א. היקף האיסור ויסודו

האיסור לקצור ולבצור בשנה השביעית נזכר בפרשת בהר:

"ובשנה השביעִת שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר. את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזירך לא תבצֹר, שנת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כ"ה, ד-ה).

משני עבריהם של פסוקים אלו מופיעה הדרישה הכללית ש"שנת/שבת שבתון יהיה לארץ", ובתווך נאמר בצורה מפורטת יותר, מאילו מלאכות נדרש האדם לשבות: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. בין המלאכות הללו ישנם הבדלים שונים, אולם מן הפסוקים נראה שכולן אסורות מסיבה דומה: הן מֵפֵרות את שביתת האדם או האדמה בשביעית[1]. לפי זה, האיסור לקצור או לבצור בשביעית הוא איסור מוחלט, בדומה לזריעה וזמירה, כאשר במוקד האיסור עומדת פעולת הקצירה והבצירה עצמה, הסותרת את רעיון השביתה.

אולם, הבנה זו נתקלת בקושי בולט, כאשר ממשיכים בקריאת הפרשה:

"והיתה שבת הארץ לכם לאֹכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכֹל" (שם, ו-ז).

האכילה השוויונית המתוארת כאן אינה מתיישבת כלל עם איסורי המלאכה המופיעים לפני כן, שהרי אם לא קוצרים ולא בוצרים, אכילה מניין?

על כורחנו, שיש לצמצם בדרך כלשהי את האיסור לקצור ולבצור בשביעית. וכך נאמר בתורת כהנים על אתר:

" 'ואת ענבי נזיריך לא תבצור' - מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר. 'לא תבצור' - לא תבצור כדרך הבוצרים. מכאן אמרו: תאנים של שביעית, אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה, אין דורכים ענבים בגת, אבל דורכים בעריבה..." (פרק א', ג)[2].

למעשה, יש כאן שתי הגבלות שונות לאיסור:

א. האיסור נוגע רק ל"ענבי נזיריך", היינו פירות שבעליהם שומר עליהם וכופה על שאר האנשים להתנזר מהם, אבל פירות שהופקרו כדין אין איסור בבצירתם.

ב. האיסור הוא רק 'לבצור', היינו לבצע את פעולת הבצירה הרגילה, אבל מותר לבצור בשינוי.

השאלה היא, מה היחס בין שתי ההגבלות הללו, ומדוע אין די באחת מהן כדי לתרץ את שאלתנו. בעניין זה ישנה מחלוקת גדולה בין הראשונים.

שיטת הר"ש והרא"ש

לדעת הר"ש והרא"ש (בפירושם למשנה פ"ח, מ"ו), יש להבין את התורת כהנים כפשוטה, כך שאיסורי הקצירה והבצירה מוגבלים משני כיוונים: הם שייכים רק בפירות שמורים, ורק אם מבצעים את המלאכה כדרכה. לפי זה, בפירות מופקרים אין איסור קצירה ובצירה כלל, וגם בפירות שמורים לא נאסר אלא לבצור כדרך הבוצרים, אבל מותר לבצור בשינוי.

הבנה זו מצמצמת את האיסור באופן משמעותי מאוד, וכמעט שאינה מותירה ממנו מאומה. אדם שנהג על פי ההלכה והפקיר את יבולו, יכול לקצור אותו בלא שום הגבלה. האיסור אינו מכֻוון אלא לאדם שעבר על ההלכה, גדר את שדהו, ושמר על פירותיו במקום להפקירם. התורה אומרת לאדם כזה, שמאחר שהוא מתנהג כבעלים, עליו להרגיש את השמיטה בדרך אחרת, ולקצור את יבולו באופן שונה מהרגיל. האמת היא, שגם אם ינהג כך, עדיין יעבור על מצוות עשה בכך שלא הפקיר, אלא שאם לא יקצור באופן זה, יעמיק את חטאו, ויעבור גם על לאו, ולא רק על עשה. איסור זה אינו אלא תמרור אזהרה נוסף, למי ש'צפצף' על התמרור הראשון[3].

שיטה זו מתאימה לפשטות דברי התורת כהנים, אולם יש להודות שהיא קשה מאוד מסברה, שכן אין שום רמז בפסוקים לכך שהאיסור מוגבל למי שנהג שלא על פי ההלכה, וגם ההנחיה ההלכתית המופיעה בתורת כהנים ("מכאן אמרו..."), ונזכרת גם במשנה (פ"ח, מ"ו), נראית כאילו היא מופנית לכל אדם, ולא רק לחוטאים. בכלל, אין זו דרכה של התורה, להתייחס למי שאינו מציית לדבריה ולהטיל עליו איסורים מיוחדים.

שיטת רבנו תם

תוס' בכמה מקומות (סוכה לט:, יבמות קכב., ר"ה ט. ועוד) מביא את רבנו תם, שמפרש את התורת כהנים באופן הפוך מהר"ש והרא"ש: אסור לבצור פירות שמורים בכל מקרה, וגם אם הפירות מופקרים - אין לבוצרם אלא בשינוי. לא האיסור מוגבל משני כיוונים, אלא דווקא ההיתר: מותר לקצור ולבצור רק פירות שהופקרו ורק בשינוי. כך סבורים גם ראשונים אחרים, כמו הראב"ד בפירושו לתורת כהנים (שם) ובעל המאור בסוכה (יט: באלפס).

למעשה, ראשונים אלו מחמירים עוד יותר, וסוברים שפירות שמורים אסורים באכילה, ולא רק בבצירה. פירות השביעית שייכים לקב"ה, ואין היתר לאוכלם אלא בהתאם לאופן המתואר בתורה, כשהפירות מופקרים לכל דורש, וכולם אוכלים מהם בשווה. רבנו תם לומד את הדבר מדרשת התורת כהנים דלעיל, ומבין ש"אין אתה בוצר" נדרש כאילו נאמר "אין אתה אוכל" (עיין תוס' יבמות שם), ואילו הראב"ד סבור שמקור האיסור בדרשת התורת כהנים בהמשך: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" - "מן השבות בארץ אתה אוכל, ואין אתה אוכל מן השמור" (פרק א', ה). התורת כהנים שציטטנו לעיל רק התכוונה לרמוז לדבריה בהמשך.

כך או כך, האיסור לאכול פירות שמורים אינו חלק מגדרי האיסור לקצור, אלא דין כללי באכילת פירות שביעית. מבחינת איסור הקצירה כשלעצמו אין כאן אלא הגבלה אחת: אסור לקצור כדרך הקוצרים, אך מותר לקצור בשינוי. התורת כהנים רק מעירה, שההיתר לקצור בשינוי אינו חל על פירות שמורים, שממילא אסורים באכילה, כך שאין סיבה והיתר לקצור אותם.

אם נחזור לסתירה בפסוקים, נוכל לומר שרבנו תם מיישב אותה באופן פשוט: התורה לא אסרה כל פעולה של לקיטת פירות, אלא רק 'קצירה' ו'בצירה', שהן הפעולות הנעשות בשאר השנים. כשם שבהלכות שבת ישנם גדרים למלאכות השונות, ומי שמבצע מלאכה באופן אחר, כלאחר יד וכדומה, אינו עובר על איסור מן התורה - כך גם בשביעית, התורה לא אסרה אלא לקטוף את הפירות באופן מסויים, ומי שמבצע את הקטיפה באופן אחר, אינו עובר על האיסור, ואינו נחשב כמפר את מצוות השביתה. וכך ניתן וראוי לעשות, כדי לקיים את רצון התורה, "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה".

שיטות רש"י, הרמב"ן והרמב"ם

רש"י על התורה מפרש כך את איסורי הקצירה והבצירה:

"לא תקצור - להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל.
נזירך - שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם.
לא תבצֹר - אותם אינך בוצר, אלא מן המופקר".

בסוף דבריו מצטט רש"י את דברי התורת כהנים, המחלקת בין פירות שמורים לפירות מופקרים, אולם מתחילת דבריו נראה, שאין זה דין חיצוני הנובע מדיני אכילת הפירות, כדעת רבנו תם, אלא בגדר המרכזי של איסור הקצירה: התורה לא אסרה כליל את הקצירה, אלא אסרה לקצור באופן שבו האדם שומר את היבול לעצמו, והתירה לקצור באופן שברור שהיבול הוא בגדר הפקר.

הרמב"ן על התורה מבין את רש"י באופן דומה, ומציין שרש"י הולך בעניין זה לשיטתו, שכן בפירושו ליבמות (קכב. ד"ה "של עזיקה") חולק רש"י על רבנו תם, וסובר שפירות שבעליהם שמר עליהם ולא הפקירם אינם אסורים באכילה. רש"י הבין, אפוא, שאין כאן הגבלה של האכילה, אלא רק של הבצירה: אין לבצור את הפירות בתורת פירות שמורים השייכים לבעליהם, אלא יש להפקיר אותם ולבצור אותם יחד עם העניים, בתורת זכייה מן ההפקר.

הרמב"ן עצמו נוקט בדעה דומה, ומפרש ברוח זו גם את המשך דברי התורת כהנים. לדבריו, מה שנאמר שם בהמשך, "לא תבצור כדרך הבוצרים", בא לומר שלא יבצור את היבול בתורת בעלים וישמור אותו לעצמו, כפי שעושים הבוצרים בשאר השנים, אלא יפקיר את היבול ויבצור אותו כאחד מן העניים הזוכים מן ההפקר. מדברי הרמב"ן נראה, שאין כאן הנחיה מעשית, לבצור את הפירות בדרך מסויימת, אלא מן התורה די בכך שלא יבצור את כל הפירות לעצמו, וינהג בהם מנהג בעלות. ומה שנאמר בהמשך התורת כהנים: "מכאן אמרו: תאנים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה וכו' ", אינו אלא דין דרבנן, שמאחר שראו חכמים, שהתורה מצווה על בעל השדה לבצור את היבול שלא בתורת בעלים, הוסיפו ותיקנו, שגם מבחינת אופן הקצירה ועיבוד היבול לא ינהג כבעלים, אלא כמנהג העניים, שאין להם ציוד משוכלל לביצוע פעולות אלו.

רש"י והרמב"ן סבורים, אפוא, ששתי ההגבלות המופיעות בתורת כהנים מובילות אל מקום אחד: אם בעל השדה גודר את שדהו ושומר על הפירות, או אף אם אינו גודר את שדהו, אלא שהוא בא לקצור את כל היבול כרגיל, כאילו הוא בעלים - הקצירה אסורה; אך אם בעל השדה מאפשר לכל מאן דבעי להיכנס לשדהו, ובא לקצור מן השדה בתורת זוכה מן ההפקר, כאחד מן העניים - הקצירה מותרת.

דעת הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת רכב-רכג) בסוגייה זו קרובה לזו של רש"י והרמב"ן. אף לדעת הרמב"ם, המצווה היא לקצור את היבול בתורת הפקר, ולא בתורת בעלות, אלא שהרמב"ם סבור שיש לכך ביטוי מעשי מבחינת אופן הקצירה, כפי שנראה להלן, ואילו הרמב"ן סבור, כאמור, שמן התורה די בכך שהקוצר לא ינהג בפירות כבעלים, ואין לכך ביטוי מעשי מבחינת אופן הקצירה אלא מדרבנן[4].

וכך מתיישבת, לפי הראשונים הללו, הסתירה בפסוקים: כאשר אומרת התורה "את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזירך לא תבצֹר", אין כוונתה לאסור באופן מוחלט את הפעולות הללו, אלא רק לאסור אותן בתורת "קצירך" ו"נזירך", כלומר בתור בעלים הקוצר את יבולו. האיסור אינו מתמקד בפעולת הקצירה והבצירה כלשעצמן, אלא בבעלות שהן משדרות, ולכן מותר לבצע אותן באופן שאינו מפגין בעלות[5].

סיכום והלכה למעשה

מבחינה מעשית, הראשונים שראינו נחלקו בכמה שאלות:

השאלה המרכזית היא, האם אדם שנהג כהלכה והפקיר את יבולו, צריך לקצור אותו באופן שונה מהרגיל. הר"ש והרא"ש מקלים בכך, וסבורים שאיסור הקצירה אינו נוגע אלא למי שלא הפקיר את יבולו, אולם שאר הראשונים חולקים על כך, וסבורים שהאיסור לקצור כדרך הקוצרים קיים גם במקרה זה: לפי ר"ת, הראב"ד והרמב"ם - מדאורייתא, ואילו לפי הרמב"ן - מדרבנן. בעניין זה התקבלה להלכה דעת רוב הראשונים, המחייבים לקצור בשינוי גם יבול שהופקר כדין. להלן נעמוד על אופן השינוי הנדרש.

עוד נחלקו הראשונים בעניין פירות שנשמרו ע"י בעליהם: לדעת ר"ת, בעל המאור והראב"ד - פירות אלו אסורים באכילה, ואילו לדעת רש"י, הרמב"ן, הר"ש, וכנראה גם הרמב"ם - הפירות מותרים. בפסק ההלכה בשאלה מעשית זו נעסוק בהזדמנות אחרת.

מעבר לשאלות המעשיות, ייתכן שהראשונים נחלקו בהבנת איסור הקצירה מבחינה עקרונית. כפי שראינו לעיל, בדעת רבנו תם ניתן להבין, שהאיסור מתמקד בפעולה, הפוגעת בשביתת הארץ, אלא שמותר לבצע אותה 'בשינוי'. ואילו לדעת הרמב"ן והרמב"ם, מוקד האיסור אינו בפעולה עצמה, אלא במה שהיא משדרת: האיסור הוא להפגין בעלות על היבול ע"י קצירתו באופן הרגיל.

בין שתי ההבנות היסודיות הללו ייתכנו נפקא-מינות שונות. כך, למשל, כותב החזון איש (י"ב, ו), שאם האיסור מתמקד בפעולה, מי שישלח פועלים לקצור את יבולו כרגיל לא יעבור על האיסור, כיוון שלא ביצע שום פעולה בעצמו (אמנם, ייתכן שיעבור על שביתת שדהו), אולם אם שורש האיסור בהפגנת הבעלות, פשוט שבעל השדה יעבור על האיסור במקרה זה, שהרי כך בדיוק מתנהג בעלים בכל שנה, שקוצר את יבולו ע"י פועלים.

מצד שני, אם האיסור מתמקד בפעולה, ברור שגם אדם הנכנס לשדה חברו וקוטף מן היבול כזוכה מן ההפקר צריך לקטוף בשינוי, אולם אם שורש האיסור בהפגנת הבעלות, ייתכן שהוא מוטל רק על הבעלים, ואילו הקוטף בשדה חברו יכול לקטוף כרגיל ואינו צריך להראות שאינו בעלים, שהרי איש אינו רואה אותו כבעלים[6].

להלכה מאמץ החזון איש (שם) את דעת הרמב"ם והרמב"ן, שהאיסור מתמקד בהפגנת הבעלות[7], ולפי זה הוא פוסק, שאסור לבעל השדה לקצור כרגיל אפילו ע"י פועלים, ומצד שני הקוצר בשדה חברו אינו חייב לבצע שינוי מן התורה. אמנם, מדרבנן נאסר על אדם זה לקצור ולקחת כמות גדולה מכדי צרכו, כפי שיבואר להלן.

מאותה סיבה פוסק החזון איש (כ"ב, ב), שהאיסור לקצור כרגיל נוגע רק למה שמוגדר כפירות שביעית, שהרי מטרת האיסור להראות שהפירות הם הפקר, ולכן אין האיסור שייך אלא בפירות שביעית שהם הפקר. לכן אין בעיה לקצור כרגיל פירות שישית שנכנסו לשביעית, ומנגד יש לקצור בשינוי פירות שביעית שנכנסו לשמינית[8].

ב. אופן הקצירה המותר

לאחר שראינו, שלדעת רוב הראשונים יש לקצור את יבול השביעית בשינוי, עלינו לברר באיזה שינוי מדובר. התורת כהנים, שהיא מקור הדין, מפנה בהקשר זה לדברי המשנה בשביעית:

"תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה, אבל קוצה אותם בחרבה. אין דורכין ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה. ואין עושין זיתים בבד ובקוטב, אבל כותש הוא ומכניס לבודידה" (פ"ח, מ"ו).

שני הדינים האחרונים אינם נוגעים לקצירה, אלא לפעולות הנעשות מאוחר יותר. ואילו בנוגע לדין הראשון, שאין קוצין תאנים במוקצה אלא בחרבה, ישנה מחלוקת בין הפרשנים:

תוס' (סוכה לט:), הרא"ש, ריבמ"ץ (בפירושם למשנה), הרמב"ן (על התורה שם) ואחרים, הבינו ש"קוצין" פירושו "קוצצין". לפי זה, המשנה עוסקת באריית התאנים מן העץ, וקובעת שאין לבצע פעולה זו ב'מוקצה', שהוא הכלי המיוחד למטרה זו, אלא ב'חרבה', היינו בחרב - סכין רגיל.

ואילו הרמב"ם (בפירושו למשנה), הראב"ד (בפירושו לתורת כהנים שם) ואחרים הבינו, ש"קוצין" הוא מלשון 'קיץ', היינו ייבוש התאנים, וכוונת המשנה לומר, שאין מייבשים את התאנים ב'מוקצה', שהוא המקום המיוחד למטרה זו, אלא ב'חורבה', שאינה מיוחדת לכך.

שני הפירושים הללו עשויים להוביל לשתי שיטות שונות לגמרי בנוגע לשינוי הנדרש בקצירה. לפי הפירוש הראשון, כאשר אומרת התורת כהנים שאין לבצור כדרך הבוצרים, ומפנה לדברי המשנה, כוונתה מן הסתם לרישא של המשנה, שיש לשנות באופן הבצירה, ולא לבצור בכלי שרגילים לבצור בו בדרך כלל. ממילא, אין לנו מקור להקל ולומר, שניתן לבצע את השינוי במלאכות אחרות או באופנים אחרים[9].

אמנם, המשנה בהמשך מדברת על שינוי במלאכות אחרות, הנעשות בפירות התלושים, כמו דריכת ענבים וכתישת זיתים, אולם ניתן להבין שמדובר בדין נפרד, שאינו קשור לעניין "קצירה כדרך הקוצרים". יש המסבירים, שהצורך לשנות במלאכות אלו נועד להזכיר לאדם שמדובר בפירות שביעית, שיש לשמור עליהם בקדושת שביעית (ראב"ד ור"ש על התורת כהנים שם).

לפי הפירוש השני, לעומת זאת, המשנה כולה עוסקת בעיבוד פירות תלושים, ואינה עוסקת בבצירה כלל, כך שלכאורה לא ברור מה הקשר בינה לבין דברי התורת כהנים, שאין לבצור כדרך הבוצרים[10]. צריכים כנראה לומר, שהקביעה האם האדם נהג כדרך הבוצרים או לא, אינה תלויה רק באופן שבו ביצע את פעולת הבצירה כשלעצמה, אלא גם באופן שבו עיבד את היבול מאוחר יותר (עיין מנחת חינוך שכ"ח, ג). מי שקצר את היבול כדרכו, אולם ביצע את המלאכות הבאות באופן שונה מהרגיל, אינו עובר על האיסור מן התורה, שהרי סוף סוף לא התנהג כבעלים. כדי לעבור על האיסור מן התורה, צריך האדם לבצע את כל התהליך החקלאי כדרכו בכל שנה (מעדני ארץ ג', ב; מקדש דוד נ"ט, ו ועוד).

כך עולה גם מדברי הרמב"ם, שפירש את המשנה באופן השני, ולכן הגדיר את האיסור באופן שאינו מתמקד בפעולת הקצירה כשלעצמה:

"וזה שנאמר 'את ספיח קצירך לא תקצור', שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר... אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל" (פ"ד, ה"א).

לדבריו, כדי לעבור על האיסור מן התורה צריך האדם לקצור את השדה כולו, ואחר כך להעמיד כרי (=ערֵמה) ולבצע את פעולת הדישה ע"י בקר, כדרכו. משמע שגם אם קצר את השדה כולו כרגיל, אלא שאחר כך לקח כל פעם כמות מעטה, חבט אותה (=דש אותה בצורה ידנית) ואכלה, אינו חייב מן התורה, כיוון שלא התנהג כבעלים[11].

אמנם, כל זה הוא הדין מן התורה, אבל חכמים החמירו יותר, וקבעו שעל האדם לבצע בשינוי את כל המלאכות, ולכן המשנה דלעיל מונה מספר מלאכות שהאדם נדרש לבצע בשינוי, ואינה נותנת לו בחירה, באיזה שלב של התהליך הוא חפץ לחרוג מהרגלו. מדברי המשנה במקום אחר (פ"ו, מ"ב) עולה, שישנה חובה לבצע בשינוי גם את העימור, הדישה, הזרייה[12]. והרמב"ם (פ"ד, הכ"ג) סיים וכתב: "וכן בשאר הדברים, כל שיכול לשנות - משנה"[13]. כאמור, לדעת הרמב"ם כל השינויים הללו באים להדגיש את העובדה, שהפירות הם הפקר ואינם שייכים לבעלים. מן התורה די בשינוי אחד כדי להדגיש עובדה זו, אולם מדרבנן יש לשנות כמה שיותר.

שיטת הרמב"ם מחמירה אפוא מאוד מבחינת הדרישה לכתחילה, ובכל זאת יש בה קולא משמעותית ביחס לשיטה הראשונה, שכן אותה שיטה דורשת מן התורה לבצע את פעולת הקצירה בכלי שונה מהרגיל, ואילו הרמב"ם אינו מתעקש על שינוי כזה דווקא, אלא מסתפק בשינוי מבחינת הכמות הנקצרת[14], וגם זה רק מדרבנן ורק אם אפשר לשנות, שכן מן התורה ניתן לבצע את השינוי גם במלאכה אחרת.

הלכה למעשה פסק החזון איש (י"ב, ח), שלכתחילה יש לחשוש לדעה הראשונה ולשנות באופן הקצירה, אולם במקום שלא ניתן לשנות (כגון בדברים שממילא נקטפים ביד), המקל לקצור כמות קטנה באופן הקצירה הרגיל לא הפסיד, שכן לפי הרמב"ם די בשינוי כמותי, ואפילו לפי השיטה הראשונה, ייתכן שלא חייבו לשנות במקום שהדבר אינו אפשרי.

כמות היבול שמותר לאסוף

לעיל ראינו, שהרמב"ם דיבר על קצירה בכמות מועטה במסגרת גדרי איסור הקצירה, כשינוי המדגיש את העובדה שהאדם אינו בעלים ואינו נוהג כדרך הקוצרים. אולם יש לציין, שהכמות שרשאי האדם לקצור מוגבלת ממילא מסיבה אחרת. מקור הדבר בדברי המשנה:

"היוצר מוכר חמש כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, שכן דרכו להביא מן ההפקר" (פ"ה, מ"ט).

המשנה מגבילה את כמות כדי היין והשמן שמותר למכור לאדם החשוד על השביעית, שמא ישתמש בהם הקונה באופן האסור בשביעית, ונמצא המוכר מסייע לעבֵרה. הראשונים נחלקו מהו בדיוק החשש כאן:

מדברי הר"ש, ברטנורא ואחרים נראה, שמותר למכור כמות קטנה של כדים, שכן במקרה זה ניתן לתלות שהם נועדו לנטילת יין ושמן משדה שהופקר כדין. ואילו כמות גדולה של כדים אסור למכור, שאין זה שכיח למצוא כמות גדולה כל כך של יין ושמן בשדה הפקר, שכולם מתנפלים עליו, ויש לחשוש שאדם זה משמר את שדהו, ורוצה את כל היין והשמן לעצמו, ולכן הוא מעוניין בכדים רבים.

ואילו הרמב"ם (פ"ד, הכ"ד) הבין, שהחשש כאן אינו מפני שימור השדה, אלא מפני נטילת כמות מרובה מדי של יבול משדה שהופקר כדין. דברי המשנה, "שכן דרכו להביא מן ההפקר", אינם הערכה מציאותית, אלא קביעה הלכתית: אין היתר לקחת משדה הפקר בשביעית יותר מן הכמות האמורה במשנה, ולכן אין למכור כדים אלא בהתאם לכמות זו. אמנם, הרמב"ם מוסיף, על פי המשך המשנה, שמי שנטל כמות מרובה יותר, רשאי להמשיך להחזיק בה.

איסור דומה נזכר גם בדברי ראשונים אחרים. כך, למשל, המשנה (פ"ה, מ"ו) מתירה למכור לחשוד מגל ועגלה, והרא"ש נימק את דבריה בכך, ש"שמא הוא רוצה לקצור מן ההפקר ולהביא בעגלה למאכל ביתו, ואין איסור אלא להביא הרבה ולעשות אוצר".

הראשונים אוסרים, אפוא, לקצור ולקחת הביתה כמות מרובה של יבול מן השדה המופקר, ואינם מתירים אלא ליטול את הנחוץ לצריכה ביתית. האיסור כאן אינו מתמקד בפעולת הקצירה אלא בנטילת היבול הביתה, ופשוט שאין לו קשר לאיסור הקצירה. דין זה גם אינו נוגע דווקא לבעל השדה - כל אדם הלוקט פירות משדה הפקר בשביעית, מוגבל מבחינת כמות היבול שהוא רשאי לקחת (חזון איש י"ב, ט; מעדני ארץ ז', ג)[15].

לכאורה, לא מובן מהו שורש האיסור: אם השדה הוא הפקר, והאדם לוקט בו תבואה כזוכה מן ההפקר ולא כבעלים, מדוע שנגביל את כמות היבול שהוא לוקח? במה שונה הדבר מכל הפקר, שכל אדם רשאי ליטול ממנו כרצונו?

החזון איש (שם) מסביר, שמדובר בסניף של איסור סחורה. התורה מייעדת את פירות השביעית לאכילה בלבד, ואוסרת לעשות בהם סחורה (ע"ז סב.), וחכמים הוסיפו וגזרו, שלא הותר אלא לקחת פירות לצריכה ביתית, אבל מי שלוקח כמות מסחרית, גם אם כוונתו למלא את המזווה כך שיהיה לו אוכל לזמן רב, הדבר דומה לסחורה ואסור.

ואילו הגרש"ז (מעדני ארץ ז', ב) נימק את האיסור באופן אחר, על פי סברה שכבר הזכרנו בעבר. לדבריו, פירות שביעית אינם דומים להפקר רגיל. הפקר רגיל אינו שייך לאיש, וכל אדם רשאי לזכות בו כרצונו, ואילו פירות שביעית שייכים לעם ישראל כולו, ונועדו לאכילה של כולם באופן שווה. לכן, רשאי כל אדם ליטול מן הפירות רק כדי צרכו, כדי שלא לקפח את זכותם של האחרים. אמנם, מי שנטל יותר מזה, יכול לומר שהוא זקוק ליותר ממה ששיערו חז"ל.

ג. קצירה לעבודת הארץ והאילן

אם נעיין בפסק הרמב"ם בעניין איסור הקצירה, נוכל למצוא בו מרכיב שלא התייחסנו אליו עד כה:

"וזה שנאמר 'את ספיח קצירך לא תקצור', שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ, כמו שבארנו" (פ"ד, ה"א).

לדברי הרמב"ם, בכלל האיסור נמצא לא רק הקוצר כדרך הקוצרים, אלא גם הקוצר לעבודת הארץ. כך כותב הרמב"ם גם לגבי איסור הבצירה:

"הפירות שיוציא האילן בשביעית, לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה, שנאמר 'ואת ענבי נזירך לא תבצור', ואם בצר לעבודת האילן, או שבצר כדרך הבוצרים - לוקה" (פ"ד, הכ"ב).

הרמב"ם מחדש, אם כן, שקצירה ובצירה מותרות בשינוי רק כאשר מטרתן ליטול את היבול, אולם כאשר הן נועדו לצורך השדה או העצים, כגון להכין את השדה לזריעה מחדש, או לאפשר לפירות אחרים לגדול - הן אסורות מן התורה בכל מקרה. מסברה ניתן היה לומר, שפעולות אלו כלולות במלאכת החרישה או הזמירה, אולם מהרמב"ם עולה שהעושה כן עובר על איסור קצירה או בצירה מן התורה.

מדברי כמה אחרונים (ערוך השלחן כ"א, ב; חזון איש י"ב, ז, ועוד) נראה, שחידוש זה של הרמב"ם נובע מן הסתירה בפסוקים שבה פתחנו את השיעור. כזכור, איסורי הקצירה והבצירה מנוסחים בפסוק כאיסורי מלאכה מוחלטים, בדומה לזריעה וזמירה, אלא שבהבנה זו יש קושי, שכן בהמשך הפסוקים נאמר שמותר לאכול מן היבול, ועל כורחנו שמותר לקצור בדרך כלשהי. לעיל ראינו פתרונות שונים לסתירה זו, כשהפתרון הרווח, שבו נקט גם הרמב"ם, גורס שבעצם אין איסור מלאכה של קצירה ובצירה, אלא רק איסור להפגין בעלות ע"י קצירה ובצירה באופן הרגיל.

ייתכן שפתרון זה לא הניח את דעתו של הרמב"ם, שסוף סוף איסורי הקצירה והבצירה מנוסחים בתורה כאיסורי מלאכה הפוגעים בשביתת הארץ. לכן הציע הרמב"ם, שאיסורים אלו משמשים בשני כובעים: כאשר הקוצר מעוניין להועיל לשדה או לעצים, הרי הדבר אסור באופן מוחלט כחלק מאיסור עבודת הארץ, בדומה לזריעה וזמירה, ואילו כאשר הוא מעוניין בפירות, אין כאן איסור מלאכה, שהרי הפירות מותרים, אולם ישנו איסור לנהוג כבעלים בקצירה זו, ולכן יש לבצע אותה בשינוי. אמנם, קצת קשה להבין, כיצד ניתן להעמיס שני איסורים שונים לגמרי על מה שמנוסח בתורה כאיסור אחד.

הגרש"ז (מעדני ארץ ג', ה-יא) הוסיף והקשה על הבנה זו מכיוונים שונים. בין השאר טען, ששני האיסורים הללו אינם חופפים מבחינת הזמן, שהרי האיסור לעבוד את הארץ ע"י קצירה ובצירה חל בכל השנה השביעית, ואילו האיסור להפגין בעלות ע"י קצירה ובצירה חל רק על פירות שביעית, ולא על פירות שישית שנכנסו לשביעית, כפי שהזכרנו לעיל. תמוה, אם כן, שהרמב"ם דיבר בכפיפה אחת על שני איסורים הנוהגים בזמנים שונים, מבלי לרמוז על כך.

לכן הציע הגרש"ז הבנה אחרת בדעת הרמב"ם[16]. לדבריו, הרמב"ם סובר מבחינה עקרונית בדיוק כפי שחשבנו עד כה, שאין איסור בפעולת הקצירה עצמה, אלא רק בהפגנת הבעלות המשתקפת ממנה. הרמב"ם רק מוסיף ומחדש, שכשם שמי שקוצר כרגיל מפגין את בעלותו על היבול, כך מי שקוצר לשם השבחת השדה או העצים מראה שהשדה והיבול הם שלו, שהרי אין לך אדם שקוצר יבול למטרות אלו אלא בעל השדה בלבד (ואמנם השדה עצמו שייך לו ואינו הפקר, אולם התורה לא הרשתה לאדם להפגין את בעלותו על השדה באמצעות היבול).

לפי זה, ברור שהאיסור לקצור לעבודת הארץ והאילן אינו שייך אלא בזמן שהיבול מופקר, דהיינו רק בפירות שביעית, ולא בפירות שישית שנכנסו לשביעית, כך ששני האיסורים המוזכרים בדברי הרמב"ם חלים באותו הזמן[17].

 

---