תולדות השראת שכינה | דור הפלגה ומגדל בבל כהיפוכו של המקדש

לאחר תיאור תולדותיהם של אדם הראשון, קין והבל ונח ובניו, זהו אולי התיאור הראשון בתורה של התארגנות ציבורית. בשיעור זה נתבונן רק בזיקה המעוותת לעולמו של הקב"ה כפי שהיא מתגלה בפרשה, ובפרט בבניית העיר והמגדל שראשו בשמים, המהווים ניגוד והיפוך לבניין ירושלים והמקדש. אגב עיוננו נעמוד גם על משמעות סוגיית הגובה בביטויי הפולחן של האדם.[1]

א. חטא מגדל בבל ועונשו

מגדל בבל הנו ככל הנראה הדוגמה הקדומה ביותר לעבודה זרה,[2] שאחד מביטוייה המובהקים בו הוא הבנייה לגובה: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". הפרשה מדגישה גם את האחדות ששררה בין בוני המגדל: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים"; "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם". המפרשים נחלקו מה היה חטאם של דור הפלגה, שלא נתפרש בכתובים. ברם, נראה שעיקר מגמת הפרשה מבואר במדרשו של רבי אלעזר ברבי שמעון:

'ויהי בנסעם מקדם' - הסיעו עצמן מקדמונו של עולם. אמרו: אי אפשר לא בו ולא בא-לוהותו (בראשית רבה לח ז).

במקום הכרת הטוב, שתהווה המשך לבניין המזבח על ידי נח, בונים הם עיר, ובה מגדל וראשו בשמים, מתוך מגמה לעשות שם לעצמם, "ובכך גילו את דעתם שאין הם סומכים עוד על ה' שהושיע את אבותיהם ואותם ממוות ואבדון, אלא סומכים על כוחם ועוצם ידם בלבד... ותפסו הלכה למעשה את עצת הנחש 'והייתם כא-להים יֹדעי טוב ורע' (בראשית ג', ה), ונתדמו במעשה זה ל'הגִבֹּרים אשר מעולם אנשי השם' (שם ו', ד), שבמעשיהם הביאו חורבן ושיממון לעולם" (מתוך סיכומו של יהודה קיל לפרשה, פירוש דעת מקרא, עמ' רצב).

כאמור, בתכניותיהם של בוני המגדל יש דגש על בנייה לגובה. בניית עיר ומגדל שראשו בשמים היא מאפיין מובהק של עובדי עבודה זרה, השואפים להגיע על ידי הגובה עד האלים ולשלוט בעולם, מתוך תפיסה שהגובה הפיזי מבטא עליונות וכוח. למטרה זו מתאגדים בני האדם בעיר אחת ומתחילים לבנות מגדל שיגיע עד השמים, וה' מגיב על כך בבלילת השפה האחת ובהפצתם על פני כל הארץ. כשמגמת האחדות של הקיבוץ האנושי כולו היא מרידה בקב"ה, וזוהי המטרה שמשרתת שפתם האחת - התגובה האולטימטיבית היא מניעת המרידה על ידי בלילת שפתם והפצתם.

טענתנו העיקרית היא שהתיקון לחטאו של דור הפלגה היא מציאותם של העיר ירושלים והמקדש שבתוכה, שכל עניינם - לשום בהם את שמו של הקב"ה (דברים י"ב, ה, יא): להיות משכן לשמו של הקב"ה בעולם, שאליו ינהרו כל הגויים, ובכך יכירו במלכות ה'. בדבר זה יש תיקון עתידי לכל מרכיבי החטא:

· המקדש הנו מגדל, אך ראשו אינו בשמים, והוא אינו הגבוה ביותר.

· לא האדם, על גבהותו וביטחונו העצמי, הוא העומד במרכז המקדש, כי אם השכנת שמו של הקב"ה.

· אחדותו של הקיבוץ האנושי במקדש, מגמתה התבטלות למציאות העליונה של מלכות ה', ובאופן זה היא מביאה לא לפירוד ולהפצה אלא דווקא לשלום (ראה להלן).

ברצוננו להראות אפוא כיצד מבטא מיקומם של ירושלים והמקדש במקום נמוך היפוך וניגוד לעיר ולמגדל שבנו אנשי דור הפלגה.

ב. משמעות השראת שכינה במקום נמוך

נחלת בנימין - נחלת השכינה - מצויה במקום נמוך ביחס לנחלת יוסף, הסמוכה לה מצפונה, ולנחלת יהודה השוכנת מדרומה. השראת שכינה במקום נמוך, בין כתפיים (דברים ל"ג, יב), מנוגדת לעבודה זרה, הנעשית בדרך כלל במקום גבוה (כפי שנראה להלן). הבה נתבונן אפוא במיקומה הנמוך של ירושלים ובמשמעותו.

1. ירושלים במקום נמוך

מקראות שונים בנביאים ובכתובים מתייחסים למיקומה הנמוך של ירושלים. בתהילים קכ"ה, ב נאמר:

יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ,
וַה' סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

הכתוב מעניק משמעות רוחנית לנחיתותה הטופוגרפית של העיר הקדומה ביחס להרים הסובבים אותה. וביאר רד"ק:

אף על פי שהרים סביב לה, אין לה חוזק, וישלטו הגויים וילכדו אותה אלה מאלה, ולא יהיה לה חוזק עד שיהיה עם ה' בתוכה, שיהיה הוא סביב לעמו, ושמו יהיה להם חוזק יותר מן ההרים ולא ישלוט בהם אויב מעתה ועד עולם.

נראה שהנחת היסוד של רד"ק הייתה שהרים הסובבים את העיר מגנים עליה, ולמרות זאת - אומר הכתוב - אין היא מוגנת באמת אלא בשם ה'. אנו מבקשים לטעון[3] כי ההרים הסובבים את העיר הקדומה לא רק שאינם מגנים עליה, אלא גם מהווים נקודת תורפה, בהיותה נשלטת על ידם, וממילא לא ההרים הם שמגנים עליה, כי אם ה'. לפי הבנה זו, התנאים הטופוגרפיים של העיר - נחיתותה היחסית - אינם מספקים לה את ההגנה הראויה, ויוצרים מציאות של תלות הכרחית בהגנת הקב"ה: "וַה' סָבִיב לְעַמּוֹ".

תיאור דומה עולה גם מכינוי העיר "גֵּיא חִזָּיוֹן" (ישעיהו כ"ב, א). רד"ק פירש כי "מה שקראה 'גיא' והיא הר, לכנותה לרעה, לפי שהפילוה יושביה לרעתם והסיבוה מהר אל הבקעה, ואינה ראויה שתיקרא עתה הר אלא גיא", כלומר: הכינוי "גיא" נובע ממעשיהם הרעים של יושבי העיר. על פי דרכנו, כינוי זה מתייחס למיקום היחסי הנמוך שלה, בין ההרים הסובבים אותה.

גם ירמיהו מכנה את ירושלים "יֹשֶׁבֶת הָעֵמֶק צוּר הַמִּישֹׁר" (ירמיהו כ"א, יג). הכינוי 'צור המישור' משמעו 'צור הבולט מתוך העמק', והוא מתייחס להיות ירושלים גבעה הבולטת מתוך העמקים שסביבה. ואולם, בגלל מיקומה הכללי הנמוך מכנה הכתוב את העיר גם 'יושבת העמק' - תיאור ההולם, כביאורו הנאה של נגה הראובני,[4] את מראה העיר כפי שהוא נגלה לעיני הנביא, הבא מענתות, באזור האוכף שבין הר הצופים והר הזיתים.

2. המשמעות של היות ירושלים במקום נמוך

ברצוננו להציג כאן שלוש משמעויות שונות למיקומה היחסי הנמוך של ירושלים:[5]

א. המשמעות הראשונה כבר הוזכרה לעיל: נמיכות העיר מבטאת את פגיעותה - את העובדה שאין היא מוגנת באופן טבעי - ובכך את תלותה היסודית בקב"ה.[6]

ב. איתא במדרש תהילים (ס"ח, ט):

'ההר חמד א-להים לשבתו' - אין רצוני אלא בסיני, שהוא שפל מכולכם, שנאמר 'מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח' (ישעיהו נ"ז, טו)... וסיני מהיכן בא? אמר ר' יוסי: מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו, אמר הקב"ה: הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו, נאה לבניו לקבל עליו את התורה. ומנין שעתיד לחזור למקומו? שנאמר 'נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים', אלו תבור וכרמל וסיני וציון. 'ההרים' - ה' הרים, כלומר, כמנין חמשה חומשי תורה.

המדרש עוסק בזיקה בין העקדה למתן תורה ולמעמד הר סיני, ובמציאות העתידית, בה יחזור הר המוריה למקומו "בראש ההרים". את הזיקה הזאת מסביר המדרש בענוותנותו של הקב"ה, שבגללה הוא בוחר לשכון דווקא במקום הנמוך ביותר.[7]

ג. נאמר בתהילים (קי"ג, ד-ו):

רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה' עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ.
מִי כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת.
הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

גדולתו של הקב"ה בכך שאין הוא מוגבל למקום מסוים, והוא מתגלה בשמים ובארץ גם יחד. רעיון זה עולה במקומות רבים אחרים, כגון בפסוק אחר בתהילים (קל"ח, ו) - "כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע"; או במדרש על ההתגלות בסנה - "למה נגלה הקב"ה למשה בסנה? ללמדך שאין מקום בעולם פנוי בלא שכינה, ואפילו הסנה" (שמות רבה ב ט).

תפיסה זו מנוגדת בתכלית לאמונתם של הגויים, העובדים את אלוהיהם "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (דברים י"ב, ב), וכדברי רבי עקיבא: "כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה" (עבודה זרה פ"ג מ"ה). יסוד זה עולה בכמה מקומות בתורה ובדברי הנביאים, למשל: "עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק" (דברים ל"ג, יט); "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ" (הושע ד', יג). צורת העבודה האלילית מבוססת על האמונה הגשמית שביסודה, שהגובה הפיזי תופס בה מקום משמעותי. את קרבתם לאלוהיהם ביטאו עובדי האלילים במישור הפיזי: הם תפסו את האלים כמי שיושבים על ההרים ובמקומות הגבוהים ושולטים על כל מי שנמצא תחתם, ועל כן קבעו את אתרי הפולחן דווקא במקומות גבוהים, המבטאים מבחינתם דמיון וקרבה לאלוהיהם. יתרה מזאת, סביר מאוד שלהתנשאות הפיזית היה גם מובן של התנשאות וגאווה במישור הרוחני - אולי מתוך רצון להתחרות באל השוכן למעלה; מכאן תובן הביקורת של הנביאים (ראה למשל ישעיהו ב') על הגאווה וההתנשאות, שיש בהן משום חילול ה'.

בניגוד לתפיסה זו, הקב"ה מתגלה בכל מקום - לא רק מצד ענוותנותו, אלא גם מצד גדולתו: הוא אינו מוגבל כלל על ידי המציאות הפיזית, ועל כן הוא משגיח גם במקום נמוך ומתגלה גם שם.[8]

ג. המקדש - תיקון למגדל בבל

להלן ננסה להראות כי בכמה וכמה מובנים מהווה המקדש תיקון למגדל בבל. על מנת להבין את משמעותו זו, נתבונן בתיאור השלם והמלא ביותר של תיקון זה - בחזון אחרית הימים בישעיהו:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה...

וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם. בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ. עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. כִּי יוֹם לַה' צְ-בָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל. וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן. וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת. וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ וְעַל כָּל חוֹמָה בְצוּרָה. וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה. וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף. וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים. לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ. חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא (ישעיהו ב', ב-ד, ט-כב).

בנבואה זו מתואר תיקון חטא דור הפלגה על כל מרכיביו:

· באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונישא מגבעות, וזאת לא רק במובן הרוחני של ההכרה הכללית בחשיבותו, אלא גם במובן הפיזי: הוא יהיה הגבוה ביותר, ובכך תיווצר זהות בין משמעותו הרוחנית לבין המופע הפיזי שלו (נרחיב על כך בסוף השיעור).

· העמים כולם ינהרו אליו על מנת ש"יֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו - כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם".

· משפט ה' את העמים יביא שלום: הכרת העולם במלכות הקב"ה והתבטלותו בפניו יביאו לשוויון בין בני האדם כולם ולאחדות מחודשת, שאינה משרתת התפארות והאלהה עצמית, אדרבה, היא נובעת מן ההכרה האנושית בקב"ה כמקור כל הכוחות.

· בהמשך מתאר הנביא את המציאות שבה "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ", וכל העצמים הגבוהים - גאה ורם, עצים, הרים נישאים, מגדלים, חומות, אוניות תרשיש - כולם מושפלים ובטלים פיזית בפני מלכות ה'.

זהו אפוא התיקון המלא לחטא דור הפלגה: בני האדם אינם מציבים להם עוד כמטרה את גובהם שלהם, כי אם את דבר ה' אשר בראש ההרים, ומטרת הקיבוץ שוב אינה האלהה עצמית, אלא הכרת העולם כולו במלכות ה'.

בירושלים, הקרויה "עיר" ("אין עיר אלא ירושלים", כתובות קא ע"ב), נבנה מקדש שראשו הרוחני (אך לא הגשמי) בשמים, וחלף ההפצה על פני כל הארץ הופך הוא ל"תלפיות - תל שכל פיות פונים בו" (ברכות ל ע"א). בעיר הזאת בוחר הקב"ה לשכן שמו, ואת השם עושה הוא לדוד עבדו, בדמותה של שושלת נצחית שתוכל לבנות מקדש ולעבוד את ה'.

בית יעקב[9] בפירושו לפרשת נח משווה בין הפרשיות:

רבי שמעון פתח 'והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה' (מל"א ו'). פתיחה זו רומזת ענין בנין המגדל, שהיה דוגמא לבנין בית הבחירה בירושלים זה לעומת זה. שלפי שהשי"ת התחיל לבנות באותה שעה את תולדות בית אברהם אבינו ע"ה שהיה התחלה לבנין בית המקדש שהוא גמר וחותם הקדושה כדאיתא בזוהר הקדוש במדבר (דף קיז ע"א) לזאת נתעורר גם כן בהאומות חשק לבנות המגדל שיהיה מתדמה בתכליתו לבנין המקדש על הגוון מבחוץ. כי ענין המקדש היה עסק של התחברות והתכללות של כלל ישראל ונבנה על אבן שתיה שממנו הושתת הארץ שהיא מקום שהחיבור נראה מפורש בעולם. ובנין המגדל שבנו דור הפלגה הוא מהפסולת שקבלו ממה שנסתעף מהאחורים של קדושת בית המקדש ודימו לעשות עיר ומגדל בתבנית מגדל דוד ועיר ירושלים כדאיתא בסתרי תורה נח (דף ע"ד ע"ב).

היה נראה שהמקדש והמגדל שניהם על תכלית אחד שיהיה מרכז הקבוץ להתאסף שם כל הנפזרים לאגודה וחבורה אחת להיות כלם כאיש אחד חברים כמ"ש 'ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו' (תהלים קכ"ב) שכל אחד יהיה דורש טובת הכלל ולא טובת עצמו. אמנם דור הפלגה בשורש היו להיפוך היינו כי ההתכללות שהיה בבית המקדש היה מעלמא דחיבורא עד שגם הדומם סייע לזה שכל אבן נעתק וישב לו במקומו ונתחבר עם חברו שאצלו כדכתיב 'והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה' (מל"א ו'). ובנין המגדל היה מעלמא דפירודא. אמנם תכלית כוונתם בבנין המגדל היה כלפי מה שראו חורבן דור המבול שנמחו מן העולם בשביל שלא ידעו להזהר ברוחם לדאוג בעד טובת הכלל להיות כלול אחד מחבירו שלא יתנגדו ויקטרגו אחד על חבירו, שכל אחד דרש רק טובת עצמו לעשות כל הישר בעיניו להתפשט ולהרחיב גבולו וכח התפשטותו גם בתוך גבול חבירו ומלאה הארץ חמס ואחר שראו סופם עמדו על שורש דבר הכשלון שנכשלו דור המבול ורצו להשלים חסרון זה על ידי שיתאספו כולם לארץ שנער ששם ננערו מתי מבול.

והוא מה שבנאו המגדל בעומק ולא בהר להורות שרצונם לקבל תקיפות מכח קדושה שהוא סגור וכבוש תחת ידם כי המקדש שרומז לקבלת עול מלכות שמים הוא במקום היותר גבוה שארץ ישראל גבוה יותר מכל הארצות וירושלים גבוה מכל ארץ ישראל והר הבית גבוה מכל ירושלים וזה רומז ששם יבטלו כל ישראל דעתם נגד רצון השי"ת והמגדל היה בארץ שנער שהיא עמוקה מכל הארצות ובבקעה ורומז שרצו בכחם ועוצם ידם היינו לכבוש כח קדושה שנוטלים אותו בעקשות לפעול על ידו היפוך משרשו שבקדושה. והענין הוא כי מעשה המגדל שעשה נמרוד וצלמו של נבוכדנצר והערים שבנה פרעה כולם ענין אחד להם שהיה רצונם להמשיך כח מן הקדושה שישפיע עליהם טובה בהכרח לפי שלא היו רוצים להשתעבד תחת הקדושה.

תמצית דבריו, שחטא דור הפלגה עומד כנגד בניין המקדש. המגדל התחיל להיבנות במקביל לתחילת בניין בית אברהם בקדושה, והוא נבנה מהפסולת של אחורי קדושת בית המקדש. ההבדל העצום ביניהם הוא שמגמת המקדש להגיע להתכללות הכול, ובכלל זה הדומם, ולחבר את המציאות כולה לבוראה, ואילו בוני המגדל התכללו יחדיו למגמה הפוכה, כי לא רצו להשתעבד לקב"ה.

ד. התגלות הר סיני - תיקון למגדל בבל

בספרו לנתיבות ישראל מעמיד הרב צבי יהודה קוק את מעמד הר סיני כניגוד למגדל בבל:

העמידה על ההר הזה כשהיא לעצמה פעלה את פעולתה במדרגתה המיוחדת, 'ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתם' (שבת קמו ע"א). כשם ש'אויר מגדל [בבל, י"ל] משכח' (סנהדרין קט ע"א), מתוך הרושם של 'עשיית שם' בניגוד לשמו הגדול של א-להים חיים ומלך עולם, כן עמידת הרגלים באותו מקום, המזומן מלמעלה בדבר ד' לשם מתן התורה, היא הפסיקה את הטמטום האנושי והגבלת זוהמתו וקבעה את הבסיס הנפשי לפתחון החדירה של הדבקות הנשגבה בד' א-להינו המחיה את כולנו היום. ענינה של מדרגה זו מתבטא הוא בשלילת הנכריות, בקביעת העמדה הישראלית בניגוד לאומות העולם, ביסוד הזכירה הא-להית הפנימית המתמדת לעומת הגויים שהם הנם 'שכחי א-להים' (תהילים ט', יח). ו'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו' (הגדה של פסח). יש עניין בסדור העמידה הזאת הצריכה לגופה, העושה את יצירת האופי בכונניות האזנים לשמיעת הקול, המתגלה מתוך ערפלי הטוהר. 'אזנים כרית לי' (שם מ', ז) - 'אזן ששמעה על הר סיני' (קידושין כב ע"ב) את מצות החרות העליונה (לנתיבות ישראל ח"א עמ' קלט).

לעומת העמדה המבולבלת של אותם בני אדם, המבקשים לעשות להם שם, עם תפוצתם על פני הארץ, בנסיעתם מקדם 'מקדמונו של עולם' , כאילו לא בהמשך השפע השמימי הא-להי, האינסופי, הנצחי, המאיר לארץ ולדרים עליה ומחיה את כולם, אלא בהעפלת האפלת מיגדלם הארצי, המצומצם והמוגבל, בניגוד ניתוק אל מול פני השמים וכלפי מקורו העליון והנאמן, לעומת זאת הופיעה העמידה על ההר מתוך התייצבות תחתיתו של 'הנשואים על כנפי נשרים' בזכירת ברית קדומים והקרואים אדם בכל אמתת צלמו ודמות תבניתו, זו המקבילה אל ההתגלות בערפלי הטוהר והמכוונת מישרים אל הארת מקור החיים ומשגב הישע. לעומת טמטום אוירו של אותו המגדל המשכח, המשכיח את השם הגדול ואת הזכר המרומם, המטשטש את בהירות התרשמותו האמתית של האדם, אשר לפיכך נפוצו הגויים שכחי א-להים - הנה באה טהרת האויר ופסיקת הזוהמא של זאת העמידה-על-ההר, בהתבשמות עדניה ותפארת עדייה, שפיתחה את ראיית הקולות ושכללה את שמיעת הדברים, האירה בה את השראת השם הגדול, הנקרא על עם סגולתו, וקבעה לו מתוכה, בתכונת האופי של דבקות החיים הא-להית, את כח הזכרון של כל מעשה נפלאותיו וכל התיחדות הויתו (שם עמ' קנו-קנז).

הרצי"ה רואה במעמד הר סיני תיקון לחטא דור הפלגה. רצונם של בוני המגדל לעשות שם לעצמם משכחת את עשיית השם לקב"ה, ואילו עמידת בני ישראל למרגלות ההר הביאה (מלבד הפסקת הזוהמה) לשלילת הנכריות. מעניינים גם הניגודים בין עמידתם של בני ישראל "בתחתית ההר" (שמות י"ט, יז) לשם קבלת התורה לבין העפלת בוני המגדל לשמים על ראשו, ובין האוויר המשכח של המגדל לבין טהרת האוויר במעמד הר סיני, שאפשרה ראיית קולות.[10]

ה. לעתיד לבוא ישכנו ירושלים והמקדש במקום גבוה

להלן נראה כי כמה נביאים מתייחסים למציאות עתידית שבה יהיו הר בית ה' והמקדש במקום גבוה מאוד. משמעות השינוי היא שלעתיד לבוא לא יהיה כל פער בין המציאות הרוחנית והמציאות הפיזית: המקום הגבוה מבחינה פיזית יהיה גם המקום המשמעותי מבחינה רוחנית, ולהפך. במציאות העתידית תתבטל השניות בעולם, והאחדות הא-לוהית תתגלה בו. כמובן, המציאות אינה מגבילה ח"ו אותו ית' באיזה אופן שהוא, אך במציאותו הממשית של הר בית ה' בראש ההרים יתקיים "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".

1. ההרים ימוטו, אך הר ציון יהיה נכון[11]

חזון אחרית הימים מתאר כי בניגוד ליתר ההרים, שיימוטו, הר בית ה' יהיה נכון בראש ההרים (ישעיהו ב', ב; מיכה ד', א). התמוטטות יתר ההרים מתוארת בכמה מקומות במקרא, למשל: "כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ וְיָרַד וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד" (מיכה א', ג-ד); "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ" (חבקוק ג', ו); "וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים" (תהילים כ"ט, ו); "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן" (שם קי"ד, ד); "הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ, הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַלָּצוּן" (איוב ט', ה-ו). התמוטטות ההרים מסמלת את שבירת העבודה הזרה: הקב"ה נאבק בפולחן האלילי של אלוהי העמים.

הר ציון, לעומת זאת, יישאר נכון, והתנשאותו, המתוארת בנבואה בישעיהו ב', באה לו אפוא מהשפלת יתר ההרים האליליים על ידי ה' השוכן עליו. דברים דומים על יציבותו של הר ה' מופיעים גם במקומות אחרים, למשל: "הַבֹּטְחִים בַּה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב" (תהילים קכ"ה, א).

כיוון שהר ה' לא יימוט, לא תימוט גם ירושלים השוכנת עליו, כדרך שתימוטנה יתר הערים היושבות על ההרים. וכן נאמר ביואל: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר קָדְשִׁי וְהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם קֹדֶשׁ וְזָרִים לֹא יַעַבְרוּ בָהּ עוֹד... מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה... וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר" (יואל ד', יז-כ). ובזכריה: "בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן ה' בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם" (זכריה י"ב, ח); "וְיָשְׁבוּ בָהּ וְחֵרֶם לֹא יִהְיֶה עוֹד וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם לָבֶטַח" (שם י"ד, יא).

התהליך כולו - התמוטטות ההרים בקום ה' למלוך על כל הארץ, והישארות עיר ה' על כנה - מתואר במזמור מ"ו:

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח עַל עֲלָמוֹת שִׁיר. אֱ-לֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד. עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים. יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה. נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר אֱ-לֹהִים קְדֹשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן. אֱ-לֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט יַעְזְרֶהָ אֱ-לֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. הָמוּ גוֹיִם מָטוּ מַמְלָכוֹת נָתַן בְּקוֹלוֹ תָּמוּג אָרֶץ. ה' צְ-בָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה. לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ. הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱ-לֹהִים אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ. ה' צְ-בָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה.

לסיכום: תיאור המציאות העתידית מורה על ניגוד ברור בין ההרים, שיימוטו כחלק מן המאבק הא-לוהי בעבודה הזרה, לבין הר ציון, שיישאר נכון ולא יימוט; ניגוד זה מבטא את נצחיותו של מקום עבודת ה' ואת זמניותם של מקומות העבודה הזרה.

2. נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים

מדברי הנביאים עולה בבירור כי המקדש העתידי ישכון במקום גבוה, כחלק מן המקום המרכזי שיתפוס בהיותו מקום השראת שכינה עולמית וכחלק מגודלו ועצמתו. כך למשל נאמר בפתח התיאור של מקדש יחזקאל: "וַיְנִיחֵנִי אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד וְעָלָיו כְּמִבְנֵה עִיר מִנֶּגֶב" (יחזקאל מ', ב). וכבר ראינו לעיל את דברי ישעיהו (וכן במיכה ד', א-ג) בחזון אחרית הימים על מרכזיותו של בית המקדש עבור העמים כולם:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם (ישעיהו ב', ב-ג).

רבים מן המפרשים מבינים כי המילים "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת" מתייחסות למעמדו הרוחני והערכי של הר בית ה', כמקום מרכזי שהכול יכירו בעליונותו ובחשיבותו ויעלו אליו למשפט. ברם, מהמשך אותו פרק נראה כי אין לפסול את ההבנה שהכוונה למיקום נישא גם במישור הפיזי:

כִּי יוֹם לַה' צְ-בָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל. וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן. וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת. וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ וְעַל כָּל חוֹמָה בְצוּרָה. וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה. וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף (שם, יב-יח).

הנביא קושר כאן בבירור בין גובה פיזי לבין חשיבות רוחנית, ועל כן נראה שבדרך דומה יש להבין גם את ראשיתה של הנבואה: הר ה' יהיה נכון בגובה, בראש ההרים, גם במובן הפיזי.

לאור זאת, יש מקום להעלות אפשרות כי בקיעת הר הזיתים בנבואת אחרית הימים של זכריה (זכריה י"ד, ד) תביא ממילא גם לגביהת הר המוריה, וממקום גבוה זה יצאו המים החיים אל הים הקדמוני ואל הים האחרון (שם, ח).[12]

נסיים את שיעורנו בדברי התוספתא בברכות (פ"א הט"ו), הקושרים בין חורבן לנמיכות, ובין החזרת שכינה לגבהות:

כיוצא בו 'ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון' (תהילים ע"ו, ג) - וכי מה ראה הכתוב להחזיר לה שם הראשון? הרי הוא אומר 'כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת' (ירמיהו ל"ב, לא), יכול אף עכשיו הרי היא באף ובחמה, תלמוד לומר 'ההר חמד א-להים לשבתו' (תהילים ס"ח, יז), הרי היא בחמדה ובתאוה, מלמד שכיפר לה חורבנה. מניין שאין השכינה חוזרת לתוכה עד שתיעשה הר? תלמוד לומר 'ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון', מצינו כשהוא שלם קרוי הר, הא אין השכינה חוזרת לתוכה עד שתיעשה הר, שנאמר 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה' (בראשית כ"ב, יד), ואומר 'זכור ה' לבני אדום את יום ירושלם' (תהילים קל"ז, ז), אימתי כשיעקרו יסודותיה הימנה 'האומרים ערו ערו עד היסוד בה' (שם).

* * *

ניסינו להראות כיצד מהווה מגדל בבל את הביטוי המובהק הראשון של עבודה זרה. ישנו קשר פנימי בין בניית המגדל לגובה לבין הגבהות האנושית שהוא מבטא. תכונה זו מנוגדת בתכלית למקדש, הן מצד מיקומו הנמוך הן מצד מהותו - עשיית שם לקב"ה, ולא לאדם. בכך רומזת התורה כבר בתחילתה על העבודה הזרה כהיפוך וניגוד למקדש.

בשיעור הבא נתחיל בע"ה להתבונן בעבודת ה' של האבות.