דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 14

מבשל-מגיס | 1

קובץ טקסט

דין מגיס (1)

הגדרה: הגסה היא בחישה בתבשיל שנמצא בקדירה.

יסוד הדין

בברייתא ביצה לד. נאמר:

"תניא: אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן בתוכו תבלין, ואחד מגיס - כולן חייבין".

וברש"י שם:

"כולן חייבין - מביא את האור - משום מבעיר את הגחלת, דכשהוא מוליכה היא מתלבנה מרוח הליכתו. ומביא את העצים לאור - משום מבעיר. שופת קדרה - לקמיה מפרש מאי עביד. נותן מים ותבלין ומגיס - משום מבשל, שאף הוא אב מלאכה"[1]

טיב חיובו של המגיס לא נתברר לגמרי בש"ס, אולם חלק מהראשונים נקטו שהיסוד הוא איקרובי בישולא, דהיינו זירוז הבישול.

במסכת עבודה זרה לח. בדיון בסוגיית בישולי עכו"ם נאמר:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: הניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא עובד כוכבים והפך בו - מותר. היכי דמי? אילימא דאי לא הפך ביה הוה בשיל - פשיטא! אלא לאו דאי לא הפך לא הוה בשיל - אמאי מותר? בישולי של עובדי כוכבים נינהו! לא צריכא, דאי לא הפך הוה בשיל בתרתי שעי, והשתא קא בשיל בחדא שעתא, מהו דתימא: קרובי בישולא מילתא היא, קמ"ל."

משמע מכאן שזירוז הבישול אין דינו כבישול, ויקשה מכאן על מה שאמרנו בשבת. בנוסף לכך יש להקשות מסוגיית שבועות (יז:) העוסקת בזר שהפך בעצים שעל המזבח, וכך נאמר שם:

"אמר רב הונא: זר שהפך בצינורא - חייב מיתה. ה"ד? אי דלא הפך לה לא מיעכלי - פשיטא! ואי דלא הפך בהו נמי מיעכלי - מאי קא עביד? לא צריכא, דאי לא הפך בהו מיעכלי בתרתי שעי, והשתא מיעכלי בחד שעתא, והא קמ"ל דכל קרובי עבודה - עבודה היא"

ואם כן, לפנינו שתי סוגיות שמהן עולה שקירוב וזירוז אסורים כדבר עצמו. לעומת זאת ישנה הסוגיה בעבודה זרה, שם משמע שזירוז בישול אינו חשוב בישול לעניין בישולי עכו"ם.

הריטב"א במסכת עבודה זרה שם כתב:

"לכך הנכון דהכי פירושו מהו דתימא קרובי בשולא מילתא היא כדאמרינן בעלמא דקרובי עבודה עבודה [היא], קא משמע לן דאע"ג דמילתא היא בכאן הקילו לענין בשולי גוים לדון אחר תחלתו, והשתא אמרינן שפיר בסמוך גמרו ביד גוי שרי דהקילו בה לומר דקרובי בשולא לא ליהוי מילתא, גמרו ביד ישראל כל שכן דשרי דהא משורת הדין קרובי בשולא בשולא".

ובחידושיו לשבועות שם הוסיף:

"ודכוותה נמי לענין המבשל בשבת אפשר דהוי חייב, אבל התם בבשולי גוי דרבנן הקילו אפילו בהא, דליכא משום בנותיהן כיון שבא מקצתו על ידי ישראל".

שיטת הריטב"א היא שבעיקרון זירוז בישול יש בו איסור מצד עבודה במקדש על ידי זרים, ואף בשבת. לעניין בישולי עכו"ם יש קולא מיוחדת, משום שכל האיסור שם הוא שלא יבוא לידי חתנות, וכיוון שהבישול נעשה בשותפות ישראל אין לחוש לחתנות.

הקושי בדברי הריטב"א הוא דווקא במילה קטנה שהוסיף לדבריו: "לעניין המבשל בשבת אפשר דהוי חייב". לא מובן למה כתב "אפשר" והלא סוגיה שלמה היא שהמגיס בשבת חייב. שמא יש לומר שאף שראינו בסוגיה שמגיס חייב, אין זה מפני שמזרז בישולו אלא מפני שמשפר טעמו של התבשיל, על ידי פיזור טוב יותר של התבלינים ושאר דברים בצורה יותר אחידה בכל התבשיל.

רמז לגישה זאת, ניתן לראות בדברי הריטב"א עצמו בפירושו לשבת יח: וז"ל:

"וי"ל דבהגסה ראשונה הוא דאיכא משום מבשל לגבי קדירה מפני שמערב את הכל ואיכא משום קרובי בישולא"

עיקר הגסה הוא בעירוב הכל שמאפשר בישול איכותי יותר, ונראה שאף הביטוי "קרובי בישולא" אינו רק ביטוי כמותי של קיצור זמן הבישול, אלא גם במובן האיכותי שהזכרנו.[2] ומפני זה, יש מקום לומר, השתמש הריטב"א במסכת שבועות, בביטוי "אפשר" בעניין שבת, כי אפשר שהפעולה בשבת אינה רק זירוז כמותי כפי שעולה בנוגע לעבודה ולבישולי עכו"ם, אלא במוקד איכותי דווקא, והוא היסוד של החיוב בשבת.

זאת ועוד. נראה להביא ראיה מסוגיית הגמרא שזירוז מלאכה שתיעשה בזמן קצר יותר, אם היא הייתה מתבצעת גם בלי המעורבות הזאת, אין לחייב עליה בשבת. הגמרא בשבת יט. דנה בשאלה מהו הקו המנחה את שיטת בית שמאי באיסורים שהם אסרו בערב שבת, וכך נאמר שם:

"מאי שנא כולהו דגזרו בהו בית שמאי, ומאי שנא קורות בית הבד ועיגולי הגת דלא גזרו? - הנך דאי עביד להו בשבת מיחייב חטאת - גזרו בהו בית שמאי ערב שבת עם חשכה, קורות בית הבד ועיגולי הגת דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת - לא גזרו"

ברור מהסוגיה שאין איסור דאורייתא לטעון קורות בית הבד בשבת. בטעם הדבר כתב רש"י שם[3]:

"ושוין שטוענין אותן מבעוד יום, והמשקה הולך וזב כל השבת, ובגמרא פריך: מאי שנא דלא פליגי בית שמאי בהא, ומפרש: משום דאי נמי עביד להו בשבת - ליכא חיוב חטאת, דכי אמרינן סחיטת זיתים וענבים אב מלאכה, - הני מילי בזיתים וענבים שלא ריסקן מבעוד יום, דהוה ליה מפרק דבר ממשאו הגדל בתוכו, והיא תולדה דדש, אבל הכא - אין נותנין קורה על גבי זיתים עד שטוחנין תחלה בריחים. וכן ענבים דורכין אותן תחלה ברגל, ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא, אלא דלא נפיק שפיר כי השתא, ולא דמי לדש"

מוכח מכאן שזירוז יציאת השמן והיין אין בו איסור תורה כי הוא יֵצֵא גם בלי טעינת הקורה. זוהי אכן קביעת הגמ' שם בהמשך:

"מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי? - אמר רבי יוסי בר חנינא: רבי ישמעאל היא. דתנן: השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום, רבי ישמעאל אומר: יגמור משתחשך, ורבי עקיבא אומר: לא יגמור. ורבי אלעזר אמר: רבי אלעזר היא, דתנן: חלות דבש שריסקן בערב שבת ויצאו מעצמן - אסור, ורבי אלעזר מתיר"[4].

לאור זאת נראה שהריטב"א אכן מסופק אם מגיס בשבת חייב משום זירוז הבישול, שהלא בסחיטת זיתים ראינו שאין לחייב על זירוז יציאת השמן. ואם נרצה לחלק בין בישול לסחיטה ניתן לומר שמלאכת בישול שונה במהותה, שהרי אין אדם מבשל ממש בידיים אלא מניח את התבשיל על האש והתהליך מתבצע מאליו, ודמי לגרמא וחייבים על עצם הנתינה לתהליך. ואם כן, אפשר שדווקא כאן יש מקום לחייב על זירוז התהליך. מה שאין כן בסחיטת זיתים, שעקרונית יש מושג של סחיטה בידיו, ולכן אין משמעות מחייבת לזירוז. עוד ראינו בספר שביתת השבת בפתיחה לדש שעמד על קושי זה, וז"ל:

"דהא בכל המלאכות על הקירוב גם כן חייב כמו לעניין בישול שאם בלא מעשיו היה מתבשל בשני שעות ועכשיו מתבשל בשעה אחת חייב"

ותירץ שם:

"עיקר הסברא כמו שאמרו בירושלמי (שבת א/ט) דכל טיפה וטיפה נעקרה מבעוד יום, ואין מתחדש על ידי מעשיו עניין הדישה"

לפי דבריו יש לחייב על זירוז תהליך באופן עקרוני אבל בדישה המצב שונה שהתהליך נגמר משעה ראשונה כי הגדרת המלאכה היא עקירת הטיפות ממקומן, וכולן נעקרו משעה ראשונה. ולדברינו, אפשר שעקרונית אין לחייב על זירוז, ורק בישול הוא החריג מן הטעם שביארנו.

גבולות האיסור ותנאיו

בשבת יח: בתוך הדיון בעניין גזירת חיתוי בגחלים נאמר:

"צמר ליורה לגזור! - אמר שמואל: ביורה עקורה. וניחוש שמא מגיס בה! - בעקורה וטוחה"

למסקנת הסוגיה יש לחוש שמא יגיס בצמר הנתון ביורה (= דוד גדול), אפילו כשהיא עקורה מן האש. כיוון שבסוגיה לא עוסקים בתבשיל אלא בצביעת צמר נחלקו ראשונים בפירוש הסוגיה, ובדרך ההעברה מן המקרה הנידון בסוגיה לתבשיל.

רש"י כתב בד"ה מגיס:

"מהפך בה ובמבַשל[5] הוי בישול".

נראה מדבריו שהבין שיש להשוות בין דיני בישול לדיני צובע. אמנם בסוגיה יש לחייבו משום צובע, אבל בתבשיל יש לחייב משום בישול באותם תנאים.[6]

הרא"ש (שבת א/ סי' לד) פירש בשיטת רש"י:

"והו"ל מבשל אע"פ שעקורה מן האור בעודה רותחת המגיס בה הוא מבשל"

להבנת הרא"ש האיסור בהגסת צמר ביורה הוא מבשל. אין חילוק בין שני הפירושים אלא בעניין הצמר אם חיובו משום צובע או משום מבשל, אבל בתבשיל פשוט שיש לחייב משום מבשל ואפילו בקדירה שאינה על האש.

אלא שיש לעיין באיזה תבשיל מדובר: האם במבושל כל צרכו או בפחות מכך. הרא"ש כתב להלן בפרק ג' סי' יא':

"ומסתברא דעד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב ואחר שהגיע למאכל בן דרוסאי אם נצטנן והרתיחו חייב כדפי' רש"י לעיל גבי שמא ירתיח והא דפריך בפרק קמא והלא מגיס אפילו ביורה רותחת איכא למימר סמנין לצבוע בהן צריך בישול לעולם אי נמי לאו משום בישול פריך אלא משום צובע כשהוא מגיס מכניס הסממנין בצמר"

שתי דרכים מציע הרא"ש כדי להתגבר על השאלה כיצד אפשר לחייב על הגסה ביורה רותחת שהורדה מן האש ומסתבר שהיא כבר לאחר מאכל בן דרוסאי, ואם כן אין בישול אחר בישול.

1. בצמר יש בישול לעולם - מתאים לשיטתו בפרק א' שהבין שהחיוב משום מבשל.

2. החיוב בצמר אינו משום מבשל אלא משום צובע, מפני שאין לחייב על הגסה משום בישול אם התבשיל לאחר מאכל בן דרוסאי[7].

לפי ההסבר שהצענו ברש"י למעלה, אין הבדל בין צובע לבישול, ויש חיוב משום מגיס אף בתבשיל מבושל שאינו על האש, ומסתבר שאף במבושל כל צרכו, שהרי אין דרך להוריד קדירה מהאש לפני שנתבשלה כל צרכה. שיטה זו אמנם קשה מאוד, אך מצאנו לה חבר, זוהי השיטה שהובאה בדרכי משה בסי' שיח בשם מהרי"ו, ואף הובאה על ידו להלכה, וז"ל:

"ולכתחלה יש ליזהר אף בקדירה בכל ענין"

דהיינו שיש להחמיר אף בקדירה מבושלת כל צרכה ואף לאחר שהורדה מן האש[8]. שיטה זו עולה גם מקושיית הרשב"א בסוגייתנו, ואף בצורה חריפה יותר וז"ל:

"ומהא דקאמרינן ביורה עקורה וטוחה משמע דאפילו בעקורה איכא משום מגיס דהגסה בכלי ראשון כבישול, וקשיא לי אם כן האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין היאך מוציאין מהן בכף והלא מגיס"

הקושיה מבוססת על ההנחה שיש איסור הגסה גם במבושל כל צרכו כשאינו על האש, כפי הבנתנו ברש"י, ועל הנחה נוספת ומחמירה יותר שאף הוצאה בכף מהקדירה יש בה הגסה, וממילא לא נותרת אפשרות להוציא מאכל מהקדירה.

אמנם הרשב"א לא נשאר בעמדה זו להלכה, ותירץ בשני אפנים, שמשקפים הבנות שונות של יסוד ההגסה. זהו האופן הראשון:

"וי"ל דבהגסה ראשונה הוא דאיכא משום מבשל לגבי קדירה מפני שמערב את הכל ואיכא משום קרובי בישולא אבל בשאר הגסות לא דמראשונה ואילך ליכא בקדירה משום מבשל"

טעם החילוק בין הגסה ראשונה להגסות הבאות נעוץ בכך שרק הגסה ראשונה יש בה שיפור איכותי של פישוט טעם התבלינים בכל התבשיל באופן אחיד. אף הרמב"ן כתב כיוצא בזה, אך לדעתי יש הבדל בין שני הניסוחים. הרמב"ן כותב:

"ונראה דלא מיחייב אלא בהגסה ראשונה שאינו מתבשל מהרה אלא בהגסה זו שנמצא אף הוא מבשל"

לדעת הרמב"ן רק ההגסה הראשונה מזרזת את הבישול, ואילו לרשב"א נראה שהמוקד הוא לא בזירוז כמותי אלא בזירוז איכותי, שמתרחש רק בהגסה הראשונה.

האופן השני לפי הרשב"א:

"ועוד יש לי לומר דכל דבשיל כמאכל בן דרוסאי ליכא משום מגיס, דהא מגיס משום מבשל הוא דמחייב וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי תו ליכא משום מבשל"

תירוץ זה תולה את איסור מגיס באיסור בישול, ומובן יותר לפי השיטה שרואה הגסה כזירוז הבישול, ומרגע שנתבשל שוב אין לדבר על בישול וקל וחומר שאין לדבר על זירוז הבישול שנסתיים כבר.

שיטת הרמב"ם

בפרק ג' הלכה יא כותב הרמב"ם:

"אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה וזה מצרכי הבישול הוא ונמצא כמבשל בשבת"

מדבריו עולים כמה יסודות:

א. איסור ההגסה הוא רק כשהקדירה על האש, אך הכסף משנה שם פירש וז"ל:

"נראה לי שמה שכתב רבינו "והיא על האש" לאו דוקא אלא כל שהעבירה מרותחת מעל האור היא על האש קרי לה"

אולם אין הדבר פשוט שהרי הכלבו (סי' לא) הבין את הרמב"ם כפשוטו, וז"ל:

"ואף על פי שאסור לבשל ולהגיס בקדרה בעודה על האש לפי שהיא תולדות מבשל... ואסור להכניס מגרפה בקדרה להוציא הבשר ממנה בעודה על האש מפני שמגיס בה"

הרמב"ם פסק בפרק כא הל' יג:

"לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדירה בשבת אחר שמורידין אותה מעל האש"

והוסיף ביאור לדבריו בתשובתו (סי' שה, ומובאת בבית יוסף סוף סי' שכא):

"קדרה של דיסא שמשהין אותה על גבי כירה בשבת למחר כשמורידים את הקדרה מעל הכירה מכניסין בה עץ הפרור ומגיסין בה הרבה ומערבין אותה ומכין אותה בעץ הפרור עם צדדי הקדרה או בתוך הקערה עד שמתערב הבשר והריפות והמים ותסמך ותעשה כולם גוף אחד ופעמים מסירין מים מעל פניה ואחר כך מערבין אותה ופעמים מוסיפין לה מים חמים לפי מה שהיא צריכה כל אלו המעשים אסור או מותר. תשובה ודאי שכל זה מותר הוא... וקל וחומר הדברים אם מלילות שהם מחוסרים שחיקה מותר לגמור שחיקתן בשבת הריפות שכבר נשחקו ונתבשלו כל צרכן ואינן מחוסרין אלא עירוב בלבד לא כל שכן. ..ונתינת מים חמין לתוך הקדרה מותר לפי' מותר לעשות כל אלו המעשים אחר שמורידין הקדרה מעל הכירה שאין כאן אלא שחיקה"

ואף בדבריו אלו מצאנו מחלוקת בין הבית יוסף ובין הכלבו. הב"י פירש דברי הרמב"ם על ההיתר רק לאחר שהורידה מן האש כך:

"ואפילו לפי מה שכתבתי בסימן שי"ח שכל שהקדרה היא רותחת אסור משום דמגיס הוי כמבשל הכא מיד אחר שמורידין אותה מעל האש מותר להגיס בה כיון שכבר נתבשלה כל צרכה"

לדעת הבית יוסף איסור ההגסה קיים גם לאחר שהורידו מן האש, כי זהו כגדר בישול, ששייך אף בכלי ראשון שהורד מן האש. ולפיכך הסביר את ההיתר של הרמב"ם בקדירה שאינה על האש דווקא במבושלת כל צרכה שאין בה משום בישול וממילא גם הגסתה מותרת.[9]

אך הכלבו שם כותב:

"מותר לשחוק הדלועין או בצלים בעץ פרור בתוך הקדרה אחר שהורידה מעל האש",

בהמשך הסימן שם הוא כותב:

"וצריכות להיזהר שלא לתת אותן המים בעוד הקדירה על האש לפי שהן מערבות ומגיסות בקדירה כדי לערב יפה וקיימא לן דמגיס חייב משום מבשל אפילו בקדירה מבושלת[10] כל זמן שהיא על האש, אבל ביורה עקורה אין בה משום מגיס. והא דפרכינן פרק קמא דשבת גבי יורה עקורה והלא מגיס בה לאו משום מבשל קאמר אלא משום צובע, וכן פירשו ז"ל והרמב"ם".

ואף הלחם משנה הבין בדעת הרמב"ם שאין הגסה בבישול אלא על האש.

ב. מדברי הרמב"ם עולה גם שיש הגסה אף במבושל כל צרכו, שהרי המסגרת שבה הלכה זו מובאת היא מסגרת של החזרת קדירה[11], ולדעת הרמב"ם ברור שאסור להחזיר קדירה שאינה מבושלת כל צרכה, מפני שיש בישול עד שיתבשל כל צרכו. אמנם המגיד משנה כתב בדעתו שדווקא אם אינה מבושלת כל צרכה, וכן הבין גם הב"י. אבל הכלבו הנ"ל הבין שהאיסור קיים גם בקדירה מבושלת כל צרכה.

בסיכומם של דברים נראה, שיש שלוש שיטות עיקריות בהיקף האיסור:

1. איסור הגסה בגבולות איסור בישול, קיים גם בכלי ראשון שהורד מן האש, ודווקא כל זמן שיש איסור בישול. למאן דאמר שאין בישול לאחר מאב"ד - אין הגסה לאחר מאב"ד. ולמ"ד שיש בישול עש כל צרכו- יש הגסה עד כל צרכו (רשב"א ורמב"ן במסקנתם, מ"מ וכס"מ בהבנתם ברמב"ם).

2. איסור הגסה קיים גם בקדירה מבושלת כל צרכה וגם כשאינה על האש (רש"י לפי הבנתנו, ושיטת מהר"י וייל המובאת בדרכי משה וברמ"א).

3. איסור הגסה שייך גם במבושל כל צרכו ורק כשהקדירה על האש (רמב"ם ע"פ הכלבו).[12]

בביאור השיטות נראה לומר בקצרה: אם הגסה היא זירוז כמותי של בישול יש להגביל את הדין בגבולות הבישול (שיטה ראשונה). אם מדובר בשיפור איכותי של התבשיל כפי שהזכרנו למעלה, יש אפשרות לראות את האיסור גם לאחר בישול כל צרכו וגם אם הקדירה לא על האש (השיטה השנייה).

בשיטת רמב"ם נראה להסביר על פי הגדרתו עצמו "שההגסה מצרכי הבישול", ביטוי זה מופיע ברמב"ם בשני הקשרים נוספים: סחיטת בגד שהיא מצרכי הכיבוס, ומתיחת חוט של תפירה שהיא מצרכי התפירה. המכנה המשותף לשלושת המקרים הוא שמדובר בפעולה שאינה פועלת ישירות בבישול, בליבון הבגד וניקויו, או בחיבור חלקי הבגד, אבל פעולות האלה מהוות חלק אינטגרלי של כל תהליך של מלאכה: הגסה כחלק מבישול, סחיטה בכיבוס ומתיחת חוט בתפירה.

מכאן שעניינה של הגסה בעצם היותה חלק בלתי נפרד של הבישול, בלא צורך להיכנס לתועלת המדויקת שלה לבישול. היא יכולה לשמש לעירוב הטעמים או לויסות הבישול של כל חלקי התבשיל או לכל טעם אחר. המחייב שבה הוא שהיא חלק מן התהליך. ממילא יש לחייב עליה כל זמן שהתהליך נמשך, דהיינו, כל זמן שהקדירה על האש, אך משעה שהורדה מן האש הסתיים התהליך ואין לחייב עליה.

המשך הדיון בסוגיה זו - בשיעור הבא.


[1] מתוך ההקשר נראה שכוונת רש"י לומר שהמגיס הוא תולדת מבשל, ואף המבשל הוא אב מלאכה. אפשר שהדגשה זו בעניין המבשל באה לומר שאף על פי שברשימת המלאכות נקטו את האופה, אף מבשל הוא אב למרות שאינו ברשימת האבות. ונראה עוד, שכוונתו לומר שאם מבשל היה תולדת אופה לא ניתן היה לחייב מגיס כתולדת מבשל, משום שאין תולדה לתולדה, ועיין עוד ר"ח שבת עג: שסובר שיש תולדה לתולדה, ודו"ק.

[2] בהמשך דברינו נדון בהיבטים נוספים של דברי הריטב"א הנ"ל.

[3] בפירושו למשנה שם יח.

[4] עיין ריטב"א (בחי' לשבת שם יט) שהאריך בהסבר מחלוקת ר' ישמעאל ורבי עקיבא ואין זה המקום להאריך בנקודה זו. אי"ה, כשנעסוק במלאכת דש נדון בדבריו.

[5] כן היא הגירסא הנכונה, ובדפוסים: "ובמבושל".

[6] נראה לי שכן פירש גם המהרש"ל ב'חכמת שלמה' את שיטת רש"י, ועיין מהרש"א שם. עיין גם בדברי הב"ח ריש סי' רנב.

[7] בתוס' כתבו שהחיוב משום צובע, ואפשר שהוא מפני טעמו השני של הרא"ש, ועיין מהרש"א בדבריהם.

[8] להלן נעמוד על יסודות שיטה זו, ועל תגובת הפוסקים אליה.

[9] ומה שאסור להגיס בה, אף על פי שמבושלת כל צרכה, בעודה על האש היינו משום שמדרבנן יש איסור בישול כל זמן שהקדירה על האש, וכדברי הרמב"ם שבת ט/ג: "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור".

[10] עיין להלן סעיף 2 בדעת הרמב"ם.

[11] בהמשך ההלכה כותב הרמב"ם שם: "ומותר להחזיר מכירה לכירה..." וזהו ההקשר בפרק בכללותו. בחלק ב' של השיעור נעמוד על מיקומה של הלכה זו בפרק ג' דווקא, ונציע דרכים נוספות בהבנת הרמב"ם.

[12] עיין הערה הקודמת, שיש דרכים נוספות להבנת הרמב"ם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)