שיעור 10 - קביעת יעדים בצמיחה רוחנית: התמחות או הרחבה? (א)

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

קביעת יעדים בצמיחה רוחנית: התמחות או הרחבה? (חלק א)

כשאדם ניגש לשרטט תוכנית להתקדמות רוחנית, הוא יכול לבחור באחת משתי דרכים. מצד אחד, ניתן לאמץ גישה כוללת להוויה הרוחנית, גישה המנסה להקיף את כל מגוון הערכים וליצור ביניהם איזון כלשהו. האלטרנטיבה היא לנסות להתמקד בתחום מוגדר, ולעסוק בו בצמצום אבל באינטנסיביות.

השאלה באיזו מידה יש ללכת בדרך הראשונה או השנייה, עומדת בפני כולנו. אכן, זוהי שאלה דתית אוניברסלית; ועם זאת, בהתחשב באופי הכפול של ההלכה - שהיא משפטית וגם ערכית כאחת - סוגיה זו היא בעלת ממד יהודי ייחודי. המאמץ לפתח מגוון גישות במענה לשאלה זו (ולא בהכרח פתרון יחיד וזהה בכל המקרים), הוא אתגר העומד בפנינו כיחידים, וגם בפני הציבוריות הרוחנית שלנו בכללותה.

מובן מאליו שכיהודים, נקודת המוצא בכל ניסיון לצייר את החיים הדתיים היא המסגרת ההלכתית. מסגרת זו היא מצד אחד כוללת מאוד; היא עוברת דרך הקיום האנושי על כל בחינותיו, והמכלול שלה מתייחס לקהילה בשלמותה. עם זאת ובו בזמן, מערכת זו נותנת מקום, ובעצם מחייבת, מידה מסוימת של התמחות.

א. חלוקת עבודה

ישנם מצוות ותחומים הלכתיים מסוימים, המשויכים לקבוצות אנשים מסוימות ולהן בלבד. דוגמה בולטת היא עבודת המקדש. קודם כול, מוכרת ההבחנה בין אלה שרשאים לבצע את העבודה ואף מחויבים בה, לבין 'זרים', שלגביהם הגישה לכל עבודה כזאת אסורה בהחלט, ונושאת עונש כבד. בהקשר של המקדש מוצאים אנו לא רק הבדלים בין כוהנים, לוויים וישראלים, כי אם גם מעבר לכך, מידה מסוימת של התמחות בתוך קבוצות אלו עצמן, ובאופן מיוחד אצל הלוויים. הגמרא אומרת:

מעשה בר' יהושע בר חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא, אמר לו: בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים (ערכין יא ע"ב).

הדבר מוצא את הגדרתו ברמב"ם בפסיקה הכללית הבאה:

וכשם שהלוים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכהנים, כך הכהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלוים, שנאמר: 'גם הם גם אתם' (במדבר י"ח, ג), וכן הלוים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו, שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר, שנאמר 'איש איש על עבֹדתו ועל משאו' (שם ד', מט). לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייבין מיתה בידי שמים שנאמר: 'ולא ימֻתו' (שם י"ח, ג), אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה (הלכות כלי המקדש פ"ג הל' יא-יב).

זו דוגמה ברורה להתמחות ממוסדת במסגרת ההלכה.

ב. העוסק במצווה פטור מן המצווה

אנו מוצאים את ההכרה בחלוקת עבודה גם בתחומים נוספים, לאו דווקא במונחים שהם פורמליים, מוגדרים היטב וממוסדים, אלא בהקשר גמיש יותר. כוונתי לעיקרון "העוסק במצווה פטור מן המצווה". ניתן לפרש מושג זה בשתי דרכים, ואחת מהן נוגעת באופן ישיר יותר לנושא שלנו כאן.

הראשונים נחלקו בהיקפו של הכלל הזה, כאשר הם מתמקדים בשאלה אחת ספציפית. אנו אומרים שמי שמקיים מצווה אחת פטור מלטרוח באותו זמן באחרת. למשל, העוסק בשמירת אבדה, אינו צריך לתת צדקה לעני המתדפק על דלתו, מכיוון שהוא עסוק כבר בהיבט אחר של עבודת ה', בהיותו מקיים מצווה אחרת. האם נוהג כלל זה גם במציאות של "אפשר לקיים שניהם" - כשיש ביד האדם אפשרות לקיים את שתי המצוות? או שמא מוגבלת הנחיה זו למצבים שבהם קיום המצווה השנייה היה מצריך את ביטול הראשונה?

בעלי התוספות במקומות שונים (למשל, סוכה כה ע"א ד"ה שלוחי) סבורים בדרך כלל שהעוסק במצווה פטור מן המצווה רק אם "אי-אפשר לקיים שניהם". אם אפשר לבצע את שתי המצוות, מדוע לא? התוספות שואלים שאלה זו לא רק על פי ההיגיון הפשוט, אלא הם גם מצביעים על מה שנראה כאבסורד. אם לא נקבל את ההגבלה הזאת, מדוע לא נאמר שמי שעטוף בציצית, עטור בתפילין, או שיש לו מזוזה בפתחו, ייפטר בכל מקרה מנתינת צדקה? מעולם לא שמענו דבר כזה.

אלא שעמדה זו נדחתה על ידי אחד מבעלי התוספות, הרב יצחק מווינה, בספרו אור זרוע (חלק ב סימן כט), ובצורה נחרצת יותר על ידי בנו, רבנו חיים אור זרוע (בתשובותיו, סימן קפג). האור זרוע קובע מפורשות שאפילו אם אפשר לקיים את שתי המצוות, אומרים "העוסק במצווה פטור מן המצווה". גם הר"ן (על הרי"ף, סוכה יא ע"א) מאמץ דעה זו, ובהתייחסות לקושייה של התוספות, הוא מדייק שאין הגמרא אומרת "המקיים מצווה פטור מן המצווה" אלא "העוסק במצווה". הגמרא אינה פוטרת מי שמקיים מצווה בצורה סבילה (כגון במקרים של מזוזה, ציצית ותפילין), אלא רק מי שעוסק במצווה באופן פעיל. ובמקרה זה, בין אם מצווה זו מונעת פיזית את קיומן של מצוות אחרות ובין אם לא, הרי עצם העסק - המעורבות, השקיעה והמחויבות - כל אלה פוטרים אותו מלהתעסק במצוות אחרות.

ג. הסבר המחלוקת

מן הסתם, הדרך הפשוטה ביותר להבין מחלוקת זו היא להניח שעל כף מאזניים מונחת הסוגיה הבסיסית, הגדרת "העוסק במצווה פטור מן המצווה" בתור עקרון יסוד. לדעת התוספות, ייתכן מאוד שהמונח "פטור", ככל שמדובר בעוסק במצווה, הוא מטעה. אין כאן פטור כלשהו, אלא אנו אומרים לאדם, מבחינה מעשית גרידא: אם אתה עומד בפני בחירה בין שתי מצוות, כאשר כבר התחלת לקיים אחת מהן, הרי עדיף שלא תניח את המצווה הראשונה כדי לטפל בשנייה; לדעת רבים, אף אסור להניח אותה. אין זה אומר שנפטרת מן המצווה השנייה; אלא שבפשטות, אפילו אם נניח ששני החיובים מוטלים עליך כפרט, מבחינה מעשית בלתי אפשרי לקיים את שתיהן. ההלכה קבעה סדרי עדיפויות באומרה שהמצווה שהגיעה לידך ראשונה היא זו שעליך לקיים.

מובן שעתה יש לשאול: אם ההלכה אמרה רק זאת, מה החידוש בכך? וכי למה היה מקום לחשוב שעל האדם להניח את המצווה הראשונה ולעבור לקיים את השניה? ישנן שתי תשובות אפשריות. הרא"ה (סוכה כה ע"א) הציע שאפילו אם קיים הבדל איכותי בין שתי המצוות, כלומר שהמצווה השנייה היא חשובה יותר מן הראשונה מבחינה איכותית, עם כל זה אין עוזבים את הראשונה כדי לקיים את השנייה. לחלופין, ייתכן שהחידוש הוא שאין לאדם שיקול דעת בעניין זה, אלא אנו אומרים לו בצורה מחייבת שאסור לו להניח את הראשונה כדי לקיים את השנייה.

כך או אחרת, מסתבר שלפי התוספות אין מדובר בפטור אישי כלשהו, כאילו נאמר לאדם שמצווה זו דווקא היא שלך והשנייה מוטלת על אחרים. האדם בסך הכול זוכה כאן להנחיות מעשיות כיצד עליו לקבוע את סדר העדיפויות, בעמדו מול חיובים המתנגשים ביניהם.

ואולם, אם נקבל את שיטת הר"ן והאור זרוע - שאפילו אם אפשר לקיים את שתי המצוות אין האדם מחויב לטרוח בכך - ברור שמדובר כאן במעין פטור אישי, שעל פיו מי שמקיים מצווה א' נפטר ממצווה ב'. זה פותח את האפשרות לחלוקת עבודה ביחס למצוות; אמנם לא חלוקה פורמלית וממסדית, האומרת לראובן דרך קבע: "אתה כוהן, עליך לעשות כך", ולשמעון: "אתה לוי, אתה תעשה כך". כאן, בהקשר גמיש יותר, ייתכן שהיחיד ייפטר בנסיבות מסוימות ממצווה מסוימת, והיא תיוותר כהזדמנות לאחרים.

ד. היקף הפטור

ישנה מידה של אי-בהירות באשר להיקף הכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה". בלי ספק, אם ניטול רק את הדוגמה המופיעה בגמרא שהזכרנו - אדם המטפל באבדה ברגע נתון - ההשלכות אינן משמעותיות כל כך למעשה, על אף חשיבותן העקרונית. עם זאת, ייתכן בהחלט שיישומו של המושג רחב בהרבה. למשל, הגמרא בסוכה (כו ע"א) מביאה ברייתא בשם רבי חנינא בן עקביא, שעל פיה מי שכותב או שסוחר בספרי תורה, תפילין ומזוזות - פטור "מכל המצוות שבתורה". נמצאנו פוטרים סופרי סת"ם ובעלי חנויות ספרי קודש מכל המצוות!

יש לזה צליל קיצוני, וייתכן מאוד שזוהי אכן דעת יחיד. הרמב"ם אינו מביא הוראה זו להלכה. רבי יעקב מקרלין (שו"ת משכנות יעקב סימן נד) הציע שמכיוון שהכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה" מופיע בגמרא בהקשרים רבים, ואילו ברייתא זו מצוטטת רק פעם אחת וגם זאת בשמו של חכם יחידי, הרי שדווקא הוראה מסוימת זו שנויה במחלוקת בין התנאים. תנאים אחרים הסכימו לכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה", אך בהקשר מוגבל הרבה יותר, בעוד שרבי חנינא בן עקביא חידש שאנשים העוסקים בתחום מסוים במסגרת פעילותם הכללית, נפטרים בכך ממגוון שלם של מצוות בכלל.[1]

אילו היינו מקבלים את שיטתו של רבי חנינא בן עקביא, ניתן היה להגיע לכך שגם לגבי טווח גדול יותר של אנשים תתקיים הבחנה פורמלית וממסדית, הדומה לחלוקה שבין כוהנים ולוויים. אנשים המקדישים את עצמם למצווה מסוימת - כך שהיא הופכת למוקד חייהם הרוחניים והדתיים, האמצעי שדרכו הם מתייחסים לקב"ה בתור שומרי מצוות, והתחום שבו חווים הם את תחושת שליחותם - נפטרים בכך מכל המצוות האחרות שבתורה, מהגשמת ערכים אחרים ומביצוע חיובים אחרים.

ה. "כל אחד ואחד במלאכתו הוא עוסק"

במקום אחר אנו מוצאים דימוי, המצוטט על ידי רב פלטוי גאון בשם חז"ל. לא הצלחתי לאתר היכן נמצא מאמר זה במקורות חז"ל; על כל פנים, רב פלטוי מביא את הדברים, ועדותו נאמנת עלינו. הבעיה שבה הוא עסק היא מצומצמת למדי, אבל הדימוי עצמו הוא לדעתי רב משמעות. השאלה המתעוררת היא: אדם נמצא באמצע תפילת העמידה, ומכל סיבה שהיא, הוא שומע קדיש או קדושה מפיו של אדם אחר; האם עליו להגיב בצורה כלשהי? ברור שאסור לענות באמצע תפילת שמונה עשרה; הרי ישנה בעיה של הפסק. אבל אולי הוא צריך לפחות להקשיב ולקיים את מצוות ההשתתפות על ידי העיקרון 'שומע כעונה'.

הגאונים הניחו בדרך כלל שאדם במצב כזה אינו צריך להתייחס לתפילות אחרות. רב פלטוי מסביר שלמרות העובדה שהוא מתעלם מקדיש ומקדושה, "אין לו בכך עוון":

שכך אמרו חכמים: כי אתא רב דימי אמר, משל למה הדבר דומה? לשני עבדים שנצטוו בשני מלאכות; כל אחד ואחד במלאכתו הוא עוסק, ואין אחד עוסק במלאכת חברו (אוצר הגאונים, ברכות כא ע"ב).

לפנינו, בניסוח מושלם ובשפה ברורה, העיקרון של חלוקת עבודה רוחנית, או אם נרצה - התמחות רוחנית. ברור שהיישום כאן הוא בהקשר צר מאוד: שאלת ההמתנה באמצע תפילה למשך עשר או עשרים שניות, כדי להקשיב לקדושה או לקדיש. עם זאת, ההשלכות עשויות להיות מרחיקות לכת.

ו. חובה אישית וצורך ציבורי

עד כאן, דיברתי על אופציית ההתמחות לא רק כמאושרת על ידי ההלכה, אלא כחובה הלכתית, כאשר השאלה היא חיובו האישי של האדם - המצוות המוטלות על יחיד מסוים. ככלל, אנו רואים את המצוות באופן יסודי כחלות על כמעט כל אחד. לא כל אחד הוא במצב המאפשר לקיים את כל המצוות; לדוגמה, אדם שאין לו בית פטור ממצוות מזוזה וממצוות מעקה. אך אילו היו משתנות הנסיבות האישיות, הרי שהוא היה מתחייב במצווה - אלא אם היה במצב של "העוסק במצווה פטור מן המצווה".

אבל אנו יכולים לטפל בבעיית ההתמחות במישור נוסף, כאשר נקודת המוצא אינה האחריות האישית. ברמה הזאת, תתמקד תשומת לבנו לא בחיוב כפי שהוא מוטל על היחיד, אלא בתוצאה שהיא רצויה לנו. חלוקת עבודה מעין זו עולה בדוגמה מפורסמת המופיעה בברייתא במסכת יבמות:

תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: 'שֹפך דם האדם באדם דמו ישפך' (בראשית ט', ו), וכתיב בתריה: 'ואתם פרו ורבו' (שם, ז).
רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: 'כי בצלם א-להים עשה את האדם' (שם, ו), וכתיב בתריה: 'ואתם פרו ורבו'.
בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות...
אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה? אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים (יבמות סג ע"ב).

בפני בן עזאי עומדת שאלה כפולה. קודם כול, מבחינת אחריותו הנורמטיבית, האם אין מצוות פרייה ורבייה מצווה ככל המצוות, המחייבת כל אחד ואחד? כיצד ייתכן שלא יקיים בן עזאי מצווה זו? הסוגיה השנייה, בלי קשר לאחריותו בתור יחיד, היא: מהן ההשלכות החברתיות של ההימנעות מקיום מצוות פרייה ורבייה?

אכן, חז"ל מצטטים שני פסוקים נפרדים בקשר למצווה זו. האחד הוא הפסוק בבראשית (ט', ז), "ואתם פרו ורבו", שהוא חיוב המוטל על היחיד. ואילו האחר הוא פסוק בישעיהו (מ"ה, יח): "לא תֹהוּ בראהּ לָשֶבת יצרהּ" - לא נברא העולם על ידי הקב"ה להיות מדבר שממה, אלא כדי שיהיה מיושב ומעובד. בעוד שהפסוק הראשון מדבר על אחריותו של היחיד, השני מתייחס ליעד רצוי, מטרה או צורך ציבורי - צביון החברה והעולם.

כשהוא עומד בפני שאלת פרו ורבו, יצטרך בן עזאי לטפל בה בשתי רמות. ראשית, מה בדבר מצוותו האישית - האם איננו מחויב בפרייה ורבייה, בדיוק כמו שהוא מחויב באכילת מצה? שנית, מה לגבי העולם שנברא כדי שיהיה מיושב ומפותח? בתשובתו, הוא מתייחס בנפרד לכל אחת מהשאלות. כלפי הראשונה, הוא אומר: "ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה?". מסיבה כלשהי - ואינני רוצה כאן להיכנס לניתוח הלכתי בעניין תקפותו של הפטור הזה - שיקול זה מהווה עבורו פטור אישי. ואז השאלה השנייה היא: רצונך ללמוד כל הזמן, תחדש חידושי תורה, תכתוב ספרים, תלמד אחרים; אבל בינתיים יעמוד העולם שומם? וכאן בן עזאי משיב: אל תדאגו לעולם; ישנם אחרים שימלאו את החסר. בזמן שבן עזאי יושב בבית המדרש ולומד תורה, אחרים ידאגו לכך שהעולם לא יחזור לתוהו.

כך, כאשר אנו מתמודדים מול שאלת ההתמחות, יש להזדקק לשני ממדיה הנפרדים של הסוגיה: מבחינת האחריות האישית וההתפתחות הדתית, ומבחינת הניסיון להיענות לצרכים ציבוריים, חברתיים, לאומיים ואוניברסליים. כל עוד אנו עוסקים במרכיב הנורמטיבי הממוקד - חיוב המצווה - הרי שמעיינינו נתונים דרך כלל ליסוד הראשון - החובה האישית. אך במידה שאנו עוברים מאחריות מוגדרת לשיקולים של הגשמת ערכים, השאלה של השגת מטרות כלליות מסוימות משמעותית יותר. ברמה הערכית (בניגוד לרמה הנורמטיבית של החוק והמצווה), מבחינת הערכים ולא רק החיובים הפורמליים, שאלת ההתמחות נהיית תובענית ומורכבת הרבה יותר. נדון ברמה הערכית בשיעור הבא.

שיעור 11 - קביעת יעדים בצמיחה רוחנית: התמחות או הרחבה? (ב)

שיעור 12 - קביעת יעדים בצמיחה רוחנית: התמחות או הרחבה? (ג)

 
 

[1] על מנת למנוע אי-הבנה, כאשר אני מדבר על פטור ממצוות, הכוונה היא למצוות עשה בלבד; איסורים הם עניין אחר לגמרי. אין היתר לעוסק במצווה לעבור על איסורים; הוא רק נפטר מלקיים מצוות עשה אחרות באופן פעיל.