דילוג לתוכן העיקרי

על דיבור | 4 | 'ויברך אתכם כאשר דבר לכם'

קובץ טקסט

שיעור 14 - דיבור (ד): 'ויברך אתכם כאשר דבר לכם'

בשיעורים הקודמים עמדנו על כך, שלדיבורו של האדם יש כח ללקט, לקבץ, לחשוף ולרומם את האותיות הגנוזות הן בתוכו עצמו (שיעור 12) והן בעולם כולו (שיעור 13).

ראינו כי ר' נחמן מציב תנאים לא פשוטים על מנת שדיבור זה יוכל לחולל את פעולתו. על האדם להיות קשור ומחובר למחשבה, הוא צריך לנבוע מתוך עמדה פנימית של אמונה והקשבה, ולצורך כך ישנן סגולות ומעשים שהאדם צריך לעשות כדי לסגל לעצמו נקודת מבט ותנועה נפשית שתאפשרנה את הדיבור הנשגב.

הנשימה והדיבור

אלא שר' נחמן עצמו, פותח נתיב נוסף ומעניק סגולה נוספת לדיבור. סגולה זו, פחות תובענית היא בהרבה, והיא מביאה לידי ביטוי נוסף את המשמעות הנגזרת מהיותו של הדיבור בחינת מלכות, וננסה לבנות את הדברים קומה אחר קומה:

הדפק דופק ונוקש באדם. לפעמים הוא נוקש באדם ומזכיר אותו לעבודת השם יתברך, בבחינת: 'קול דודי דופק', ולפעמים הוא מזכיר את האדם לעבירה חס ושלום, כי הדפק בא מן הנשימה, והנשימה בא מן האויר על ידי הדבור, וכפי הדבור, כן נעשה הדפק, אם לטוב או להפך. (ליקו"מ קמא ק"ס)

את הנשימה מזכיר ר' נחמן גם במקום אחר ביחס לדיבור:

...וגם זהו בחינת רוח הקדש, כי מה שאדם חי, אינו כי אם מחמת שנושם נשימות. ומה היא נשימה? שמוציא ומכניס הרוח. וזהו בחינת: החיות רצוא ושוב. ולכן כשאדם דבוק למלכותא קדישא ומדבר תורה או תפילה, מוציא ומכניס רוח הקדשה. וזהו 'ורוח חדשה אתן בקרבכם' - הינו קרב שלכם, כשהוא נושם נשימה של קדשה, אזי: ורוח חדשה אתן - הינו רוח הקודש... (ליקו"מ קמא עח')

ר' נחמן מבקש לחבר בין פשטם של כתובים למשמעם: אותה 'רוח ממללא', המעמיסה על כתפיה את השכינה ורוח הקודש, נשענת היא על הביטוי 'ויהי האדם לנפש חיה' שהוא התוצאה של 'ויפח באפיו נשמת חיים', ואותו ביטוי נושא בקרבו את פשוטו של מקרא - הנשימה.

נשימתו של האדם שאיננה פוסקת לרגע ושהיא זקוקה בכל רגע לחמצן המזין אותה היא ביטוי לרוח הקודש המפעמת באדם. והדופק הנובע מן הנשימה[1] איננו אלא הביטוי לרוחניותו של האדם המנחה אותו לטוב ולמוטב. הנשימה, א"כ, היא פעולת היניקה, והדיבור איננו אלא יצירת החלל המזקיק את הנשימה. 'קח אויר', אנו אומרים לאדם שלא חדל לדבר.

הדיבור על פי דברים אלו, יוצר את הכלי, אך הכלי צריך תוכן, הוא צריך אויר, והנשימה אמורה להביא את האויר לאדם, אך מנין תביא הנשימה אויר? אותה רוח שאמורה להחיות את האדם המדבר, מנין תבוא? קובע ר' נחמן בדברים אלו: אין הדבר תלוי אלא באדם המדבר.

הדיבור הוא המלכות המבקשת להתמלא בחיות והמלכות איננה אלא הכשרת הקרקע, אך זה כנגד זה ברא אלקים. ישנה מלכות דקדושה וישנה מלכות דסטרא אחרא ושתיהן זקוקות למקור רוחני כדי להתקיים. האדם בדיבורו בונה את המלכות והנשימה היא המוציאה ומביאה במלכות הנבנית. כשהאדם מדבר הוא קובע לאן תהיינה מועדות פני הנשימה, אם למקור של קדושה כדי להחיות את הדיבור הקדוש או למקור של טומאה כדי להחיות ח"ו את הדיבור הטמא. והדופק המנחה את האדם, הרוח הפועמת כהלמות תוף ומעניקה לאדם את קצב חייו ואת סדרם, נבנה מאותו הדיבור שהאדם מניח בעולמו כדי שימתין לרוח שתחיה אותו.

החידוש בדברים אלו, איננו בכוחו של הדיבור ללקט ממעמקי הנפש ולדלות ממקור הקדושה רוח חיים, שאת זאת כבר ראינו בשיעורים הקודמים, אלא בהסרת התנאי שר' נחמן הציב לעיל, בדבר קישור הדיבור למחשבה, והיותו נובע מכוונה והכרה. והדברים באים לידי ביטוי קיצוני בדברים הבאים:

רְאֵה זֶה מָצָאתִי מִכְּתַב יַד הַחֲבֵרִים בְּבֵאוּר יוֹתֵר קְצָת וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: כְּשֶׁנּוֹפֵל לְאָדָם סְפֵקוֹת בֶּאֱמוּנַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ יאמַר בְּפֶה מָלֵא: אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהוּא יָחִיד רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן כִּי יָדוּעַ שֶׁיֵּצֶר הָרָע נִמְשָׁךְ מִגְּבוּרוֹת הַנְּפוּלִין וְיֵשׁ גְּבוּרוֹת דִּקְדֻשָּה שֶׁבָּהֶם מַמְתִּיקִים הַגְּבוּרוֹת דִּקְלִפָּה וְהַדִּבּוּר הוּא בְּחִינַת גְּבוּרוֹת דִּקְדֻשָּׁה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים קמ"ה,יא): "וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ" נִמְצָא כְּשֶׁיּאמַר אֲנִי מַאֲמִין כַּנַּ"ל הוּא גְּבוּרוֹת דִּקְדֻשָּׁה וּבָזֶה הוּא מַמְתִּיק אֶת הַסְּפֵקוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת גְבוּרָה דִּקְלִפָּה... (שיחות הר"ן קמב')

פַּעַם אַחַת דִבֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁצְּרִיכִין לַעֲסק הַרְבֵּה בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְהִתְבּוֹדְדוּת וְכוּ'. וְשָׁאַל אוֹתוֹ הָרַב רַבִּי יוּדְל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אֵיךְ לוֹקְחִין לֵב (רְצוֹנוֹ לוֹמַר אֵיךְ זוֹכִין שֶׁיִּהְיוּ הַדִּבּוּרִים בְּהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב). הֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, תּאמְרוּ לִי אֵצֶל אֵיזֶה צַדִּיק קִבַּלְתֶּם הִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב, הָעִקָּר הוּא הָאֲמִירָה בַּפֶּה. רְצוֹנוֹ לוֹמַר לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּרִים שֶׁל תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת בַּפֶּה, וְהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב בָּא מִמֵּילָא. (חיי מוהר"ן תמא')[2]

בטרם ננסה להבין את הדברים, נגדיר את הקושי ואת המקומם שבתפיסה זו.

נטייתנו הטבעית היא לראות את הזיקה שבין הנפש והרוח לדיבור, כזיקה שבין סיבה ותוצאה, בין כח ופועל ובין הרעיון לביטויו. המחשבה חושבת גם ללא דיבור ותפקידו של הדיבור לחשוף את המחשבה. במובן זה, ייחודו של האדם על פני בעל החי הוא בדיבור שהוא אינדיקציה למחשבה, שהיא היא ייחודו של האדם. אולם זיקה זו עצמה יכולה להתנסח בשני אופנים:

האחד, הוא לראות בדיבור כצוהר וחלון אל המחשבה. הדיבור אינו אלא הסרת הפרגוד מלפני המחשבה הנעלמת, והוא איננו אלא חבל שאדם מותח בין הסביבה החיצונית לבין ליבו ומחשבותיו. המפגש בין בני האדם נעשה בליבם ובמחשבותיהם, והקשר בין לב ללב נעשה על ידי הדיבור. הדיבור הוא גשר על פני התהום המפרידה בין האדם פנימה לעולם שנמצא מעבר לחלל הסובב אותו.

האופן השני הוא להניח כי בין בני האדם מונח חלל והוא איננו ממלא תפקיד של 'מבדיל בין אדם לאדם' בלבד. חלל זה הינו זירה בפני עצמה שבה מתחוללת ומתרחשת מציאות. מציאות זו הינה מציאות אובייקטיבית שמכוחה זה, היא מהווה מעין 'מכנה משותף' לכל בני האדם. מצע משותף וקרקע 'ניטרלית' שכל רגל יכולה לדרוך עליה. התקשורת שבין בני האדם מתאפשרת דרך קרקע משותפת זו, אולם היא מאפשרת את זה לא בהיותה צינור בלבד, אלא בהיותה 'מארחת' את כל החפץ לצאת מעצמו אליה.

במובן זה הדיבור שהאדם מדבר הינו ה'שגריר' שהאדם שולח אל הקרקע הזו, ומכוחה האובייקטיבי, גם ה'שגריר' עצמו מקבל ממשות אובייקטיבית.

המשותף לשני אופנים אלו, הוא ההנחה כי ישנה זיקה בין המחשבה לדיבור, כשהמחשבה היא התוכן והרעיון והדיבור הינו הביטוי וההוצאה אל הפועל של המחשבה. מנקודת מבט זו, הדיבור שאיננו ביטוי של מחשבה, רעיון או הכרה, הרי הוא כשיק ללא כיסוי.

'הדיבור הוא התגלות הדעת', קבע ר' נחמן לעיל, ועל כן דיבור שלא בא מהדעת אינו אלא לבוש ללא גוף בתוכו או שמא נאמר - גוף ללא רוח.

אדם שצועק בפה מלא 'אני מאמין באמונה שלמה', אנו מניחים, הוא אדם מאמין שבנין האמונה הבשיל וקרם עור וגידים בתוככי נשמתו, וכעת הוא מוציאו אל הפועל, חושף אותו ומשתף את הסביבה בתהליכים הפנימיים שעבר. על כן, אם נגלה, שלא אמונה עומדת מאחורי המילים אלא דוקא ספקנות, נכנה את האדם כאיש שקר, או לכל הפחות כלוקה בצביעות. לא כן סובר ר' נחמן.

דיבורים ללא כיסוי

את הלגיטימיות לדבר 'דיבורים ללא כיסוי', נדמה לי כי ר' נחמן שואב משני מקומות:

את האחד, ניתן לכנות בשם הגורם הפסיכולוגי. בכוחו של הדיבור להשפיע על הלב. פעמים כה רבות, יצעק בעל הספק שהוא מאמין באמונה שלמה, עד שצעקות אלו יעוררו אותו ויחזקו אותו באמונה אליה הוא חותר:

עוֹד אָמַר לְעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת בְּהִתְבּוֹדְדוּת וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת, כִּי הַדִּבּוּר יֵשׁ לוֹ כּחַ גָּדוֹל לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם, אַף-עַל-פִּי שֶׁנִּדְמֶה לְהָאָדָם שֶׁאֵין לוֹ לֵב, אַף-עַל-פִּי-כֵן כְּשֶׁיְּדַבֵּר הַרְבֵּה דִּבְרֵי הִתְעוֹרְרוּת וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְכַיּוֹצֵא, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ שֶׁמְּדַבֵּר הוּא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הִתְעוֹרְרוּת לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ לְהַשֵּם יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת (שִׁיר-הַשִּׁירִים ה): "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ", שֶׁהַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ הוּא הִתְגַּלּוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַלֵּב. וְלִפְעָמִים עַל-יְדֵי שֶׁיְּדַבֵּר הַרְבֵּה, אַף-עַל-פִּי שֶׁיִּהְיֶה בְּלא לֵב כְּלָל, אַף-עַל-פִּי-כֵן יָבוֹא אַחַר-כָּךְ עַל- יְדֵי-זֶה לְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל בְּלֵב וָנֶפֶשׁ. וְהַכְּלָל- כִּי הַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ יֵשׁ לוֹ כּחַ גָּדוֹל. (ליקו"מ תנינא, צח')

את הפסוק 'נפשי יצאה בדברו', מפרש ר' נחמן הפעם באופן מעט שונה מדלעיל. הוא מסביר שסופה של הנפש לצאת בדיבור. בכוחו של הדיבור עצמו לעורר את הלב.

הדיבור היוצר

ניתן להעמיק דברים אלו, ע"פ זיהויו של הדיבור עם המלכות. ונחזור לתורה ק"ס שראינו בתחילת השיעור. הדיבור עושה כלי. הוא יוצר חלל וקרקע השואבים ויונקים לתוכם רוח חיים. אם ננסה לתרגם מושגים אלו לטרמינולוגיה פסיכולוגית, נדמה לי כי יותר מאשר 'מעורר' נכון יהיה לומר שהדיבור יוצר אוירה. האוירה והתפאורה אינם מספיקים, אולם יש בכוחם לנתב, לכוון ולתעל את הכוחות שעוד רגע יוצקו לתוך המציאות של אוירה זו. כך גם עולה מן התורה הבאה:

וּבְחִינָה הַזּאת, הַיְנו:ּ "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט", הוּא בְּחִינַת מְלָאפוּם כמו שכתוב (בְּכָל סִפְרֵי קַבָּלָה וּמוּבָא בְּ"שַׁעֲרֵי צִיּוֹן" בְּשַׁעַר תִּקּוּן הַנֶּפֶשׁ) בְּרִית - מֶרְכָּבָה לַיְסוֹד, אֲשֶׁר הוי"ה שֶׁלּוֹ בְּנִקּוּד מְלָאפוּם (עיין תיקון ע') כִּי הַמְּלָאפוּם הוּא הָאוֹתִיּוֹת מְלא פוּם, לְהוֹרוֹת שֶׁכְּלֵי הַשֶּׁפַע, הַיְנוּ הַפֶּה שֶׁל הַצַּדִּיק, הוּא מָלֵא מֵאֱלקוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך.ְ כִּי לִכְאוֹרָה קָשֶׁה, לָמָּה אָנוּ צְרִיכִין לִתְפִלָּה, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ מַחֲשָׁבוֹת? אֲבָל מֵחֲמַת שֶׁהַדִּבּוּר הוּא כְּלֵי הַשֶּׁפַע, שֶׁבָּהֶם מְקַבְּלִין הַשֶּׁפַע[3] כמו שכתוב (דְּבָרִים א'): "וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם", הַיְנוּ לְפִי הַדִּבּוּר כֵּן הַשֶּׁפַע אִם הַדִּבּוּר, הַיְנו הַכְּלֵי הַשֶּׁפַע, הוּא בִּשְׁלֵמוּת וּבִמְלוֹאָהּ, אֲזַי יְכוֹלִין לְקַבֵּל בָּהֶם רב שֶׁפַע. וְהַדִּבּוּרִים שֶׁל הַצַּדִּיק, בְּוַדַּאי הוּא בִּשְׁלֵמוּת וּבִמְלוֹאָהּ, לָכֵן יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ הַשֶּׁפַע לְיִשְׂרָאֵל וְעַל-יְדֵי-זֶה נִקְרָא בְּחִינַת מְלא פוּם, לְהוֹרוֹת שֶׁהַפֶּה שֶׁלּוֹ בִּמְלוֹאָהּ וּבִשְׁלֵמוּת. (ליקו"מ קמא לד,ג)

ר' נחמן תמה על הצורך בתחימת המחשבות, השאיפות והתקוות המובעות בתפילה לתוך מילים ולתוך דיבור, והשאלה במקומה. על פי ההנחות שציינו לעיל, שהדיבור איננו אלא דרך לגשר בין פנימיות האדם לבין העולם החיצון והסביבה, הרי שאין בו צורך בכל מה שקשור לבורא עולם, בוחן כליות ולב. אך לא כן לפי תפיסתו של ר' נחמן. אם הדיבור הוא בחינת מלכות, אם הוא כלי לקבלת שפע, הרי שיש בו צורך: 'ויברך אתכם כאשר דבר לכם'. הברכה כאן איננה בגשמים ובשובע. מדובר בחיות ובשפע האלקי שבאים לו לאדם בברכת ד', וחיות זו באה כפי הכלים המוכנים לקראתה - כדיבורכם כן ברכתכם. אתם יוצרים את האוירה, את השאיפות, ואת הרצונות במילותיכם, והרצונות והשאיפות יבואו בהתאם.

הדיבור, א"כ, איננו צריך כיסוי, כיון שהוא איננו 'הצהרת הון', כי אם 'התווית חזון'. וכשמדובר בחזון - השמים הם הגבול.

ר' נחמן מיישם מודל זה לא רק בתפילה כי אם גם בלימוד:

כִּי יֵשׁ יִחוּדָא עִלָּאָה וְיִחוּדָא תַּתָּאָה, הַיְנוּ "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" ו"ּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" (זהַר בְּרֵאשִׁית יח:), וְכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה זאת עַל-יָדוֹ, עַל-יְדֵי-זֶה יָכוֹל לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ; כִּי מִי שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה, הוּא עֲדַיִן רָחוֹק מִתְּבוּנוֹת הַתּוֹרָה, רַק עַל-יְדֵי אֶמְצָעוּת הַדִּבּוּר יָכוֹל לָבוֹא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ, הַיְנוּ עַל-יְדֵי שֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּהַתּוֹרָה בְּדִבּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ד): "כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצָאֵיהֶם"-'לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה' (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנם לִבְרָכָה, עֵרוּבִין נד.), מֵאִיר לוֹ הַדִּבּוּר בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת כב.): 'פְּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְּבָרֶיךָ'. וּבְכָל פַּעַם וּפַעַם, עַל-יְדֵי כָּל תְּשׁוּבָה וּתְשׁוּבָה, הוּא הוֹלֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַד שֶׁיּוֹצֵא מִמַּדְרֵגָה פְּחוּתָה וּבָא לִתְבוּנוֹת הַתּוֹרָה לְעָמְקָהּ... (ליקו"מ קמא יא,א)

מה לו לאדם לדבר דיבורים של תורה כשאיננו מבין ואינו מעמיק בתבונותיה? הסכת ושמע ישראל! התבוננות שכלית, אימוץ הדעת, לאלו זקוק איש זה, לא לדיבורים. אולם את נפלאות התבונה לא ימצא האדם בדעת ובשכל, ובטח שלא את נפלאות תבונותיה של התורה. הדיבור, קובע ר' נחמן, מאיר לו בכל המקומות שצריך לעשות תשובה, ומתשובה לתשובה מתעלה עד שבא לתבונות התורה. התורה, כפי שראינו גם בפעם הקודמת, היא שפע אלקי. לימוד תורה, ענינו התחברות עם אור ד', וכדי לקבל מאור ד', צריך להכשיר את עצמנו. עלינו להעשות ראויים. עלינו לבנות כלים וליצור אוירה מתאימה ואת כל אלו עושה הדיבור.

לו הסתובב ר' נחמן בדממת המוות של אולם הספריה באוניברסיטה, ואף אם יהיה זה באגף התורני של הספריה, כשעל שולחנותיו רכונים תלמידים הלומדים תורה, משנה וגמרא, היה קובע כי כאן במקום זה, השפע האלקי לא יחול. השקט במקומות אלו נובע מן הצורך להתרכז, לאפשר את אימוץ הדעת ללא הסחתה. דומיה מוחלטת! דבר לא מפריע לשכל להעמיק ולהתבונן כדי להשיג ולהבין.

מול זה ניצב בית המדרש ההומה. קולות רבים מספור. מנגינת הפלפול נשמעת היטב ברקע, וזוהי נקודת המוצא. כל שנותר הוא לפתוח ספר, להשתלב בנהר הקולות, להתבטל באוירה, ולהמתין בצפיה דרוכה לשפע להשפיע, עוד בטרם קראתי וודאי ובודאי עוד בטרם הבנתי מילה אחת מן הספר המונח לפני.

הדיבור והמחשבה

אך נדמה לי כי הלגיטימיות ל'דיבור ללא כיסוי' אינה מוענקת לו רק מכח יכולתו לעורר וליצור אוירה, כי אם ממשמעות נוספת הבאה לידי ביטוי בדברים הבאים:

וְעִקַּר הַשִּׂמְחָה הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ד): "נָתַתָּ שִׂמְחָה בְלִבִּי" וְאִי אֶפְשָׁר לַלֵּב לִשְׂמחַ, אֶלָּא עַד שֶׁיָּסִיר עַקְמיּמִיּוּת שֶׁבְּלִבּוֹ, שֶׁיְּהֵא לוֹ יַשְׁרוּת לֵב, וְאָז יִזְכֶּה לְשִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם צ"ז): "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" וְעַקְמיּמִיּוּת שֶׁבַּלֵּב מַפְשִׁיטִין עַל-יְדֵי רְעָמִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת נט:) 'לא נִבְרְאוּ רְעָמִים אֶלָּא לְפַשֵּׁט עַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב', וּרְעָמִים הוּא בְּחִינַת קוֹל, שֶׁאָדָם מוֹצִיא בְּכחַ בִּתְפִלָּתוֹ, וּמִזֶּה נַעֲשֶׂה רְעָמִים כי איתא בזהר (פִּינְחָס רלה:) 'כַּד קָלָא נָפִיק וְאַעֲרָא בְּעָבֵי מַטְרָא, אִשְׁתַּמָּע קָלָא לִבְרִיָּתָא, וְדָא אִנוּן רְעָמִים'. וְעִקַּר הָרְעָמִים הֵם מִגְּבוּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב כ"ו): "וְרַעַם גְּבוּרֹתָו מִי יִתְבּוֹנָן" וּבִשְׁבִיל זֶה אָנוּ מְבָרְכִין: שֶׁכּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ וְכוּ'. וְהַגְּבוּרוֹת הֵם בְּחִינַת כּחַ וּגְבוּרָה, שֶׁאָדָם מוֹצִיא אֶת הַקּוֹל בְּכחַ גָּדוֹל, וְהַקּוֹל הַזֶּה פּוֹגֵעַ בְּעָבֵי מִטְרָא, הַיְנוּ בְּחִינַת מוחִין, שֶׁמִּשָּׁם יוֹרְדִין טִפִּין טִפִּין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּהַר (פִּינְחָס רלה:): "בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנוֹזְלִים מִן לְבָנוֹן"-'מִן לִבּוּנָא דְּמחָא'. וּכְשֶׁפּוֹגֵעַ בְּעָבֵי מִטְרָא, אֲזַי אִשְׁתַּמָּע קָלָא לִבְרִיָּתָא, הַיְנוּ בְּחִינַת רְעָמִים. וְזֶהוּ (תְּהִלִּים ע"ז): "קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל", הַיְנוּ בְּגַלְגַּלְתָּא דְּמחָא, כַּד אַעֲרָא בְּגַלְגַּלְתָּא דְּמחָא, נַעֲשֶׂה מֵהַקּוֹל רְעָמִים, וְנִשְׁמָע לִבְרִיָּתָא. וְזֶה (שָׁם מ"ט): "פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת", הַיְנוּ הַדִּבּוּר הַיּוֹצֵא מִפִּי פּוֹגֵעַ בַּחָכְמָה, הַיְנוּ בְּגַלְגַּלְתָּא דְּמחָא, וְעַל-יְדֵי-זֶה: "וְהָגוּת לִבִּי" וְכוּ', הַיְנוּ (עי"ז שנתעורר הרעם (כצ"ל)) שֶׁנִּתְעוֹרֵר עַל- יְדֵי-זֶה הָרַעַם, נִתְעוֹרֵר הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: 'קוֹל מְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה'... (ליקו"מ קמא ה,ג)

הדיבור, לפי ר' נחמן, הוא כרעם הפוגע בגלגל החכמה ומשם מעורר את הלב. שוב בא לידי ביטוי יחסו של ר' נחמן למשולש: שכל, לב, דיבור. וכמו שראינו ביחס ללימוד תורה, את המהפכה שעושה ר' נחמן בהניחו כי השכל איננו נקודת המוצא לתובנה, כך גם ביחס לעמידה מול הקב"ה.

בין הרמב"ם לר' נחמן

לשם השוואה נצייר את המשוואה הקושרת את החכמה, הלב, והדיבור ביחס לעבודת ד' לפי הרמב"ם:

הרמב"ם, כפי שהזכרנו באחד השיעורים, סובר כי הדרך לקנות אהבה ויראה, היא על ידי התבוננות בעולם, הבנת פלאיו וההכרה במורכבויותיו. תובנה זו, תביא את האדם להעריץ את בורא כל אלו, ודבר זה יעורר אותו לאהבתו וליראתו. כשיבין, יאהב ויירא, יפתח פיו בתפילה ויפארו ויברכו וישבחו. המסלול אם כן הגיוני הוא: מחשבה ß התעוררות הלב ß דיבור.

המסלול שר' נחמן הולך בו, הוא מסלול שונה לחלוטין: הדיבור הוא כרעם הפוגע בגלגל החכמה וממנו יורדים טיפין טיפין, כגשם הבא לאחר הרעם, וטיפין אלו משקות את הלב ומעוררות אותו, כלומר המסלול הוא כך: דיבור ß מחשבה ß התעוררות הלב.

ההבדל בין סדר הדברים, הוא הוא ההבדל בין הדברים עצמם. דיבורו של ר' נחמן איננו דיבורו של הרמב"ם וממילא גם מחשבתו של ר' נחמן איננה מחשבתו של הרמב"ם. המחשבה המתעוררת כתוצאה מעיון ומלימוד, איננה אותה המחשבה המתעוררת כתוצאה מדיבור בכח שבתפילה.

לשיטתו של הרמב"ם המחשבה הינה סובייקטיבית, ואין היא אלא התבוננותו של הסובייקט על האובייקט. בלשון הפילוסופים הקדמונים נאמר כי היא 'נפעלת'. היא מתרשמת ומתבוננת, וככל שתקלוט יותר, תבין יותר, כך תגבר הזהות בינה לבין האובייקט השלם, שהוא ההויה כולה ובראשו אלקים. בשורש תובנה זו, מונחת התפיסה המונותיאסטית המפרידה הפרדה ברורה בין האדם והעולם לאלקים.

אצל ר' נחמן, כפי שראינו כמה פעמים במהלך השיעורים, הפרדה זו איננה קיימת, ואם היא קיימת, הרי שזה למראית עין בלבד. מסיבה זו, ההפרדה בין הסובייקט לאובייקט איננה אפשרית. על כן השכל, אצל ר' נחמן, איננו מתרשם מן המציאות אלא פועל עליה. ושוב, בלשון הפילוסופים הקדמונים, השכל איננו נפעל כי אם פועל. נקודת המוצא הפנתאיסטית, מניחה כי אלקים איננו פועל על העולם אלא בתוכו ומתוכו.

ר' נחמן, כמו הרמב"ם, מרומם את השכל על פני כל דבר: 'כי האיש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר', אומר ר' נחמן בתורתו הראשונה בליקוטי מוהר"ן, אולם השכל הוא הוא השפע האלקי המאיר בעולם ובאדם, ולא כלי להתבוננות בעולם האובייקטיבי, כמו שסבר הרמב"ם.

זוהי נקודת המוצא בהבחנה שעשינו לעיל, על פי ר' נחמן בין הספריה שבבסיסה מונחת תפיסתו של הרמב"ם, לבין בית המדרש[4]. וזוהי נקודת המוצא בדבריו של ר' נחמן בתורה זו.

השכל איננו מבין, הוא איננו חוקר - הוא רק משפיע. וכדי לעורר את ההשפעה, להבקיע את הענן המלא וגדוש מקדמת דנא בשפע מטר, בא הדיבור. וכאן מגיע המקור השני ללגיטימיותו של הדיבור ללא הכיסוי.

עד עתה ראינו כי הדיבור נאמר כדי לעורר ובכדי ליצור, מעין מתודה פסיכולוגית הדומה לטאקטיקה של 'נבואה המגשימה את עצמה', אלא שעל פי הדברים האחרונים, אנו חוזרים לדברים שראינו בשיעור מס' 8, שם הזכרנו את תורה ע"ח על כוחו של הדיבור לזכור ולהזכיר, ונצטט כמה שורות מתוך דברי ר' נתן על תורה זו, אע"פ שכבר פגשנוה לא פעם:

גַּם מְבאָר מִתּוֹרָה זאת, שֶׁהַדִּבּוּר הוֹלֵךְ עִם הָאָדָם אֲפִלּוּ לַמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, כְּמוֹ הָאֵם, ההוֹלֶכֶת עִם הַוָּלָד לְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, וְעַל כֵּן נִקְרָא הַדִּבּוּר "אֵם הַבָּנִים". וְזֶהוּ: "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד", הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ אִם הָאָדָם מֻנָּח, חַס וְשָׁלוֹם, בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְּשֵׁפֶל הַמַּדְרֵגָה מְאד, אֲפִלּוּ בַּמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, אַף-עַל-פִּי-כֵן עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. דְּהַיְנוּ, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הוּא בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא, אִם יִתְחַזֵּק גַּם שָׁם לְדַבֵּר עַל-כָּל-פָּנִים דִּבּוּרִים קְדוֹשִׁים שֶׁל תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת, יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲפִלּוּ שָׁם בַּמְּקוֹמוֹת הַנְּמוּכִים, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, אֲפִלּוּ אִם נָפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל, כִּי הַדִּבּוּר אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לִשְׁכּחַ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינוֹת: "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד", שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַדִּבּוּר שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא הַדִּבּוּר דִּקְדֻשָּׁה, זֶה הַדִּבּוּר אֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לִהְיוֹת נִשְׁכָּח מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי הַדִּבּוּר זוֹכֵר וּמַזְכִּיר אוֹתוֹ לְהִתְחַזֵּק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא. וְהָבֵן הַדָּבָר הֵיטֵב, מִגּדֶל כּחַ הַדִּבּוּר, וְהוּא עֵצָה נִפְלָאָה וְנוֹרָאָה לְמִי שֶׁחָפֵץ בֶּאֱמֶת, לְבַל יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם. (ליקו"מ קמא עח')

הדיבור, כפי שראינו כבר בשיעורים הקודמים, איננו אלא ביטוי לנוכחותו של אלקים בתוככי המציאות ובכלל זה באדם. האדם שנפלו בו ספקות לפי ר' נחמן איננו אלא אדם שעולם האמונה מוסתר ונחבא בתוכו (כפי שראינו בשיעור מס' 10). מנקודת מבט זו, העובדה שר' נחמן מרשה לאדם שנפלו בו ספקות לצעוק 'אני מאמין באמונה שלמה' נובעת מן הקביעה החד משמעית, שאמונה שלמה זו גנוזה בתוככי האדם, והצעקה לא באה אלא לפרוץ את המחיצות והמסכים המכסים עליה.

'כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד'. הדיבור זוכר, כי דבר ד' נמצא בתוכו, אולם הוא גם מזכיר במובן זה שתפקידו לחשוף את האמונה שכבר נמצאת שם. לא מדובר במשהו חדש. הנבואה מגשימה את עצמה לא מפני שהאוירה יוצרת מציאות, אלא מפני שנבואת אמת היא. הענן מלא וגדוש במי ישועה, והאדם מתבונן בעב הרוכן מעל אדמתו היבשה, מעל ספקותיו וכל שצריך הוא לפרוץ את הענן, לשבר אותו. לא צריך להביא מים מתורכיה, ולא לרתום את מיטב הטכנולוגיה והשכל האנושי לייצר מתקני התפלה. הספק לא ייפתר לא על ידי מקורות חיצוניים ואפילו לא על ידי רתימת שכלי והבנתי. רעם אחד, שבר ענן אחד, והארץ היבשה תשטף בששון ממעייני הישועה. והרעם הוא הקול - הדיבור, וככל שיחזק הקול ותגבר הצעקה, כך גדל הסיכוי שמעיינות השכל המשפיע יפרצו, ואיתם תיחשף האמונה הגדולה וייפתרו הספקות, שאינם אלא החשכה והסתרה של האמונה הפנימית המפעמת ודופקת באדם.

 
 

[1] אינני נכנס כאן לתיאור הביולוגי המדויק בדבר היחס שבין הדופק לנשימה, אך נסתפק בעובדה המשותפת לידיעתנו המדעית ולידיעתו של ר' נחמן, כי הדופק קשור בטבורו לנשימה.

[2] ועוד עיין בשיחות הר"ן רלב', בשבח הדיבור וביכולתו לשבר חומות ולנצח מלחמות. וכן עיין ליקו"מ קמא מה, על מחיאת הכפים שמאפשרת את הדיבור.

[3] דברים דומים, כתב תלמידו של הבעש"ט, ר' יעקב יוסף מפולנאה, בעל ה'תולדות יעקב יוסף': 'ולי נראה דשמעתי מקשין מאחר שהקב"ה יודע מחשבות האדם וצרכו למה צריך האדם בהתפללו להוציא הדיבור, דסגי במחשבה לבדו וכו' ותירץ מוהר"ן (ר' נחמן קוסובר), שעל ידי הדיבור נעשה כלים שבו יושפע שפע הברכה וכו' עיין מזה בכתבי במ"א. ובזה יובן ועבדתם לשון רבים שהם על ידי החומר והצורה שיהיה הדיבור על ידי כלי הגוף ומחשבה על ידי הצורה ולא סגי באחד שהוא המחשבה לבד'. (תולדות יעקב יוסף, סט ע"ד פר' משפטים)

[4] כמובן שמדובר במודל טיפולוגי בלבד. לא כל ספריה מאופיינת בגורמים הנ"ל, ובעיקר, לא כל בית מדרש (ושמא נאמר, ולא רוב בתי המדרש) מושתת על תפיסת ר' נחמן. הדברים נאמרים כשם קוד וכאב טיפוס בלבד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)