שיעור 14 - להיות דתי ולהיות טוב - על יחסי דת ומוסר (ב)

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

להיות דתי ולהיות טוב - על יחסי דת ומוסר (חלק ב)

ב. דתיות ללא 'טוב'

למרות שמה שאמרנו הוא נכון בתיאוריה, מובן שבפועל הדתיות לעולם לא תהיה מושלמת או מקיפה. עדיין יש צורך לשאול, מבחינה השקפתית וחינוכית כאחת: כיצד עלינו להתייחס לדתיות שאין בה 'טוב'? האם היא קיימת? האם יש לה ערך?

1. צדיק רע, רשע טוב

ההומניסט ואיש המוסר החבוי בתוכנו נוטה מן הסתם להגיב בחופזה: "'פרומקייט' נטול טוב הוא חסר כל ערך! כיצד יוכל האדם לראות עצמו כעוסק בעבודת ה' בתחום אחד בלבד? לקיים את המצוות שבין אדם למקום ולא את המצוות בין אדם לחברו? איזה מין דתיות זו?".

אך לפני שאנו ממהרים לתת את רשות הדיבור להומניסט ואיש המוסר שבקרבנו, בתור בני תורה עלינו להתמודד עם הגמרא הבאה:

אמר רבא, רב אידי אסברא לי [= הסביר לי מקרא זה]: 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו' (ישעיהו ג', י) - וכי יש צדיק טוב, ויש צדיק שאינו טוב? אלא, טוב לשמים ולבריות - זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות - זהו צדיק שאינו טוב. כיוצא בדבר אתה אומר: 'אוי לרשע רע כי גמול ידיו יֵעשה לו' (שם, יא) - וכי יש רשע רע, ויש שאינו רע? אלא, רע לשמים ורע לבריות - הוא רשע רע, רע לשמים ואינו רע לבריות - זהו רשע שאינו רע (קידושין מ ע"א).

נראה שהגמרא כאן מבינה שהתארים 'צדיק' ו'רשע' מוגדרים לאור התנהגותו של האדם בשטח שבין אדם למקום, ואילו התארים 'טוב' ו'רע' תלויים במעשיו בתחום שבין אדם לחברו. על כן אפשרי הדבר להיות 'צדיק רע' או 'רשע טוב'.

2. "גם כי תרבו תפילה אינני שֹמע"

אף על פי כן, אינני סבור שהאינסטינקטים שלנו הם עד כדי כך מוטעים. יתרה מזאת: אין מדובר באינסטינקטים בלבד. לא רק ההומניסט הפנימי מתקומם נוכח האפשרות של דתיות המנוגדת לטוב ומנותקת ממנו. מהיכן ספגה תרבות המערב את עקרון היסוד שדתיות ללא טוב היא חסרת משמעות או גרוע מכך, אם לא מן היהדות? כולנו מכירים את דבריו המפורסמים של הנביא ישעיהו:

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר ה'. שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי - מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי? לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא; קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי! חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת, קְרֹא מִקְרָא - לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי; הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם - אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם; גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ - יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ!

רַחֲצו,ּ הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה! (ישעיהו א', יא-יז).

זהו לקחו של הנביא. אמנם, הפסוקים האלה מתמקדים בעבודה: קרבנות, תפילה, עבודת המקדש. כאשר אדם שאין בו טוב נוטל על עצמו את המשימות הללו, הדבר הוא בעייתי באופן מיוחד, משום שיש בעבודות אלו משום התקרבות נועזת אל השכינה, וניסיון ליצור אתה מפגש. כאן העיקרון השולט הוא "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד', ב), במובן המילולי או המטפורי. במידה וחודר האדם כביכול לרשותו של הקב"ה, עליו להיות טהור מבחינה ממשית ומוסרית כאחת: "הכון לקראת א-להיך ישראל" (עמוס ד', יב) - לא רק בביגוד ובטהרה הפיזית, אלא במהות הפנימית של האדם. על כן אנו נתקלים בסלידה חריפה במיוחד באשר לעבודה שאינה מלווה בטהרה פנימית: "זבח רשעים תועבה" (משלי כ"א, כז). גם ביחס לתפילה ישנו מושג של 'תועבה'; מונח זה אינו מופיע ביחס לשאר כל המצוות.

אף על פי כן, סמיכות הפרשיות של דתיות וטוב מוסרי, אותה תחושה שהטוב הוא גם מרכיב של הדתיות וגם מהווה תנאי מוקדם לה, בוודאי תופשת גם לגבי שאר המצוות. ישנו פרק אחר בספר ישעיהו שאותו אנו קוראים ביום הכיפורים:

הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁו?ֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁו,ֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ - הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לה'? הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהו: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת; כִּי תִרְאֶה עָרֹם - וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. (ישעיהו נ"ח, ה-ז).

3. "טורפין מצוותיו בפניו"

הרמב"ם מפתח את הרעיון, שבהעדר עקביות מוסרית, הרי שמעבר לנקודה מסוימת אין לראות את האדם כמי שמקיים חצי תורה ולא מקיים את החצי השני (כלומר, כאדם שהוא אמנם דתי אלא שאינו 'טוב'), אלא שהעדרו של מרכיב אחד אכן פוסל לחלוטין את קיום השאר:

כמה מעולה מעלת התשובה! אמש - היה זה מובדל מה' א-להי ישראל, שנאמר: 'עונֹתיכם היו מבדִלים בינכם לבין א-להיכם' (ישעיהו נ"ט, ב); צועק ואינו נענה, שנאמר: 'כי תרבו תפלה אינני שֹמע' (שם א', טו); ועושה מצות - וטורפין אותן בפניו, שנאמר: 'מי בקש זאת מידכם רמֹס חצרי' (שם, יב), 'מי גם בכם ויסגֹר דלתים [ולא תאירו מזבחי חנם אין לי חפץ בכם אמר ה' צ-באות ומנחה לא ארצה מידכם]' (מלאכי א', י). והיום - הוא מודבק בשכינה, שנאמר: 'ואתם הדבקים בה' א-להיכם' (דברים ד', ד); צועק ונענה מיד... (הלכות תשובה פ"ז ה"ז).

ישנו מצב שבו אדם מקיים מצוות, וטורפים אותן בפניו. כיצד עלינו להתייחס למי שמתחשב רק בתחום של בין אדם למקום, ומזניח לגמרי את מה שבין אדם לחברו? האם אין הוא מובדל מה', א-לוהי ישראל?

אין רצוני להסתבך בשאלה, שאכן ראוי לנו להישמר מפניה, על חשיבותם היחסית של מצוות שבין אדם למקום לעומת מצוות שבין אדם לחברו (אם כי אילו היינו בכל זאת נכנסים לסוגיה זו, יש לעיין ברא"ש בתחילת מסכת פאה, האומר שבין אדם לחברו חשוב יותר). ללא קשר לשאלה ההיא, אי-אפשר להעלות על הדעת שמי שחסר לו תחום שלם של מצוות לא ייחשב כמובדל מריבונו של עולם. אך השאלה נשארת. כיצד מיישבים את הסתירה שבין הגמרא בקידושין מצד אחד, לבין המקראות בספר ישעיהו והרחבתם על ידי הרמב"ם?

4. רע פעיל וחוסר-מודעות

לדעתי יש להבחין בין שני סוגים של הזנחה או אי-רגישות בתחום של בין אדם לחברו. אין זה מתקבל על דעתי, מנקודת ראות יהודית, לתאר בתור 'צדיק', ולו גם 'צדיק רע', את מי שמהדר במצוות בין אדם למקום - מניח תפילין של רבנו תם, לובש ציצית 'כפול שמונה', אוכל רק מצות יד ובשר חלק למהדרין - בעוד שבתחום שבין אדם לחברו, הוא דורס את הכל ברגליו. הייתכן באמת שמי שהוא גנב, רוצח, שקרן ורמאי יכונה בתואר 'צדיק' (אמנם 'צדיק רע') רק בגלל התפילין המהודרות שלו?

אני סבור שהגמרא בקידושין מתכוונת לדבר אחר: לא למי שרומס את כל התחום של בין אדם לחברו, אלא למי שפשוט מתעלם ממנו. הוא מנתב את כל כוחותיו ומתמקד בתחום שבין אדם למקום במידה כזו שלא נשארו לו כוחות, משאבים או מוטיבציה לעבוד גם במסגרת התחום של בין אדם לחברו. במובן זה הוא נחשב "רע לבריות". אין הוא עושה דבר למענם. אין לו מצפון חברתי והנו חסר רגישות לצורכיהם של אחרים. הוא תפוש לגמרי על ידי המשימה של להיות "טוב לשמים".

אדם כזה מייצג דתיות חלקית ומוגבלת, אבל דתיות לגיטימית. אין זה אומר שהיא אידאלית במובן כלשהו, וגם אינה מומלצת. ככלות הכול, עלינו לשאוף להיות לא רק צדיקים, כי אם 'צדיקים טובים'. ואולם בהיקפה המצומצם, דתיות זו היא לגיטימית ואמיתית. ואילו אדם שהוא רע במובן הפעיל - הוא פוגע באחרים, מזיק להם בכוונה, ברצון ובזדון - ודאי שאי-אפשר להגדירו כצדיק בשום פנים ואופן, ועליו נאמר שמצוותיו נטרפות בפניו. הוא רוכש תפילין של רבנו תם, לובש ציצית 'כפול שמונה' - "וטורפין אותן בפניו".

יש לדעתי להוסיף נקודה אחת. חילקתי כאן בין סוג של 'עשה רע' לבין חוסר רגישות בתחום הטוב והרע. יש לדעתי רמה של אי-רגישות ושל דתיות אנוכית, של דאגה ומעורבות בלעדית של האדם לעצמו ולמה שהוא תופש כקשר שלו לקב"ה, שבה ההתעלמות מאחרים מיתרגמת לסוג של רע פעיל. בהלכה ישנם תחומים בהם קיימת תביעה ספציפית לפעול, וחוסר מעש מתפרש כרע חיובי: "לא תעמֹד על דך רעך" (ויקרא י"ט, טז); "לא תוכל להתעלם" (בקשר להשבת אבדה - דברים כ"ב, ג). חז"ל הרחיבו עניין זה לכלול גם תחומים נוספים. דוגמה אחת קיצונית: בן עזאי אומר שמי שיכול להוליד ילדים ואינו עושה כן, הרי הוא כשופך דמים, כרוצח. יכול היה לבנות, ולא בנה (יבמות סג ע"ב). על כן אני סבור שקיימת רמה של חוסר מעש וחוסר רגישות שבה אי-נוכחות פסיבית היא כשלעצמה רע חיובי. אינני רוצה כעת להעלות סברות איפה למתוח את הקו הזה. אך לדעתי הדבר נכון באופן עקרוני.

5. סיכום ביניים

אם כן, עלינו לחתור קודם כל לדתיות שלמה, ופירוש הדבר הוא כמובן דתיות הכוללת את הטוב - טוב, אני מדגיש שוב, שאינו זהה לדתיות, אבל מהווה חלק ממנה. אנחנו צריכים לשאוף לשני המרכיבים של אותה דתיות, "את הא-להים ירא ואת מצותיו שמור", וזאת כמובן על ידי הבנת היקפה האמיתי. היעד שלנו, הן מבחינת עצמנו והן עבור ילדינו ותלמידינו, יוגדר על פי הגמרא בשבת (לא ע"ב): המטרה המרכזית והעליונה היא יראת שמים, וכל שאר הערכים הנם מרכיבים באותה יראה. יש תועלת חינוכית בהבנה שישנו unum necessarium, דבר נחוץ אחד, דהיינו יראת שמים. אבל באותו זמן עלינו להכיר שמכיוון שהטוב המוסרי הוא חלק מרצונו של ה', ומכיוון שיראת שמים פירושה קבלת רצונו והיענות לו, הרי שהטוב המוסרי הוא חלק מהמכוון במונח 'יראת שמים' וחלק ממטרת שאיפותינו כאשר אנו מדברים על 'דתיות'.

אף על פי כן, בעוד שקל להגדיר מטרה זו, יישומה קשה מאוד, וכן מתעוררות בהקשר זה כמה בעיות חינוכיות ופילוסופיות. על כן ברצוני להתמקד בשיעורים הבאים באותן בעיות שיש להן השלכות ספציפיות ומיידיות בתחום החינוך.