א. מצוות ההפקר

המצווה הראשונה המוטלת על בעל השדה ביחס לפירותיו בשמיטה, היא החובה להפקירם. מצווה זו נלמדת מן הפסוקים בפרשת משפטים:

"ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעִת תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביֹני עמך..." (כ"ג, י-יא).

חז"ל דרשו את המילים "תשמטנה ונטשתה" באופנים שונים[1], אולם משמעותו הפשוטה של הפסוק לא זזה ממקומה: שש שנים האדם אוסף את תבואתו, ואילו בשנה השביעית עליו לשמוט ולהפקיר את תבואת שדהו, כך שעניים יוכלו לאכול ממנה[2]. ספר החינוך (מצווה פ"ד) מעיר, שמצווה זו היא שהעניקה לשנה השביעית את שמה המקובל: שנת השמיטה.

המכילתא מחדדת יותר את מהותה של המצווה:

" 'והשביעית תשמטנה ונטשתה' - מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים? הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים! תלמוד לומר: 'והשביעית תשמטנה - ונטשתה', מגיד שפורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם" (משפטים, פרשה כ').

לדברי המכילתא, אילו היה נאמר רק "תשמטנה", היינו חושבים שהעיקר הוא שהבעלים לא יקח את הפירות לעצמו, אלא יאפשר לעניים לאכול אותם, אולם אין חובה להפקיר את הפירות, אלא ניתן לאוספם ולחלקם לעניים. לכן כפלה התורה את דבריה, "תשמטנה ונטשתה", ללמדנו שהאדם חייב לעזוב את הפירות, כאילו אינם שייכים לו כלל. מעיקר הדין היה עליו אפילו לפרוץ פרצות בגדר שדהו, כך שכולם יוכלו להיכנס אליו באופן חופשי[3], אלא שחכמים ויתרו על דרישה זו מפני תיקון העולם[4], והסתפקו בכך שיאפשר לכל מאן דבעי להיכנס לשדהו, כגון ע"י השארת השער פתוח.

בעקבות המכילתא פסק הרמב"ם:

"מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר 'והשביעית תשמטנה ונטשתה'. וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית, ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל, ויד הכל שוין בכל מקום, שנאמר 'ואכלו אביוני עמך' " (פ"ד, הכ"ד).

בעל השדה אמנם אינו חייב לפרוץ את גדר שדהו, אולם הוא עדיין חייב להשאיר אפשרות כניסה אל השדה, ואם אינו עושה כן, אלא נועל את השדה מכל עבר, הרי הוא מבטל מצוות עשה מן התורה. הרמב"ם מוסיף, שגם מי שאינו נועל את השדה, אלא אוסף את כל פירותיו לתוך ביתו, כאילו הוא בעלים, מבטל מצווה זו. נראה שהדבר מבוסס על דברי המכילתא, בעניין מי שרוצה להכניס את היבול לתוך ביתו ואחר כך לחלקו לעניים[5].

בשמו של החזון איש מוסרים (מובא במשפטי ארץ י', ד), שמי שחושש להשאיר את שער השדה פתוח, שמא האנשים הבאים ללקוט פירות יגרמו נזקים לשדה, או שייכנסו אליו נכרים או בעלי חיים (עיין להלן), רשאי לנעול את שער השדה, בתנאי שיתלה שלט במקום בולט, המודיע שהפירות הם הפקר, וניתן לפנות אליו כדי לקבל מפתח. לאחר שוויתרו חכמים על השארת השדה פרוץ מפני תיקון העולם, אין הכרח להשאיר אפילו שער פתוח - העיקר שתהיה אפשרות כניסה מעשית לכל דורש.

ב. אפקעתא דמלכא או הפקר האדם

האחרונים העלו שאלה יסודית בנוגע למהותה של מצוות ההפקר: האם בעל השדה נדרש להפקיר בעצמו את פירותיו, או שמא הפקרת הפירות מתרחשת באופן אוטומטי, שכן התורה גזרה שבעלות האדם על פירותיו מופקעת בשנת השמיטה, והאדם אינו מצֻווה אלא להתנהג על פי גזירת התורה, ולנהוג בפירותיו מנהג הפקר, ולא מנהג בעלים. הנפקא-מינה המרכזית של שאלה זו היא במקרה שבעל השדה לא הפקיר את הפירות: לפי ההבנה הראשונה, אדם זה ביטל אמנם את המצווה, אולם הפירות אינם מופקרים, ומי שיקטוף מהם יעבור על איסור גזל, ואילו לפי ההבנה השנייה, הפירות מופקרים מאליהם, וכל אדם רשאי ליטול מהם[6].

מקובל לומר, שבשאלה יסודית זו נחלקו גדולי האחרונים: הבית יוסף והמבי"ט. למעשה, עיקר מחלוקתם נוגעת לשאלה אחרת, שבה נעסוק בעתיד: האם דיני שביעית חלים על פירות שגדלו בארץ ישראל בקרקע של נכרי, וממילא האם ישנה חובה להפריש תרומות ומעשרות מפירות כאלו, אם נגמרה מלאכתם ביד ישראל[7]. לדעת המבי"ט (ח"א, סי' י"א), דיני שביעית חלים על כל הפירות הגדלים בארץ ישראל, לרבות פירות של נכרים, וממילא הם פטורים מתרומות ומעשרות, ככל פירות שביעית. וכך סבר גם בנו, המהרי"ט (ח"א, סי' מ"ג). לעומתם, סבר הב"י (שו"ת אבקת רוכל, סי' כ"ד), שדיני שביעית אינם חלים אלא על פירות של יהודים הגדלים בארץ ישראל, ואילו פירות נכרים אינם נחשבים פירות שביעית, ואינם פטורים מתרומות ומעשרות.

תוך כדי הדיון עלתה השאלה, האם יש מקום לומר, שגם אם דיני שביעית ככלל חלים על פירות נכרים, בכל זאת יש לחייב אותם בתרומות ומעשרות, שכן הפטור מתרומות ומעשרות נובע מכך שהפירות הם הפקר, ואילו פירות נכרים אינם הפקר, שהרי הנכרי אינו מפקיר אותם, ואינו נוהג בהם מנהג הפקר. הצעה זו מבוססת על שתי הנחות:

א. הפטור של פירות שביעית מתרומות ומעשרות אינו דין מיוחד בשביעית, אלא רק יישום של הדין הכללי, הקובע שפירות הפקר פטורים מתרומות ומעשרות (בכל השנים). ממילא, אם משום מה פירות שביעית לא נעשו הפקר, הם חייבים בתרומות ומעשרות.

ב. פירות הנכרי אינם הפקר בשביעית, כיוון שהנכרי אינו מפקיר אותם.

האחרונים נחלקו לגבי כל אחת מן ההנחות בנפרד (בנוסף למחלוקתם הכללית בעניין קדושת שביעית בפירות נכרים). במחלוקת הראשונה נדון בעתיד, כשנעסוק בהפרשת תרומות ומעשרות בשביעית. כאן נתרכז במחלוקת השנייה: האם פירות הנכרי הם הפקר בשביעית.

למבי"ט היתה עמדה ברורה בשאלה זו:

"ואם תתעקש לומר, כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר, שהם פירות ישראל, אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים - לא היא! דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמיטה, יתחייב במעשר?! הא רחמנא אפקריה לארעיה לעניים ולעשירים, ולכך אין שום חיוב מעשר, כל שכן בגוי" (ד"ה "והיתה").

המבי"ט קובע, שמעמדם של פירות השביעית כהפקר אינו תלוי במעשה האדם, אלא התורה הפקיעה את הבעלות עליהם, וגם אם מישהו יגדור את שדהו ולא יפקיר את פירותיו, עדיין יהיו הפירות הפקר. ממילא, אין משמעות לכך שהגוי לא הפקיר את פירותיו - הפירות הם הפקר בעל כרחו, ופטורים מתרומות ומעשרות.

וכך הגיב הב"י לטענת המבי"ט:

"ואני אומר, כי מה שהוא סובר שהוא עקשות, הוא היושר, כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר, וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות, ומה שטען: אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה וכו', יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו, דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת, אע"ג דרחמנא אפקירה, כיון דאיהו לא אפקריה. ואפילו אם תמצי לומר דפטורה, איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקריה, מה שאין כן בשל גוי" (ד"ה "ועתה ראיתי").

דברי הב"י עשויים להתפרש באופנים שונים, אולם לפי ההבנה המקובלת בדבריו, הוא מעלה שתי טענות:

א. ייתכן שהמבי"ט אינו צודק אפילו לגבי ישראל: הפקרת הפירות אינה מתרחשת מאליה אלא תלויה במעשה האדם, ומי שיגדור כרמו ולא יפקיר את פירותיו, אף שיעבור על המצווה, הפירות יישארו בבעלותו, ולפיכך לא ייפטרו מתרומות ומעשרות.

ב. גם אם הפקרת הפירות נעשית מאליה, כדברי המבי"ט, עדיין ייתכן שהתורה לא הפקירה אלא את פירותיו של היהודי, אבל פירות הגוי אינם הפקר, וממילא אינם פטורים מתרומות ומעשרות.

הטענה השנייה מתקבלת מאוד על הדעת: הגוי אינו מחוייב במצוות, ואין סיבה שיאבד את כל יבולו אחת לשבע שנים. גם אם דיני שביעית חלים על פירות נכרים, הרי שהדברים אמורים רק לגבי יהודי שנתקל בפירות כאלו: עליו לנהוג בהם בקדושה, לא להפסידם, לא לסחור בהם וכו'. דיני שביעית מעצבים את יחסו של יהודי לפירות הגדלים בארץ ישראל בשנה השביעית, אפילו אם גדלו בשדה נכרי. אולם, מצוות ההפקר אינה נוגעת למעמד הפירות אלא לבעלות עליהם, והיא רובצת קודם כל על בעל הפירות ולא על מי שנתקל בהם, כך שאם הבעלים אינו יהודי ואינו שייך במצוות, לכאורה אין המצווה שייכת כלל (עיין חזון איש כ', ז ד"ה "ומיהו" ומעדני ארץ ז', ה).

אולם קודם שהגיע הב"י לטענה זו, הוא העלה כזכור טענה אחרת: ייתכן שהפקרת הפירות צריכה להיעשות בפה, וכאשר בעל השדה, יהודי או גוי, אינו מפקיר פירותיו, נותרים הפירות בבעלותו. הב"י לא היה משוכנע בטענה זו, ולכן הציב לצדה את הטענה השנייה, אולם עובדה זו נשכחה עם הזמן, ובתולדות ההלכה נחרטה הקביעה, שהשאלה האם ההפקר נעשה ע"י האדם או מאליו, נתונה במחלוקת הב"י והמבי"ט. האחרונים האריכו לדון במחלוקת זו, והביאו ראיות לכאן ולכאן[8].

הפקר הפירות - דין ממוני או איסורי

מחלוקת זו עשויה להיות תלויה בשאלת היחס בין מצוות ההפקר לבין שאר הדינים הנוגעים לפירות. לדעת הב"י ייתכן מצב, שבו פירות קדושים בקדושת שביעית, ויש לנהוג בהם כפירות שביעית לכל דבר, ובכל זאת הם אינם מופקרים, כיוון שבעליהם לא קיים את מצוות ההפקר. לפירות השביעית ישנו מעמד מיוחד, שממנו מתחייבות הלכות שונות הנוגעות לתחום האיסורי, כמו האיסור להפסיד את הפירות או לסחור בהם, ולצד זה ישנה הלכה נפרדת לגמרי, הנוגעת לתחום הממוני, ומחייבת את בעל הפירות להפקיר אותם לכל דורש. מצוות ההפקר נלמדת מפרשת משפטים, ואילו דיני הפירות נובעים מפרשת בהר, ואין ההלכות הללו תלויות זו בזו[9].

ואילו לדעת המבי"ט אין להפריד בין ההלכות, אלא ההפקר חל באופן אוטומטי בכל פרי הקדוש בקדושת שביעית. ניתן להבין בדעתו, שהפקר הפירות ביסודו אינו דין ממוני, אלא חלק מן המעמד האיסורי של הפירות. הקדושה שחלה על הפירות מפקיעה אותם מרשות בעליהם. ייתכן גם לומר, שהמרכיב הבסיסי ביותר של מעמד הפירות הוא היותם מופקעים מבעליהם ומשתייכים לקב"ה או לציבור, וכל הדינים האחרים: איסור הפסד, סחורה וכו', הם רק פועל יוצא של מעמד זה - כיוון שהפירות אינם שייכים למי שמחזיק בהם, אסור לו להפסידם או לסחור בהם.

בעל האפיקי ים (ח"ב, סי' כ"ד) הבין את מחלוקת האחרונים באופן דומה, והציע לה נפקא-מינה מעניינת: מה דינו של פרי, שיש ספק האם הוא שייך לשנה השביעית (כגון שאין יודעים בדיוק מתי חנט). לפי הב"י מסתבר לומר, שמספק עלינו לנהוג בו קדושת שביעית לחומרא, אולם הפרי אינו הפקר, ולא מוטל על הבעלים להפקירו מספק, שהרי מדובר בדין ממוני, שאינו נובע מקדושת הפירות, ולכן עלינו לומר 'המוציא מחברו עליו הראיה'. ואילו לדעת המבי"ט, אין לחלק בין התחומים, אלא הואיל ואנו נוהגים בפרי זה קדושת שביעית לחומרא, הבעלות עליו פוקעת ממילא.

אמנם, יש להודות ששיטת המבי"ט מסתברת יותר. לכמה מדיני פירות השביעית, כמו איסור הסחורה וחובת הביעור, יש לכאורה קשר הדוק עם היותם של הפירות מופקרים, וקשה לראות איך דינים אלו רלוונטיים בעוד הפירות שייכים לבעליהם. גם מן הפסוקים נראה שיש קשר ישיר בין הדברים: הפסוק הקובע כיצד יש לנהוג בפירות שביעית: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ממשיך ואומר שהפירות נתונים לכולם: "לך ולעבדך ולאמתך... ולבהמתך ולחיה אשר בארצך"[10].

כמו כן, בגמרא אין זכר לכך שבעל השדה צריך להפקיר את הפירות בפירוש, וממקורות שונים נראה שההפקר חל מאליו. מרבית האחרונים באמת נוטים לשיטת המבי"ט בסוגייה זו (ראה למשל חזון איש י"ט, כד; כ', ז), וכבר הזכרנו שאף הב"י עצמו לא היה משוכנע בכך שההפקר מוטל על האדם.

מעבר לכך, יש הטוענים שהב"י מעולם לא אמר את מה שמיוחס לו. אם נחזור ונדקדק בדברי הב"י שצוטטו לעיל, נראה שהוא רק טוען, שכאשר הבעלים גדר כרמו ולא הפקירו, יש מקום לומר שפירותיו חייבים בתרומות ומעשרות, "אע"ג דרחמנא אפקירה, כיון דאיהו לא אפקריה". הרי שהב"י כותב בפירוש (אפילו בטענתו הראשונה), שהתורה הפקירה את הפירות, אלא שבכל זאת הם חייבים בתרומות ומעשרות, כיוון שהאדם גדר כרמו ולא הפקירם. הרב קוק (מבוא לשבת הארץ, י"א) הסביר בדעתו, שבדרך כלל ההפקר חל מאליו, אלא שכאשר הבעלים מגלה דעתו נגד הפקר זה, וגודר באופן אקטיבי את כרמו, מועילים מעשיו למנוע את ההפקר. ואילו הרב קליערס, בעל 'תורת הארץ', הסביר (ח, כד), שאפילו במקרה זה מודה הב"י שההפקר חל, ואין כאן אלא חידוש בהלכות תרומות ומעשרות, שאין הפירות פטורים מהפרשה אלא אם הם מופקרים דה-פקטו, כך שכל אדם יכול לזכות בהם, אולם אם הבעלים מונע גישה אל הפירות, אין הם פטורים ממעשר, אף שמבחינה עקרונית הם הפקר.

מכל הטעמים הללו התקבלה להלכה הדעה, שפירות השביעית מופקרים מאליהם, אף אם הבעלים לא הפקירם בפירוש[11]. ממילא גם אין צורך לבצע פעולה של הפקר. אמנם, כמה אחרונים טענו (בית רידב"ז ד', יג; אג"מ יו"ד ח"ג, סי' צ' ד"ה "והטעם", ועוד), שגם אם ההפקר חל מאליו, בכל זאת צריך האדם לבצע פעולה של הפקר[12]. לדעה זו, צריך בעל השדה להפקיר את פירותיו בפה בפני שלושה אנשים (דיני שביעית השלם י"ד, ג).

ג. מה מופקר

מצוות ההפקר מתייחסת לפירות המוגדרים כפירות שביעית, על פי הגדרים שהבאנו בשיעור הקודם. ממילא, ישנם גידולים שאינם הפקר בתחילת השמיטה, מאחר שהם נחשבים כיבול שישית, ומאידך ישנם גידולים הנחשבים הפקר גם בשנה השמינית, מאחר שהם חנטו או הביאו שליש בשביעית[13].

האם גם הקרקע מופקרת בשביעית? המשנה בנדרים (מב.) קובעת, שמי שחברו אסר עליו בנדר ליהנות מנכסיו, רשאי לאכול מפירותיו בשביעית, שהרי הם הפקר, אולם לא הותר לו להיכנס לשדה חברו, אלא רק לקחת "מן הנוטות", היינו מן הפירות הנוטים החוצה. הגמרא תמהה על כך:

"מאי שנא דאוכל מן הנוטות? דפירי דהפקירא אינון, ארעא נמי אפקרה! אמר עולא: בעומדין אילנות על הגבולים. ר' שמעון בן אליקים אמר: גזירה שמא ישהא בעמידה" (מב:).

לדעת עולא, כאשר האילנות נמצאים באמצע השדה, מותר להיכנס אל השדה ולאכול מפירותיהם, אולם כאשר האילנות נמצאים בגבול השדה, וניתן לאכול מפירותיהם בלא להיכנס לשדה, אין היתר להיכנס לשדה שלא לצורך. ואילו ר' שמעון בן אליקים טען, שכאשר האילנות נמצאים באמצע השדה, מותר ללכת אליהם, לקטוף פירות ולחזור, אולם אסור להשתהות בשדה מעבר למה שנחוץ לשם הקטיף, ולכן גזרו חכמים, שמי שמודר הנאה מחברו לא ייכנס כלל לשדהו, שמא ישתהה מעבר למה שנדרש לקטיף, ויפר את נדרו.

מדברי שני האמוראים עולה, שכשם שהפירות הם הפקר בשביעית, כך מופקרת הקרקע לצורך לקיטת הפירות, וכל החפץ בפירות רשאי להיכנס אליה, אולם אין להיכנס אל הקרקע לצרכים אחרים, או להשתהות בה יתר על המידה, כיוון שהקרקע אינה יוצאת מרשות בעליה בשביעית, ולא ניתנה לציבור אלא לצורך קטיפת הפירות בלבד. מדברי הר"ש (כלאיים פ"ז, מ"ה) עולה, שגם גוף העצים אינו הפקר בשביעית.

ד. למי מיועד ההפקר

לפי פשוטם של הפסוקים, פירות השביעית נתונים לאכילה לכל דורש, לרבות בעלי חיים: "לך ולעבדך ולאמתך... ולבהמתך ולחיה אשר בארצך". גם הירושלמי (פאה פ"ו, ה"א) מזכיר את ההפקר בשביעית כדוגמא להפקר מלא ומוחלט: לעשירים ולעניים, ליהודים ולגויים, לבני אדם ולבעלי חיים. מצד שני, במסגרת ההלכות הנוגעות לצריכת פירות השביעית, נאסר לתת אותם לבהמה או לנכרים. התורת כהנים (בהר, פרק א', ז) לומדת מהפסוק "ואכלו אביוני עמך", שפירות שביעית הראויים למאכל אדם צריכים להיאכל דווקא ע"י אדם. ומהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" לומדת התורת כהנים (שם, ו), שהפירות מיועדים "לכם - ולא לאחרים", היינו שאין להאכיל בהם גויים (ראב"ד ור"ש על התו"כ שם). ויש לתמוה, כיצד יתיישבו שני המקראות הללו.

הסתירה הנוגעת לאכילת בהמה מתיישבת בדברי התוספתא:

"פירות שביעית אין מאכילין אותן לבהמה ולחיה ולעופות. אם הלכה בהמה מאליה לתחת תאנה ואוכלת בתאנים, לתחת חרוב ואוכלת בחרובין, אין מחייבין אותו להחזירה, משום שנאמר ['ולבהמתך ולחיה אשר] בארצך תהיה כל תבואתה לאכֹל' " (פ"ה, הי"ג).

התוספתא מזכירה את שני הדינים הסותרים, ומבארת את היחס ביניהם: פירות שביעית הראויים לאדם אינם מיועדים לבהמה, ולכן אין לקחת אותם בידיים ולתת אותם לבהמות, אולם אם הבהמה הגיעה בעצמה לפירות ואוכלת מהם, אין לגרש אותה משם, שהרי הפירות מופקרים גם לבעלי חיים[14]. החזון איש (י"ד, ד) דייק מדברי התוספתא (וממקורות נוספים), שלא נאסר אלא לגרש בהמה שכבר נכנסה לשדה ואוכלת מהפירות, אבל מותר לגדור את השדה באופן שמונע מבהמות להיכנס אליו.

ניתן להסביר, שהלכה זו נובעת מהתנגשות בין שני עקרונות של השביעית. מצד אחד, בעל השדה נדרש לוותר על בעלותו בשביעית, כך שאין לו שום מעמד ביחס לאף אחד אחר, לרבות בעלי חיים. השדה שייך לקב"ה, וכולם - אדם ובהמה - אורחים בו במידה שווה. מצד שני, התורה אינה חפצה בהפקרות מוחלטת, שבה כל אחד נוטל פירות ועושה בהם ככל העולה על רוחו. הפירות מיועדים לעם ישראל כולו, ודווקא משום כך יש לצרוך אותם באופן מושכל, ולא לבזבזם. לכן, מצד אחד יש לתכנן את צריכת הפירות באופן שמה שראוי לאדם לא יגיע לבהמה, ואף לגדור את השדה באופן המסייע לתכלית זו, ומצד שני, אם אירע שבהמה נכנסה לשדה ואוכלת מן הפירות, איש אינו רשאי לסלק אותה משם, כיוון שלאף אחד אין בעלות על הפירות יותר מאשר לה. הפירות שייכים לבהמה בדיוק כמו לאדם, אולם הם מיועדים דווקא לאדם ולא לבהמה.

באופן דומה תירץ החזון איש (שם) את הסתירה בעניין נכרים: הפירות הם הפקר גמור, ונכרי שיקח מהם לא יעבור על איסור גזל, ולא נוכל לקחת את הפירות ממנו, ובכל זאת נדרש עם ישראל למנוע מהפירות להגיע לידי הגויים, כיוון שאין זה ייעודם[15], ואף הגויים נדרשים לאפשר לעם ישראל לקיים את מצוות השביעית כהלכתה, ולא לאכול מן הפירות.

ה. בקשת רשות והכרת טובה

במשנה בשביעית שנינו:

"בית שמאי אומרים: אין אוכלין פירות שביעית בטובה. ובית הלל אומרים: אוכלין בטובה ושלא בטובה. רבי יהודה אומר: חילוף הדברים, זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל" (פ"ד, מ"ב).

המפרשים (רמב"ם, ר"ש, ועוד) מסבירים, שהמחלוקת היא בשאלה, האם אדם שלוקט פירות בשדה חברו בשביעית, רשאי להכיר לו טובה על כך: לומר לו תודה, לגמול לו טובה וכד'. לדעת ב"ש, אין להכיר שום טובה לבעלים, כיוון שהפירות אינם שלו. אדרבה, המכיר טובה לבעל השדה מראה כאילו הפירות לא הופקרו. ואילו ב"ה סבורים, שמותר להכיר טובה לבעל השדה, אף שהפירות אינם שלו, וכן נפסק להלכה (רמב"ם פ"ו, הט"ו). אדם זה מילא את המוטל עליו ונהג בפירותיו מנהג הפקר, וניתן לשבח אותו ולהודות לו על כך, אף שלא היתה לו ברירה. יש מקום להודות לכל מי שהסב לנו הנאה, בלי קשר לשאלה מה היה האינטרס שלו, והאם היתה לו ברירה אחרת[16]. לדברי הר"ן בעבודה זרה (כד. באלפס), מותר אפילו לשלם לבעל השדה סכום סמלי על פירותיו, כל זמן שברור שאין מדובר בשוויים של הפירות, אין בכך בעיה של מסחר בפירות שביעית.

משנה זו מופיעה גם במסכת עדויות, אלא ששם הגרסה היא שונה:

"רבי יהודה אומר: ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל... אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה, כדברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: אין אוכלים אלא בטובה" (פ"ה, מ"א).

המשנה כאן היא כדעת ר' יהודה, שב"ש מקלים וב"ה מחמירים, אולם מה שיותר חשוב הוא, שהדעה המחמירה כאן הפוכה מהדעה המחמירה דלעיל: לא "אין אוכלין פירות שביעית בטובה", אלא "אין אוכלין אלא בטובה" - חייבים לאכול את פירות השביעית מתוך הכרת טובה לבעל השדה. הראב"ד בפירושו למשנה בעדויות מסביר, שכוונת המשנה לא רק להכרת טובה אלא גם לבקשת רשות. ב"ש מתירים לקטוף פירות שביעית מבלי לבקש רשות מבעל השדה, שהרי הפירות אינם שלו, ואילו ב"ה סבורים שאין ליטול מן הפירות בלא רשות. לדברי הראב"ד, אף שמעיקר הדין הפירות הם הפקר, ורשותו של בעל השדה אינה מעלה ואינה מורידה, חכמים תיקנו שהקוטף יצטרך לבקש ממנו רשות, שמא יתרגל להיכנס לשדה חברו בלא רשותו גם בשנים אחרות.

מרבית האחרונים לא הביאו דין זה להלכה, או משום שראו את גרסת המשנה בשביעית כגרסה העיקרית, ואת הגרסה במסכת עדויות כשיבוש, או משום שבלאו הכי ההלכה היא כבית הלל, שמותר לאכול פירות שביעית בטובה או שלא בטובה (ודלא כר' יהודה שהפך את הדעות). אמנם, הגרש"ז הורה, שהקוטף פירות שביעית כדאי שיודיע לבעל השדה ויודה לו על כך (דיני שביעית השלם י"ד, ח), אך משמע שאין זו אלא המלצה.

הרב קוק (שבת הארץ ו', טו), לעומת זאת, הביא את דברי הראב"ד להלכה, שאסור לקטוף פירות שביעית בלא רשות. לדבריו, הבעלים מחוייב לתת רשות, ואסור לו למנוע מאיש ליטול מן הפירות, אולם אם אינו נותן רשות, אף שמבטל מצוות עשה, אין לאכול מן הפירות בלא רשותו. ויש חולקים וסוברים, שאפילו לדעת הראב"ד אין לבקש רשות אלא מלכתחילה, אבל אם הבעלים אינו מרשה, מותר לקטוף בעל כורחו (הלכות שביעית (לר"ב זילבר) סי' ד', כסא דוד נ"ח).

 

---