יחסי ממון בין הבעל לאשתו

התורה וחז"ל קבעו מערכת מסוימת של יחסי ממון בין הבעל ואשתו. נעיין בסיכומו של הרמב"ם למערכת זו:

"כשנושא אדם אישה, בין בתולה בין בעולה, בין גדולה בין קטנה, אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת, יתחייב לה בעשרה דברים, ויזכה בארבעה דברים.
והעשרה, שלושה מהן מן התורה, ואלו הן: שארה, כסותה ועונתה; שארה - אלו מזונותיה, כסותה - כמשמעה, עונתה - לבא עליה כדרך כל הארץ. והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי בית דין הם. האחד מהם - עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה, ואלו הן: לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, לקוברה אם מתה, ולהיות ניזונית מן נכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שתתארסנה, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יותר על חלקם שבירושה עם אחיהם.
והארבעה שזוכֶה בהן, כולם מדברי סופרים, ואלו הן: להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה" (רמב"ם, הלכות אישות י"ב, א-ג).

מערכת יחסי הממון שקובעת ההלכה הקלאסית, מניחה מצב שבו הבעל הוא המפרנס, וממילא הוא מקבל גם את הכנסתה של האישה ("מעשה ידיה", "פירות נכסיה"), והוא מקציב לה ממון לספק את צרכיה, וכן נותן לה כתובה אם גירשה. כמובן, מבנה המשפחה השתנה מאוד בתקופה המודרנית: בימינו האישה משתתפת בפרנסת הבית, לעיתים אפילו יותר מן הגבר. בשיעור זה נדון בשאלה האם שינוי זה משתקף גם בהלכה.

יש להניח כי גם בעבר, במשפחה נורמלית ותקינה ההלכות הפורמליות לא באו לידי ביטוי יום-יומי. מסתבר שהבעל לא עקב אחרי אשתו ודרש שתעביר אליו את המציאוֹת שמצאה ברחוב. כל זמן שהמשפחה חיה בשלום ובשקט, הבעל והאישה מנהלים בדרך כלל משק בית משותף. הבעיה מתעוררת, בדרך כלל, כאשר הבית מתפרק: כאשר הבעל והאישה רוצים להתגרש, אז מתעוררות מחלוקות על הרכוש המשותף.

בחוק הישראלי מקובל שכאשר בעל ואישה מתגרשים, הם חולקים ביניהם שווה בשווה את הרכוש המשותף שצברו.[1] לעומת זאת, בהלכה הבעל מקבל את הרכוש, אלא שהוא חייב לתת לאשתו את כתובתה, וכן מזונות ומדור (לה ולילדיו). לפני שנים מספר החל בג"ץ לדרוש מבתי הדין הרבניים לנהוג לפי "הלכת השיתוף".

נקודת המוצא לדיון היא שאלת "דינא דמלכותא"; האם ל"הלכת השיתוף" יש מעמד הלכתי מטעם דינא דמלכותא. האמורא שמואל קובע שיש תוקף לחוקי השלטון הנוכרי:

"משנה - כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אף על פי שחותמיהם עובדי כוכבים - כשרים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים...
גמרא - ...אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא" (גיטין י:).

שמואל מתייחס לסמכויותיו של השלטון הנוכרי, וקובע שיש לציית לחוקיו ולתקנותיו. בסוגייה שם מוכח שמדובר בתחום הממוני, ולא בתחום האיסורי, והשלטון אינו יכול לשנות את ההלכות בתחום הגירושין, למשל.

גאונים, ראשונים ואחרונים התלבטו בנוגע למקורו ההלכתי של הכלל המקיף והמפתיע הזה. מדוע לשלטון יש סמכות לחוקק חוקים ולתקן תקנות? את תשובותיהם נחלק לשני זרמים מרכזיים. יש שביססו את חובת הציות לשלטון על דיני בעלות של אדם פרטי. המלך הוא בעלים של אדמות המדינה, או של אנשי המדינה עצמם, ולכן הוא יכול להכתיב להם נהלים וחוקים. יש אף שאמרו שבני המדינה מסכימים מרצונם החופשי לכל תקנה של המלך. אך ישנה גם גישה אחרת: חכמים אחרים דיברו על סמכות מיוחדת של הריבון לחוקק חוקים הנוגעים לתושבי מדינתו. סמכות זו אינה מבוססת על חוק רגיל כלשהו, אלא היא עצמה ניצבת בתשתית מערכת החוקים.

לכאורה היינו יכולים לבסס את סמכות חוקי המדינה על "דינא דמלכותא דינא". אך נחלקו הראשונים האם שייך לדבר על "דינא דמלכותא דינא" בארץ ישראל; והדברים תלויים בנימוק הדין. הר"ן שלל יישום כזה:

"וכתבו בתוספות דדווקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא, מפני שהארץ שלו, ויכול לומר להם - אם לא תעשו מצוותיי, אגרש אתכם מן הארץ. אבל במלכי ישראל לא, לפי שארץ ישראל - כל ישראל שותפין בה" (ר"ן, נדרים כח.).

כיוון שהר"ן מבסס תוקף "דינא דמלכותא" על בעלות המלך על הקרקעות, הוא טוען שבא"י הקרקעות ירושה לנו מאבותינו, ואינן שייכות רק למלך, ואם כן - אין תוקף לחוקיו. החתם-סופר מדייק שהראשונים שאינם מקבלים את נימוקו לתוקף "דינא דמלכותא", יחלקו עליו גם בנוגע להשלכה זו:

"הנה בהא דדינא דמלכותא דינא כתב רשב"ם בב"ב נד ע"ב הטעם דהמדינה עצמה ניחא להו, וזה לשונו: 'כל מסים וארנוניות ומנהגים של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם - דינא הוא, שכל בני מלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו. והלכך דין גמור, ואין למחזיק בממון חברו על פי חוק המלכות הנהוג בעיר משום גזל', עד כאן לשונו. ולפי זה אין לחלק בין מלך אומות העולם למלך ישראל, שאפילו מלך ישראל, שאין הארץ שלו, כי אם לשבטים נתחלקה, מכל מקום כל נימוסיו וחוקיו מקבלים עליהם ברצונם, ומחילה גמורה הוא" (חתם סופר חו"מ מ"ד).

להלכה, משמע בשולחן ערוך (חו"מ שס"ט, ו) שפסק שגם במלכי ישראל יש דינא דמלכותא.

בנוגע ליישום דינא דמלכותא באופן כללי ישנן הגבלות נוספות, שלא נעמוד עליהן כאן, כיוון שכבר הוזכרו בשיעור שעסק בתוקפם ההלכתי של חוקי המדינה.

בנוגע לנידון דידן, היו שטענו כי יש להתחשב בכך שהחוק וההלכה השיפוטית בדבר חלוקת הרכוש השווה נובעים מאידיאולוגיה חילונית, ולא מרצון תמים לדאוג לתקנת המדינה; ועל כן אין להם דין "דינא דמלכותא".[2]

היו שהעירו עוד כי הלכת השיתוף אינה חקיקה של הכנסת, שהיא הריבון, אלא פרשנות של בית המשפט (בנוגע לזוגות שהתחתנו לפני שנת תשל"ד; על זוגות שהתחתנו לאחר תאריך זה חל חוק של הכנסת). בהקשר זה, היו שציטטו את דבריו של הרשב"א:

"ולעניין דינא דמלכותא דינא שאמרת, בוודאי לא אמרו אלא במאי דאיכא הורמנא דמלכא [= מצוות המלך], ובדברים שהם מדיני המלכות, דדינא דמלכותא אמרו, דינא דמלכא לא אמרו. אלא כמו שאנו יש לנו משפטי מלוכה, כמו שאמר להם שמואל לישראל, דמלך מותר בו, כך בשאר האומות דינין ידועים יש למלכים, ובהם אמרו דדיניהם דין. אבל דינין שדנין בערכאות, אין אלו ממשפטי המלוכה, אלא הערכאות דנין לעצמן, כמו שימצאו בספרי הדיינין. שאם אין אתה אומר כן, בטלת חס ושלום דיני ישראל" (שו"ת הרשב"א, חלק ג, סי' קט).

את היסוד הזה פיתח מהריא"ז ענזיל, תלמידו של בעל "קצות החושן":

"אפילו לדעת הנימוקי יוסף, שגם בשאר הדברים השייכים להנהגת המדינה[3] אמרינן דינא דמלכותא דינא... בכל הני גווני מיירי בעניין שיצא דבר מלכות מפורש, ואינו תלוי בשיקול דעת איזה שופט... אבל בדברים התלויים בשיקול הדעת מהשופטים הממונים בערכאות, שמחזיקים בדינים שסדרו להם חכמיהם הקודמים בספריהם, כמו שיש להם קצתם מהיוונים וקצתם מהרומיים וקצתם שחידשו להם לפי מצב המדינות, ודנים על פיהם בשיקול דעתם, מעולם לא עלה על דעת איש ישראל שיש לו קצת מוח בקדקודו לומר עליהם דינא דמלכותא דינא; אבל הם הם ערכאות של נוכרים שהזהירה אותנו התורה הקדושה שלא לדון בפניהם...
ותדע, שהרי כל פסקי דיניהם הנקראים סענטענצין, גם אצליהם אינם נחשבים לדינא דמלכותא, ואין להביא ראיה מפסק דין אחד שלהם על כיוצא בו, ואפילו שלחו ממקום משפט היותר גבוה, כידוע מנימוסי משפטיהם. ועוד אנו רואים מעשים בכל יום, שמבטלים פסקי דיניהם של השופטים ממי שלמעלה מהם, וגם משתנים לפעמים משפט ב' עניינים שווים בכל כלליהם ופרטיהם בשני מקומות המשפט, ואין אומר השב. וכמה פעמים ראינו עניין אחד נופל ליד דיין והוא מחייב, וכל היועצים חבריו מסכימים עמו, וכשיפול ליד דיין אחר עניין דומה לזה בכל הצדדים לגמרי ובאותו מקום המשפט והוא מזכה ואין נודד כנף ושניהם מוחלטים. אי איפוא נאמר שכל משפט חרוץ מאיזה מאגיסטר או מאיזה שופט בעיר או בכפר יש לו דינא דמלכותא, אם כן בטלו כל דיני תורת הקודש ואויבינו פלילים! ישתקע הדבר ולא יאמר" (שו"ת מהריא"ז ענזיל, סי' ד).

לפי זה לכאורה יש מקום לומר שלא שייך ליישם "דינא דמלכותא" בנוגע להלכת השיתוף, שאינה מעוגנת בחקיקת הכנסת, אלא בפרשנות שיפוטית. אמנם, כפי שציין הרב דייכובסקי, קשה להבין את החילוק בין חקיקה לבין פרשנות שיפוטית, שהרי - כפי שאנו יודעים היטב מהתורה שלנו - אין שום משמעות לחוק בלי פרשנות, ואי אפשר ליישם חוק בלי לפרשו.[4] (יש להעיר שאפשר שהרשב"א ובפרט מהריא"ז ענזיל התייחסו דווקא למערכת המשפט השרירותית שבתקופתם ובזמנם, שאת ליקוייה הם מתארים).

עוד טען הרב דייכובסקי, שבנידון דידן אין מדובר ב"גזירת השופט", אלא באומדנא של דעת בני אדם: חזקה על בני זוג שכוונתם לחלק את רכושם באורח שווה. ייתכן שאפשר למצוא מקור לזה בכתב התנאים שחותמים לעתים לפני הקידושין, שם נאמר: "וישלטו בנכסיהון שווה בשווה". פרשנות כזו אינה שרירותית, אלא היא בבחינת תנאי הכרחי וחיוני ליישום מערכת החוקים.

מעבר לשאלת דינא דמלכותא, ייתכן שיש להעלות כאן יסוד אחר. האגרות משה כותב (בהקשר לדיני שכירות) שדין המדינה, אף אם תיקנוהו גויים, משפיע על אומדן הדעת של הצדדים, ומסתמא התכוונו אליו:

"ברור ופשוט שכל אלו הדינים התלויין במנהג המדינה... אין צריך שיעשה המנהג על פי חכמי תורה, וגם אף לא על פי יהודים דווקא. דאף שהנהיגו זה הנוכרים, כגון שהם רוב תושבי העיר, נמי הוא מדין התורה בסתמא כפי המנהג, דאדעתא דמנהג העיר נחשב כהתנו בסתמא... ולכן ודאי לא גרע דין המלכות ממנהג, שבסתמא הוא כהתנו אדעתא דדין המלכות" (אגרות משה חו"מ א, סי' ע"ב).

לפי זה, גם אם נאמר שבעניין זה אין "דינא דמלכותא", עדיין נאמר שבסתמא התכוונו הבעל והאישה לחלק ביניהם את הרכוש במקרה של גירושין, שהרי כך מורה חוק המדינה, וממילא כך המנהג.

אמנם, נימה שונה נשמעת בזה, במקרה דומה ממש לזה שלנו, בדבריו של המהרשד"ם:

"אחת מהאנוסות של פורטוגאל נישאת עם רבי אנוס במלכות פורטוגאל, ובאותו המלכות יש נימוס מהמלך ומהמלכות מזמנים קדמונים שבכל הנדוניאות אם מעט ואם הרבה תהיינה כשימות הבעל חוקת האישה החצי מהנכסים שישאיר אחריו הבעל, כמו שנראה מנוסח הנימוס ברור מאוד. ועתה מת הבעל בפורטוגאל והאישה לקחה חזקת הנכסים כפי נימוסי המלכות...
כפי הנראה הדבר היה פשוט מאוד, אחר שידוע אפילו לתינוקות שכל דיני הנישואין הם נידונים על פי המנהג, וכל הנושא אישה סתם נושא אותה אדעתא לקיים מנהג מקומו...
אך מכל מקום אומר לי לבי שיש מקום לחולק לחלוק ולתת טעם לדבריו, אחר שעיניו הרואות כמה דקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו וכתב 'והוא שיהיה המנהג פשוט בכל המדינה', כנזכר לעיל, משמע דכל היכא דאיכא לפקפק פקפוק קטן אי זה שיהיה, אין לילך אחר המנהג, והטעם - שיש לנו לעשות כל מאמצי כוחנו לקרב הדברים אל דין תורה" (שו"ת מהרשד"ם, חו"מ סי' שכ"ז).

לפי דבריו, עדיין נותר מקום רב לדיון. המהרשד"ם מעלה שיקול שחציו משפטי וחציו ערכי. ההיבט המשפטי דורש לבדוק היטב האם אכן החוק מכתיב מנהג מוחלט; ההיבט הערכי דורש לעשות ככל האפשר כדי לקרב את הדין לדין התורה. יש להעיר עוד שהיו שהעירו שהמצב הנוכחי יוצר אי-שוויון לרעת הבעל: ישנו שוויון בנכסים, ועדיין יש על הבעל מחויבויות חד-צדדיות, כגון מזונות וכו'.[5] ומכאן שמדובר במערכת הנמצאת בתהליך התהוות ובמצב ביניים, שיש בו חוסר-איזון.

אסיים בדברים נוקבים שכתב הרב דייכובסקי בהקשר זה:

"אינני מסכים להגדרה ש'הלכת השיתוף' היא אומדנא הנסמכת על חוקות העמים. אני סבור שעניין השיתוף מקובל גם אצל שלומי אמוני ישראל, כולל בבתיהם של דיינים מורי הוראה. כל אחד מאתנו - ואני אומר זאת מתוך ידיעה ברורה - רואה את אשתו כשותפה מלאה לרכושו, ולא יעלה על דעתו לומר לה: 'שלי שלי, ושלך שלי'. הדברים אמורים ביתר שאת וביתר עוז בחוגים חרדיים, שבהם האשה עובדת לפרנסת המשפחה, והבעל יושב ולומד. דווקא שם ראוי שיאמר הבעל לאשתו: 'שלי ושלכם - שלך הוא', ובוודאי שלא יעלה על דעתו לראות את רכוש המשפחה כשייך לו בלבד. בתי המשפט לא חידשו את 'הלכת השיתוף' מתוך אידיאולוגיה המנוגדת לדין תורה, אלא שיקפו את המציאות הקיימת בחיי המשפחה, כולל במשפחות החרדיות, לפיה האשה היא 'אשת חיל' - פשוטו כמשמעו... ראוי לראות את 'הלכת השיתוף' כתקנה לטובת הציבור, שגם אילו לא היו מתקנים אותה בתי המשפט, היה ראוי שתתוקן על ידי חכמי ישראל" (הרב ש' דייכובסקי, תחומין יט, עמ' 217-218).

ניתן לשלוח תגובות או שאלות למחבר, בכתובת:
[email protected]