דילוג לתוכן העיקרי

זיכרון השואה בהגותו של האדמו`ר מסלונים בעל `נתיבות שלום`

קובץ טקסט

שיעור 13: זיכרון השואה בהגותו של האדמו"ר מסלונים בעל "נתיבות שלום"

בשיעור זה נמשיך לקרוא בקונטרס "ההרוגה עליך" של האדמו"ר בעל "נתיבות שלום" מסלונים. נייחד את דיוננו לשאלת זיכרון השואה בכלל, ובתרבות החרדית בפרט.

החובה של זיכרון השואה

בשיעור הפתיחה כבר הערנו על השאלה העקרונית של זיכרון השואה והנצחתה בציבור החרדי. כידוע, הציבור החרדי אינו מציין את ימי השואה בכ"ז בניסן ובעשרה בטבת - לא רק בגלל אי-ההתאמה של התאריך, אלא גם משתי סיבות עיקריות נוספות:

1. כפירה בסמכויות המדינה והרבנות לקבוע מועדי זיכרון.

2. התנגדות לאופי היום, למהות הזיכרון ולדרכי ההנצחה.

קהילות חסידיות רבות מקיימות יום זיכרון פנימי, אף שאין מנהג אחיד בעניין זה. בסלונים יום הזיכרון השנתי הוא ו' במרחשוון, יום הירצחו של האדמו"ר הצעיר מסלונים-ברנוביץ'. ביום היארצייט מתכנסים החסידים לתפילה ולזיכרון, ובמרכז ההתכנסות נושא האדמו"ר דברים לזיכרון השואה ולמשמעותה, שפרקי קונטרס "ההרוגה עליך" הם מתנובתם. כיצד, אם כן, התמודד האדמו"ר רש"נ ברזובסקי, בעל "נתיבות שלום" (להלן: רש"נ), עם בעיית הזיכרון?

אם לא היה בידינו לעשות מה נגד צורת הכחדתם מארץ החיים, הנה מה מאד ידאב הלב על כי גם אחרי החורבן הגדול לא התקינו להם זכר לימים הבאים במספד ונהי, כדרך שהתקינו גדולי ישראל אחרי גזירות השנים ת"ח-ת"ט - אם כי באופן יחסי היו אז ממדי האסון קטנים במדה רבה - את יום כ' בסיון לצום ולאמירת סליחות, או כדרך שחיברו קינות על גזירות ימי הביניים ומסעי-הצלב, על קהלות מגנצה ורמייזה ואשפירא שקידשו את השם, ולמעלה בקודש על עשרה הרוגי מלכות - וכאשר כל יהודי יושב על הקרקע בתשעה-באב ומקונן על חורבן בית המקדש שופך הוא דמעות כמים גם על הגזירות הללו וכה נשאר זכרונם חי וקיים בעם ישראל. במה נשתנה איפוא, גזירות השואה מכל גזירה, והלא בלי ספק היה מן הראוי לתקן גם אחריהם יום תענית וקינות?

אכן, המתבונן בתמונה הכללית רואה שוב כי אין זה מקרה, אלא כך הוא רצון ההשגחה העליונה, כי דוקא משום שהיקף האסון הוא כה איום ונורא, ששה מיליון יהודים - ובתוכם למעלה ממיליון ילדים זכים ועוללים - שניספו בכל מיני מיתות משונות ואכזריות, דבר שלא נשמע כמותו מיום שנברא האדם בצלם, דוקא בגין נוראיות הטרגדיה אין בנמצא שום מלה מתאימה אשר תוכל להביע את עומק הכאב הצורב בלבב פנימה. דלה מדי היא השפה האנושית מכדי לבטא נכונה את מלוא האכזריות הלא-טבעית שהוכיחה המפלצת בצורת אדם, או לתאר את גודל האבידה של חיי דור שלם והווי יחיד במינו, שנכחד מעל פני האדמה. לבו ומוחו של האדם אינם מסוגלים לתפוס מה התרחש כאן, אין שום ביטוי לכך, כי הרגשות האנושיים הטבעיים הם אפסיים מדי בשביל להרגיש כאב בעל היקף ועומק איום כזה. רק הדומיה האילמת, כדבר שנאמר 'וידום אהרן' (ויקרא י', ג), היא המבטאת את מחץ לבנו הרבה יותר מכל שאר הביטויים, שאינם הולמים ואינם מהווים את הביטוי הנכון בכגון דא.

רק מקונן כירמיהו, נביא ה', מסוגל היה לתת מבע לכאבו של כלל-ישראל בהתרגש עליו פורענות חורבן בית-המקדש, וכדבריו: 'מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה את חללי בת עמי' (ירמיהו ח', כג). הדמעה הטבעית, המוגבלת, שבשר ודם מזיל מעיניו אינה מתאימה כדי לבכות את חללי בת עמי. היה צורך בבריאה חדשה, במקור דמעה, כדי לקונן בצורה נכונה והולמת על בית ישראל ועל עם ה' כי נפלו בחרב (קונטרס ההרוגה עליך, עמ' 18; ההדגשה במקור).

הרש"נ שם כאן 'על השולחן' את בעיית החלל בהנצחת השואה ביהדות החרדית. הוא מודה בקיומו של החלל, ואין הוא תולה את השאלה במקורות חיצוניים, ציוניים וכדומה. אדרבה, תגובה דתית ראויה לפורענות זו צריכה הייתה להיות קביעת יום זיכרון, תענית, וקינות ותפילות מיוחדות, כפי שאכן תיקנו גדולי ישראל בעקבות פורענויות קודמות. הרי ספרי הקינות והסליחות שלנו מלאים בקינות ובתפילות שחוברו בעקבות מסעי הצלב, גזרות ת"ח ות"ט, וכמובן, לוח השנה שלנו מציין בתענית את החורבנות העיקריים. העדר ציון או תגובה כלשהי לשואה, שעלתה על כל הפורענויות בנוראותיה, כפי שמודה האדמו"ר - האין הוא אפוא בבחינת כישלון וחיסרון דתי?

עמדת החזון אי"ש

החזון אי"ש (להלן: חזו"א) נשאל אף הוא בדבר קביעת תענית לזיכרון השואה. וכך השיב:

עניני ההלכה קבועים הם על פי התורה, שעיקרן בכתב ופירושן בתורה שבע"פ, ואף נביא אין רשאי לחדש עד שמצאו להן סמך בתורה, וכשם שהגרעון בכלל נליזה מהתורה, כך ההוספה על מצות התורה נליזה מהתורה וכו', כן קביעת תענית לדורות הוא בכלל מצוה דרבנן, ומה שיש בידינו הוא מזמן שהיתה עדיין נבואה, ואיך נעיז פנינו דור שטוב לו השתיקה - להרהר כזאת לקבוע דברים לדורות, והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתינו ושפלינו, בזמן שאנו מלוכלכים בעוונותינו ובפשעינו, דלים ורקים מן התורה וערומים ממצוות, אל נא נעבור לגדולות ממנו, נחפשה דרכינו ונשובה, וזוהי חובתינו כמו שנאמר 'הלא זה צום' וגו' (ישעיהו נ"ח, ו) (חזון אי"ש סי' צ"ז).

לכאורה נובע סירובו של החזו"א לקבוע תענית מסיבות הלכתיות פורמליות: אין לנו סמכות לתקן תקנות חדשות. ברם, בהמשך דבריו עולה התנגדות עמוקה יותר: עצם ההווה אמינא לתקן תענית מעידה על אי-הבנה של הסיטואציה הרוחנית הירודה בה אנו חיים. מסתבר שהחזו"א ידע היטב על תענית כ' בסיוון שתיקן הב"ח אחרי תקופת הנבואה, אבל דבריו כאן אינם במסגרת תשובה הלכתית מדודה, אלא יש להם משמעות עקרונית יותר: הוא מזהה את הניסיון לתקן יום זיכרון ו/או תענית עם תחושת הביטחון העצמי והתרוממות הרוח של הקמת המדינה, ואולי גם של הרבנות. ואכן, בשו"ת מנחת יצחק ציטט הרב וייס את החזו"א הזה במסגרת פולמוס על קביעת יום העצמאות. לאמור: יש קשר בין קביעת ימי שמחה על המדינה וימי תענית על השואה - וההתנגדות היא גורפת. התקנת תקנות כגון תענית לדורות דורשת רמה של סמכות תורנית והסכמת הכלל המתאימה לימי הנבואה, וודאי אינה מתאימה לדור שחווה חורבן כמעט מוחלט של יהדות התורה. וזהו ממד העומק שבטענת החזו"א: אחת התוצאות הנוראות של השואה היא חורבן עולם התורה ומנהיגיו; ובאופן פרדוכסלי, קביעת תענית לזכר השואה היא התכחשות למשמעות זו של החורבן, משום שהיא מבטאת תחושה של סמכות וגדלות, המתעלמת משפלותו של עולם התורה לעת הזו. אין בדברי החזו"א ביטוי ישיר לחשיבות הזיכרון או לערך ההנצחה.

השתיקה כתגובה

על רקע תגובת החזו"א יש חשיבות מיוחדת לדברי רש"נ. הרבי מסביר שהעדר ביטוי הלכתי או תפילות מיוחדות[1] נובעים מעצמתו הבלתי-נתפסת של החורבן והכאב שעמו. האילמות והשתיקה הן ביטוי למוגבלותם של כל הכלים והאמצעים ההלכתיים והאנושיים הרגילים לתפוס ולבטא את מה שאירע. קביעת תענית או אמירת קינה, שבסופו של דבר תדמינה לתעניות אחרות ולקינות קדומות, עלולה להיות בנליזציה של זיכרון של דבר שאסור לו ליהפך בנלי. כל טקס או תקנה ממאגר הטקסים הקיים יהפוך את השואה וזיכרונה לעוד זיכרון אחד מני רבים.

זיכרון השואה הציוני

הבה נתבונן רגע בטענתו של רש"נ ונעמת אותה עם עמדת החברה הישראלית הציונית. המדינה, בשם החברה, קבעה יום זיכרון ועיצבה טקסי זיכרון - כדי לשמר את הזיכרון. התפיסה הפשוטה והמובנת מאליה היא שללא ימים מיוחדים, טקסים ומאמץ פוזיטיבי לזכור - הכול יישכח. גם אם יש אמת בכך שכל טקס עלול לתרום לבנליזציה, אין לנו בררה אחרת.

כהגנה מפני סכנת הבנליזציה, מנסה החברה הישראלית להתמודד עמה על ידי ייחודם של הטקסים. ובנקודה זו בדיוק עומד לחברה הציונית-מודרנית לוקסוס שאין לחברה החרדית. העדר המחויבות המסורתית לתבניות טקסיות מאפשר לברוא טקסים חדשים, המיועדים בדיוק לשמו של הזיכרון אותו אנו מבקשים: הטקס הממלכתי ביד ושם, מצעד החיים עם הצרמוניאליות הצבאית והמדינית, קריאת השמות, סיפור הסיפורים והשירה - כל אלה מנסים להבטיח גם את עצם הזיכרון וגם את ייחודו.

תבנית חדשה של טקסים אינה רק שאלה של תרבות טקסית. היא משקפת בדרך כלל גם הקשר חדש של משמעות. ואמנם, התרבות הציונית חפצה להעניק לזיכרון השואה צביון ייחודי ושונה. יש לה כוונה ברורה להדגיש את הניגוד בין מציאות החיים במדינת ישראל, המגִנה על שלום היהודים בכל העולם, לבין הקיום הכנוע וחסר האונים של היהודים בגולה בכלל ובשואה בפרט. יש לה עניין לנתק את המשמעות הפרטית של המוות בשואה מתפיסת המוות בשרשרת הדורות היהודית, קרי: ממסורת צידוק הדין או קידוש השם. ממילא יש לה עניין גם בהבלטת קידוש החיים על חשבון קידוש השם הקלסי, ובהעלאת הגבורה על נס כחלק מאתוס המאבק הציוני. עצם הזיכרון ותוכנו הייחודי מהווים נדבך מרכזי באתוס הציוני והכרה בחשיבות קיומה של המדינה. מובלט גם הפער בין אישיותו של הישראלי הזוכר לזו של היהודי הנזכר. הזיכרון קשור בעיקר ברגשות של רחמים, חמלה וצער עמוק, אבל אין בו רגש של הזדהות.[2]

הזיכרון החרדי

בחינת הזיכרון הדתי-חרדי תיתן תמונת ראי של מה שהצגנו זה עתה. תבניות הזיכרון הדתיות הן נתונות, ולא רק בגלל אילוצים הלכתיים או מסורתיים; מעצם מהותה מכפיפה הדת את הזמני לנצחי, ורואה את האירוע הבודד בהקשר של העיקרון או של המשמעות הכללית. אמירת הקדיש כמרכיב בזיכרון אינה רק אילוץ או הלכה שיש לקיים; מטרתה לקיים מעמד של צידוק הדין כלפי כל סבל או חורבן. הנוהג הסטנדרטי של אמירת סליחות בימי התענית הוא תבנית טקסית המקשרת כל זיכרון של פורענות לצורך לחזור בתשובה על חטאינו, וכמו אמירת תהילים, מפנה את תקוות הישועה כלפי שמיא. הדלקת הנר ואמירת א-ל מלא רחמים או משניות מבטאות את אמונתנו שהסבל בעולם הזה אינו סוף הסיפור, ואת דאגתנו לנשמה בעולם העליון. לאמור: התבניות הטקסיות מבטאות את השקפת העולם ואת הקטגוריות הדתיות שבהן אנו תופסים את מה שהתרחש - את המוות, החורבן והסבל - ומאפשרות לנו להמשיך להתקיים בתוך סדר דתי מתקבל על הדעת, המקיף גם את החוויה הנוראה של הפורענות האחרונה שאיימה על הסדר הזה ועל משמעותו.

תכליתו של זיכרון השואה

מתוך כך נוכל להבין את המֵצַר שבו נמצא הרש"נ, כדוגמה לחלק גדול מן היהדות החרדית. תבניות חדשות של טקס וזיכרון - אין, והן גם אינן לגיטימיות, מסיבות פורמליות ומהותיות גם יחד.[3] התבניות הישנות כמובן טובות, אלא שאין בהן די. לא שרש"נ חושב שצידוק הדין או תשובה מחטאים אינם רלוונטיים יותר; ודאי שעקרונות האמונה נכונים הם ונצחיים. אלא שאין הם מספיקים לתפוס את השואה: גם מפני שמעצם הסטנדרטיות שלהם עלולים הם לטשטש את ייחודיותה, וגם מפני שלגופה של תפיסת השואה - אין היא דומה לפורענויות שקדמו לה. בנקודה זו שונה בוודאי תפיסתו של רש"נ מסלונים מתפיסת ההוגים החרדיים שכבר למדנו עליהם. בשיעור השלישי הצגנו את התנגדותו של הרב הוטנר לכינוי "שואה" בגלל מטען הייחודיות והניתוק מהמשמעות המסורתית שהוא נושא עמו; ועמדות דומות הוצגו גם בשם הרב דסלר ואחרים. רש"נ אכן סובר שהשואה שונה ומיוחדת מאירועים אחרים, אלא שאין הוא מקבל את הפרשנות הציונית לייחודיות זו, וודאי לא את אופן התגובה הציוני.

כיצד יש להבין את ההצעה "לשתוק!"? כידוע, שתיקה יכולה להיות חלק מטקס, כנהוג במגזר הלא-חרדי בשעת הצפירה. אלא שרש"נ מדבר על שתיקה מטקס, ולא על שתיקה בטקס. ושתי שאלות מעוררת תגובה זו:

1. כיצד נשמר הזיכרון עצמו ללא טקסים וימי זיכרון המיועדים לשימורו?

2. היש בשתיקה הדוממת, שכאמור אינה טקסית אלא קיומית-חברתית, כדי לבטא את הייחודיות של השואה? וכיצד תבוא זו לידי ביטוי?

התשובה לשאלה הראשונה נוגעת בהבנת מהותו של הזיכרון החסידי-חרדי, בניגוד לזיכרון הציוני. לזיכרון הציוני אופי היסטורי - הוא זוכר תהליכים, עובדות, מספרים, גורמים וכדומה - וזאת מפני שגם הלקח שלו היסטורי: "לעולם לא עוד! שוב לא תהיה שואה! נלמד כיצד קרתה, כדי שלא תישנה". הזיכרון החרדי אינו היסטורי אלא פנימי ורוחני. זהו זיכרון של היהדות, של הדמות היהודית, של ההוויה הנפשית, ובעיקר: תחושת החיסרון של כל אלה. הזיכרון החרדי אינו מעוניין בהיסטוריה של השואה, מפני שהלקח שלו אינו היסטורי; השואה לא אירעה מפני שלא הגנו על עצמנו, וגם לא יימנע אירוע כמותה ח"ו על ידי הגנה עצמית בלבד. אנו מעוניינים בזיכרון הרוחני והפנימי בעיקר על מנת להבין מה מוטל עלינו לשקם, מהי חובתנו כלפי העבר שהושמד, וכיצד עלינו לחיות כיהודים. כך למשל דרש רש"נ באחד מימי הזיכרון:

עיקר דרגתם של בני אותו דור-דעה התבטא בכך, שהיו יהודים בכל מהותם. כי יש לך אדם הנחשב כיהודי מחמת שנולד אצל הורים מזרע ישראל, או מפני שהוא מתנהג כיהודי בכל סדרי חייו, אך יש שהוא יהודי בעצם מהותו ובכל מציאותו. כל רגשותיו השקפותיו ודעותיו הן יהודיות, לבו לב יהודי ודם יהודי טהור מכל הבחינות נוזל בעורקיו, וכלשון הכתוב במגילת אסתר (ב', ה): 'איש יהודי היה', כל אישיותו היתה יהודית. ומכיון שהיו יהודים טבעיים, היו גם תורתם ותפלתם, מדותיהם ומעשיהם הטובים, טבעיים ולא מלאכותיים. ומאחר שהכל היה טבעי אצלם בתכלית הטבעיות, הרי מעולם הם לא הרגישו כי ראויים המה לאיזו שהיא הערכה והערצה גמול מעשיהם הטובים ולא החזיקו טיבותא לנפשייהו. והנה כדרך שיש הבדל עצום בין הלה שמנהל את עסקיו על-ידי הון עצמי לבין זה שמנהל אפילו מסחרים גדולים אך ההון איננו שלו, כל הממון לקח בהלואות מאחרים, כל משבר קל עשוי להביאו לידי פשיטת-רגל - כך גם, באין ערך, ההבדל הגדול בין זה שתורתו ועבודת ה' שלו היא טבעית, לבין זה שאין זה אצלו טבעי ממש
(קונטרס ההרוגה עליך, עמ' 22; ההדגשה במקור).[4]

באופן רטרוספקטיבי, נראית יהדות הגולה שלפני השואה כיהדות אותנטית בעלת חיים יהודיים מלאים; ושאיפתנו היא להנציח את זכרה על ידי חיקויה והליכה בדרכה. הקמת ישיבות וכוללים, לבוש יהודי, קהילות חסידיות בארץ ישראל - כל אלו הם ההנצחה הראויה והאמתית ליהדות שהייתה ואיננה. ובאמת, את פעילותם של רבים ממנהיגי החסידות, כמו גם רבים מראשי הישיבות, הניעה תודעה של רצון לשקם ולהנציח את הקהילות והישיבות שנשמדו בשואה.[5] הנה כך מתאר רש"נ באופן אוטוביוגרפי את תחושותיו בעצם ימי השואה, עת הקים את ישיבת סלונים בארץ ישראל:

הרקע ומצב הענינים מבית ומבחוץ בתקופת בראשית של הישיבה, היה אז בבחינת כי החושך יכסה ארץ, ועל דרך המוזכר בפרשת בראשית, והארץ היה תוהו ובוהו וכו', ימי התקופה ההיא בשנת תש"ב, היו אז בשיא השואה והחורבן הגדול שהומט על עם ישראל, בשיא ההשמדה במחנות וכבשנות, וכל אירופה כאוקינוס של דם ישראל, באותם הימים החלו להגיע השמועות והידיעות על ההרס וההשמדה... ובתוך כל מערבולות הדם וידיעות איוב המגיעות, אנו שומעים גם על ברנוביץ ששם כל הקדוש והיקר לנו, איך היא הולכת ונחרבת ומושמדת... לא יכולתי למצוא לעצמי מנוח, סלונים שלי נחרבת ושוקעת... ואני היכן אני? הרגשתי אז שאני הולך ונשבר יותר ויותר ואיני יכול להמשיך, וכמשוגעים הסתובבנו, פלגי מים תרד עיני מידי לילה על שבר בת עמי, וכוחותי עוזבים אותי ואני מאבד את עשתונותי. ואז התרקם הרעיון וגמלה בלבי ההחלטה, אם נבצר מאיתנו להציל את הגופים, לפחות נשקיע כל הכוחות להציל הרוח... מתוך דחף פנימי בקע ועלה קול אדיר וחזק הקורא אלינו בלי הרף, מה לך נרדם, והאם החרש תחרישי בעת הזאת, וכאילו הוטלה עלינו השליחות הזו של הקמתה מחדש של החבורה. צריכים להפקיר את הכל, למען הקמת הישיבה (שם, עמ' נז).

ובאמת, אומר רש"נ, יש שכחה של מאורעות היסטוריים, יש שכחה בחומר; אבל את המהות, את האהבה, את הפנימי והנצחי - את כל אלו אין שוכחים אם ממשיכים לחיות אותם. לכן אותו צורך בהנצחה פיזית, במסעות, בתיעוד ובסיפור, הקיים בהוויה החילונית, אינו קיים בזיכרון החרדי:

'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי' (תהילים קל"ז, ה)... עניין השכחה שייך רק בדבר שמציאותו נגמר ואין לו עוד תקוה, כמו"ד נשכחתי כמת מלב (שם ל"א, יג), אבל דבר שיש בו נצחיות לא שייך בו שכחה... החורבן היה רק בבתי בראי אבל בבתי גואי לא שלט החורבן, והאות על זה כי בשעה שנכנסו האויבים לפני ולפנים מצאו שהכרובין היו מעורין זה בזה (יומא נד ע"ב), להראות חיבתו של ישראל לפני המקום גם בעצם שעת החורבן...

ועל דרך זה גם בירושלים שלנו, אלו המקומות שמשם יצא תורה ודבר ה', והאור הגדול שהפיצו רבותינו הקדושים בתקופה של כמאתים שנה, אם בחיצוניותם נחרב הכל, אבל האור הפנימי חי וקיים. כי שטתם ואורם יש בהם משורש הנצחיות... וממילא לא שייך בהם עניין השכחה. הבית הגדול והקדוש הזה [כלומר: בניין הישיבה. ת"ג], אינו מקום זכרון לכל העבר המפואר שלנו, אלא הוא המשך טבעי וחי לתלמידים ותלמידי תלמידים, בחינת גוילין נשרפין ואותיות פורחות באויר (עבודה זרה יח ע"א)... (שם, עמ' לה).

התשובה לשאלה השנייה, על דבר ביטויה של ייחודיות השואה בדרך הזיכרון וההנצחה החרדית, היא שנושא זה נדון מבחינה מחשבתית ומוסרית באותן שיחות של ימי הזיכרון ובדרשות ובתורות הנכתבות, ומתוך דיון זה מתגבשת השקפת העולם. בהקשר הדתי-חסידי, שדה לימוד התורה והדרשה הוא השדה הטבעי ליצירת משמעות. עצם עיסוקו של האדמו"ר בדממה, יש בו תרומה להפנמת תודעת הייחוד של השואה. אכן, בכל דרשותיו על השואה נמצא ניסיון להסביר ולהבין אותה בתבניות רעיוניות שונות מתבנית 'הגמול', כלומר: ברור לנו שאין כאן רק עונש או קידוש השם קלסי - וכפי שראינו בשיעור הקודם.

נחתום במילותיו הנרגשות של רש"נ עוד בשנת תש"ג, כשנודע היקף החורבן וחורבן ברנוביץ', על אודות השתיקה:

כל אחד מאתנו במסתרים תבכה נפשו, ונתכנסנו לתת בטוי לכאב הזה ולהביע בחיבור הלבבות את הצער האיום והמשותף. אמנם על דא כתיב 'והמשכיל בעת ההיא ידום' (עמוס ה', יג), כי עוד לא נבראה הדמעה הזאת ועוד אין ביטוי כזה, שיהלמו את האסון הגדול, את נוראות הטרגדיה בשחיטת רוב האומה, הכוחות הטובים ביותר שבעם, גאוני וצדיקי ישראל על הישיבות ותלמידיהם, ובמצב כזה שייך רק כמו שכתוב באוהבי איוב 'וישבו אתו שבעת ימים ושבעת לילות ואין דבר דבר כי גדול הכאב' (איוב ב', יג), וכמ"ש ביחזקאל (כ"ד, טו-כד) שהקב"ה אמר לנביא, הנני לוקח עיניכם וכו' ולא תעשו אבילות, ופירש"י על זה: בשביל שאין מנחמים שכולכם אבלים. וכל זה נתקיים בנו, אך אפשר לפרש עוד שלא תעשו אבילות, משום שאין אבילות מתאימה והולמת לחורבן הנורא הזה.

עוד מרומז בפסוק והמשכיל בעת ההיא ידום, שאינו יכול להתחזק ולחזק, על פי מה שמפרש בספר יערות דבש על המובא ביחזקאל (כ"א, יא-יב) ועתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח לעיניהם, והי' כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב וגו'. היינו שישאלו את הנביא מה אתה נאנח, אתה שדרכך תמיד לחזק למה אתה כל כך אבוד, ותשובתו אל שמועה כי באה ונמס כל לב, על צרת כלל ישראל אסור להתחזק, ורק כמו שאמר ירמיהו (ח', כג) ואבכה יומם ולילה על חללי בת עמי. אנחנו לא יכולים להספיד את חללי בת עמי אשר ראוי הי' להספידם, אבל אי אפשר להשלים עם הרעיון שכבר אינם, ורק כמובא בספרים בקינת דוד על שאול ויהונתן, שאת שאול הספיד אבל כשהגיע לידיד נפשו יהונתן לא הי' מסוגל להספיד ורק צעק צר לי עליך אחי כי נעמת לי מאוד, אין מילים להספיד ורק לצעוק מרה צר לנו עליכם אחים קדושים, אשר חייתם כקדושים... (שם, עמ' 10).


 

[1] אמנם הרב וולבה, האדמו"ר ר' שלמה מבובוב וכמה אחרים חיברו קינות לשואה, אך הללו לא קנו את מקומן בקנון התפילות.

[2] כידוע, עם קום המדינה חשו ניצולי השואה דחויים ומואשמים, כאילו הם ושאר אחינו בני ישראל 'הלכו כצאן לטבח' - ביטוי שהוזכר בנימה שלילית. ממילא הייתה לחברה הישראלית בעיה גדולה עם זיכרון השואה כמות שהיא. במובן זה עבר הזיכרון הישראלי התפתחויות חיוביות רבות, והתיאור שלמעלה מתייחס כבר לזיכרון המעודכן, האמפתי יותר והפחות שיפוטי.

[3] ודוק: החזו"א התנגד לעצם האפשרות לחדש, מטעמי סמכות; כאן אני מבקש להצביע רק על העדר האפשרות ליצור תבנית חדשה.

[4] וכן: "ובכגון דא הכוונה להתעמק ולהבין, ואם לא שייך בזה שום תפיסה, אבל לדעת את אשר עשה לך, מה שאיבדנו אנו. כאשר ניתקה בדורנו חוליה שלימה משלשלת הדורות, דור שלם שאבד... ומשמעות הזכירה היא גם במובן של למידה, לילך בעקבותיהם וללמוד דרכיהם" (שם, עמ' 7-8).

[5] כך למשל הקים הרב כהנמן את ישיבת פוניבז', האדמו"ר מוויז'ניץ את קרית ויז'ניץ, ועוד אינספור דוגמות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)