סוד הנחש - הסטרא אחרא והשואה בדרשות האדמו"ר מצאנז | 2
שיעור 14: "סוד הנחש" - הסטרא אחרא והשואה בדרשות האדמו"ר מצאנז (חלק ב)
פירוש "סוד הנחש" בדרשות האדמו"ר
בחלקו הראשון של השיעור ציטטנו מסורת מתלמידי האר"י, ששאלוהו קודם הסתלקותו כיצד ייתכן שמשה רבנו נס מפני הנחש בעודו עומד לפני ה' במעמד הסנה, והרי נאמר במשנה על מי שעומד בתפילה כי "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" (ברכות פ"ה מ"א). האדמו"ר מקלויזנבורג סיפר על סירובו של האר"י לגלות את הסוד, ואמר כך:
ובסוד זה תלוי כל הנהגת העולם ויישוב קושיית משה מדוע לא יבער הסנה, ואין השי"ת מכלה את הסטרא אחרא, ומדוע נתארכה גלותנו זה אלף ותשע מאות שנה, ולמה הניח הקב"ה לנבוכדנצר הרשע להחריב את בית המקדש והניח לנאצים ימ"ש להשמיד את בני ישראל באושוויץ. וקושיות אלה הן עניין ניסת משה רבנו ע"ה מפני הנחש וסוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.
לפי הסברו של האדמו"ר, משה רבנו חושש לאחוז בזנבו של הנחש ובורח מפניו,[1] מפני שהנחש מייצג את הסטרא אחרא, ומשה חושש ממתן הלגיטימציה לו, כלומר: מגילוי הסוד שעל פיו אפשר להבין כיצד מגלה גם הסטרא אחרא את הא-לוהות בעולם. משה מעוניין בביטול הסבל ובגאולה, והשגת תפקידו הא-לוהי של הסטרא אחרא עלולה לבטל את רצונו. האדמו"ר מסביר, שזו גם כוונת שאלתו "מדוע לא יבער הסנה", שהרי הסנה מייצג את כוחות הסטרא אחרא המופיעים בהיסטוריה בדמות אומות העולם המעוניינות להחטיא את ישראל ולכלותם, ועל כך מתפלא משה: "ולמה אין הקב"ה מכלה את הסטרא אחרא ואינו מבער את רוח הטומאה מן הארץ?".[2]
תוכן הסוד שמרתיע את משה ואת האר"י מהווה מפתח להבנת היחסים הסבוכים בין כוחות הטומאה לכוחות הקדושה. בלי המפגש בין הנחש (הסטרא אחרא - צד הטומאה), לבין האיילה (כנסת ישראל) והדימום שבעקבותיו, אין הגאולה יכולה לבוא. הפנייה אל המיתוס כדי להתמודד עם בעיית הרע שהופיעה בשואה בכל עוצמתה, נובעת מההבנה שלא ניתן לדון בהנהגת הא-ל בעולם רק על פי מונחי המשפט של תורת הגמול, שכן אלה אינם יכולים להסביר את גילויי הרוע הקיצוניים בשואה. מיתוס הנחש מבוסס על ההנחה שמציאותו של הרוע בעולם אינה תלויה במעשי האדם, והיא קודמת להם אונטולוגית. הרוע הופיע כתוצאה של תהליכים פנימיים באצילות הא-לוהית, קודם ליצירת האדם.[3] כיוון שהקב"ה, "לית אתר פנוי מיניה" והוא "ממלא כל עלמין", אין לקבל את הסברה שפעולתו של הרוע היא אוטונומית לגמרי, ואין לה תכלית כלל. ועוד: עלינו להבין מדוע אנו חוזים דווקא בדור הזה בהתפרצות כה קיצונית של הסטרא אחרא. להלן נציע לכך כמה פירושים, העולים מדברי האדמו"ר כאן ובמקומות נוספים.
א. הסבר לפי שיטת רמח"ל
תיאור עמידתו של משה אל מול הסנה והנחש הוא תיאור של מאבק בין כוחות הקדושה לכוחות הטומאה בעולם. לסטרא אחרא יש כוח רב, ונראה כאילו הוא מתגבר ומנצח. מראית עין זו מגיעה לשיאה בעת שהוא נושך את האיילה, רגע טרם לדתה, ושותה את דמה; או אז נדמה כאילו ניצחונו מושלם. אלא שבמקום לדמם ולמות, מתהפך הגלגל והאיילה יולדת - כלומר: הגאולה מתפרצת - ומתברר שהנחש נתן את כוחו לגאולת ישראל.
מהלך מחשבה סבוך זה, ניתן לפרשו על פי תורת הנהגת הייחוד של רמח"ל, אותה הצגנו לא מכבר.[4] לפי תורה זו, תכלית הנהגת הא-ל את עולמו היא גילוי ייחודו. אלא שגילוי הייחוד מגיע לידי שלמות רק אם הוא שולל מכול וכול את כל הכוחות האחרים המתנגדים לו. נמצא שכדי להוכיח את ייחוד ה', צריכים כל הכוחות האחרים להופיע על בימת העולם במלואם, ורק בביטולם לגאולת ישראל יתברר למפרע שמעולם לא היה להם כוח באמת. עלייתו של היטלר, הצלחתו המדהימה, ניסיונו להשמיד את ישראל, המייצגים את הקדושה, ונפילתו לבסוף - מוכיחים שלפנינו אותו מאורע הקודם לגילוי הסופי של ייחוד ה' המבטל את שלטון הסטרא אחרא, ואשר ממנו מוכרחה לצמוח גאולת ישראל.
ב. שלטון הרע לשם כיליונו
פירוש אחר להתגברותו המפלצתית של הסטרא אחרא דווקא בדור השואה נציע על פי דברי האדמו"ר עצמו במקום אחר:
ונראה לי בזה עניין אמת על סדר ההנהגה בימות המשיח, באם ח"ו בני ישראל לא יזכו לישועה בזכות מעשיהם, אבל מכל מקום הגיע זמן לומר דיו לאבל שיעמוד מאבלו (על פי סנהדרין צז ע"ב), והלא מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ"ט, ד) וכל האומר הקב"ה וותרן יוותרו מעיו (בראשית רבה סז ד), לפיכך זה לעומת זה עשה הא-לקים להגביר את כוחות הטומאה שיעשו להם כלי משחית כרצונם, וכמו שידוע שיש להם כיום פצצות אטום ושאר משחיתים שמסוגלים להחריב כליל את כל היישוב... שאם ייתנו לכוחות הטומאה להתפשט הם יכולים להחריב את כל העולם בנדנוד קל... וכיוון שהקב"ה רוצה בקיום העולם יוצא חוט של חסד ומתערב בזה לעצור את הרשעים... שיהא זמן אשר 'אעשה כלה בכל הגויים' (ירמיהו מ"ו, כח) כלומר שמסוגלים לכלות את כל גויי ארץ כמו רגע, וכל זה יהיה בשביל' ואותך לא אעשה כלה' (שם) כלומר שהגיע זמן הגאולה השלמה, ולפיכך הקב"ה מסבב את הכל באופן שיהא הכרח לשתף את מידת הרחמים... ואז ירחם ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב להשמיע קול שופר גדול של מלך המשיח... כל רואה נכוחה ישפוט בצדק שזה דורו של מלך המשיח...[5]
גם בדרשה זו מופיע הסטרא אחרא במלוא עוצמתו בזיקה לגאולה השלמה וקודם לה, אך תוכן הזיקה שונה. גאולת ישראל והעולם צריכה להיות במשפט, כשם שההיסטוריה כולה מונהגת על ידי הא-ל במשפט. אם ישראל עושים תשובה - תבוא גאולתם במשפט. אבל אם אינם עושים תשובה, אך כבר סבלו די בגלותם - כיצד ייגאלו במשפט? הרי אינם ראויים לכך! במצב זה, אומר האדמו"ר, נותן הקב"ה כוח לסטרא אחרא לפעול בכל כוחו, כדי לעמת באופן ממצה את שתי האפשרויות הקיימות. כל עוד לא הופיע הרוע במלוא כוחו, לא עמדו כוחות ההרס שלו במבחן, וניתן לחשוב שהוא יכול להוות חלופה להנהגת העולם. 'שחרור החבל' של הסטרא אחרא מאפשר להביא את פעולתו בעולם עד כדי אבסורד, שכן ככל שהוא צובר יותר כוח, מתברר שסכנת ההשמדה והכיליון של העולם הופכת מוחשית יותר. כך מתברר, שאם הקב"ה לא יתערב וינהיג את העולם בידי ישראל, ייחרב העולם בידי האומות, המוּנעות מכוח הסטרא אחרא. כיוון שהקב"ה רוצה בעולמו, הוא מונע זאת ברגע האחרון, ואז הוא עתיד לגאול את ישראל ולמסור את השלטון על העולם בידיהם.[6]
לפי תיאור זה, ניתן להבין מדוע יש חשש מפני גילוי סוד הופעת הסטרא אחרא בעולם, שהרי הופעתו בהיסטוריה מספקת הצדקה לגאולת ישראל, ואם ייוודע סוד הכרחיות הופעתו, יתברר שהרע הוא בעצם לתכלית טובה, ואזי לא ירצה משה להתפלל עוד להפסקת הפורענות: "מדוע לא יבער הסנה".
האדמו"ר מדגיש במקומות שונים שיש להבחין בין נקודת המבט האנושית-ארצית לנקודת המבט הא-לוהית-שמימית: ייתכן שמה שמנקודת ראותנו כאן הוא סבל ופורענות, נראה מוצדק וכדאי כאשר מתבוננים בו בפרספקטיבה שמימית, שבה ניתן לצפות גם במה שייוולד מהפורענות ויבוא אחריה. כך, למשל, סיפר האדמו"ר שר' ישראל מרוז'ין פנה פעם בתפילה לזקנו, המגיד ממזריטש, ושאלו מדוע איננו מבטל את הגזרות על ישראל בשמים, כפי שהבטיח לפני מותו. והשיבו המגיד בחלום, שמה שמלמטה נראָה לו רע, נראֶה לו עתה מן השמים טוב, ולכן אינו חפץ לבטלו.[7] הבחנה זו דומה להבחנה בדרשתנו בין המבט הקיומי, ממנו נראה הסבל כ'רע', לבין המבט הגבוה והאידאלי, שיכול להופיע רק מעבר לחיים, ואשר בו מתברר כי "לית אתר פנוי מיניה", כלומר: שגם הופעת הרע היא גילוי של אחת המידות הא-לוהיות.
ג. הסטרא אחרא והחטא
על משמעות נוספת של דרשת האדמו"ר נעמוד מתוך הקשרה האקטואלי. הדרשה ניתנה בשיעור השבועי בחומש עם רש"י (חורש"י) לקראת פרשת שמות, שהיא הראשונה לפרשיות השובבי"ם - ימים בהם עוסקים בתיקון הברית.[8] בנושא זה עוסקות כמעט כל דרשותיו של האדמו"ר לפרשת שמות, ובהן הוא קורא לחסידיו להתחזק בשמירה על עצמם בתחום המיני ולעסוק בתיקוני תשובה.
מן ההיבט הדרשני, בלולה הדרשה בה עסקינן מחומרים של פרשת השבוע - ענייני גלות וגאולה - ומהחומרים של תקופת השובבי"ם, והקו הדרשני המרכזי הוא קישור בין שני הנושאים: הפורענות והסבל, עליהם מדובר בחלק הראשון, ותיקון הברית, בו מתמקד החלק השני. האדמו"ר מסביר, כי אף שלסטרא דטומאה יש קיום עצמאי, מקבל הוא את הדלק המניע אותו מצד הקדושה, ובלעדיו אין לו כוח לפעול. הרעיון ש'חטא הברית' נותן חיות לכוחות הרוע, הוא רעיון נפוץ בספר הזוהר ובספרות הקבלה בכלל. האדמו"ר עצמו פירש שפגימת הברית גורמת להיפוך מידת היסוד מקדושה לטומאה (המטה נהפך לנחש), והיפוך הא-לוהות - לשטן:
והנה איתא שהנוטר ברית קודש חתום בשם הוי-ה מלגאו ובשם שד-י מלבר. ומאידך איתא במוסר לחק לישראל שהפוגם בברית קודש מסיר מעליו השמות הקדושים ונחתם בשטן מלגאו ונחש מלבר... והנה שמות הוי-ה ושד-י בגימטריא שם, ובצירוף עשו עם הכולל עולה תשי"ז כמניין נחש שטן, לרמז שחטא זה הוא הנותן כוח וממשלה לעשו הרשע.[9]
חטא הברית נותן, אם כן, כוח לאומות העולם, ובמיוחד לשליחי השטן העכשוויים, להילחם עם ישראל.[10] הנחש יכול לפגוע בישראל רק בגלל הכוח שעם ישראל נותן לו מבלי דעת.
לפירוש זה משמעות אקטואלית נוקבת. הדומיננטיות של 'חטא הברית' בדרשותיו של האדמו"ר מקלויזנבורג ובתפיסתו החינוכית, כמו גם בקרב קהילות חסידיות אחרות, נובעת מחשיבותו בעיני הזוהר והמקובלים, אך לא פחות מכך - מהתפיסה שחטא זה הנו תמצית הקלקול של התרבות המודרנית. התביעה לשמירת הברית היא, בשפה פשוטה, תביעה להתרחקות מהתרבות 'המתירנית' ומכל מה שכרוך בה. כפי שהאדמו"ר חוזר ואומר, הנזק הגדול ביותר של המפגש עם המודרנה הוא חלחול מושגי התרבות המתירנית הטמאה, כלשונו, לתוככי ההוויה החרדית-חסידית. במובנה הרחב יותר, שמירת הברית משמעה גם שמירת הייחודיות התרבותית של ישראל בין העמים, והתרחקותו מכל השפעה זרה.[11]
הופעתו המפלצתית של הסטרא אחרא בדמותה של גרמניה הנאצית, אף שאיננה עונש במונחי תורת הגמול, לא יכולה הייתה להתרחש אלמלא השפע שקיבל מחטאי ישראל, אשר אימצו את מושגי התרבות הסובבת, ולא שמרו על קדושת ישראל.[12] מיתוס הנחש, היכול להתהפך מכוח של קדושה לסטרא אחרא, ולהשתמש בשפע שניתן לו כנגד ישראל, מעניק הֶקשר רוחני רחב לתביעה של תיקון הברית, המהווה, בדרשה זו, את העניין שהזמן גרמוֹ, בקָשרו את התביעה הדתית המעשית עם סיפור שלם על אודות הא-לוהות ומאבקה בכוחות הרוע, הניזונים מהחטא אותו נדרשים החסידים לתקן.[13]
יש לתת את הדעת על כך שחטא הברית אינו חטא אקטואלי מובהק, ואף לא חטא סקטוריאלי. לאמור: לא הכפירה וההשכלה ולא הציונות הם החטאים אשר נותנים כוח לסטרא אחרא ולעשיו ההיסטורי, כי אם פגם הברית - חטא המצוי, כמובן, גם אצל שלומי אמוני ישראל, ולא רק אצל חילונים או מתבוללים.
סיכום
בדרשותיו מתמודד האדמו"ר מקלויזנבורג עם הרוע שהתגלה באושוויץ הן מבחינה רעיונית הן מבחינה קיומית. הגותו עומדת על ארבעה עקרונות:
1. דה-אקטואליזציה של הסבל. הפורענות איננה הופעה אד הוק של רוע מכוון, זעם א-לוהי וכדומה, אלא היא המשך המאבק הקוסמי בין כוחות הקדושה לכוחות הטומאה בבריאה.
2. קבלת אחריות. הסטרא אחרא, המתגלם באומות העולם, ובייחוד בגרמניה הנאצית, מקבל את הכוח לפעול מחטאינו.
3. הבנת התכלית/המשמעות של הסבל. החופש שניתן לסטרא אחרא לפעול והסבל הכרוך בו הם שלב חיוני בדרך אל גאולת ישראל והעולם.
4. נחמה ואופטימיות. ככלות הכול, נמצא רבש"ע עם ישראל, ועם כל יהודי, גם בתוך הפורענות הקשה ביותר, אף אם אינו מושיע כל אחד ואחד.
ההתמודדות עם שאלת הרע פותחת בהנחה שתורת הגמול המסורתית אינה יכולה לספק הסבר להופעת הרוע השטנית בשואה. התאולוגיה פונה אל המיתוס הקבלי, שם היא מוצאת תפיסה של רוע שיש לו קיום ממשי ועצמאי, והוא נראה כמי שנאבק עם צד הקדושה במציאות. בנפש מתגלמת תמונה מיתית זו במאבק של היצר הרע, ובמיוחד היצר המיני, עם צד הקדושה שבנפש; בהיסטוריה מתגלה ציור זה במאבק הגויים עם ישראל, ובעימות התרבותי בין התרבות הגויית המתירנית לתרבות הקדושה של ישראל.
לסטרא אחרא ולקליפות יש כוח קיום רק אם הם שואבים אותו מן הקדושה. חטאי ישראל, ובמיוחד חטא הברית, מעבירים את הטיפות דקדושה[14] לידי כוחות הסטרא אחרא, ובכך גם מחלישים את הקדושה עצמה ואת עם ישראל. ודוק: השואה איננה מובנת כאן כעונש על חטא, כגון פגם הברית, אלא היא תוצאה של פעילותו העצמאית של הרוע, שיש לו מעמד מטפיזי ראשוני; אך לוּ שמרו ישראל את המצוות ואת הברית, היה הרוע מתנתק ממקור חיותו ונעלם.
ולבסוף, יהודי צריך להאמין ש'לית אתר פנוי מיניה', ועל כן לקבל עליו גם את הייסורים, כמרכיב הכרחי של התהליך ההיסטורי וכאופן של התגלות הא-ל. קבלת הייסורים באהבה, שהיא תכונת אופי של ישראל, משמעה נכונות למסור את הנפש על קידוש ה' כדי שהמציאות תיגאל. יודעת היא האיילה (כינוי לשכינה ולכנסת ישראל), שכדי ללדת - עליה להינשך על ידי הנחש.[15]
[1] זהו, כנראה, הקשר בין המטה לנחש. הנחש כשלעצמו הוא הסטרא אחרא, אך העובדה שהוא מטה הנהפך לנחש, משמעותה שהסטרא אחרא פועל גם הוא במסגרת ההנהגה הא-לוהית של העולם וממלא בה תפקיד.
[2] דברי תורה צאנז, גיליון תתרפא, עמ' ז.
[3] אין זה מענייננו כרגע אם הופעתו קשורה בהתפרצות של ספירת הגבורה-הדין, בניתוק המלכות ממקורה, בשבירת הכלים או בצמצום על פי האר"י. העיקר הוא שלסטרא אחרא יש קיום עצמאי, והוא מקור החטא והסבל בעולם. על בעיה זו ראה שיעורים 9-10 השנה.
[4] בשיעור 11 לשנה זו, ראה שם בהרחבה. להסבר מפורט כזה של משמעות עליית הנאצים ראה: ד' שלם, תיק גרמניא, ירושלים תשס"ב, עמ' 11-12, ולאורך הספר (שלם הוא מקובל ירושלמי צעיר שקווי מחשבתו מושפעים מהגותו של הרמח"ל).
[5] שפע חיים - דברי יציב לירח האיתנים, חלק ב, ניו ג'רסי תשמ"ג, עמ' כא-כב.
[6] בכיוון דומה ראו גם בדרשה קודם התקיעות, שפע חיים - דברי יציב לירח האיתנים, חלק ב, עמ' נט-סא. ההסבר שהצעתי על פי דברי האדמו"ר, יכול להיחשב פירוש לרעיון הנפוץ בזוהר בדבר פיוס ושוחד לסטרא אחרא (למקורותיו של רעיון זה ראה: י' תשבי, משנת הזוהר, ירושלים תש"ט, עמ' רצ-רצב). לפי תפיסה זו, תהליך הגאולה (האחרונה, כמו גם תהליכי כפרה וגאולה מינוריים יותר) קשור בהכרח בכך ש'הנחש' - 'הסטרא אחרא' - מקבל את 'מנתו'. בכמה מקומות בזוהר נאמר כי לאחר נשיכת האיילה מלחך הנחש את דמה, זאת אומרת: קודם לגאולה מתרחש דימום לאומי, המהווה מעין ריצוי לסטרא אחרא. נראה כאילו הסטרא אחרא נוטל את חלקו בגאולה, ובכך מתבטל או מסיר את התנגדותו. לא מצאתי בכתבי האדמו"ר מקלויזנבורג חזרה על רעיון 'הריצוי' או 'השוחד' כפשוטו, ונראה לי כי שני הפירושים הראשונים שהצעתי למעלה מתאימים יותר להלך מחשבותיו ולדברים שאמר וכתב.
[7] ראה: יסוד צדיק, עמ' סה; וגם שם, עמ' עה.
[8] היינו: תיקון חטא הוצאת שכבת זרע לבטלה, במובן הצר, ובמובן הרחב יותר - תיקון כל החטאים בתחום המין - על ידי תעניות, תוספת תפילות, לימוד ועבודת המידות.
[9] שפע חיים, דברי תורה ו, גיליון שכח. על הזיקה בין מיתוס הנחש לתיקון היסוד ראה גם: שפע חיים, דברי תורה ט, גיליון תקד, ולהלן בגוף השיעור.
[10] וכן כותב האדמו"ר על החוטא בחטא הברית: "...שידע גודל הפגם שעשה בעולמות העליונים... והסטרא אחרא שמחה ומרקדת עימו, וכל השפע של אומות העולם אינו אלא מכוחו, והיטלר לא עשה והצליח אלא על ידי חטאים אלו... וכשהשפע נשפע לצד הקדושה אז נהיה הסטרא אחרא חרב ויבש..." (דברי תורה, שם, עמ' י).
[11] ראה: דברי תורה, שם, עמ' יד, ולאורך הדרשה.
[12] ר' אהרל'ה רוט מציע הסבר דומה להופעתו הקיצונית של הסטרא אחרא, וגם בעיניו מהווה חטא הברית שורש לכל המחלות הרוחניות בתקופה המודרנית, ראה: שומר אמונים השלם, עמ' קכח-קל, ובשיעור 12. ובכיוון דומה ראה גם: תיק גרמניא (ראה הערה 4), עמ' 137, ולאורך הספר.
[13] "וכדי שלא יאמרו שעל חטא זה לא מהני תשובה נתקן על פי רוח קדשו של האריז"ל להתחיל את התיקון לחטא זה בפרשת שמות, משום שאז מתעורר לימוד זכות על ישראל..." (דברי תורה, שם, עמ' י).
[14] בהוראה המילולית - טיפות זרע שיצא לבטלה; בהוראה כללית - שפע מצד הקדושה.
[15] לאור זאת, ייתכן שמותם של האר"י ושל ר' חיים מצאנז לא היה רק מפני שראו יותר מדי, אלא גם ביטוי של מסירות נפש ותשלום כופר בעד כלל ישראל. ליבס (ראה למקור בחלקו הראשון של שיעור זה [שיעור 13]) הציע כי כך פירש האר"י את מות בנו בעקבות גילוי 'סוד שביעי של פסח' (וכפי שהבין האר"י, בעקבות ספר הזוהר, את עניין עשרת הרוגי מלכות, שגופם ניתן 'למלכות הרשעה', היא סטרא אחרא, כדי להרחיקה מן הקדושה, שתיבנה על ידי נשמתם) - ובכך תתבאר גם תגובתו המתונה לאסון.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)