הרי ירבעם הוכיח באירועים הקודמים שהיה מעורב בהם, עד כמה היה רחוק מתאוות השלטון. הוא לא אץ אל המלוכה שהובטחה לו, אלא כאמור, קיבל אותה מן העם 'על מגש של כסף' (ראה עיון המבוא לסדרה זו ובהפניות שיש שם בהערות 2–3 לעיונים קודמים).

ובכן, כיצד הפכה המלוכה לדבר כה יקר ללבו, עד שהוא מוכן לחטוא חטאים כה כבדים כדי להבטיח את המשך שלטונו? וכיצד איבד את אמונו בדברי הנבואה שנאמרו לו?

תשובה לשאלה זו ניתנת לנו בדבריו הידועים של רבי יהושע בן פרחיה, בברייתא המובאת במסכת מנחות קט ע"ב:[7]

           בתחילה, כל האומר: עלֵה לה (רש"י: עלֵה לגדולה)

           אני כופתו ונותנו לפני הארי.

           עתה (רש"י: שעליתי לגדולה), כל האומר לי לירד ממנה

           אני מטיל עליו קומקום של חמין.

           שהרי שאול ברח ממנה, וכשעלה – ביקש להרוג את דוד.

על משקל מכתמו המפורסם של לורד אקטון "הכוח – משחית", יש להוסיף ולומר: הכוח – מלכודת לבעליו: הוא משנה את תודעתו ואת ערכיו, ומפתה אותו לדבוק במעמדו בכל מחיר.

ירבעם מתפתה אפוא לייצרו הרע, יצר השלטון בכל מחיר שהחל מקנן בלבו, ועל כן הוא נגרר אחר חשש 'סביר', 'טבעי', ונוטש את דרך האמונה בדבר ה' ואת הדבקות במצוותיו. בכך הוא מצטרף לאישים נוספים במקרא ש'אמרו דברים בלבם' – שנתנו ללבם להובילם, כהבחנתם החדה של רבותינו (בראשית רבה סז, ה ובמקבילות):

           הרשעים ברשות לבן:

"אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ..." (תהילים י"ד, א);

           "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ ..." (בראשית כ"ז, מא);

"וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ...";

"וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ..." (אסתר ו', ו)

אבל הצדיקים – לבן ברשותן:

"וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ..." (שמ"א א', יג);

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ..." (שם כ"ז, א);

"וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ..." (דניאל א', ח).

דומין לבוראן: "וַיֹּאמֶר ה אֶל לִבּוֹ..." (בראשית ח', כא)[8]

 

4. חטאות ירבעם – מהן?

'חטאות ירבעם' מתוארות בפסוקים כח–לג כמערכת פולחנית שלמה שייסד ירבעם, הכוללת רכיבים שונים הקשורים זה בזה. הבה נציג את הרכיבים הללו כשהם מובחנים זה מזה, כבסיס לדיון במשמעות המעשים הללו של ירבעם (דיון שייערך בעיון הבא):

 א. העגלים

כח      וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם!

הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.                             

כט      וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן.

ל         וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת

וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן.

עשיית העגלים היא החטא הבולט ביותר בחטאות ירבעם, וגם המעורפל ביותר מבחינת הבנת משמעותו (ועל כך נדון  בעיוננו הבא). מעשה העגלים פותח את סדרת חטאות ירבעם, וזוכה לתיאור הרחב ביותר – שלושה פסוקים (כח-ל). במעשה זה מתכנן ירבעם להשיג את מטרתו – מניעת העם מלעלות לירושלים – "רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם". אלא שמילים אלו הן רכיב בפני עצמו במערכת של 'חטאות ירבעם'.

 ב. מניעת העם מלעלות לירושלים

כח               וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ...

המילים "רַב לָכֶם..." נאמרות לעם רק לאחר שנעשו העגלים, וירבעם יכול היה להפנות את העם אליהם, במקום לירושלים.  האם דברי ירבעם לעם "רַב לָכֶם..." הם בגדר המלצה בלבד,[9] או שמא זהו צו מלכות מחייב, כלומר, 'אינכם רשאים יותר לעלות לירושלים'?

חז"ל ענו על שאלה זו באופן חד-משמעי: במסכת תענית ל ע"ב נותנים אמוראים אחדים טעמים להיותו של ט"ו באב יום טוב לישראל. הנה אחד מהם:

עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה (– המלך האחרון בממלכת ישראל) פרוסדיות (– משמרות) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל.[10]

אמנם אין חז"ל מביאים ראיות מן המקרא לכך שירבעם הושיב משמרות למניעת העלייה לרגל לירושלים, אולם דבריהם ודאי נובעים מפרשנותם את דברי ירבעם במקומנו "רַב לָכֶם..." כצו מלכותי מחייב: תפיסה זו מתאימה הן ללשון "רַב לָכֶם" שפירושו: 'די לכם!', והן להקשר הכללי שבו מובאים הדברים: לו היו דברי ירבעם בגדר המלצה בלבד, מי ערב לו שגם לאחר העמדת העגלים העלייה לירושלים לא תימשך?

 ג. בתי במות בבית אל ובדן

לא               וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת

'במה' היא הכינוי שבו מכנה המקרא את המזבחות שמחוץ למקדש. 'בית במות' הוא אפוא מקום שבו מוצבים מזבחות להקרבה.[11] מסתבר שהכוונה לכך שירבעם בנה מקדשים להקרבה באותם מקומות שבהם הציב את העגלים – בבית אל ובדן, כפי שנברר מיד להלן.

בעיון המבוא לסדרת עיונים זו הראינו, שמעשיו של ירבעם החל בפסוק לא מתוארים פעמיים: בפסוק לא-לב1, עד המילים "וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ", הם מתוארים לראשונה בלא שייכות למקום מסוים, ואילו משם ואילך מתוארים אותם מעשים עצמם בשנית תוך ציון העובדה שהם נעשו דווקא בבית אל (וזאת כהכנה לסיפור המתחיל בראש פרק י"ג המתרחש בבית אל). על פי זאת יש להקביל את האמור בראש פסוק לא לאמור במחצית השנייה של פסוק לב כדלהלן:

   ל              וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת                             לב           כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל (– בית במות)

לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה

וכך מתבררת תכלית עשייתם של בתי הבמות – הם נועדו להקרבת קרבנות בזיקה לעגלים.

 ד. כהנים מקצות העם

     לא                      וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי.

     לב                      וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה.

[...]

י"ג, לג                    וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת

הֶחָפֵץ – יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ (– ימנה אותו) וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת.

ירבעם מחולל מפכה יסודית בהגדרת הכהונה: שוב אין הכהנים שייכים לשבט מסוים – שבט לוי, אלא הם יכולים לבוא מכל שבטי ישראל. את הכהנים מינה ירבעם מבין כל החפצים להתמנות, והוא הציב אותם לעבודת הבמות שבנה בבית אל ובדן.

מעשה זה מייתר את קיומם של הכהנים והלוויים שבתחומי ממלכת ירבעם, ואכן בדהי"ב י"א, יג-טו מסופר:

                           וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֲשֶׁר בְּכָל יִשְׂרָאֵל הִתְיַצְּבוּ עָלָיו (– על רחבעם) מִכָּל גְּבוּלָם.

                           כִּי עָזְבוּ הַלְוִיִּם אֶת מִגְרְשֵׁיהֶם וַאֲחֻזָּתָם וַיֵּלְכוּ לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִָם

כִּי הִזְנִיחָם יָרָבְעָם וּבָנָיו מִכַּהֵן לַה'.

וַיַּעֲמֶד לוֹ כֹּהֲנִים לַבָּמוֹת וְלַשְּׂעִירִים וְלָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה.

ה. חג הסוכות בחודש השמיני

           לב            וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה... 

           לג            ...בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל 

בפעולה זו העתיק ירבעם את 'החג' – חג הסוכות – לחודש אחר, לחודש השמיני. מטרת פעולה זו ברורה: בכך הוא מנסה להבטיח שבני ממלכתו לא יעלו ב'חג' לירושלים, שהרי מעתה אנשי יהודה ואנשי ישראל אינם חוגגים את חג הסוכות בתאריך משותף.

לכאורה, כדי להשיג את מטרתו, היה על ירבעם להקדים את חג הסוכות לחודש השישי, שהרי באיחור החג לחודש השמיני, עלולים אנשי ישראל לקיימו על פי הרגלם בחודש השביעי, ולעלות בו לירושלים.

ועוד קשה: מבין כל השינויים שערך ירבעם בפולחן הדתי, כיצד העלה על דעתו שישראל יקבלו שינוי זה: קיומם של חגים במועדם הוא מן הדברים המושרשים ביותר בכל חברה, ודבר זה אינו תלוי בתפיסה דתית-פולחנית זו או אחרת. הרי חג סוכות הוא 'חג האסיף', והוא קשור בעונות השנה המתחלפות ובעבודת האיכר בשדהו בהתאמה לעונה המתאימה. ובכן, מדוע יסכימו אנשי ישראל לדחות את החג החביב עליהם מן החודש השביעי לחודש השמיני?

רמז לפתרון הבעיות הללו מצוי בפירושו של רש"י לפסוק לג:

           'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי' – דרש להם: הוא (– החודש השמיני) חודש האסיף, ובו ראוי החג להיות.

בספרו 'המקרא והמסורה', ביאר הרב ראובן מרגליות ז"ל את כוונת דברי רש"י הקצרים הללו:[12]

כלומר: כאשר ידענו מחוקי קביעת השנה, שיכולים לעבֵּר שנה ולהעביר חג המצות חודש שלם אם לא יבוא האביב בזמנו, כן דרש להם ירבעם שיכולים לעבר השנה בכדי שיהיה חג האסיף בזמנו. ההנחה שאין מעברין אלא את חודש אדר אינה מפורשת בתורה, אלא היא מדברי קבלה,[13] אבל ירבעם... הרשה לעצמו לחלוק על כלל עקרוני זה... לא נפלֵאת אפוא שירבעם בדא חודש מלבו,[14] כלומר עיבר את חודש אלול, ועל ידי זה הועברו החגים שבחודש השביעי לחודש השמיני לפי קביעת חכמי ישראל שלא הודו לו, שהם כינו את החודש ההוא "שמיני", בעוד שירבעם חשב אותו לשביעי, וקבע החג בט"ו בו ככתוב...לא שינה ירבעם אפוא את המפורש בתורה, כי אם חלק על אחת ההנחות המקובלות בעיבור השנה... וידע להטעים הנחתו לעבר את אלול למען שיהיה חג האסיף בזמנו, ובזה עלה לו להטות לב העם.

על פי הסבר זה של מעשה ירבעם ברורה התשובה לשאלות ששאלנו, מדוע לא הקדים ירבעם את חג הסוכות לחודש השישי, וכיצד קיבל העם את עקירת החג ממועדו הקבוע. ירבעם לא העתיק חג בודד ממקומו, אלא שינה את לוח השנה כולו, כך שיהיה שונה מלוח השנה הנוהג בירושלים. בכך הרוויח ירבעם רווחים נוספים: בעיבור חודש אלול הוסב לא רק חג הסוכות, אלא גם ראש-השנה ויום הכיפורים (ועמד על כך הרב מרגליות). רווח זה אינו חשוב כל כך, כי אלה אינם מועדי עלייה לרגל. אולם באותה שנה, אף חג המצות וחג השבועות נחגגו בהפרש של חודש! ואם המשיך ירבעם במדיניות עיבור שנה שונה מזו שנהגה ביהודה, יכול היה לגרום לכך שלא רק באותה השנה, אלא גם בשנים הבאות, יחגגו תושבי ממלכת ישראל את כל חגיהם בהפרש של חודש מהחגים הנוהגים ביהודה.

 ו. עליית ירבעם על המזבח

לב           ... וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ...

לג            וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל...

וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר.

שלוש פעמים מתואר מעשה זה של ירבעם,[15] ואולי מכך הסיק יוסף בן מתתיהו (בקדמוניות היהודים[16]) כי ירבעם "בנה מזבח לפני העגל, ושימש בעצמו כהן גדול, ועלה עם כהניו למזבח".

מעשה זה של ירבעם הוא המשך של מעשהו בהדחת הכהנים מבני לוי ומינוי כהנים מקצות העם. מהפכת הכהונה של ירבעם נשלמת בכך שהוא הופך עצמו לכהן גדול, אף שהוא משבט אפרים. כאשר מלך עושה עצמו לכהן (ועוד לכהן גדול), יש בכך טעם מיוחד לפגם. אחדות התפקידים של מלך וכהן הייתה מקובלת בין העמים, אך המקרא מבדיל הבדלה ברורה בין שתי הרשויות, בין סמכותו המדינית של המלך לבין הסמכות הדתית בעבודת המקדש הנתונה לכהן.[17]

 


[1] צירוף מילים זה מופיע כ-15 פעמים בספר מלכים במסגרת ההערכה המסכמת הניתנת ביחס לכל אחד ממלכי ישראל (לבד מהושע בן אלה).

[2] כאן ראוי לשאול: אם חושש ירבעם שיהרגו אותו, מה אכפת לו שישובו אחר כך אל רחבעם מלך יהודה? דוגמה לכך נמצאת בדברי השוטרים אל העם היוצא למלחמה (דברים כ', ז): "וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה", ופירש זאת רש"י: "ואיש אחר... ודבר של עגמת נפש הוא זה".

[3] אף שאול הצדיק בעיני עצמו ובעיני אחרים את רדיפתו אחר דוד להרגו בכך שקיומו של דוד, לא זו בלבד שמסכן את מלכותו, אלא גם את חייו וחיי זרעו (שמ"אכ"ד, כא).

[4] לכאורה, בספר דהי"ב י"א, יג-יז מתואר תהליך דומה, של שיבת אנשים מממלכת ירבעם אל ממלכת רחבעם, ושם מדובר בהעברת מקום המגורים של כהנים ולויים "וְאַחֲרֵיהֶם מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" אל גבולות ממלכת רחבעם. אלא שהמעיין שם יגלה שמעבר זה נעשה דווקא בגלל חטאות ירבעם: "כִּי עָזְבוּ הַלְוִיִּם אֶת מִגְרְשֵׁיהֶם וַאֲחֻזָּתָם וַיֵּלְכוּ לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִָם כִּי הִזְנִיחָם יָרָבְעָם וּבָנָיו מִכַּהֵן לַה'. וַיַּעֲמֶד לוֹ כֹּהֲנִים לַבָּמוֹת וְלַשְּׂעִירִים וְלָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה". אף העוברים "מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" עשו זאת מחמת שנתנו "אֶת לְבָבָם לְבַקֵּשׁ אֶת ה'... בָּאוּ יְרוּשָׁלִַם לִזְבּוֹחַ לַה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם" – מה שירבעם ניסה למנוע מהם. לולי 'חטאות ירבעם' היו אנשים אלו נשארים בממלכת ירבעם, ואף נאמנותם הפוליטית למלכותו הייתה כנראה נותרת במקומה.

[5] מאז ראשית ימי הביניים ועד ימינו ממש מתקיימת תופעה כזאת בעולם המוסלמי. מדינות מוסלמיות הנבדלות זו מזו בכל מובן אפשרי, אפילו מבחינה דתית – מדינות סוניות ומדינות שיעיות, מאוחדות סביב בירה דתית אחת, מֶכה, ואזרחיהן מקיימים עלייה לרגל משותפת בימי החג'. כמובן זוהי דוגמה מן העתיד ואין בה כדי לשמש תקדים לחזון שחזה אחיה השילוני בזמנו, אולם הדוגמה הזאת מלמדת שהדבר אפשרי באופן עקרוני.

[6] הנה דוגמה: הדרישה הא-לוהית מדור יוצר מצרים לעלות ולכבוש את הארץ הייתה כרוכה בהתגברות על טבעו של דור זה, "שאין מטבע האדם שיתחנך על שֵרות של עבדות בחומר ובלבנים...ואחרי כן מיד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת בילידי הענק" (רמב"ם מורה נבוכים ג, לב). ואכן בני ישראל נכנעו לטבעם ולשיקול הריאלי, ולא התאמצו להתגבר על אלו כפי הדרישה הא-לוהית. על כך נענשו, וגם ההבטחה הא-לוהית לרשת את הארץ ניטלה מהם, וניתנה לדור שאחריהם.

[7] מקבילה מורחבת לברייתא זו מופיעה באבות דרבי נתן פרק י, ושם מובאים הדברים (בנוסח שונה) מפי יהודה בן טבאי.

[8] ראה דברינו על מדרש זה בעיון לפרשת יתרו בסדרה השנייה "לא תחמד",  עמודים 319-320.

[9] כך נראה מתרגום יונתן, המתרגם את דברי ירבעם כך: "סגיאה לכון אורחא מלמסק לירושלם", ובתרגום חוזר: רבה לכם הדרך מלעלות לירושלים. אפשרות אחרת לפרש את דברי ירבעם, ללא הוספת מילה שאינה כתובה, היא 'די לכם מעלות לירושלים', ולשון זו נוטה דווקא להתפרש כצו.

[10] מקבילה לדברים אלו מצויה במסכת בבא בתרא דף קכא. המשמרות ('פרוזדאות') שהושיב ירבעם על הדרכים למנוע עלייה לרגל לירושלים נזכרים בתלמוד הבבלי גם בתענית כח ע"א וגיטין פח ע"א.

[11] בתרגום השבעים קראו בפסוק לא 'ויעש בתי במות', והשווה לסיפור הבא בהמשך י"ג, לב "וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת" והשווה גם למל"ב כ"ג, יט.

[12] המקרא והמסורה, ירושלים תשכ"ד, פרק טו 'חודש אשר בדא מלבו', עמודים נד-נט.

[13] חז"ל למדו את חובת עיבור השנה מן הפסוק (דברים ט"ז, א) "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" וקבעו: "שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן" (ראש השנה כא ע"א). עקרונית, ניתן היה ללמוד גם מהוראת התורה כי "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ... בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים ט"ז, יג) שיש לדאוג לכך שחג הסוכות בחודש תשרי יחול בעונת האסיף. אום חז"ל דרשו דווקא את הפסוק הנוגע לחודש האביב כיוון שחודש ניסן הוא "רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי  הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב), ומסתבר שיש להחליט על העיבור לקראת תחילת השנה החדשה, ואם יש צורך לעבר, יש להוסיף לשנה עוד חודש לאחר חודשה האחרון – חודש אדר.

שיטת העיבור של ירבעם מסתמכת על המקובל בחלק מן העמים בעת העתיקה (ושיש לו רושם גם במסורת היהודית), כי חודש תשרי הוא החודש הראשון ובו מתחילה השנה ("ראש השנה"), ואם כך יש לעבר שנה על ידי הוספת חודש לאחר חודשה האחרון – חודש אלול. כך יחול חג הסוכות בעונת האסיף (וממילא יחול אז גם חג הפסח באביב). והוא הדבר ש'דרש להם' ירבעם כפי שכתב רש"י.

ראוי לציון כי הלכות אחדות הקשורות בעיבור השנה הבאות בדברי חז"ל נראות כפולמוס נסתר עם שיטת העיבור של ירבעם: "אין מעברין את השנה אלא אם כן ירצה נשיא (– שהוא המקביל בתקופת התנאים למלך מבית דוד)" (ברייתא סנהדרין יא ע"א); "אין מעברין את השנים אלא ביהודה... מאי טעמא?... אמר קרא: 'לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה' (דברים י"ב, ה) – כל דרישה שאתה דורש – לא יהיו אלא בשִכנו של מקום" (ברייתא וגמרא שם ע"ב); "אין מעברים את השנה לפני ראש השנה (– האחד בתשרי), ואם עיברוה – אינה מעוברת. אבל מפני הדחק (רש"י: שמא לא יהא שם בית דין מופלא סמוך לאדר) מעברין אותה אחר ראש השנה מיד, ואף על פי כן אין מעברין אלא אדר" (ברייתא שם יב ע"א).

[14] לפני הקטע שהבאנו מדבריו כתב הרב מרגליות: "לפי ההבנה הרגילה, שהעביר החג מתשרי לחשוון, הן היה לכתוב לומר 'בחג אשר בדא מלבו', מהו "בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ"? אולם באמת, לא חג בדא ירבעם, כי אם 'חודש'."

[15] וכבר ביארנו בעיון המבוא כי החזרה בפסוקים לב2–לג על האמור לפני כן נועדה לייחס את חטאותיו של ירבעם לעיר בית אל דווקא, כהכנה וכרקע לסיפור שבפרק י"ג המתרחש בבית אל ובסביבתה. אף החזרה השלישית על המשפט "וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר" – משפט שבו נחתמת הפסקה המתארת את חטאות ירבעם – נועדה ליצור חוליה מקשרת לסיפור הבא (י"ג, א) "וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה...אֶל בֵּית אֵל וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר".

[16] ספר שמיני ה, 230 (עמוד 291 במהדורת שליט).

[17] בהסגת גבול הכהונה חטא גם המלך עוזיהו (דהי"ב כ"ו, טז-כא). נראה שהכתוב שם רומז לביקורת זו כלפי העובדה שמלך (ולא סתם זר) מנכס לעצמו גם את הכהונה: "וּכְחֶזְקָתוֹ (– כמלך המצליח בכל מעשיו) גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו, וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר...". כעונש על כך נצטרע עוזיהו. אחריו חטא בחטא זה גם אחז (מל"ב ט"ז, יב-יג).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)