דילוג לתוכן העיקרי
גמרא שבועות -
שיעור 12

שבועות | דף כד | שבועה בכולל לבטל מצווה

קובץ טקסט
 
לשיעור 11: השבוע נעסוק בשאלה האם שבועה בכולל חלה לבטל מצוה. ראו ירושלמי סוף הל' ד' "ע"ד דר' יוחנן" לפחות עד "ויושב בצל סוכה", רמב"ם הל' שבועות פ"ה הי"ח; תוס' כד. ד"ה אלא ורמב"ן ד"ה בשלמא לאו; בעה"מ יב: באלפס ד"ה כתב הרי"ף "...ואין לנו ללמוד ממנו" ובמלחמות "...וההפרש שהפרשנו נכון וברור".
 
 
א. הסתירה לכאורה בין התלמוד הבבלי לירושלמי
בשיעור שעבר ראינו את עמדת רבי יוחנן שדין כולל רלוונטי גם למגבלת מושבע ועומד בשבועה לקיים את המצוות. ראינו שלפי הירושלמי ריש לקיש חלק בנקודה זו, בעוד שמהסוגיה בבבלי הסקנו שריש לקיש מסכים לכך שדין כולל מתגבר על מגבלת מושבע ועומד, אבל הוא חולק על רבי יוחנן בדיני אאחע"א (אין איסור חל על איסור) וסובר שאיסור כולל אינו חל באיסור הבא על ידי עצמו.
ומה באשר לדין כולל בשבועה לבטל מצווה? כפי שראינו, בסוגייתנו נאמרה הנחה פשוטה, שכאשר אדם נשבע שהוא יאכל שחוטות וגם נבילות שבועתו אינה חלה לחייב אותו או להתיר לו לאכול נבילות. מאידך גיסא, בירושלמי שראינו נאמר שלפי רבי יוחנן אדם שנשבע שלא יאכל מצה בכל ימות השנה אסור באכילת מצה בליל הסדר, משום ששבועתו חלה בכולל (ולפי הירושלמי זה רק לרבי יוחנן, משום שכאמור ריש לקיש חולק בדיני מושבע ועומד, מה שאין כן לבבלי). בעל המאור (יב: באלפס) טען שאכן מדובר במחלוקת התלמודים, ושלהלכה קיימא לן כמובן כדעת הבבלי, שכולל בשבועה אינו משמעותי בשבועה לקיים את המצווה. אולם, דבריו נאמרו כנגד שיטת הרי"ף שפסק להלכה את הירושלמי (וכן הרמב"ם פ"ה הי"ח); ומרוב הראשונים עולה שהניחו שאין מחלוקת תלמודים בנקודה זו, ושיש לחלק בין הנידונים.
תלמיד הישיבה, אביעד שלמה מוריה נ"י, הציע שישנו הבדל יסודי בין סוגי השבועות. בירושלמי מדובר על שבועה שלא לעשות דבר מה כגון אכילת מצה. בשבועה שכזו אכן פשוט וברור שישנו מושג של כולל, כאשר מדובר בניסיון להחיל איסור רחב שכולל יותר יחידות אסורות. אולם, בבבלי מדובר על שבועה לעשות דבר מה, כגון לאכול שחוטות וגם נבילות. בשבועה שכזו ניתן בהחלט לטעון שאין כאן מושג של כולל, משום שמדובר באוסף של חובות שאינן מאוגדות אורגנית לחטיבה אחת. אולם, מדברי הראשונים משמע שלא קיבלו טענה זו, והניחו שגם שבועה לעשות פעולות נכללת בהגדרת "כולל", ועל כן הציעו חילוקים משלהם בין סוגיות הבבלי והירושלמי, ונעיין בעולה מדבריהם.
ב. חילוק בין ביטול מצווה לביטול איסור – שיטת הרמב"ן
ראשונים רבים סברו שהחילוק בין ההלכה שנקבעה בבבלי לזו שבירושלמי הוא החילוק בין יכולתה של שבועה בכולל להביא לביטול איסור תורה כגון אכילת נבילות לבין יכולה להביא לביטול מצוות עשה כגון אכילת מצה. נעיין בדרכים שבהם הסבירו הראשונים חילוק זה.
הרמב"ן בחידושיו ובמלחמות הסביר שאין חילוק יסודי בין מצוות עשה ומצוות לא תעשה, וההבדל נעוץ בדרך שבה עוברים על המצווה. להבנתו, כאשר אדם נשבע על המצווה בכולל, הנושא שעליו הוא נשבע מוגדר כדברי רשות ועל כן שבועתו חלה. אולם, זהו רק השלב הראשון. לאחר שנקבע שהשבועה כשלעצמה בעלת תוקף, הדבר אינו מוחק את מצוות התורה; וכעת הנשבע העמיד עצמו במצב שבו חלות עליו שתי נורמות סותרות: השבועה מחייבת אותו לאכול נבילה והתורה אוסרת עליו לאכול נבילה; השבועה אוסרת עליו לאכול מצה והתורה מחייבת אותו לאכול מצה. במצב של שתי נורמות סותרות, הכלל ההלכתי הוא "שב ואל תעשה עדיף". זהו כלל שנמצא ברובד אחר מזה של שתי הנורמות הסותרות – הוא כלל הנחיה אופרטיבי המלמד אדם מה עליו לעשות בפועל במצב שנוצר. ההנחיה ההלכתית בפועל היא שבמקרה של הנבילות אין היתר לאכול אותן ואילו במקרה של המצה אין היתר לאכול את המצה. וכאן מוסיף הרמב"ן חידושים נוספים, ונעיין בדבריו בחידושים:
"...דכי אמרינן דאינה חלה בכולל הני מילי במצות לא תעשה, שאין מאכילין לו לאדם בידים דבר האסור לו, וכיון שכן משעת שבועה יצאת לשוא וליתה בהן. אבל במצות עשה חלה שבועה בכולל לבטל, שאין אומרים לו לאכול מצה, ומוטב שיעבור על המצוה ממילא ולא יעבור על השבועה בידים... אף על גב דאסור להניח תפילין אי מנח לא מיחייב קרבן שבועה כיון דמושבע הוא להניח...".
חידוש אחד שמוסיף הרמב"ן נוגע למצוות לא תעשה. כיוון שההנחיה ההלכתית היא לא לקיים את השבועה, הרי שהשבועה "יצאת לשוא" וכלל לא חלה. ייתכן שיש כאן מעין שבועה על דבר שנחשב לבלתי-אפשרי על פי דין, על אף שבמציאות הוא אפשרי, ועל כן היא עוברת מגדר שבועת ביטוי לשבועת שווא (עיין רש"י כט. "שבועה שלא נעידך – ביטול מצוה הוא היינו דבר שאי אפשר"; כט: "וכי הנשבע לבטל את המצות וקיים שבועתו אינו עובר משום שוא? והרי כשיצאה השבועה מפיו יצאה לשקר על דבר שאי אפשר לו, ומאותה שעה הוא עובר אפי' קיים שבועתו"). ואם כן, ישנן שתי סיבות שונות שעשויות להביא לכך ששבועה נגד מצוות התורה אינה חלה: א. היא אינה מוגדרת כעסקי רשות, ועל כן לשיטת הרמב"ן אין לה תוקף לא למלקות ולא לקרבן. ב. גם כאשר השבועה היא בכולל ומתגברת על המגבלה הנ"ל, אם ההנחיה ההלכתית בפועל תהיה לא לקיים אותה הרי שהיא תיחשב לבלתי-אפשרית ולא יהיה לה תוקף.
חידוש שני שמוסיף הרמב"ן נוגע למצוות עשה. השבועה אמנם חלה, ועל כן ההנחיה ההלכתית היא שאסור לאכול מצה בכהאי גוונא[1]. אולם, מכיוון שבמקביל חל עליו ציווי הלכתי לאכול מצה הרי שאם הוא יבחר לאכול מצה כנגד ההנחיה ההלכתית האופרטיבית, יהיה בכך גדר של מעשה מצוה[2] ולא רשות בעלמא, ובכהאי גוונא לשיטתו אין חיוב קרבן אלא מלקות בעלמא[3]. כפי שמבאר זאת הרמב"ן במלחמות (יב: באלפס): "שאע"פ שאיסור השבועה חלה עליו בכולל, אם עבר ועשאה אינו חייב קרבן, דכי כתיבי קראי בדבר הרשות כתיבי, ואימעוט דבר מצוה, הלכך לענין חיוב קרבן ליתא בלא אניח הא מ"מ אסור הוא לו להניח...". אם כן, בדומה לבעל המאור שראינו בשיעורים הקודמים, גם לרמב"ן ישנם מצבים שבהם לשבועה יש תוקף למלקות ולא לקרבן, אלא שלרמב"ן זה במצבי כולל בלבד. ויש לעיין אם סברת הרמב"ן יפה גם ביחס לשבועה בכולל המקיימת את איסורי התורה, שאולי ניתן לומר שהיא חלה לעניין מלקות אך לא לעניין קרבן. מסוגייתנו נראה שלשיטת רבי יוחנן דין כולל מביא לכך שיש תוקף גמור לשבועה; ומכאן שדברי הרמב"ן אמורים רק ביחס לפעולה המפרה שבועה אבל נתמכת בצו התורה (אכילת מצה) ולא ביחס לעשיית פעולה המפרה שבועה וגם את מצוות התורה (אכילת נבילה), וצריך עיון בהבנת הדבר והסברה אינה ברורה לי עד תום.
נקודה למחשבה בשיטת הרמב"ן: מה יהיה הדין כאשר אדם נשבע שיעסוק כל לילות השבוע, שכוללים את ליל הסדר, בפעילות שעומדת בסתירה לאכילת מצה? אני מניח לצורך העניין שלגבי דין "מושבע ועומד" אין צורך בשבועה המנוגדת להדיא לדין התורה ודי בכך שהיא סותרת בפועל, אלא שבמקרה זה מדובר בשבועה בכולל, ועל כן לפי הרמב"ן חלות שתי נורמות במקביל. הכלל "שב ואל תעשה עדיף" אינו מסייע להכריע כאן, משום ששב ואל תעשה גמור הוא הפרה של שתי השבועות, ובחירה בקיום אחת מהן היא הפרה בפועל של השנייה. ניתן לטעון שבמצב זה לפי הרמב"ן חלות שתי השבועות; והנשבע הוא שיכול לבחור איזו מהן לקיים. הוא אינו אנוס לגבי אף אחת מהן באופן ספציפי אבל ניתן לומר שהוא אנוס להפר אחת מן השתים. אולם, תלמיד הישיבה שלומי אדלמן נ"י העלה הצעה שלפיה במצב זה השבועה אינה חלה, משום ששם כך אין הכרח שתהיה הנחיה הלכתית אופרטיבית שלא לקיים את השבועה, אלא די בכך שלא תהיה הנחיה שכזו לקיים את השבועה. זו שאלה שמעוררת תהיות שונות, ואותיר אותה ללומדי השיעור.
ג. חילוק בין ביטול מצווה לביטול איסור – שיטות אחרות
הארכנו טובא בשיטת הרמב"ן. אמנם, ראשונים אחרים שנקטו בחילוק דומה מבחינה מעשית לא נימקו אותו בעיקרון "שב ואל תעשה עדיף", ואפשר שביססו אותו על יסוד אחר. כך, למשל, יש מקום לעיין היטב בדברי ר"י בתוספות אצלנו (כד. ד"ה אלא הן), ולתהות אם כוונתו דומה לזו של הרמב"ן אם לאו.
אולם, בשיעור זה אבחן דווקא שיטה מרתקת שהובאה במאירי בנידון:
"ויש מתרצים שמצות עשה חיובו שעבוד הוא, שהוא משועבד למצוה, ובכולל הופקע שעבודו מכח שעבודו לשבועתו. אבל לא תעשה, כשהוא נשבע לאכלו הרי הוא כאלו נשבע שהוא מותר, ודומה לעמוד של אבן שהוא של זהב" (מאירי שבועות כה.).
ביאור הדברים לענ"ד, שמצוות לא תעשה נחשבות למציאות קיימת: החפץ הוא אסור ושלול ממני, כמו גם פעולות אסורות דוגמת חילול שבת. בפועל ניתן להיות עבריין ולעבור על האיסור, אבל הדבר הוא בגדר התנגשות עם מציאות שלילית. לומר שאני אוכל נבילות זה בשורשו של דבר לומר שהנבילה היא בגדר דבר מותר, וזה נשבע לשנות את המציאות הנכוחה, דהיינו שבועת שווא שאינה מחילה חלות. לעומת זאת, מצוות עשה אינן מציאות קיימת, אלא נטל של חובת עשייה המוטל עלינו, ושעבוד זה ניתן להפקיע על ידי שבועה בכולל. זו תפיסה מרתקת על היחס בין מצוות לאיסורים וגם יישוב מעניין מאוד לסוגייתנו. נשים לב שבדומה לרמב"ן, ישנו שלב ראשון שצריך לצלוח והוא שהשבועה לא תהיה על מה שאין לי רשות לגביו, ועל זאת ניתן להתגבר באמצעות כולל. כמו כן, לו יצויר שהשבועה תחול, יהיה עלינו להכריע איזו מבין שתי הנורמות הסותרות תגבר, ובכך לא עוסקת שיטה זו שבמאירי. ההבדל הוא בשלב האמצעי. הרמב"ן עבר כבר לבחון את תוצאת התנגשות הנורמות ומתוך כך הגיע למסקנה שבמקרה של איסורים השבועה היא שבועת שווא משום שהיא אינה דבר שניתן לקיימו, כפי שביארנו לעיל. שיטת המתרצים הנ"ל הגיעה להגדרה כשבועת שווא לא על בסיס אפשרות הקיום אלא על בסיס שבועה המכחישה את המציאות כדוגמת "אבן שהיא זהב", וזאת על בסיס הבנתם בגדר איסורי לאוין להבדיל ממצוות עשה.
ד. חילוק בין שבועה סתמית למפורשת – שיטת הריצב"א
חילוק שונה בין הנידון בבבלי לנידון בירושלמי הוצע בתוס' בדברי הריצב"א:
"דהכא דוקא לא חיילא שבועה, משום שהזכיר נבילה ונשבע עליה לאוכלה; אבל התם, דלא מדכר פסח, חיילא עליה שבועה. ולפי זה משכחת הן אפי' בדברים האסורים, כשאומר סתם: 'שאוכל' ".
נשים לב שוב, שישנם שני שלבים נפרדים בבחינה האם השבועה חלה. ראשית יש להתגבר על כך שאי-אפשר להישבע אלא על עסקי רשות, ולכן אין יכולת להישבע על מצוות התורה אלא בכולל. גם לאחר שצלחנו משוכה זו, ניצב בפנינו השלב השני, שלפי הריצב"א בוחן אם יש כאן אמירה מפורשת נגד דיני התורה. כאשר ישנה אמירה הנוגדת את דיני התורה מדובר במרי מובהק, והתורה אינה נותנת תוקף בדיני הפלאה למרי שכזה.
הדבר מזכיר את דברי הרא"ש בפירושו לנדרים טז: שראינו בשיעור המבוא לדיני מושבע ועומד, שהסביר מדוע נדרים חלים לבטל מצוה ושבועות לא:
"היינו טעמא דגבי נדר דרשינן מכי ידור נדר לה' שנדרים חלין על דבר מצוה, משום דכל נדר אוסר החפץ עליו, הלכך אינו נראה כנודר לבטל המצוה, שהרי לא קבל על עצמו אלא אסר החפץ עליו, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו. אבל כל לשון שבועה הוא אוסר עצמו מלעשות את הדבר וכיון שהוא מחויב לעשות המצוה לאו כל כמיניה להפקיע את עצמו מחיוב המצוה, הלכך לא דרשינן לה' על השבע שבועה".
הרא"ש מיקד אותנו בצורה שבה הדברים נראים. מדובר בגזירת הכתוב, אבל היא מבוססת על מתן משקל לשלילת התוקף מהפלאות שמבטאות מרד בתורה ויציאה נגדה. כאמור, יסוד דומה נמצא בדברי הריצב"א, אלא שהוא בא לידי ביטוי רק לאחר שצלחנו את משוכת הצורך בדברי רשות.
נזכיר בהקשר זה גם שיטה מפתיעה ביותר שהובאה אצל אחד מראשוני פרובנס: ספר ההשלמה על סוגייתנו. לשיטתו, שבועה חלה לבטל מצוות מהתורה גם ללא כולל כאשר הנשבע לא היה מודע לכך ששבועתו סותרת את התורה:
"והיכא דנשבע ויש בדעתו שאין בשבועתו בטול מצוה, וסוף הדבר שיש בה בטול מצוה, חיילא שבועה עליה...". (ע"ש בהוכחתו)
לפי הריצב"א, המדד לשאלת המרי אינו נוסח השבועה אלא מודעות הנשבע, והעדר המרי הוא תנאי מספיק לכך שהשבועה תחול! הדברים מחודשים ביותר ומשקפים הבנה מחודשת בדין מושבע ועומד[4].
שיטה נוספת בראשונים שלא הספקנו להתייחס אליה היא שיטת הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור בפסחים[5], שדן בה קצות החושן סי' ע"ג סק"ג, וכל המוסיף מוסיפין לו.
 
לשיעור הבא: שיעור 12: שבועה על חצי שיעור של איסור
בשיעור הבא נעיין בשיטת ריש לקיש שהעמיד את המשנה בשבועה על חצי שיעור. יש לבחון אם הסברו אפשרי גם לשיטת רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, ואם כן – מדוע. מקורות:
  1. חזרה על הבנת ריש לקיש במשנה: כג: בנקודתים למטה עד כד. "אלא לקרבן"; יומא עג: במשנה עד "ובשתיה" ובגמרא עד עד. "לאו בר הגדה הוא כלל" ורש"י עד. ד"ה ואליבא.
  2. רשב"א כג: ד"ה הא דאמרינן; רמב"ם הל' שבועות פ"ה הל' ז' ותחילת הל' ח' ורדב"ז על שתיהן; תוס' כב: ד"ה אהתירא; תוס' כג: ד"ה דמוקי – תנו דעתכם לדומה ולשונה בין התוס' לרמב"ם; ריטב"א כב: בד"ה או דילמא דעתיה "והא דמשמע דלא מיתסר... וזה עיקר"; חידושי הר"ן כג: ד"ה דמוקים.
 
 

[1] ומה דינו של אדם שנענה להנחיה ההלכתית ולא אכל מצה? הוא אינו עובר בביטול עשה של "בערב תאכלו מצות", משום שהוא אנוס (ובוודאי אם השבועה הייתה בטרם נכנס חג המצות). אולם, ודאי שהוא אינו נוהג כשורה, ואפשר שהוא אף עובר ב"ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת", ראו רמב"ן דברים כ"ז, כו.
[2] ניתן לטעון שזו תהיה מצווה הבאה בעבירה; אולם הרמב"ן בפסחים לה. הסכים עם הסוברים שפסול זה במצוות אינו אלא מדרבנן.
[3] וזאת בניגוד למשתמע מלשון הרמב"ם פ"ה הי"ח. כדאי גם להשוות את דברי הרמב"ן למה שהובא בשמו בריטב"א על אתר ד"ה אלא לרבי יוחנן ולשיטה שנדחתה שם, ע"ש היטב.
[4] למעוניינים להרחיב: היכן תמקמו את דברי הרא"ש הבאים לאור שיטות הרא"ש בנדרים, הריצב"א וההשלמה שלמדנו: "שאלה: ראובן נשבע לשמעון ליתן לו מנה בז' בניסן ואירע שבעה בניסן באותה שנה בשבת. ואומר ראובן כיון שנשבע ליתן ביום ידוע ואירע אותו יום בשבת שהוא פטור מהשבועה... תשובה: ...שאע"פ כן לא נפטר מן השבועה. כיון שבשעה שנשבע לא ידע כי שבעה בניסן יהיה בשבת אין זה כנשבע לבטל את המצוה והשבועה קיימת. ודמיא להא דאמרי' בירושלמי אם נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה, דכיון שהזכיר ליל פסח אינה שבועה דאין נשבעין לבטל את המצוה ושבועת שוא היא ולוקה ואוכל. שבועה שלא אוכל מצה אינו לוקה, דכיון שלא הזכיר ליל פסח אין זה נשבע לבטל את המצוה ושבועתו קיימת. וכן בנידון זה שבועתו קיימת כיון שלא ידע דשבעה בניסן יהיה בשבת, וצריך לפרוע קודם ז' בניסן שלא יעבור על שבועתו" (שו"ת הרא"ש כלל ח' סי' ט"ז)?.
[5] "וזה שנדר שלא לאכול מצה, מיד נאסר במצה, חל נדרו עליו קודם חיוב מצה. ובלא הירושלמי הרי שנינו במשנתנו בשבועות שבועה שלא אוכל נבלות וטרפות ואכל חייב, ואוקמה רב ושמואל ורבי יוחנן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים, והאי נמי כולל הוא... מי שנדר להתענות אינו מפסיק אלא על ידי שאלה כעין מצה. מיהו דוקא כשחל עליו הנדר קודם איסור תורה שכבר נכלל האיסור עם ההיתר, אבל אם לא חל עליו הנדר תחלה מפסיק אפילו למגלת תענית, וכל שכן לאיסור תורה, לפי שאין זה כולל אלא מתחיל באיסור" (כו:-כז. באלפס).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)