האם יודע המלך על גזרות המן? | 2
בשיעור הקודם העלינו, כי על פי הקריאה הפשוטה קשה להבין מדוע מרדכי מזכיר את 'פרשת הכסף' בשיחתו עם אסתר, וחשוב מכך: קשה להבין את תגובת אחשורוש לשמע דברי אסתר על הגזירות שכתב המן. תחושתנו הייתה כי המלך באמת מופתע נוכח גזירות אלו, למרות שהמן קיבל את רשותו של המלך לכתיבתן.
לשם פתרון המבוכה, הבה נשוב לשיחה האינטימית שבין המן ואחשורוש (ג', ח-יא). בקשת המן מאחשורוש היא 'לאבד' את העם המפוזר והמפורד בכל מדינות מלכותו. כמו זהות העם הנידון, כך גם דברים אלו עמומים ואינם מגלים את האופן הקונקרטי בו המן מתכנן 'לאבד' את העם עליו הוא מדבר. ישנן דרכים שונות במקרא ל'איבוד' עם. בראש ובראשונה יש להזכיר את המובן השכיח ביותר של ביטוי זה: 'השמדה', 'הריגה'.[1] משמע זה עולה ממקראות רבים כמו:
"שריה בקרבה כזאבים טרפי טרף לשפך דם לְאַבֵּד נפשות למען בְּצֹעַ בצע" (יח' כ"ב, כז)
ומהמשך הסיפור, בנוסח הגזירות אותן כתב המן: "להשמיד להרג ולאבד" (ג', יג). במשמעות זו תירגמו התרגומים החדשים את בקשת המן, כדוגמת: "let it be written that they may be destroyed".[2]
אולם, המקרא, כאמור, מכיר באופני אבדון נוספים, כדוגמת מה שנאמר בקללות שבברית ערבות מואב:
"והיה כאשר שָׂשׂ ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם וְנִסַּחְתֶּם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה. וֶהֱפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך עץ ואבן... והתמכרתם שם לְאֹיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה" (דברים כ"ח, סב-סח).
בפסוקים אלו האופן בו מתממש האבדון הוא ביציאה לגלות ("ונסחתם מעל האדמה"), ובאיבוד החירות ("והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות"). לשון אחר, ניתן לאבד אדם, או בהקשר הנידון - עם שלם, על ידי מכירתם לעבדות, שהרי לעבד אין סטאטוס משפטי של 'אדם', ועם שנכבש והפך לעם עבדים חדל מלהתקיים כישות לאומית.[3]
העמימות שבדברי המן למלך בנוגע לאופן האבדון אותו הוא מבקש, בולט על רקע אי העמימות, הפירוט והסבר ה'אבדון', שמופיעים בנוסח האגרות אותן שלח המן מאוחר יותר לכל המדינות:
"להשמיד להרֹג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים" (ג', יג).
מאחר והאבדון נזכר כאן לצד 'הריגה' הרי ברור מהו תוכנו של אבדון זה. אולם, כאמור, בדברי המן למלך נזכר בסתם: "יכתב לאבדם".
אולם למעשה, גם אם דברי המן עמומים משהו, הרי שהאווירה הכללית שיצר המן בדבריו יכולה לעודד את המלך - כמו את הקורא - להבין את 'האבדון', אותו הוא מבקש, במשמעות כלכלית דווקא, כדוגמת מכירת העם לעבדים ולשפחות.
דבר זה עולה בשל המסגרת בעלת הנופך הכלכלי שיצר המן לעצם בקשת האבדון. בתחילה אמר המן: "ולמלך אין שׁוֶֹה להניחם" (ג', ח). נוהגים לפרש כתוב זה כ: 'אין למלך תועלת' (ראב"ע); 'ולמלך לא כדאי להניחם'; 'אין למלך יתרון בהנחת העם על ייסודו'.[4] בדבר זה בפני עצמו אין בכדי לחייב אסוציאציות כלכליות דווקא, אולם ביטוי זה מצטרף לדברי המן לאחר בקשת אבדון העם:
"ועשרת אלפים ככר כסך אשקול על ידי עשי המלאכה להביא אל גנזי המלך" (ג', ט).
עצם הצעת הכסף לוטה בערפל, ו"לא נתבררה כוונת המן בהצעת הכסף".[5] בכל אופן, מדובר בסכום כסף עצום (!), שברור שאינו מצוי בחשבון הבנק הפרטי של המן.[6] מהיכן ביקש המן להשיג סכום נכבד זה? יש שהעלו שבדבריו הוא רמז לביזת היהודים,[7] אולם אחרים חשו בחוסר הנוחות של קריאה זו.[8]
המשמע הפשוט יותר של דבריו, וזהו ככל הנראה המשמע אותו הבין אחשורוש, הוא, שתמורתם הכלכלית של אותו עם מפוזר ומפורד תתווסף לממלכה. כלומר, תמורת מכירתם לעבדים ולשפחות תקבל הממלכה סכום כסף נכבד. רציפות קריאת דברי המן, והצמידות שבין "יכתב לאבדם" ובין "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול", משרה אווירה כלכלית לשיחתו עם אחשורוש וסביר שכך המלך הבין זאת.[9]
יש לזכור, שגזירה מעין זו על היהודים אינה חריגה בנוף הספרות המקראית, ודי להיזכר בגזירות השעבוד של פרעה במצרים - "ויעבִדוּ מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א', יג-יד).
בפועל, המן ניצל את כפל המשמעות שבדבריו ופירט בגזירות: "להשמיד להרוג ולאבד". בכיוון דומה הלך מלבי"ם:
"הדבר השני שגנב לבו, שלא אמר לו שרוצה להשמידם, רק 'לאבדם', שפשטות ביאורו הוא לאבד צורת האומה שהיא דתם - לבטל דתם ולהכריחם לשמור דתות של יתר העמים, או יותר עניינים כאלה שיעשו תחבולות שישבת ענייני העם ההוא, וחוקיהם ונימוסיהם, ולא כוון אחשורוש כלל אל הריגה ואבוד נפשות" (פירושו לג', טו, וראו גם פירושו לד', ז; ח', ד).
מה ראה המן להטעות את המלך בדיבור דו-משמעי? המן מבין, שלהביא את המלך לידי הסכמה לגזירת מוות כוללת, על עם שלם המצוי בכל מדינות המלך, זהו דבר מסובך. גזירה זו עלולה לעורר תסיסה ומרידות בכל רחבי מדינות המלך, משום שמאבק אנשים על חייהם הינו מאבק שאין לדעת אחריתו, באשר אין לנאבקים דבר להפסיד ולמלך קשה יהיה להסכים עם רעיון מעין זה. אומנם גם מכירת עם הפזור בכל רחבי הממלכה לעבדים ולשפחות אינה גזירה סימפטית, בלשון המעטה, אולם היא גזירה מינורית יותר, שהסיכוי לקבל עבורה את ברכת המלך גדולה. מה גם, שדמותו של המלך מעוצבת במגילה כדמות אוהבת עושר וכבוד. ייתכן שבשל כך חשב המן שגזירה בעלת יתרון כלכלי תתקבל ביתר קלות על ידי המלך.
תהא הסיבה אשר תהא, המן לא הגדיר את כוונתו בצורה מפורשת והשאיר לעצמו מרחב תמרון, אך הרושם הברור שקיבל אחשורוש הוא, כי מדובר במכירת עם לעבדות.
לאור הטעיית המן את המלך ברצוני לשוב אל שתי התמונות בהמשך הסיפור בהן עסקנו בשיעור הקודם, ולבחון אותן מחדש.
מרדכי לאסתר: בחינה מחודשת
כזכור, התקשינו מדוע מרדכי הדגיש בדבריו לאסתר את הצעת הכסף של המן לאחשורוש ('פרשת הכסף'). אולם, אם אומנם המן יצר בדבריו למלך, אווירה כלכלית מזה, וכתב אגרות שמד מזה, הרי שהדגשת הצעת התמורה הכלכלית בדברי מרדכי חשובה ביותר. מרדכי שלח לאסתר אף את הטקטיקה בה עליה לדבוק: לגלות את אוזנו של המלך בדבר הטעייתו על ידי יועצו הקרוב.
לשם עיגון קריאה זו יש להניח שמרדכי מודע להטעיית המן את המלך, ואומנם, היחידה הספרותית בה מרדכי מבקש מאסתר שתבוא אל המלך נפתחת באמירה: "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" (ד', א). בכותרת תמימה זו, רומז המחבר לקוראיו על דבר ידיעותיו של מרדכי את המתרחש בחצר המלכות.[10] למעשה, הדבר אינו צריך להפתיענו, שהרי כבר פגשנו במרדכי כיודע את תככי הארמון ואת השיחות האינטימיות הנעשות בו. כך הרי מנע מרדכי את התנקשות בגתן ותרש במלך! (ב', כא-כג).
ואמנם, בדברי מרדכי לאסתר ניכר הפער שבין "פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודיים [קרי: ביהודים] לאבדם", ובין "פַּתְשֶׁגֶן כתב הדת אשר נִתַּן בשושן להשמידם נתן לו".
לשון אחר, מרדכי העמיד את אסתר על הפער בין מה ש'אמר' המן (= לאבדם) ובין כתב הדת 'אשר ניתן' בסופו של דבר בשושן, ועסק בהשמדה פיסית.
אסתר ואחשורוש: בחינה מחודשת
בתמונה זו התקשינו מדוע המלך כל-כך מופתע לשמע דבר גזירת השמד על היהודים. אולם, אם המלך סבור היה שהוא חתם על גזירת מכירה לעבדות, ולפתע מתברר לו שהאגרות שנשלחו בשמו עסקו בהשמדה פיסית, יש מקום ברור להפתעתו, כמו גם לזעמו על כך שהמשנה למלך הסתיר את האמת מאחורי גבו.
סביר, שלא די לאסתר לגלות את אוזנו של המלך בדבר אי דיוקו של המן בנוסח האיגרות ששלח. הקשר בין המלך והמן, לפחות בתחילת העלילה, מוצג כקשר איתן, ובדבר זה אין די. כנראה, ערעור בטחונו של המלך בהמן קשור גם במשתאות אסתר - אליהם היא הזמינה גם את המן,[11] קשור גם בנדידת שנתו של המלך, ובהצעת המן לאחשורוש כיצד לנהוג עם האיש אשר המלך חפץ ביקרו (שם כידוע המוטיב המנחה הוא 'מלכות').[12]
לאחר ערעור ביטחון המלך בהמן, פרשה אסתר את בקשתה. כעת הגיע הרגע הגורלי, בו אסתר ביקשה להדגיש בפני המלך את הפער הקיים בין הסכמתו ובין פעולות המן. נעקוב אחר הדרך בה עשתה זאת:
"כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק המלך" (ז 4).
לטעמי, יש לקרוא את דברי אסתר כדברי היתממות, כאילו היא אינה יודעת על השיחה הפרטית שהתנהלה בין המלך והמן בחדרי חדרים, אך בעקיפין, היא יוצרת אצל המלך תחושה כי שיפוטו המוסרי נכון וצודק. מצדו הרי הסכים למכירת עם לעבדים ולשפחות, ובמקרה זה, מטעימה אסתר, היא הייתה מחרישה שהרי "אין הצר שוה בנזק המלך". אולם, בניגוד לשיפוט המלך, המן פעל מאחורי גבו, ולמעשה נמכר העם להשמדה והרג.
דבר זה חשוב ביותר, מפני שעל אסתר ליצור חיץ בין המן למלך, למרות חותם המלך המתנוסס על האיגרות. אסתר בחכמתה יצרה הבדל תהומי בין גזירת עבדות ובין גזירת שמד, ובכך למעשה יצרה הבדל תהומי בין המלך והמן...[13]
פתיחת דברי אסתר בלשון 'נמכרנו' נוטלת אף היא חלק בעיצוב האירוני של דבריה, שהרי, הקונוטציות הראשונות שעולות בתודעת הקורא נוכח ביטוי זה הן קונוטציות כלכליות.[14] מאחר ואופי המכירה מושהה קמעא על ידי אזכור הנושא ("אני ועמי"), ישנו רגע בו הקורא מתלבט באיזו 'מכירה' עוסקת אסתר. בכך, רומז פועָל זה לפער בין מה שהמלך סבור ובין מה שהתרחש בפועל - בין 'נמכרנו לעבדים ולשפחות' ובין 'נמכרנו להשמיד להרג ולאבד'.
אחשורוש שומע על אודות גזירה זו לראשונה, והוא אמנם מופתע לחלוטין. הוא לא ידע על אודות ניסוחם המדויק של האגרות אותן כתב המן, והוא לא העלה על דעתו שזוהי מזימתו של המן. כעת מתברר למלך כי יועצו הקרוב אליו מעל באמונו ופעל מאחורי גבו. דבר זה משתלב, כאמור, עם חששו של המלך מפני בגידה קרובה, והרי המן כבר 'מסומן' בעיני אחשורוש כראוי לבדיקה מעמיקה, ומעתה לא נותר למלך, ששרוי עדיין בתדהמתו הגדולה נוכח גזירת האבדון, לסלק מהמערכה את היועץ החתרן ששלח אגרות בשמו ללא ידיעתו.
ממילא ברור, מדוע המן עצמו הבין שאין טעם בתחינות מלפני המלך, שהרי זה גילה את דבר התרמית, ולא נותר לו אלא לבקש ולהתחנן על נפשו מאת אסתר.
ההערכה המוסרית: אחשורוש כאחאב
לאור קריאה זו יש להתלבט האם, מבחינה מוסרית, אחשורוש ייצא 'זכאי' מסיפור גזירות השמד. אומנם יש למלך אחריות מיניסטריאלית על כל המתרחש תחת שלטונו, אולם למעשה המשנה הקרוב אליו הוליך אותו שולל, והוא לא ידע על חומרת הגזירות. על שאלה זו יש כמובן לענות שגם מכירת עם שלם לעבדים ולשפחות (כמחשבתו של אחשורוש) אינה דבר מוסרי והגון, וכבר בכך יש משום ביקורת חמורה על המלך. אולם דומני, כי המגילה רומזת כי גם בהקשר האגרות שנשלחו בסופו של דבר על ידי המן המלך אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו.
כפי שכבר הערנו כמה פעמים, המגילה עושה שימוש רב בארמזים, באלוזיות, לשם יצירת זיקה בין סיפור המגילה ובין סיפורים מקראיים אחרים. גם בכתיבת אגרות המן משובץ ביטוי לשוני הלקוח מסיפור אחאב וכרם נבות (מל"א כ"א). בכך, רומזת המגילה להקבלת הספרים ששלח המן בשם אחשורוש, לספרים ששלחה איזבל בשם אחאב:[15]
|
אסתר ג 12-13 |
מל"א כא 8 |
|
בשם המלך אחשורוש נכתב |
ותכתב ספרים בשם אחאב |
|
ונחתֹם בטבעת המלך |
ותחתֹם בחֹתמו |
|
ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך. |
ותשלח הספרים (ספרים קרי) אל הזקנים. |
ארמז זה אמור לעודד את הקורא לשים לב לאי ידיעת אחשורוש את התוכן המדויק של גזירות המן. שהרי בסיפור כרם נבות זוהי אחת מהתמות החשובות של הסיפור: כזכור, איזבל אומרת לאחאב שהיא תשיג עבורו את כרם נבות שאחאב כה חושק בו, אולם אחאב עצמו אינו מודע למעשיה של איזבל אשתו, וגם אם הוא חתום על הספרים שנשלחו בשמו (שתוכנם להוציא להורג את נבות במשפט מבוים), הוא אינו מודע לתוכנם! כך גם, רומזת המגילה, אחשורוש החתום על הגזירות אינו מודע לתוכנן המדויק.
אולם, ברמיזה למעשה איזבל, רומזת המגילה גם לשיפוט ערכי של הדמויות, ובכך ניתן מענה לשאלתנו בנוגע לאחריות המלך לגזירות אותן כתב המן.
בסיפור אחאב וכרם נבות, בולט הפער שבין פעולת הדמויות בסיפור לבין השיפוט הנבואי שלהן. הפער נגלה לעיני הקורא גם בשל עיצוב סיפור כרם נבות, כבעל מבנה קונצנטרי:[16]
א. אחאב - נבות: "תנה לי את כרמך... אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה".
ב. איזבל - אחאב: "ותאמר אליו איזבל... קום אכל לחם ויטב לבך".
ג. איזבל - זקנים: "ותשלח ספרים אל הזקנים... וסקלהו וימת".
ד. זקנים - נבות: המשפט הפיקטיבי והוצאת נבות להורג.
ג1. זקנים - איזבל: וישלחו אל איזבל... סקל נבות וימת".
ב1. איזבל - אחאב: "ותאמר איזבל... קום רש את כרם נבות".
א1. אחאב - כרם נבות: "ויקם אחאב לרדת אל כרם נבות... לרשתו".
מבנה זה מדגיש את המעורבות השונה של גיבורי פרשה נוראה זו. במסגרת הסיפור (א-א1) מצוי אחאב, שאינו מודע כלל לרעיון הרצח של איזבל. קרוב יותר לרצח נבות ניצבת איזבל, מול בעלה ומול הזקנים (ב-ב1; ג-ג1), שהיא מחוללת הרצח אך ידיה אינן מגואלות בדם נבות, ובמוקד האירוע (ד) ניצבים הזקנים הרוצחים במו ידיהם אדם חף מפשע.
אולם, האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב, וכשאנו ממשיכים וקוראים את חציו השני של הסיפור, את שיפוט הנביא את הפועלים, אנו מופתעים לגלות כי התהפכו היוצרות: האשם המרכזי הינו אחאב ("הרצחת וגם ירשת... במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך גם אתה... הנני מבי אליך רעה ובערתי אחריך והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל" - כ"א, יט-כא).
לאחר אחאב, מזכיר הנביא בקצרה אף את איזבל ("וגם לאיזבל דבר ה' לאמר הכלבים יאכלו את איזבל בחל יזרעאל" - כ"א, כג), ואילו על הזקנים איננו שומעים שום תוכחה מפי הנביא. כך, השיפוט הנבואי בסיפור מטיל את עיקר האשמה על המלך, גם אם הוא לא ידע את תוכן האיגרות שנשלחו בשמו. ויפה סיכם פרופ' יאיר זקוביץ את לקח הסיפור:
"אחריות השליט היא לכל אשר נעשה בשמו ובתוקף סמכותו גם אם הוא מבקש להתעלם מהם ולא לדעתם".[17]
בתיאור שליחת אגרות המן באותה הלשון בו תוארה שליחת הספרים על ידי איזבל, מבקשת המגילה להזכיר לקורא גם את שיפוט הדמויות הגלוי בסיפור נבות. בכך, רומזת המגילה לאחריות אחשורוש, למרות הטעיית המן אותו; לאור זיקה זו משליך הקורא אף על אחשורוש את המסקנה כי "אחריות השליט היא לכל אשר נעשה בשמו ובתוקף סמכותו".
[1] וכך מופיע לרוב במילונים המקראיים, כדוגמת: BDB, p. 1, KBL, p. 3.
[2] כך במהדורת King James. ובאופן דומה:
"let an edict be drawn up for their destruction" (F. Bush, Ruth - Esther, Word Biblical Commentary, Texas 1996, p. 376); "to be destroyed" (C. A. Moore, Esther, AB, New York 1971, p. 34).
[3] כפי שכבר העלה האופט בהערותיו למגילה
(P. Haupt, Critical Notes on Esther, AJSLL 24 (1907-1908), p.135).
[4] KBL, pp. 1333-1334 ('denn das ist keine Not, die für eine Belהstigung des Kצnigs ausreicht');
א' בן יהודה, מלון הלשון העברית, תל אביב 1952, עמ' 6955. ברלין העלתה את ההשערה שבדבריו מדגיש המן שלמלך אין רווח כלכלי (בהקשר המס שמקבל המלך) מעם זה (א' ברלין, אסתר, מקרא לישראל, תל אביב - ירושלים תשס"א, עמ' 99). כבר רש"י רמז לקריאה דומה, בפירושו במקום: "ואת דתי המלך - לתת מס לעבודת המלך. אין שוה - אין חשש כלומר אין בצע".
[5] ע' חכם, אסתר, דעת מקרא, ירושלים תשל"ג, עמ' כה.
[6] לפי הרודוטוס (III, 90-95), הגיע המס השנתי בכסף ובזהב בזמן דריוש לסכום של 14,560 כיכר כסף. המן כזכור הציע 10,000 כיכר כסף, כך שבמושגי הממלכה האחמנית זהו סכום נכבד ביותר. ראו על כך למשל אצל:
D. J. A. Clines, The Esther Story: The Story of the Story, Sheffield 1984, p. 296.
[7] H. Bardtke, 'Neuere Arbeiten zum Estherbuch', EOL 19 (1965-1966), p. 322, ובעקבותיו רבים.
[8] קלינס (לעיל הערה 6), עמ' 296-297; בוש (לעיל הערה 2), עמ' 382. אמנם, ראייתו של בוש, המבוססת על כך שבהמשך נראה שהביזה מיועדת לשוללים ולבוזזים ולא למלכות, אינה ראייה חזקה, שהרי ייתכן שהדבר עולה רק בשל ויתור המלך על הכסף. חכם אף הציע, שאולי יש לראות בסכום הנקוב על ידי המן 'לשון גוזמא והפלגה, והכוונה ממון רב' (ע' חכם, אסתר, עמ' כה, הערה 13).
[9] יש להדגיש כי 'אשקול' אינו זהה בהכרח עם 'אשלם', בניגוד למה שעולה מכמה תרגומים (למשל:
'and I will pay ten thousand talents of silver', J.D. Levenson, Esther, OTL, London 1997.)
[10] רמיזה זו באה לידי ביטוי גם בהקדמת המספר את הנושא לנשוא: 'ומרדכי ידע' ולא 'וידע מרדכי'. שינוי זה מעודד את הקורא לחשוב שמדובר בידיעה מוקדמת שאינה נובעת רק מתוך שליחת האגרות, ושבאה בעקבותיהן (ע' חכם, אסתר, עמ' כט).
[11] כפי שעולה כבר בבבלי מגילה דף ט"ו ע"ב.
[12] "יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו. ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים והלבישו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו והרכיבהו על הסוס ברחוב העיר וקראו לפניו: ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" (ו', ח-ט). כנראה צודקת ברג שגם בניית העץ למרדכי, ללא נטילת רשות מוקדמת מהמלך, הייתה בעוכריו והציגה אותו כמי שפועל בחצר הממלכה מאחורי גבו של המלך. נדון בכך אי"ה כדיוננו בפרק ז'.
[13] ולכן, אין לראות בדברי אסתר רק "איום היפותטי של עבדות, ענין רציני ללא ספק, אבל כזה שנראה פחות ערך בהשוואה לאיום בהשמדה פיסית" (ברלין, אסתר, עמ' 125). אין זו רק גזירה 'היפותטית' שצצה בדמיונה של אסתר, כי אם גזירה שהמלך סבור שהוא חתום עליה.
[14] כפי שהעירו בצדק: מור (לעיל הערה 2), עמ' 70; בוש (לעיל הערה 2), עמ' 432 ('idiom with a double entendre'); ברלין, אסתר, עמ' 125.
[15] זקוביץ עמד על הזיקה שמתקיימת בין כתיבת האיגרות במגילת אסתר ובין כתיבת האיגרות על ידי איזבל. הוא השווה דווקא את לשון כתיבת האגרות של מרדכי ואסתר (ח 10) לכתיבת האגרות של איזבל, והדגיש את הפער שבין מרדכי הנוטל רשות מאת המלך לכתיבתן, ובין איזבל שעושה כן שלא על דעת בעלה (י' זקוביץ, בתוך: מ' וייס, המקרא כדמותו, ירושלים תשמ"ז[3], עמ' 356, וכן: ברלין, אסתר, עמ' 134). בהמשך לימודנו נעמוד על תמונה נוספת במגילה שמעוצבת לאור הדיאלוג שבין אחאב ואיזבל בפרשת כרם נבות.
[16] להצעה דומה ראו אצל זקוביץ הנזכר לעיל, עמ' 356; י' אמית, לקרוא סיפור מקראי, משרד הביטחון - ההוצאה לאור תש"ס, עמ' 61-64; א' סמט, "עיונים בפרשת נבות", מגדים י (תש"ן), עמ' 55-92.
[17] זקוביץ (לעיל הערה 16), עמ' 371. לדעתו, יש להשוות לסיפור זה את חטאו של האדם בגן עדן, שאכל מהפרי האסור בשל פיתוי אשתו, ובכל זאת נענש כאחראי על מעשיו. אולם דווקא השוואה זו מעלה את הרגישות החמורה לאחריות השליט בסיפור אחאב, יותר מאשר בסיפור גן עדן, שהרי האדם אכל בסופו של דבר מן העץ, מתוך בחירתו החופשית, בשעה שאחאב לא ידע כלל (אף לאחר מעשה!) על רצח נבות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)